ביום שאיבדתי אותה / לינווד ברקלי

קרה לכם פעם שבאתם לבקר במקום עבודה של מישהו אהוב וגיליתם… שהוא לא עובד שם, או יותר נכון – שהוא לא עבד שם מעולם ?

אריק זלצר – רן מלמד / ביקורת קריאה

מי זה אריק זלצר, אתם שואלים ? כנראה שאתם לא מחובבי הספורט. בטח שלא בית"ר והפועל ירושלים. אריק זלצר היה כתב ספורט (בהתחלה בעיתונות המודפסת ואחר כך באתר אינטרנט), והתמחה בשתי הקבוצות.

אריק זלצר / רן מלמד

הוא היה גאון בהבנת מהלכי הקבוצות והיכולת של השחקנים… אממה… אף אחד לא הקשיב לו. לא רק שלא הקשיבו לו – אף אחד גם לא לקח אותו ברצינות. היה לו חבר אחד – צלם אירועים כושל שגר בדירת חדר מעופשת והיתה לו אישה – חנה. שמכל הגברים בעולם שהיא יכלה לבחור – היא בחרה דווקא בו.

היא היתה פסיכולוגית מבריקה ו… לא נגיד עשירה, אבל היה לה כסף. לא מעט כסף.

הנשכחים / דייוויד באלאדאצ'י–ביקורת קריאה

*

מה כבר אפשר להגיד על דייוויד באלאדאצ'י שלא נאמר כבר ? סופר מתח מעולה. כתיבה זורמת. סיפור שנקרא בנשימה אחת וכל זה נכון ואני גם בין המסכימים והמהללים.

אבל… ופה זה אבל גדול מאד –

הספר האחרון שקראתי (הנשכחים) עונה על כל מה שכתבתי אבל באותה נשימה מזכיר לי בצורה מעצבנת את ג'ק ריצ'ר של לי צ'יילד (טוב, בתקופה שהוא עוד היה חוקר בצבא) – איש גדל מימדים, בעל מוח חריף, בולט, קצין מוערך, מגיע ממשפחה עם הסטוריה צבאית ותמיד רואה את מה שאחרים לא מצליחים לראות.

מטריד. מאד מטריד אפילו. אם היו משנים את שם הדמות מג'ון פולר לג'ק ריצ'ר, הייתי יכול להיות בטוח שמדובר בסיפור הראשון מבחינה כרונולוגית של לי צ'יילד.

*

הנשכחים / דייוויד באלאדאצ'י

*

אחרי שקטלתי את הסופר, נעבור לסיפור עצמו, שאותו קראתי בשני ערבים בנשימה עצורה כשאני מנסה לנחש מה יהיה הצעד הבא.

אני מאד אוהב את הכתיבה של הסופר, שזה לא הספר הראשון שלו שאני קורא.

*

הסיפור מתחיל בסירת מהגרים בלתי חוקית שאחד מהם מצליח לקפוץ למים ולברוח.

במקביל, החוקר ג'ון פולר מגיע לבית החולים שבו אביו הגנרל (הסובל מדימנציה – שלא להגיד אלצהיימר) שוכב, ומקבל ממנו מכתב שנשלח מדודתו.

כאן מתחילים להתרחש שני סיפורים במקביל, בעיירת הנופש 'פרדייס' שבקליפורניה (לא הכפר שליד זכרון).
כשפולר מגיע לעיירה השלווה, הוא מגלה שדודתו נהרגה במה שנראה כתאונה מצערת. בדיקה מעמיקה שלו מעלה את החשד שמדובר, איך לא, ברצח.

לאט לאט מתחילות להיערם הגופות.

*

איך הכל קשור למיליונר עלום שעמד בפני פשיטת רגל לפני מספר שנים והיום יש לו את הבית הגדול ביותר באיזור (ויש לו חולשה אדירה לנשים) ?

מדוע אישתו של בנו החורג עוקבת אחריו ?

מה הקשר לענק שהצליח לברוח מחוטפי הפליטים ממדינות העולם השלישי ועוסק בגננות ?

איך טרוריסט בעל שם עולמי נכנס לתמונה ?

*

בסוף, ואני לא אקלקל למי שלא קרא, רק שיתוף פעולה ודמות "שהופכת את עורה" מצליחים לשפוך אור על האמת…

למי שלא קרא את לי צ'יילד – מומלץ בחום, ולמי שקרא – לעשות סוויץ' בראש ורק אז לקרוא.

*

הוצאת מודן.

תרגום : נורית לוינסון.

תנו לשד לישון–ג'ון ורדון / ביקורת קריאה

הספר השלישי של ג'ון ורדון בסדרה של הבלש המופלא דייב גרני.

קישור לספר הראשון 'חשוב על מספר'.

קישור לספר השני 'עצמי עיניים חזק'.

דייב גרני, כזכור, יצא לפנסיה ממשטרת ניו-יורק – בלש בעל שיעור סגירת התיקים הגבוה ביותר אי פעם…

OK, הבנו שמדובר כאן בשוטר-על.

*

בספר האחרון הוא נפצע קשה, אבל יצא מזה והתחיל לשקוע במרה שחורה – עד שחברה מהעבר מבקשת ממנו לשמור קצת על הבת שלה…

אם בספר השני ראינו קצת מהאנושיות של דייב, כשדרס בטעות עופר צעיר שקפץ לו לכביש, כאן הוא ממש "מאבד את זה" ומזיל דמעה יותר מפעם אחת. האם הוא סובל מתסמונת פוסט טראומטית ? אין ספק שמשהו אצלו בראיית החיים השתנה, למרות שהוא נאלץ לפענח פשע של רוצח סדרתי שפעל לפני עשר שנים (ואולי יותר ?).

מרגישים את העצבים הרופפים שלו, במיוחד כשהוא מצליח לעצבן כל בעל עמדה וכח שעומד בפניו – אם זה סוכן ה- FBI שהיה אמון על החקירה לפני עשר שנים ואם זאת הקרימינולוגית המבריקה שהמתח המיני ביניהם התחיל עוד בספר הראשון ואם זה חוקר הצתות של כיבוי האש.

*

הספר מרתק ונקרא בנשימה אחת. ג'ון ורדון בהחלט יודע "לדבר: עם הקורא. גם התרגום של הספר (עפרה אביגד) טוב, ולפי דעתי לא מאבד הרבה.

אבל… וזה אבל גדול –

זו כבר הפעם השלישית שבלש בגמלאות (ולא משנה עד כמה הוא מחונן) מצליח במקום שהמשטרה, הבולשת הפדראלית וצוות של פרופיילרים נכשלים.

מתחיל להראות קצת… אהמ.. לא אמיתי…. לעניות דעתי.

אני הייתי מגייס את האיש הזה לצוות סיעור מוחות מבריק ופותר אחוז גדול מהפשעים הנוראיים שקרו… מתחיל לאבד מהאמינות.

בסוף הספר השני גרני נפצע קשה וחצי שנה אחרי הוא חוזר לפעילות מבצעית מלאה, למרות שהוא מעיד על עצמו שהוא הפסיק עם תרגילי הכושר…

*

הוא חוגג יום הולדת 49 – מזל טוב, ובמקרה מגלה עוד רמז שמקרב לפענוח החקירה.

זהות הרוצח נשמרת, בסוד כמובן, עד לסוף הספר, אולם היא בהחלט אחת מהדמויות החשודות שאני דמיינתי לעצמי.

גם כאן הוא נחלץ בעור שיניו (והפעם המצב גרוע עוד יותר מהמצב בסוף הספר השני).

*

הרוצח הסדרתי "הרועה הטוב" קם לתחיה…

מניפיסט בן 20 עמודים מבסס את הנחת היסוד שמדובר בפנאט שמתנגד לאנשים עשירים…

צלף מיומן בנשק מיוחד… (נגלה ? נשר המדבר בקוטר 0.5) עם כישורי קליעה שיכולים להכניס את רוב אנשי שמירת החוק בכיס הקטן.

איש תקשורת שרוצה להרוויח כסף, גם אם זה על גב של ילדה (בת 21) שמחפשת את התזה שלה בתמימות.

איש משטרה שנאלץ לפרוש בבושת פנים לאחר מרדף רווי אלכוהול וסמים וכל מה שנשאר לו בחיים זה לחפש נקמה.

והטופ של הטופ – יש שלוש סיבות עיקריות לרצח – אהבה, כסף וקנאה.

האם יש סיבה רביעית ?

הכל מתערבב ביחד, אבל ג'ון ורדון מצליח לעשות סדר בכל הבלגאן בצורה המיוחדת שלו והכל מובן (חוץ מהזהות של הרוצח).

*

גם הרמז לספר הבא (בלי ספוילרים) מגיע ללא כל קשר לשום דבר רציני – דייב מוצא חץ תקוע באדמה.

אין שום קשר לכלום, אולי לזיכרון ילדות…

*

במובן מסויים מזכיר לי הספר איפה שהוא את "הצלף" של לי צ'יילד… אבל את זה מבינים רק אחרי קריאת 300 – 350 עמודים בערך.

סילביה / רם אורן – ביקורת קריאה

האמת היא שאני לא מחסידי רם אורן.

מודה ומתוודה שאם נופל לידי ספר שלו אני מעדיף שלא לקרוא אותו, או אם כבר אני קורא – זה אך ורק בשביל להעביר את הזמן.

הגיע לידי הספר 'סילביה – חייה ומותה של סוכנת מוסד', שנכתב ע"י רם אורן בהשתתפות מוטי כפיר, שהיה מפקד בית הספר למבצעים של ה 'מוסד'.

הספר מתאר את חייה של סילביה רפאל – צעירה חצי יהודייה (אביה יהודי ואימה מעולם לא התגיירה), ילידת 1937, שעלתה מתוך ציונות לארץ בשנת 63' והתגייסה לשורות ה 'מוסד' בגיל 27.

הספר מתאר במקביל את חייה שלה ואת אויבה המר (ואויבה של מדינת ישראל) עלי חסן סלאמה, המכונה 'הנסיך האדום', שהיה בכיר בארגון ה- 'פת"ח' וממקימי 'ספטמבר השחור', ואבי אירוע החטיפה והרצח של הספורטאים באולימפיאדת מינכן.

בספר מתוארים חייהם של סילביה ושל עלי, כשהם מתחמקים ורודפים אחד מן השניה.

*

סילביה קיבלה זהות שאולה של צלמת עיתונות אנטי-ציונית קנדית בשם פטרישיה רוקסברג וביצעה עשרות פעולות ברחבי אירופה ובמדינות ערב.

בעקבות רצח 11 הספורטאים במינכן, נפתח מבצע 'זעם האל' ובו, באישור ראש הממשלה דאז גולדה מאיר, נרדפו וחוסלו אחד אחרי השני מבצעי ומתכנני הפיגוע, חברי 'ספטמבר השחור'.

שיאו של המרדף (ושל הספר) הוא ב- 21 ביולי 1973 בעיירה לילהאמר בנורבגיה, שם נרצח, עקב טעות בזיהוי, אזרח נורבגי ממוצא מרוקני בשם אחמד בושיקי. משטרת נורבגיה עצרה את חברי החוליה והם נידונו לעונשי מאסר כבדים.

*

סילביה נפטרה בשנת 2005, בגיל 67 מלוקמיה בדרום אפריקה, שם גרה עם בעלה הנורבגי. היא קבורה בבית העלמין של קיבוץ רמת הכובש ועל מצבתה חרוט "אהבתי את ארצי בכל מאודי ובבוא יומי אל עפרה תשיבוני…" ולידו סמל ה- 'מוסד'.

*

הסיפור מעניין. מרתק אפילו. אבל לצערי, במקרה זה הסופר עושה לו עוול. הספר יצא בשנת 2010 אבל נדמה כאילו הוא נכתב בשנות ה- 70'. הכתיבה לא סוחפת ולפעמים אף משעממת.

אין ספק שנעשתה כאן עבודה מאומצת של איסוף נתונים גם על ה- 'מוסד', גם על סילביה רפאל וגם על אירגוני הטרור- ה- 'פת"ח' ו- 'ספטמבר השחור' ועל אנשיהם ובעיקר על הבכירים שבהם.

*

הספר מומלץ למי שמעוניין לקרוא ספר הסטוריה מעורב בסיפור אישי נוגע ללב של אחת הלוחמות המנוסות של ארגון הביון של מדינת ישראל.

אולם לחובבי רם אורן הספר יהווה, לטעמי, אכזבה.

תהודת זהות – ביקורת קריאה

אני מודה ומתוודה שלצערי לא יוצא לי לקרוא ספרים בכמות שאני רוצה, אז בפעמים הבודדות שמזדמן לי ספר לידיים, אני מאד מקווה שזה יהיה ספר טוב – ולא משנה אם זה ספר מתח, מד"ב או סתם סיפור עלילתי.

אבא שלי לעומת זאת, 'בולע' ספרים – בעיקר בלילה כשאמא שלי הולכת לישון.

*

יצא לי לקרוא את הספר 'תהודת זהות' מאת שמואל אוסמן, בהוצאת 'רימונים'.

הכתיבה עצמה של העלילה גרמה לי להישאר ער ולסיים את הספר. הסיפור עצמו – זה כבר משהו אחר… אחרי 100 עמודים בערך (מתוך כ-250) כבר גיליתי מי הרוצח, הבנתי את השתלשלות העניינים (את רובה בכל אופן) והבנתי מי עומד מאחורי רוב הדמויות, כך שלקראת סוף הספר, כשהמסך עולה מעל אותן דמויות לא ממש הייתי מופתע.

העלילה מתרחשת במהירות מסחררת וקופצת מדמות לדמות מבלי לתת לקורא לעכל את מה שקרה בפרק הקודם.

בגדול – מסופר בגוף ראשון על בחור, לא כל כך מוצלח, שנמצא במקום הלא נכון בזמן הלא נכון עם האישה הלא נכונה…

ראש משפחת פשע סדיסט, אישתו שבוגדת בו עם אחד הקורבנות והבן שלו שחי בצילו כל השנים.

זונה שברחה ונתפסה אחרי שלוש שנים, חברה טובה שמנסה להציל אותה וחוקרת פרטית שמתבלבלת בין המציאות לבין מה שחוקר משטרה מנסה 'להאכיל אותה'…

דינם של בוגדים הוא לא מוות, כי אם סבל – לראות את כל משפחתם נרצחת לנגד עיניהם בעוד הם נשארים בחיים…

הבנתם ?

גם אני לא…

הרבה דם, יריות (כמות בלתי הגיונית של כדורים 'עקרים') וכאב יש בספר

לצערי, הפעם אני לא יכול להמליץ על הספר, הוא כתוב בצורה מבולבלת ומבלבלת ובזבזתי שעתיים וחצי בקריאתו לשווא.

אולם – כפי שכתבתי בהתחלה – הכתיבה עצמה גורמת לקורא להישאר דבוק לספר ולהמשיך ולקרוא.

קריאה נעימה.