חזרה לשורשים

אחרי דרך חתחתים ובעיות משלוח, הגיעו בשעה טובה זוג הסנדלים המיוחל בצבעים הנכונים (יש להם מבחר לא קטן).

חופשה אורבאנית

לקחת פסק זמן ולא לחשוב

לשבת מול הים ולא לדאוג

לתת לראש לנוח מהפיצוצים

לתת ללב לנוח מהלחצים

אני יודע שזה לא הזמן

בעצם גם אני עוד לא מוכן

אבל הנשמה רוצה קצת מנוחה

לתפוס אוויר בשביל לחזור לעבודה…

נראה לי שזה בדיוק השיר שהתנגן בראש של המנהלים של רשת "פתאל" כשהם חשבו על הקונספט של City Break ('חופשה אורבאנית' בתרגום סימולטני)…

שלוחת איילה ונחל שמרי – טיול של שבת

יום שישי, השעה קרובה לחצות, זוגתי ואני מתכננים טיול למחר… רגע… נשמע מוכר – כבר היה לי איזה פוסט עם ההתחלה הזאת… (טיול בנחל שיח – חיפה).

אז אצלנו ימי שישי (בלילה) מוקדשים להכנות לקראת הטיולים של יום שבת.

קודם כל, החיפוש נעשה יותר נוח – למה ? כי במקום מסך של 4.8" (3S) יש לי מסך של 5" (S4) – זה אולי לא נשמע הרבה, אבל זה משמעותי כשאתה נמצא במיטה ושניכם מחפשים באתרים שונים את הטיול המתאים.

S3 מול S4 מתוך אתר סמסונג

*

יוהו.. מצאנו לנו טיול (או ככה חשבנו בכל אופן) – נחל שניר (החצבאני). טיול קצר, עם מים, איזה כיף. הילדים ימותו על זה.

*

יום שבת, אנחנו מתעוררים מוקדם (אבל יוצאים מהמיטה קצת לפני 9). התארגנות מהירה (הג'חנון בתנור מאתמול) ואז נשאלת השאלה המפוצצת "כמה זמן נסיעה זה עד לנחל?"… בלי להסס אני עונה "בערך שעתיים, אולי קצת פחות".

פניה של זוגתי נפלו מיד. הרי השעה היא עוד מעט 10, מה שאומר שנגיע בסביבות 12 לנחל, הילדים יהיו עייפים, רעבים ועוד ועוד…

*

מחפשים שוב –

טיול קרוב, מעגלי, מתאים למשפחות, רצוי עם מים… מחפשים ומחפשים ומוצאים נקודה קטנה, שאני בטוח שמאות אנשים עברו על פניה ופשוט לא ידעו שהיא שם – שלוחת איילה ונחל שמרי.

התמונות והסיפור באתר הבטיחו רק טוב.

*

העמסנו את הצידנית, התיקים, המצלמה והטלפון – הגיע הזמן להשוות בין מצלמה (Canon SX40 HS) למצלמה של Samsung Galaxy S4 עם הפיצ'רים המגניבים ועם 13MPixel.

*

נוסעים על כביש החוף (2), מחלף זכרון יורדים ובצומת פרדיס לוקחים שמאלה.

נסיעה של 4 ק"מ בערך (ה- WAZE מביא אותך בדיוק עד לנקודה) ופונים ימינה לכיוון הישוב עופר.

משם בכביש מפותל עם נוף מדהים (מעורר בי געגועים לאופנוע) מגיעים לחלקת אלוהים קטנה עם שולחנות ישיבה ופחי זבל שקק"ל ארגנו.

ארוחת בוקר לפני הצעידה

התיישבנו לארוחת בוקר קלה שלאחריה יצאנו לצעוד לכיוון המים.

*

אנחנו בחרנו את המסלול הקצר (2 ק"מ) – מסומן לבן-ירוק-לבן ומיד לאחר עץ התות הענק הגענו לעין איילה, שלצערנו המים שם לא ממש טובים לטבילה…

אבל הבטיחו לנו מים בהמשך אז לא ויתרנו והמשכנו לצעוד בין עצים ושיחים כשמדי פעם נגלה אלינו נוף מדהים של הים ושל המשך הר הכרמל.

היה חם. אין ספק שהיה חם ולכן גם דאגנו לשתות, והרבה. אבל נגד הלחות אין הרבה מה לעשות ואחרי קילומטר של הליכה הזיעה מעורבבת בקרם הגנה נכנסה לנדב לעין (וזה שורף) ונאלצנו לסטות מהשביל המקורי ולעלות על שביל האופניים שהוביל אותנו במהירות חזרה לרכב.

ואפילו היה זמן לרומנטיקה

עד שהגענו לרכב, ואחרי כמה עצירות קטנות כדי לשטוף את העין וללטף את הפרות), נדב כבר נרגע.

*

אז במים לא הספקנו לטבול אבל את ההבדלים בצילום ניתן לראות. התמונות עם התאריך אלו התמונות מהמצלה והתמונות ללא תאריך אלו התמונות מהגלקסי.

*

על הפיצ'רים של המצלמה אני אכתוב אולי בפוסט הבא. בינתיים – נצלו את החופש וטיילו עם הילדים. זה יעשה לכולם רק טוב.

זה מלכד את המשפחה, מרחיב את האופק של הילדים, מלמד אותם עוד קצת על הארץ שלנו ומחזק את המשפט (בלי דעות פוליטיות) "כל מקום שכף רגלנו דרכה בו – שלנו הוא".

ימין ושמאל רק חול וחול (פעם שניה)

אתמול מתקשרת אלי ידידה שלי ושואלת בשיא הנונשנלנטיות "יש לי שתי הזמנות זוגיות לתערוכת 'אגדות בחול' במוזיאון ארץ ישראל. רוצה ללכת ?"

איזו שאלה בכלל…. ב ר ו ר ! ! !

7 בערב, קילחנו את הילדים, העמסנו אותם על הרכב ויצאנו תל אביבה.

בשעה 19⁴⁵ החנינו את הרכב בחניון של מוזיאון א"י (20 ₪ לחנייה חד פעמית ללא הגבלת זמן) ושמנו פעמינו, יחד עם עוד כמה עשרות אנשים לעבר מגרש התצוגה.

תערוכת אגדות בחול

*

בכניסה קיבלו את פנינו הנסיך הקטן (יחד עם הפיל בתוך נחש הבריח והכבשה המפורסמת) מצד ימין ויונה בבטן הלווייתן בצד שמאל.

השנה התמקדה התערוכה בסיפורי ילדים וסיפורים מהתנ"ך, כאשר הצטרפו אליהם גם גיבורי העל של חברת מארוול (הענק הירוק, ספיידרמן, ת'ור, איירון-מן וקפטן אמריקה).

גיבורי מארוול

מי לא היה שם – טרזן וג'יין על הפיל, פטר והזאב (עם מוזיקה מהמחזה), דוד וגוליית, שלמה ומלכת שבא, אליס בארץ הפלאות, במדינת הגמדים (גם עם המוזיקה).

טרזן וג'יין

פטר והזאב

התערוכה פתוחה רק בערב כדי שנוכל להתרשם מהתאורה המיוחדת שנמצאת שם.

הילדים (וגם אנחנו) התלהבנו ועברנו מפסל לפסל, מסתכלים ביראת קודש ממש על 'חול ים פשוט' שהפך בידיים של עשרות הפסלים מהאקדמיה לפיסול בחול של הולנד ליצירות אומנות של ממש.

*

חבל שאין לי מספיק מקום להכניס את כל התמונות של כל הפסלים שצילמתי.

שמשון הגיבור

שלושת המוסקטרים

*

מאחר וזה היה הערב הראשון של המופע המדהים הזה, שלקח חודש לבנות אותו, עלו על הבמה – ראש העיר ת"א, שגריר הולנד בישראל ועוד מכובדים מהמוזיאון עצמו.

היה לי חבל מאד שרוב הקהל לא ממש הקשיבו לנאומים (שבאמת לא היו ארוכים) ולכל התודות לאומנים.

כמו שרון חולדאי אמר – ההולנדים הצליחו למכור קרח לאסקימוסים, או במקרה שלנו – חול לעיר שנוצרה מתוך החולות.

*

היה מדהים. הסתובבנו שם כשעה וחצי עם הילדים ונהנינו מכל רגע.

התערוכה פתוחה מ-1  ביולי עד 26 באוגוסט 2013 בשעות 19⁰⁰ עד 23⁰⁰ (למעט ימי שישי וערב תשעה באב).

טיול בנחל באמצע העיר

יום שישי, השעה קרובה לחצות ואנחנו שוברים את הראש מה עושים עם הילדים ביום שבת… (מוכר למישהו ?)

מתחילים להיכנס לאתרי טיולים בארץ – מחפשים לפי חתכים שונים – מתאים למשפחות, שיהיה קרוב ועוד…

בסופו של דבר (ולקראת סופו של הלילה) נבחר 'נחל שיח' שנמצא על הר הכרמל ולמרבה ההפתעה – בתוך חיפה (?!)

את המסלול מצאנו באתר 'טיולי' – נחל שיח באתר טיולי.

*

קמנו ביום שבת בשעה מוקדמת (9 בבוקר), העמסנו את הילדים ויצאנו בסביבות 10³⁰ צפונה לכיוון חיפה.

ה- WAZE עובד ומראה לנו את הדרך בדיוק עד רחוב לוטוס 12 בחיפה, שם תחילתו של המסלול.

חניה ברחוב הצר, ממש ליד השלט של קק"ל המורה על תחילת המסלול (השחור).

 

המסלול עצמו הוא כשני קילומטרים, בירידה, בתוך צמחיה של אלון ואלת המסטיק, רובו בצל ומנקודות מסוימות ניתן לראות את הים. אני לא אלאה אתכם בכל הפרטים – אותם תוכלו לקרוא באתר של טיולי – סוגי הצמחיה, המערות שבדרך (טיזינג…) 

הילדים עברו מסימון לסימון ווידאו שאנחנו בדרך הנכונה.

גם שקד (בת 8) וגם נדב (בן 4 וחצי) הלכו את כל המסלול ללא תלונות, עלו, ירדו, טיפסו ובעיקר נהנו.

*

לאנשים שלא מורגלים בטיולים כל שבוע (ובינינו גם לא כל חודש), זאת היתה חוויה מרעננת שעשתה רק טוב לאיחוד המשפחתי ולגיוון של ימי שבת.

*

סוף מסלול הטיול – הפתעה – מאגר מים (מלוכלך רק מצמחייה), לא לשתייה אבל אפשר להיכנס להתרחץ – המים הקרים מרעננים את הגוף והנשמה.

הילדים הכניסו את הרגלים ונהנו להשפריץ ולאכול ארוחת בוקר-צהריים קלה.

הליכה נוספת של כ-150 מ' ומגיעים לסוף הטיול – ברחוב המלך שלמה מול שער ברוש של בית הקברות של חיפה.

*

עכשיו יש לנו כמה אופציות : האפשרות הראשונה היא לקחת מונית חזרה לרכב. האפשרות השניה היא לחזור את כל המסלול ברגל עד הרכב ולנסוע להביא את המשפחה, שמחכה בתחנת האוטובוס. האפשרות שאנחנו בחרנו (למי שמתאפשר) להזמין קרוב משפחה שגר קרוב שייקח אותנו עד לרכב.

*

אנחנו נהנינו ועכשיו מחפשים את המסלול הבא.

*

המסלול מתאים למשפחות בכל עונות השנה, דרגת קושי קל-בינוני, לא לשכוח מים (לפחות ליטר לאדם).

ננה – אחד העם 1

אחד העם 1 – נשמע כמו סדרת טלוויזיה ששודרה פעם באיזה ערוץ מסחרי…

זו גם הכתובת של משהו מחודש שנקרא 'ננה' – בר מסעדה בגוון קצת אחר.

הוזמנתי, יחד עם בלוגרים נוספים, לחוות את ננה החדשה בנווה צדק בתל אביב. ה- GPS הביא אותי עד למקום במדויק והחנינו את הרכב במגרש החניה ממול.

*

נכנסנו והתיישבנו "על הבר", המופרד מהמסעדה, וכובדנו ב "גרנדה ורדה" – קוקטייל מלפפונים עם סטולי תפוח ומידורי מעלף ובמזטים, עד שכולם יגיעו.

זאת לא טעות – זה באמת מלפפון בפנים

*

מהבר הובלנו אחר כבוד, דרך המסעדה המקורה לחצר, שכוסתה בצילייה והתיישבנו ליד שולחנות עץ בגדלים שונים.

כל המבנה נראה כאילו הוא מיושן מאד, עם קירות שחלקם חשופים עד ללבנים עצמן וחלקם מטויחים, התקרה חושפת ברזל בניין ובכל מקום יש ניחוח של "עתיק". אולם מיד מבחינים שהמקום עבר שיפוץ והכל מכוון.

המלצרית האדיבה (מאד) הגיעה תוך זמן קצר והציעה לנו משהו לשתות. אני, בתור הנהג התורן, סירבתי להצעה המפתה אולם זוגתי שתחייה החליטה שהיא "דופקת ראש" הערב והרשתה לעצמה (תיאור ופירוט יגיעו בהמשך). היא התחילה עם כוס (שלא היתה מביישת אף שתיין) של יין אדום 'שאטו סן-מישל' סירה מארה"ב שמיושן בחביות 14 חודשים (אני רק לחלחתי את השפתיים).

*

המנות הראשונות הגיעו ואיתן נפקחו לנו העיניים.

בהיותנו חובבי בשר (לאו דווקא כשר) ופירות ים – המסעדה הזאת "תפורה" עלינו !

צלחת גדושה של מולים בבירה ובייקון (49 ₪) , כשבניגוד למקומות אחרים, ששם מרגישים עוד את הארומה של הים, כאן קיבלנו 100% צדפה (עם שמן זית, פטרוזיליה וכמובן בירה).

יחד עם הצלחת הזאת, הגיע לחם הבית. בדרך כלל אנחנו נמנעים מלאכול לחם (במיוחד במסעדות) כדי "להשאיר מקום לאוכל", אבל הלחם (מכל הסוגים) היה פשוט טעים ונמס בפה.

*

מנה נוספת של שתיה הגיעה – הפעם וודקה סטוליצ'ניה (ששמור לה מקום של כבוד אצלי) עם צ'ילי…

"הורדנו" שוט של סטולי והרגשנו לאט את החריפות של הצ'ילי מתפשטת מהפה דרך הוושט (מזל שאכלנו משהו).

*

כבד קצוץ על לחם שאור עם שמן זית ופטרוזיליה (43 ₪) הופיע ליד המולים (שכבר היו לקראת סיום). הכבד היה מעולה – בלי טעם הלוואי של החמאה שמורגש מדי פעם במסעדות. האמת היא שעל הלחם הייתי מוותר… אז גירדנו עם המזלגות את הכבד הקצוץ והשארנו את הלחם ערום על הצלחת.

אפשר לוותר על הלחם…

חציל קלוי ולידו גבינת מוצרלה התיישב לו על השולחן – ממש באמצע. מה אפשר להגיד על חציל קלוי – שהוא עשוי בדיוק במידה הנכונה ? כן ! שהגבינה מעשירה את הטעם שלו ? כן ! נראה לי שזה מספיק…

ואז הגיע מלך המנות הראשונות (לעניות דעתנו) – סלט של עגבניות שרי עם פירורי ריקוטה מעל (בנדיבות) עם מעט בצלי שאלוט וקרוטונים (39 ₪)…

אין לתאר את הטעם ! אם וכאשר מגיעים ל 'ננה' באחד העם 1– זאת המנה הראשונה שצריך (מה זה "צריך" ? חייבים ! להזמין).

מלך המנות הראשונות

*

מאחר ולא שתינו כבר "הרבה" זמן, זוגתי ביקשה עוד איזשהו קוקטייל… אז היא קיבלה… קוקטייל ויולט עם סטולי בלוברי, סיגליות, נענע (הרבה) ולימון.

*

עד כאן המנות הראשונות. ובעוד אנחנו מנסים לעכל את האוכל (והשתייה), שאלה המלצרית מה אנחנו רוצים למנה עיקרית.

מתוך המבחר שהוצע לנו, אני בחרתי בנתחי פילה ועליהם גבינת קרם פרש חזרת צלויים בתנור (96 ₪).

במסעדה ממליצים להזמין את הבשר במידת עשייה M. אני הזמנתי קצת נוטה לכיוון ה- MR.

בטעימה ראשונה של הקרם פרש חזרת, הטעם לא משהו – די תפל אפילו הייתי אומר, אבל ברגע שמניחים אותו על חתיכת הבשר – הוא מעשיר את הטעם של הפילה ויוצר חגיגה של טעמים בפה.

אישתי (שראשה כבר היה סחרחר קלות) הזמינה את הפאייה פירות ים (84 ₪) – כל כך שמחתי שהגענו שניים ויכולנו להתחלק במנות ולטעום קצת יותר – האורז היה רך וטעים, השעועית היתה al-dante ואז לירון, ברגע של פואטיקה – הרגישה כמו אייל שני : "זה המון מרקמים – קשה ורך ביחד, מרגישים את האורז ולידו את האפונה והשעועית עם הקישוא ואיך שהם משתלבים ביחד. הארומה של הפירות ים… הקלמארי – אפשר פשוט xxx ממנו".

אני חייב להגיד שהסכמתי עם רוב דבריה…

*

בסיום המנה העיקרית הגיעה אלינו אחראית המשמרת והביאה לשלושתנו (גם לה) שוט של ליקר מנדרינות (באמת לא שתינו אלכוהול כבר הרבה זמן)…

*

ועכשיו…

עכשיו בודקים את הפינלה של המסעדה – הקינוחים…

הרי אם הקינוח לא טוב – הלכה כל הארוחה, ולא משנה עד כמה היא היתה טובה, לא ?

קיבלנו שתי צלחות – באחת מהן ישב כדור מוס טרפלס שוקולד על טוויל קרמל – שם מפוצץ למנה שמתפוצצת בפה. הכף (לא כפית – כף) נכנסה בעדינות לתוך הכדור עד שהיא נתקלה במצע הקרמל, שברה אותו והגיעה ישירות לפה.

המלצה : לגימה מאספרסו אחרי כל כף כזאת משדרגת ברמות את המנה.

בצלחת השניה הגיע "ברולה סמי-פדרו" – מה שזה לא יהיה – קרם ברולה עם פירות יער ובאמצע בצק פילו פריך…

בניגוד למקומות אחרים, פירות היער לא היו מתוקים להחריד אלא דווקא חמצמצים מעט, מה ששבר את המתיקות של הקרם.

*

עוד אחרי שסיימנו, נשארנו לשבת עם זוג נוסף שפגשנו במשך שעה בערך (שתינו בעיקר מים – למהול את האלכוהול).

השארנו טיפ נאה למלצרית ששירתה אותנו – כי ממש הגיע לה.

אחר כך התברר לנו שהמוטו של המסעדה זה להכיר את האורחים עד לרמת הטעם האישי בשתייה.

על הכל מנצחת מיכל – מנהלת המסעדה, ועל המזון המופלא שהערינו לקרבינו אמון השף יהונתן לס.

מיכל המנהלת והשף יהונתן לס

*

רק שכחתי לציין שיש במקום גם חדר פרטי עם שולחן אבירים ארוך שניתן להזמין לאירועים פרטיים…

*

ננה בר – אחד העם 1, תל אביב.

טלפון : 03-5161915

פקס : 03-5164176

פסטה בשמנת ועוד קצת

חג הגבינות ושאר מאכלים חלביים עבר לו, ורגע לפני שאנחנו חוזרים לבשר על כל צורותיו השונות, רק עוד דבר קטן אחד נשאר להכין – פסטה בשמנת.

ואם כבר מכינים רוטב שמנת לפסטה, למה שלא נזרוק פנימה חבילה של פירות ים ככה רק בשביל להוסיף לטעם ניחוח ים-תיכוני (לא כשר).

*

מפאת הפרשי המחירים בין פירות ים טריים וקפואים, הלכנו על שקית של חצי קילו מיקס פירות ים – שרימפסים, קלמארי וצדפות. יתרון נוסף לקפוא הוא שהכל כבר מקולף ומוכן לשימוש ואין צורך להתעסק איתם יותר מדי.

את השקית עם פירות הים מפשירים במקרר.

הפסטה שנבחרה היא פסטה "ביסלי גריל" (כי זה מגניב) בצבעים שונים (כי זה עוד יותר מגניב).

הצבעים של הפסטה, דרך אגב, הם טבעיים ולא צבעי מאכל המכילים, אלוהים ישמור, מי יודע מה…

אז נתחיל בקטנה ככה – נקצוץ בצל גדול ונזרוק אותו (בעדינות שלא ישפריץ) למחבת עמוקה, עד שהוא יזהיב.

*

נוסיף סלסלת פטריות שמפיניון חתוכות וניתן להם להיטגן יחד.

• טיפ : איך יודעים מתי הפטריות מוכנות – הן מוציאות נוזלים וכאשר הן מתחילות לספוג את הנוזלים חזרה – אפשר להמשיך.

אחרי שהפטריות "נשמו" את הנוזלים שלהן, הגיע הזמן להוסיף את המרכיב העיקרי ברוטב – פירות הים… יאמי…

*

נוסיף 500 מ"ל שמנת לבישול ונערבב בעדינות את כל המרקחת עד שנצמצם את הרוטב לרמת הסמיכות הרצויה.

*

בזה סיימנו את הרוטב, אבל מה עם הפסטה ?

*

במקביל להכנת הרוטב, נרתיח סיר עם מים וכאשר המים רותחים, נקטין את האש ונשפוך (שוב – בזהירות, זה חם) את הפסטה פנימה.

כאן הבישול הוא עד לרמת הפריכות הרצויה – אנחנו אוהבים, מה שנקרא "אל-דנטה" –

מתוך ויקיפדיה : אַל דֶנְטֶה (באיטלקית: al dente – מילולית: "על השן") הינו מונח בתחום  הבישול המתייחס לבישול פסטה לרוב, ולעתים אף אורז (להכנת ריזוטו או ירקות).

משמעותו שהפסטה או האורז מבושלים לדרגה שהם אכן מבושלים אולם עדיין קשים ונדרשת לעיסה שלהם (ואין מדובר בפסטה רכה שאין צורך ללעוס אותה). כאשר מדובר בירקות הכוונה, שהירקות בושלו בישול קצר ביותר והם עדיין פריכים.

*

מסננים את המים ושוטפים את הפסטה במים קרים כדי למנוע המשך בישול.

*

שופכים את הרוטב החם על הפסטה ומגישים.

*

ארוחת ערב מעולה תוך מספר דקות. הילדים מתים על זה (אצלנו בכל אופן)… נדב התחיל עם "זה לא נראה לי" אבל סיים 2 מנות בסוף. שקד קצת בררה את הצדפות אבל גם היא אכלה בתיאבון רב.

את מה שנשאר אני חיסלתי לארוחת צהריים (קר) למחרת.

*

היה טעים, ומחכים לפעם הבאה – נראה מה היא תהיה…

*

קסם הזריחה

או בתרגום סימולטני – מג'יק סאנרייז קלאב הוטל.

הוזמנתי להצגת הקונספט החדש של המלון. והיכן מציגים קונספט חדש (אפילו אם זה בסוף המדינה) – במלון עצמו.

הגענו בטיסת ישראייר משדה דב ודילגנו על היציאה מבית הנתיבות, כשאוטובוס נכנס לתוך השדה ואסף אותנו מהמטוס ישירות למלון. תענוג אמיתי.

בכניסה למלון קיבל אותנו צוות הבידור של המלון במוזיקה דרום אמריקאית ובתלבושות צבעוניות של הקרנבל בברזיל ועוד תחפושות דובי ענקיות, ליצנים ומיקי-מאוס. תערובת של צבעים וקולות.

דוכנים של מזון היו פזורים על הרחבה יחד עם בר משקאות עשיר.

כל זה עוד לפני שכף רגלנו דרכה בלובי של המלון…

החלטתי לוותר על טיול הג'יפים שהוצע לנו ולהישאר וליהנות מהאטרקציות הקולינריות שהוצעו (אוכל…) – סושי, פסטלים, פטריות בטמפורה, פירות (קיווי, אננס, סברס…) וכמה משקאות צבעוניים מהבר.

*

הקהל התחיל להתפזר, ואני הלכתי לראות את החדר…

המלון בנוי במבנה של כפר ספרדי עם מבנים דו-קומתיים וכ- 280 חדרים (200 מהם עברו שיפוץ).

אני קיבלתי חדר משפחה הכולל מיטה זוגית וספה הנפתחת למיטה וחצי, טלויזיה, ארון עם כספת, מיני בר, מרפסת עם נוף מדהים (סליחה שאין לי תמונה) וחדר מקלחת ושירותים גדול ומרווח באופן מיוחד.

המזוודות הגיעו ישירות מהמטוס לחדר.

אחרי התארגנות והתמצאות קלה בחדר, הצצה בתכנייה גילתה לי שיש לי שעתיים "לשרוף" עד שיתחיל הערב האומנותי – מה עושים ? יורדים לעיר. איך ? יש שאטל פעם בשעה מהמלון עד למרכז העיר, או כמו התחבורה הנפוצה ביותר באילת – מוניות.

הסתובבות במתחם קניות לא העלתה קניה מעניינת במיוחד (חוץ מאיזה ספר), אז חזרתי למלון.

*

בערב עצמו נפגשנו עם אביה מגן-אלמוזלינו – מנכל"ית אזור אילת ברשת 'פתאל' ועם מנהלת המלון שילה אמסלם שהחלה את תפקידה לפני 14 שנים בתור פקידת קבלה באחד ממלונות הרשת, ועוד כמה וכמה אנשים רמי דרג ברשת 'פתאל' ובחברת 'ישראייר', שסיפרו על הקונספט החדש של המלון, הבא לידי ביטוי בשמו המלא 'מג'יק סאנרייז קלאב אילת'.

המלון הינו מלון 'הכל כלול' ומאפשר חופשה משפחתית עם פעילויות מגוונות לכל פלחי הגילאים (של הילדים) ולמשפחה.

צוות המלון לוקח את הילדים לארוחת ערב בחדר האוכל של הילדים לאחר יום של משחקים, בקבוצות גילאים מותאמות.

השהייה במלון כוללת סיור בפינת החי של הקיבוץ.

אחת למחזור נערך יום ילדים מבשלים (כאשר בסיומו כל ילד מקבל סינר, כובע וערכה).

בנוסף, הילדים מעלים מופע באחד הערבים.

מיני לונה-פארק מופעל במקום עם מתנפחים, מקפצות, פינות קעקועים, איפור, נצנצים, דוכני אוכל  ומה לא בעצם.

הפנינג שלם המיועד לילדים (וגם להורים…).

למבוגרים שבינינו יש מסיבת בריכה לילית מספר פעמים בשבוע – בקיץ בבריכה הפתוחה ובחורף בבריכה המקורה, המחוממת.

האירוח במלון כולל שיט של שעה במימי מפרץ אילת ללא תשלום נוסף.

טיולי ג'יפים בסגנון אתגרי.

המלון הוא בין הבודדים בסביבה שמציעים (ללא תשלום) את חבילת Baby Welcome – מיטת תינוק, מחמם בקבוקים, קומקום חשמלי, אמבטיית תינוק, כיסא גבוה, סיר לילה (או ישבנון) ומנורת לילה.

אירוח משפחתי "קומפלט"…

*

לאחר הדיבורים הרגשנו את הרעב עולה ועברנו לארוחת ערב בבריכה המקורה של המלון.

מה שיש לי להגיד על ארוחת הערב זה דבר אחד : אם האורחים במלון אוכלים כזאת ארוחת ערב כל יום – אני מגיע לשם עם המשפחה בחופשה הבאה !

אנטריקות, פילה, צלעות, כבד ביין, פטה כבד… ישבתי שם ופשוט לא רציתי לעזוב את המקום.

והכל על שולחנות ערוכים עם שתיה קלה מסוגים שונים.

מגש הקינוח היה פשוט תאווה לעיניים והוכיח שוב, שקינוח פרווה יכול להיות גם טעים.

*

מסיבה ים-תיכונית אל תוך הלילה ולפני שהרגשנו מה השעה, כבר הגיע חצות ואני הרגשתי שהכרכרה שלי הופכת לדלעת… צריך את שנת היופי…

*

את ארוחת הבוקר סעדנו בחדר האוכל של המלון ופה אני באמת אתן לתמונות לדבר במקומי, כי גם על ארוחת הבוקר אין לי שום דבר רע להגיד על הארוחה העשירה והצבעונית.

*

09:40 ואנחנו כבר ישובים במטוס שמחזיר אותנו למציאות.

*

*http://www.fattal-alazman.co.il/magic_sunrise_club_eilat

מסעדת זינגר'ס

זינגר'ס מסעדה / ביסטרו

יום הולדת לשקד. הילדה הגדולה שלי כבר בת 7, ובחופש הגדול היא עוזרת לאמא בעבודה.

ומה היא רוצה לאכול לארוחת צהריים מלכותית, כיאה לילדה בגילה ? כמובן ! את הדבר שהיא הכי אוהבת – קלמארי מטוגן…

אז נסענו למסעדת זינגר'ס בבורגתא.

המסעדה נמצאת בלב המושב במבנה של בית כנסת משופץ, כאשר מסביב יש גן פסלים של האמן יגאל תומרקין.

בכלל, כל המסעדה נותנת הרגשה של כניסה לעולם אחר, להסטוריה של המדינה.

אני, בהיותי קרניבור מושבע, הזמנתי נתח קצבים בתוספת פירה תפו"א.

הבשר הגיע עשוי בדיוק כמו שאני אוהב, או יותר נכון – בדיוק כמו שנתח קצבים צריך להיות כשהוא טובל ברוטב שמנת וזרעי פלפל ירוק.

הפירה עם חלב הגיע בצלחת נפרדת כשעליו מפוזרים כמה שבבי שקדים מולבנים (מצויין).

אשתי שתחייה הזמינה פסטה פירות-ים – צלחת גדושה בפסטה עם כמות נדיבה של טבעות קלמארי ושרימפסים אדמדמים – ברוטב שמנת ובטיבול מדוייק.

חסרה היתה מעט גבינה צהובה מגורדת מעל הפסטה (לטעמי).

שקד הקטנה (גדולה) – לה הזמנו בהתחלה סלט ירקות עם קלמארי, כשביקשנו במפורש שאת הקלמארי יכינו בנפרד… זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו אוכלים שם וכבר הזמנו את המנה הזאת בעבר… אולם הפעם הקלמארי הגיע עטוף בעגבניות מיובשות ושקד לא היתה מסוגלת לאכול את זה. לזכותם יאמר שללא שאלות נוספות החליפו את המנה למנה נוספת של פסטה פירות-ים (ללא שרימפס – לבקשתנו).

כמו שאפשר לראות מהתמונה, המנה היתה לה מאד טעימה.

=

הדבר החיובי שאני יכול להגיד על המקום הוא, שהמנות יוצאות טריות ומוכנות באותו הרגע שמבקשים אותן. ברם אולם, איך יכול להיות ששתי מנות זהות (למעט השרימפס שלא הוכנס למנה השניה), יגיעו עם טעם שונה ?!

לאחר בירור מעמיק גילינו את התשובה – במנה השנייה הבזיליקום היה קצוץ הרבה (אבל הרבה) יותר גס, מה שנתן טעם שונה למנה – לא שהיא לא היתה טעימה – רק שונה…

 =

בתוך המסעדה שרר חום נוראי. נכול שבחוץ היו כמעט 40 מעלות, אבל 3 מזגנים שעובדים במלוא העוצמה ושני מאווררי תקרה לא הצליחו לקרר מספיק את המקום ואנחנו החלטנו לוותר על הקינוח ולסיים את הארוחה.

=

לסיום, האם נחזור לשם ? בוודאי. רק נקווה שהטבח יכין את אותה מנה שהוא הכין בפעם הקודמת 🙂

אה.. וכמעט שכחתי – איפה זה נמצא ? מושב בורגתא – אחרי כפר יונה לכיוון כביש 6.

http://www.zingers.co.il/

צילום – לא מה שחשבת

"ממעמקים" – תערוכת צילום יוצאת דופן של שתי אומניות צילום מוכשרות – מירב נאור ומיטל שבירו.

מתוך הכאב,
ממקום של חסר,
נשמעת הצעקה.
בחיבור שצומח וגדל,
השתקפות של מים,
התפרצות, לכלוך, ערבוב, שקט…

האמת, כשקיבלתי את המייל לבוא לתערוכת צילום – אמרתי לעצמי "מה כבר יכול להיות מיוחד בעוד תערוכה ? סתם עוד איזה צלם מתחיל שרוצה להראות כמה קשקושים… נו טוב – אני במקרה פנוי, אז יאללה – נלך לראות."

אני מודה – אכלתי את הכובע !

28 צילומים שצולמו במשך כשנה באזור צפון הארץ תלויים בגלריה במגדלי נאמן בתל אביב.

התמונות מוצגות בסדר כרונולוגי רגשי של מירב ומיטל – שתי צלמות מקצועיות, המגדירות את עצמן (ואני מצטרף) כאמניות.

התמונות צולמו בשחור לבן על מנת לקבל את העוצמה של האובייקטים. הן אינן ממוסגרות על מנת שהצופה יוכל להמשיך בדמיונו את התמונה.

"אצלנו הצילום הוא פינה רגועה" אומרת אחת מהן. שתי הצלמות חוו כאב בשנים האחרונות והן מביעות אותו דרך הצילום, כשהן מצרפות לכל צילום משפט משיר ישראלי המתאר את רגשותיהם בזמן הצילום.

שני אנשים יכולים להתבונן באותה תמונה ולהרגיש דברים שונים וגם לא להבין מה הצלם חש באותו רגע. לפי דעתי – תוספות השירים לכל תמונה מסייעות, למי שרוצה בכך, לנסות ולהבין את מה שהצלמת ניסתה להעביר באותה תמונה.

מילות השירים הצמודים לתמונות לקוחות משיריהם של רחל שפירא, ארקדי דוכין, נחום היימן, מאיר אריאל ועוד.

כל התמונות צולמו באור טבעי בעדשת מאקרו, ללא שימוש באביזרים למעט משחקים של צמצם, מהירות, שינויי חשיפה ו- ASA.

התהלכתי כחולם לאורך הקירות כשאני נשאב לתוך הצילומים ומנסה להבין את נקודת הכאב שהורגשה כשהתמונה צולמה בעוד אני קורא את מילות השיר הקבוע בקיר לידה.

נגע בליבי סיפורה של מירב נאור ששכלה את אחיה בתאונת דרכים ואת בעלה כמה שנים לאחר מכן.

עברתי על פני התמונות כשאני מתעכב על פני תמונה זו או אחרת, עד שהגעתי לתמונה שבה קלטה הצלמת את אותו שבריר השנייה שבו המים ניתזים והנתז משתקף בפני המים. ידידה שלי שראתה את התמונה אמרה שזה נראה כמו תינוק מעורסל,

 והכיתוב של מוש בן-ארי כל כך התאים…

ההכרה באה והכתה בי… כמה בדידות, כמה עצב, כמה כאב…

איך שניה אחת משנה לנו את החיים. אפילו לא שנייה. שבריר שניה לפני או אחרי והתמונה היתה נראית לגמרי אחרת..

בדיוק כמו בחיים.

לפתע הבנתי מה שתי הנשים המוכשרות האלה ניסו לומר ללא מילים.

הבנתי על איזה כאב פנימי וצורב הן מדברות בלי להגיד כלום.

הן רק מסתתרות מאחורי עדשת המצלמה ומנסות להעביר לנו משהו מתוך תוכן, מהכאב הפנימי שלהן.

לכאורה, מבחוץ הכל שקט, הכל רגוע, אבל מבפנים הכל יכול לקרות. כל אבן קטנה שנזרקת אל השקט הזה גורמת לגלים ולמתזים ויכולה להפוך את הכל. גלים ועוד גלים נוצרים, ואחר כך, לכאורה, חוזר השקט.

אבל את מה שקרה לפני רגע כבר אי אפשר להחזיר וכל מה שיהיה מרגע זה ואילך קשור למה שקרה רגע לפני…

בתערוכה היו עוד הרבה תמונות, כולן יפות, על כולן יכולתי לשבת שעות ולהתבונן ולהיכנס לתוכן.

אבל, באומנות כמו באומנות – האמת היא בעיני המתבונן, ואני רק מקווה שהצלחתי להעביר, ולו רק לאותו שבריר שניה, את אותה התחושה המופלאה הזאת שאני חשתי באותה תערוכה.