יורדים על ארבע

איזה כיף – שבוע הבא אנחנו באילת. אחרי שנה מאתגרת ונטולת חופשים, אנחנו אוספים את עצמנו ויורדים לאילת – כן, באוגוסט. כן, עם כל עם ישראל. כן, חם. אבל חייבים – אנחנו כבר "על 4" כמו שאומר הביטוי. אנחנו חייבים חופש – והדבר המצער הראשון הוא, שאנחנו חייבים חופש לעצמנו אחרי החופש המשפחתי.
הדבר המצער השני הוא, שאנחנו יורדים (שוב) על ארבעה גלגלים, ולא על שניים – דהיינו, רכב ולא אופנוע. כן, אני יודע שעברו 17 שנים. כן, אני יודע שזה מסוכן. כן, אתם צודקים שלא נעים לרכוב עם מעיל וקסדה. אבל האופנוע זה לנפש…

כבר 17 שנה מהתאונה, ונפשי יוצאת שוב לעלות על כלי דו גלגלי ולשייט (גם במהירות סבירה) ברחבי ארצנו הקטנטונת. תמיד אמרנו, זוגתי שתחיה ואני, שבפנסיה נעלה על דו"ג ונרכב לעבר השקיעה. החלום הזה הולך ומתמוסס לו בין האצבעות שלי 😦

ניסיתי אטרקציות אחרות, כמו רכיבה על סוס, אבל הייתי מבועת. אמיתי. פחדתי מכל רגע – נכון שכלפי חוץ שידרתי עסקים כרגיל, אבל בפנים התהפכה לי הבטן וכל מה שרציתי זה לרדת. במיוחד כשהסוס התחיל פתאום לדהור בלי סיבה (הוא הרגיש שאני רוצה לסיים את הסיבוב מהר).
נדבי שלי רוכב כבר מספר שנים ועושה אפילו קורס עוזרי מדריכים. הוא מאושר וזה עושה לו טוב – מבורך. לי זה ממש לא עושה טוב ואפילו מפחיד. אני צריך את הנהימה, את הגרגור הזה ולאלף את החיה – אפילו אם זה אופנוע A1, שאמור להיות רגוע יותר ושקט יותר מהאופנועים הגדולים והכבדים שנהגתי לרכוב עליהם בעבר.

חשבתי שאולי אני אוכל לחזור לצלילה – אבל בעקבות התאונה, שנפגעו לי הריאות והוחדרו לי צנטרים בין צלעיים (טרוקר) – גם הספורט המדהים הזה נפסל.
אני אשמח לקבל תובנות והצעות לאטרקציות נוספות שאני יכול לעשות, שיגבירו לי את קצב פעימות הלב והנשימה וישאירו אותי עם חיוך מטופש על הפנים ובתוך הלב.
אני זוכר את החווייה של הצלילה – כשרק מכניסים את הראש למים, ופתאום שומעים את השקט המשתרר, ומבינים כמה רועש בחוץ… אני זוכר את ההרגשה של הריחוף – אני ובן/בת הזוג שלי בחוויה מעלפת ומטריפת חושים.

ניסיתי ללכת עם נדבי לטיפוס על קירות. נהנינו מאד – אבל זה לא "זה". זה לא עושה לי "את הדבר הזה", המרטיט הזה בלב ובנשמה.
קניתי רכב 4X4, קטן וחמוד ואולי איתו אני אצליח לקבל איזה "בוסט" של אדרנלין בזריקה ישירה לתוך הלב.

אז איפה התחלתי? יורדים לאילת, למלון "הכל כלול" – יורדים עם הרכב כי טיסה ואחר כך מונית לכולנו יעלו יותר ממיכל דלק הלוך-חזור. את רוב אילת אנחנו עושים ברגל (גם למצוא מונית ל – 6 אנשים זה יותר מדי בשבילנו.
זוגתי שתחיה עדיין סובלת מפוסט קורונה ונראה כמה היא תצליח להחזיק בטיולים רגליים על הטיילת ההומה של העיר הדרומית.

אחלו לנו בהצלחה – מעמיסים פקלאות ודוהרים (במגבלות המהירות המותרת) הי דרומה לאילת.
בתקווה שנוכל גם לנוח קצת.

קסם הזריחה

או בתרגום סימולטני – מג'יק סאנרייז קלאב הוטל.

הוזמנתי להצגת הקונספט החדש של המלון. והיכן מציגים קונספט חדש (אפילו אם זה בסוף המדינה) – במלון עצמו.

הגענו בטיסת ישראייר משדה דב ודילגנו על היציאה מבית הנתיבות, כשאוטובוס נכנס לתוך השדה ואסף אותנו מהמטוס ישירות למלון. תענוג אמיתי.

בכניסה למלון קיבל אותנו צוות הבידור של המלון במוזיקה דרום אמריקאית ובתלבושות צבעוניות של הקרנבל בברזיל ועוד תחפושות דובי ענקיות, ליצנים ומיקי-מאוס. תערובת של צבעים וקולות.

דוכנים של מזון היו פזורים על הרחבה יחד עם בר משקאות עשיר.

כל זה עוד לפני שכף רגלנו דרכה בלובי של המלון…

החלטתי לוותר על טיול הג'יפים שהוצע לנו ולהישאר וליהנות מהאטרקציות הקולינריות שהוצעו (אוכל…) – סושי, פסטלים, פטריות בטמפורה, פירות (קיווי, אננס, סברס…) וכמה משקאות צבעוניים מהבר.

*

הקהל התחיל להתפזר, ואני הלכתי לראות את החדר…

המלון בנוי במבנה של כפר ספרדי עם מבנים דו-קומתיים וכ- 280 חדרים (200 מהם עברו שיפוץ).

אני קיבלתי חדר משפחה הכולל מיטה זוגית וספה הנפתחת למיטה וחצי, טלויזיה, ארון עם כספת, מיני בר, מרפסת עם נוף מדהים (סליחה שאין לי תמונה) וחדר מקלחת ושירותים גדול ומרווח באופן מיוחד.

המזוודות הגיעו ישירות מהמטוס לחדר.

אחרי התארגנות והתמצאות קלה בחדר, הצצה בתכנייה גילתה לי שיש לי שעתיים "לשרוף" עד שיתחיל הערב האומנותי – מה עושים ? יורדים לעיר. איך ? יש שאטל פעם בשעה מהמלון עד למרכז העיר, או כמו התחבורה הנפוצה ביותר באילת – מוניות.

הסתובבות במתחם קניות לא העלתה קניה מעניינת במיוחד (חוץ מאיזה ספר), אז חזרתי למלון.

*

בערב עצמו נפגשנו עם אביה מגן-אלמוזלינו – מנכל"ית אזור אילת ברשת 'פתאל' ועם מנהלת המלון שילה אמסלם שהחלה את תפקידה לפני 14 שנים בתור פקידת קבלה באחד ממלונות הרשת, ועוד כמה וכמה אנשים רמי דרג ברשת 'פתאל' ובחברת 'ישראייר', שסיפרו על הקונספט החדש של המלון, הבא לידי ביטוי בשמו המלא 'מג'יק סאנרייז קלאב אילת'.

המלון הינו מלון 'הכל כלול' ומאפשר חופשה משפחתית עם פעילויות מגוונות לכל פלחי הגילאים (של הילדים) ולמשפחה.

צוות המלון לוקח את הילדים לארוחת ערב בחדר האוכל של הילדים לאחר יום של משחקים, בקבוצות גילאים מותאמות.

השהייה במלון כוללת סיור בפינת החי של הקיבוץ.

אחת למחזור נערך יום ילדים מבשלים (כאשר בסיומו כל ילד מקבל סינר, כובע וערכה).

בנוסף, הילדים מעלים מופע באחד הערבים.

מיני לונה-פארק מופעל במקום עם מתנפחים, מקפצות, פינות קעקועים, איפור, נצנצים, דוכני אוכל  ומה לא בעצם.

הפנינג שלם המיועד לילדים (וגם להורים…).

למבוגרים שבינינו יש מסיבת בריכה לילית מספר פעמים בשבוע – בקיץ בבריכה הפתוחה ובחורף בבריכה המקורה, המחוממת.

האירוח במלון כולל שיט של שעה במימי מפרץ אילת ללא תשלום נוסף.

טיולי ג'יפים בסגנון אתגרי.

המלון הוא בין הבודדים בסביבה שמציעים (ללא תשלום) את חבילת Baby Welcome – מיטת תינוק, מחמם בקבוקים, קומקום חשמלי, אמבטיית תינוק, כיסא גבוה, סיר לילה (או ישבנון) ומנורת לילה.

אירוח משפחתי "קומפלט"…

*

לאחר הדיבורים הרגשנו את הרעב עולה ועברנו לארוחת ערב בבריכה המקורה של המלון.

מה שיש לי להגיד על ארוחת הערב זה דבר אחד : אם האורחים במלון אוכלים כזאת ארוחת ערב כל יום – אני מגיע לשם עם המשפחה בחופשה הבאה !

אנטריקות, פילה, צלעות, כבד ביין, פטה כבד… ישבתי שם ופשוט לא רציתי לעזוב את המקום.

והכל על שולחנות ערוכים עם שתיה קלה מסוגים שונים.

מגש הקינוח היה פשוט תאווה לעיניים והוכיח שוב, שקינוח פרווה יכול להיות גם טעים.

*

מסיבה ים-תיכונית אל תוך הלילה ולפני שהרגשנו מה השעה, כבר הגיע חצות ואני הרגשתי שהכרכרה שלי הופכת לדלעת… צריך את שנת היופי…

*

את ארוחת הבוקר סעדנו בחדר האוכל של המלון ופה אני באמת אתן לתמונות לדבר במקומי, כי גם על ארוחת הבוקר אין לי שום דבר רע להגיד על הארוחה העשירה והצבעונית.

*

09:40 ואנחנו כבר ישובים במטוס שמחזיר אותנו למציאות.

*

*http://www.fattal-alazman.co.il/magic_sunrise_club_eilat

איטליה ממין אחר

טיסה לאיטליה עם חבר, חופש מהאישה והילדים (לשנינו). איזה כיף – הדבר הראשון שעולה לנו בראש זה – איטלקיות. ורצוי כמה שיותר מהן.
רומא – עיר משוגעת. קטנועים שנוסעים איך שהם רוצים, כלי רכב שנוסעים נגד הכיוון, אור אדום ברמזור ? הצחקתם אותם – המלצה בלבד. שוטרי התנועה מנופפים בידיים לכל הכיוונים ולא נראה שמישהו שם לב.
עמדנו המומים בכניסה למלון (שנמצא ממש במרכז העיר) והיבטנו בכל הכאוס הזה בהלם תרבות.
נכנסנו למלון וקיבלנו את החדרים שלנו, שפנו בדיוק לכיכר.
מנוחה קצרה, מקלחת, ארוחת ערב ויוצאים "לקרוע את העיר"…
כבר בפאב הראשון פגשנו שתי בחורות צעירות ונחמדות שהישר מהמבט הראשון היה בינינו 'קליק'.
שוטים של סמבוקה בין לבין המתיקו לנו את המרירות של הבירה שזרמה כמו מים.
כטוב ליבנו באלכוהול שמנו פעמינו ארבעתנו לעבר המלון.
חברי נכנס לחדר שלו עם הברונטית ואני נכנסתי עם שחורת השיער.
שבוע שלם בילינו ארבעתנו בטיולים בסביבה ובמוזיאונים הרבים הפזורים ברומא העתיקה. כולל כמובן הקולוסיאום ומגדל פיזה הנטוי.

השבוע עבר לו במהירות ולפני החזרה לשדה התעופה נתנה אריקה (זו הברונטית) קופסה לידידי ובקשה ממנו לפתוח אותה רק כשיגיע לארץ.
אחרי פרידה קשה עלינו למטוס חזרה לארץ הקודש.

–
כל הדרך אנחנו מתלבטים אם לפתוח את התיבה הקטנה או לא.
מחיאות הכפיים העירו אותנו מהרהורינו ומיהרנו יחד עם כולם לעבר היציאה.
פגשנו את המשפחות בהמון חיוכים ודמעות.
"מה זה ?" שאלה אישתו של החבר כשראתה את הקופסה העטופה בסרט אדום ?
התשובה היתה כמובן "לא יודע", מאחר ובאמת לא ידענו מה היא מכילה.
האשה קצרת הרוח פתחה את הקופסה, כשהיא כמעט קורעת את הסרט מרוב התלהבות, וצרחה מקפיאת דם מילאה את אולם הנוסעים הנכנסים.
בתוך הקופסה נח לו עכבר לבן מת…

מיהרנו לתחנת המשטרה בנמל התעופה כדי לבדוק אם אפשר להגיש תלונה על מה שנראה לנו כמעשה קונדס חסר כל פרופורציה.
השוטר שישב ליד השולחן הביט בנו במבט של "משתתף בצערך" ושאל – "אתם לא יודעים מה זה מסמל ?" ענינו בשלילה והשוטר לקח נשימה עמוקה ואמר : "זו מתנה שאומרת שמי ששכבת איתו העביר לך את נגיף ה- HIV… יש לך איידס"…

נופש (?) באילת

אז אחרי תקופה מאד ארוכה שלא כתבתי כלום, אנשים באו והתחילו לשאול אותי "מה קורה?"

אז החלטתי לשבת קצת מול המחשב ולהתחיל שוב במלאכת הכתיבה.

אז מה היה לנו ?

היתה תקופה ארוכה מאד של הרבה בלאגן (בעיקר אצלי), אבל הוא פחות או יותר הסתדר.

על זה אני אכתוב אולי בפוסט הבא, עכשיו אני רוצה לספר על הנופש באילת…

להרבה אנשים "נופש באילת" נשמע כמו כיף, ים, בריכה, בחורות חצי ערומות, אלכוהול, מסיבות… (להמשיך? או שהריר כבר נוזל על הסנטר…)

אז קיבלנו צ'ופר מארגון נכי צה"ל – 4 ימים במלון באילת בעלות כמעט אפסית.

הימים הם ממש לפני ראש השנה, אנשים עובדים, ילדים בבית ספר ובגן – איך בכלל מתארגנים לארבעה ימי חופש (שמתוכם שלושה ימים הם ימי עבודה ולימודים) ?

אז אני הודעתי חודש מראש בעבודה שלא עוזר כלום – אני ארבעה ימים בחופש !

אצל אישתי זה יותר בעייתי – יש לה עסק לנהל, יש לה עובדות, יש לקוחות, זה לא כל כך פשוט.

בעמל רב ובחריקת שיניים ולאחר התלבטויות רבות היא הודיעה לי שהיא באה לאילת ביום שני אחרי העבודה.

OK, מה עם הילדים ? לגדולה יש בית ספר – כיתה א', מה ? היא כבר תחסיר לימודים ?!

לאחר התייעצויות, גם עם המורה שלה, התברר שהיא תחסיר רק יום אחד, וגם ביום הזה לא לומדים כל כך כי יש טקס של ראש השנה.

אז סגרנו – אני יורד לאילת ביום ראשון בצהריים, מתמקם ואישתי עם הילדים מגיעים ביום שני בערב.

חבר ששמע את זה הודיע לי שלכבוד יום ההולדת שלו הוא בא איתי ליום הראשון כדי שאני לא אפחד לישון לבד.

בסוף זה לא יצא לפועל ואני הגעתי למלון רויאל גארדן ביום ראשון אחרי הצהריים.

הצ'ק אין היה מהיר מאד ואני קיבלתי את מפתחות החדר וגלגלתי את המזוודה הגדולה לאורך הבריכה לסוויטה המשפחתית (מאחר וירדנו עם הילדים שידרגנו את החדר לסוויטה).

סבבה. 5 בערב, אילת, לבד… מה עושים ?

חיכיתי בסבלנות עד לשעה 6 כדי לאכול ארוחת ערב (טובה מאד – דרך אגב), חזרתי לחדר, התקלחתי ונשכבתי במיטה כשהכוונה היא לצאת ולקרוע את העיר… או שלא…

בשעה 6 וחצי בבוקר השעון המעורר העיר אותי (מי החמור שלא כיבה אותו?!)

הלך הלילה – טוב – יש את הבוקר – אפשר לשטוף את העיניים בבריכה של המלון…

עצמתי את העיניים רק לרגע וטלפון העיר אותי בשעה 9 וחצי – אישתי מתקשרת לשאול מה שלומי ואיך אני מעביר את הזמן… מה אני אגיד לה ? בשינה… ?!

אופס… פיספסתי את ארוחת הבוקר… צריך לצאת ולחפש לי טרף – נורא בא לי על דג. אך אויה – אין מסעדה אחת לרפואה שנפתחת לפני השעה 12-13 בצהריים. אני רעב עכשיו !

התיישבתי לי בקפה-קפה בטיילת והזמנתי שקשוקה מקסיקנית לארוחת בוקר עם חצי ליטר בירה (לא משהו השקשוקה).

הלך לי היום… 😦

הגיע הערב, אישתי והילדים הגיעו בטיסה מפרכת (הם שיגעו אותה) לאילת.

חיבוקים נישוקים, הליכה קצרה לחדר ויאללה – לחדר האוכל (אוכל, קדימה אוכל).

ואז התחיל להיות מעניין – נדב הקטן (כבר עוד מעט בן 3) העלה חום שלא ירד כל הנופש – כל 8 שעות כמו שעון הוא קיבל נורופן.

לירון (אישתי) נדבקה ממנו בוירוס וביום שלישי בערב כבר התחילה להסתובב כמו סהרורית (למותר לציין שהיא לא ממש ישנה באותו לילה).

רק אני ושקד היינו בסדר.

אז לא ממש יכולנו לצאת במשך היום כי היה חם מדי ונדב גם ככה עם חום ולירון לא מרגישה הכי טוב שבעולם, בערב הילדים נשפכו אחרי ששיגעו אותנו כי הם היו משועממים.

מזל שישנתי ביום ראשון…

לאחר יומיים וחצי של מינימום שינה בשבילינו, הגיעה השעה לעזוב את העיר ואת המלון…

בית הנתיבות באילת, ערב ראש השנה, 2 בצהריים – לא מרגישים את המזגנים, האוויר עומד ואנשים דחוקים כמו סרדינים. למישהו היה קצת שכל והעלו אותנו למטוס חצי שעה לפני ההמראה.

איזו חופשה זו היתה. זו חופשה שלא תישכח עוד הרבה זמן, או איך אישתי (הפולנייה) אומרת – "אנחנו לא נועדנו לנוח, אנחנו ננוח כבר אחרי שנמות…"