חדרים של אהבה (מומלץ מגיל 18 ומעלה)

'זונה', 'השופט בן זונה', 'זונה בת זונה', 'פרוצה'… לא… אין לי טורט ולא "סתם" קפצו לי קללות לראש ומשם לקולמוס.

כמה פעמים קראתם למישהו 'זונה' כמילת גנאי ? חשבתם פעם מה עומד מאחורי המילה המילה ? השתמשתם פעם בשירותיה של זונה / נערת ליווי / מארחת / כל כינוי אחר ?

חמישה סיפורי חיים

מוצאי יום העצמאות, זוגתי ואני מוצאים את עצמנו מפליגים דרומה בואכה מושב בן-שמן לפגישת חברים אצל הסופר ישראל חלוץ.

שום דבר לא הכין אותנו לבאות.

שלום (בית) וביטחון (עצמי)

*

…"משנת אדלר נבנתה בהשראת הפילוסופיה של עמנואל קאנט מתוך הראייה שהסובייקטיבי הוא האובייקטיביות היחידה, כלומר שהמציאות שאליה נחשף האדם ואשר מלווה את חייו היא מה שהתקבל מנתוני החושים שלו, ניסיון החיים שלו ועבר דרך העיבוד של תפיסת העולם וצורת החשיבה שלו.

המציאות של האדם היא המציאות הרלוונטית היחידה, כשהאדם משתנה המציאות משתנה. המציאות יכולה להיות מעוצבת על ידי האופן בו אנו מגדירים אותה, האדם מפנים את משמעות המלים שהוא בחר כדי לתאר את המציאות וגוזר מכך השלכות נוספות.

העיקרון המרכזי במשנתו של אדלר הוא העיקרון של בחירה חופשית, האדם יכול לבחור את האופן בו יפרש את המציאות ועקב כך (היות שהסובייקטיבי הוא האובייקטיבי) הוא בורא את המציאות שהוא בחר.

בנקודה זו נבדלת תורתו של אלפרד אדלר באופן מהותי מתורותיהם של יונג ופרויד הממוקדים יותר בעבר ורואים את האדם כבעל פחות אפשרויות. הגישה הטיפולית של אדלר ממוקדת בפתיחת אפשרויות, לאפשר לאדם לברוא לו תפישת מציאות שיש בה יותר אפשרויות ומשרתת יותר את מטרותיו"… (מתוך ויקיפדיה)

יכול להיות שאני לא מסכים בכל מאת האחוזים עם מה שאלפרד אדלר אמר או כתב, אבל על פי תורה זו נבנה מודל שלם חינוך הורים וילדים – ועם הצלחה לא מתווכחים.

*

אז איפה אנחנו עומדים ?

אנאבלה שקד- קרדיט יח'צ 4

 

הוזמנתי אתמול להרצאה של הגב' אנאבלה שקד ועברתי (יחד עם עוד 50 איש, שרובם עוסקים בחינוך והוראה) שטיפה על כך שאנחנו לא מגדלים את הילדים נכון…

זה לא שהיא באה ועשתה לנו נו נו נו… היא פשוט לקחה את החיים הממוצעים של כל אחד ואחת מאתנו – העמידה לנו מראה מול הפנים והראתה לנו איך המשפחה המודרנית חיה כיום – אמא ואבא עסוקים בקריירה (שוויון – לא ?), עייפים, ללא שמחת חיים ו- 2.4 ילדים בממוצע ששקועים מול המסכים (סלולרי, טאבלט, טלוויזיה) מסובבים אותם על האצבע הקטנה שלהם, מזלזלים בהם או בקיצור – מה שנקרא בעבר "סמכות הורית" נעלם כמעט לגמרי.

אנחנו, בתור הורים "מודרניים" רוצים להעניק לילדים שלנו דמוקרטיה, שוויון, חופש… אבל בניגוד אלינו, שאנחנו מבינים שדמוקרטיה ללא חוקים הופכת לאנרכיה, הילדים לוקחים את החופש (מה זה לוקחים ? תופסים חזק בשתי ידיים) ולגבי החוקים… רק אם זה נוח להם באותו רגע…

*

בום !!!

*

אני חושב שהנחתתי עליכם איזו שהיא פצצה ככה פתאום ובלי הכנה. אז בואו נעשה סדר בדברים :

אנאבלה שקד היא פסיכותרפיסטית, מדריכה מוסמכת בעלת תואר שני בתרפיה בהבעה ויצירה. היא מייסדת ומרצה בבית הספר לפסיכותרפיה במכון אדלר ומנהלת ומרצה בבית הספר להכשרת מאמנים במכון אדלר. אנאבלה היא מטפלת פרטנית, זוגית וקבוצתית בגישת הפסיכולוגיה האינדיבידואלית וסגן יו"ר ועדת ההשתלמויות באגודה הישראלית לפסיכותרפיה ממוקדת.

*

*

אז מה עושים ? (הרצאה על קצה המזלג)

קודם כל צריך לשכוח מ- "סמכות הורית" ולעבור ל- "מנהיגות הורית".
כשההורה אומר משהו, הוא צריך לעמוד מאחורי המילה שלו (דבר שאני באופן אישי מבצע עם הילדים שלי מאז שהיו קטנים).
בקורסים ובהרצאות, מקבלים ההורים כלים כדי ללמוד ולהכיר את הילד ועל ידי כך ליצור השפעה ודיאלוג תוך מתן יחס, כבוד והקשבה.
הילדות היא ההכנה של הילדים לחיים האמיתיים. זו בעצם הטירונות שלהם. על ההורה לשאול את עצמו – 'האם מה שאני עושה מכין את הילד לחיים ?
צריך ללמד את הילד (וגם את ההורה) שיש יותר מאדם אחד בבית – Its not all about you…
יש להתאים את סדר היום של המשפחה לכלל המשפחה ולא רק לצרכים של הילד (גם להורים מגיע קצת).
יש לפתח בילד ביטחון עצמי! זו התכונה החשובה ביותר שיש לשאוף להקנות לילדים (לזכור – ביקורת מחסלת את הביטחון העצמי).
לתת לילדים להתמודד עם קשיים (מה שלא הורג – מחשל…)
ולשים לב גם לדברים החיוביים.

*

בגדול, סיכמתי כאן בחצי עמוד הרצאה של שעתיים שמומלצת לכל הורה (לפי דעתי).

אני לא יודע מה אתכם, אבל אני מתכוון לגרור את אשתי (בשערות אם צריך – אבל בלי אלימות) לכמה קורסים במכון אדלר ואולי, מי יודע – אולי גם להתחיל להנחות קבוצות…

המטרה שלי היא לקחת את הדברים שמתאימים לי וליישם (לנסות בכל אופן) אותם על הילדים. נכון שהילדים שלי כבר גדולים יחסית וזה יהיה קשה יותר, ככל שהם יותר קטנים ככה יותר קל לעצב את אופיים, אבל אני מאד מקווה שמימוש השיטה בבית תרגיע את האווירה ותסייע להפחית את רמת החיכוך השלילי שיש לי עם הילדים (אני השוטר הרע)…

אז אני מאחל לכולם בהצלה בגידול הילדים

*

רק עוד דבר אחד / ג'ונתן טרופר – ביקורת קריאה

*

אני רוצה שתעצמו את העיניים ותדמיינו את עצמכם כך :

תוסיפו לבטן עוד 10 קילו מיותרים, מאחוריכם תקופה של תיפוף בלהקת רוק עם להיט אחד, אתם גרושים כבר 8 שנים וגרים במלונית זולה עם עוד 3 חברים בערך באותו מצב כמו שלכם, יש לכם ילדה בת 18 בהריון ואתם עומדים למות…

לא דיכאון ? מה הייתם עושים ?

*

רק עוד דבר אחד ודי

*

אז אלה החיים של דרו סילבר בספר של ג'ונתן טרופר. זהו הספר הראשון שלו שאני קורא והייתי צריך לא מעט אורך רוח כדי "להיכנס" אליו.

הספר בנוי משני חלקים – בחלק הראשון מתוארים החיים של סיבר וחבריו במלונית הזולה, כשרוב ימיהם הם רובצים בחוסר מעש על יד הבריכה ובוהים בבנות הקולג' בביקיני שמגיעות לרחוץ שם.

אני מצאתי את החלק הזה קצת מייגע וכמו שאמרתי, לקח לי זמן להתרגל לצורת הכתיבה.

*

עכשיו מתחיל החלק השני (בעמוד 104) והדברים מתחילים יותר לזרום והספר מעלה שני הילוכים.

ממש בסוף החלק הראשון ביתו של סילבר – קייסי, מגיעה לבקר אותו, אחרי שהם כמעט ולא התראו בשמונה השנים האחרונות – אישה צעירה ויפה… ובהריון. אופס… היא מחפשת תשובות אצל 'סילבר', לא אצל 'אבא' – היא כמעט ולא קוראת לו כך, גם ככה הוא לא ממש היה שם בשבילה.

סילבר מנסה לעזור לה (ואולי לשקם את היחסים איתה) ורגע לפני שהם מממשים את את ההחלטה (בלי ספוילרים – אני אשתדל לגלות כמה שפחות), דרו סילבר מאבד את ההכרה ומובהל לבית החולים.

מי מטפל בו שם ? לא אחר מאשר זה שעומד להתחתן עם גרושתו… (מתחיל להזכיר איזה מערכון של הגששים – אבל לא). מתברר שיש לו דליפה מעורק ראשי ואם הוא לא יטופל הוא ימות !

תוך כמה זמן ? לא בטוח – זה יכול להיות עניין של דקות וזה יכול להיות עניין של שבועות – בכל מקרה הוא חייב לעבור את הניתוח.

עכשיו גם השם של הספר באנגלית יותר ברור -One Last Thing Before I Go.

*

תגללו עכשיו לתחילת הפוסט, תדמיינו את עצמכם במצבו ותחשבו מה הייתם מחליטים…

*

מכאן והלאה הסיפור מסתבך כשהוא מוצא את עצמו לבד אם גרושתו, הוא מתגושש עם בעלה לעתיד (הרופא המנתח – להזכיר), חבר שלו מהקבוצה במלונית חוטף סרטן, הבת שלו שוכבת עם החבר שלה (האקס שלה) שלא יודע שהיא בהריון בכלל, הוא עולה לבמה בבת מצווה שהוא לא הוזמן אליה בכלל… ומה לא. ממש סיפור מהסרטים.

אמרתי – בלי ספוילרים מיותרים.

*

אז כמו שאמרתי – החלק השני סחף אותי וקראתי את כל 200 העמודים שלו ממש בנשימה אחת. החלק הראשון… היה שווה להחזיק מעמד כדי לסיים את מאת העמודים שלו ולהגיע לחלק השני.

*

יין, מוזיקה והרבה אהבה

את לירון אישתי הכרתי לפני 10 שנים, יותר נכון – בנובמבר 2003.

זו היתה פגישה עיוורת שחבר משותף סידר לנו (תודה כפיר) ומאז אנחנו ביחד.

באותה פגישה נסענו למקום שנקרא 'מקום בלב' ברעננה, ושתינו שם משקה משכר. לא בגלל אחוזי האלכוהול הגבוהים שבו, אלא בגלל טעמו המדהים.

תבינו – אני לא אנין טעם ביין ולא מסניף את ה- 'בוקה' אחרי שאני מערבבו קלות על מנת לראות איך הוא נוזל על דפנות הכוס. אני לא בודק את רמת העפיצות שלו ולא את הצלילות שלו. אני שותה מה שטעים לי.

באותו ערב, היין המסוים הזה עשה לי (וגם לה) "וואו"… פשוט התאהבנו (גם אחד בשנייה וגם ביין). היה זה יין מסוג 'מרלו' של יקב בוטיק קטן שלא שמעתי עליו מעולם – 'יקבי בן-חיים'.

*

מאז, השתדלנו לפחות פעם בשנה, או ביום הנישואין שלנו או בחודש נובמבר, להגיע לאותה מסעדה ולהתענג על בקבוק יין 'מרלו' של אותו יקב עלום.

זה מספר שנים, לצערנו, שהמסעדה כבר לא עובדת עם היקב ואנחנו מגיעים לשם בשביל הנוסטלגיה והזיכרונות.

אבל לפני מספר חודשים התקיים פסטיבל היין של שנת 2013 ומצאתי את היקב.

כמובן שכתבתי על היין והזיכרונות שהוא מעלה בי, וקיבלתי מייל מפתיע ממישהי בשם קרן בן-חיים (הבת של.. אבל תיכף נגיע לזה), מנהלת השיווק של היקב, שקראה את מה שכתבתי, התרגשה והזמינה אותי לקבל בקבוק מרלו של בן-חיים.

מאז עברו מספר חודשים של "כן" ושל "לא" ושל "אולי" אבל שורה תחתונה – לא הצלחתי להגיע, למרות שהיינו בקשר טלפוני מדי פעם וקשר בפייסבוק… לא יצא – משפחה, ילדים, מחויבויות…

דרך-אגב, ביקב (הכשר) נערכת מדי שישי 'קבלת שבת' והכניסה חופשית…

*

כשקיבלתי הזמנה ל- 'מסיבת סיום בציר 2013', החלטתי שלא משנה מה, אני בא !

כמעט ופספסתי גם את האירוע הזה, אבל בסוף הצלחתי להגיע (באיחור אופנתי של שעה בערך).

*

יקב בן-חיים, אני כאן !

כבר בכניסה קידמו את פני שני טורים של אופנועים (אהבה ישנה שלי).

האולם הקטן היה מלא מפה לפה באורחים, מכרים, קרובים וחברים.

קרן, שהיתה עסוקה עד מעל הראש, קיבלה אותי בחמימות ולבביות ובמקרה או שלא במקרה הושיבה אותי ליד השולחן (חבית) של אלי בן-חיים – האב המייסד והבעלים של המקום.

התחלנו לדבר, כשברקע מוזיקה נעימה של זמר שלא היכרתי, ששר קאוורים לשירים המתאימים גם לצעירים וגם לצעירים ברוחם.

היין נשפך שם כמים ובכל מקום יושבים או עומדים אנשים המתענגים על כוסית יין זה או אחר.

הרבה אהבה היתה במקום הזה, יין שמחה והרבה אהבה.

אני התחלתי עם טעימה של 'קברנה פרנק' 2010 – בדיוק השבוע זכה היין הזה במקום שני בתחרות (מתוך 1000 בקבוקים). היין נשך לי בעדינות נעימה את הלשון והיווה התחלה נפלאה לערב הזה.

ואז לקח איתי בן-חיים (הבן של…) את המיקרופון, והציג את היין החדש 'אלמוג'. יין לבן, מתוק שיכולתי לשתות אותו כמו ששותים מיץ טעים.

היין בן 3 חודשים בלבד, מבציר 2013 ולדברי אלי, הוא בדיוק כמו הבן של איתי, שעל שמו הוא נקרא – "עדין ומתוק".

*

אלי ואיתי בן חיים

*

ואיך אפשר ערב של יין בלי גבינות ?

מנהל השיווק של 'משק יעקב'ס' עושה עבודה נפלאה, בשנה האחרונה שמעתי את השם 'משק יעקב'ס' בהרבה מאד בלוגים של טיולים ואוכל ובהרבה אירועים צויין שהוגשו הגבינות האלה.

*

אבל נחזור ליין, הלא לשם כך התכנסנו..

בינתיים אני כבר עם כוס יין מבקבוק קברנה סוביניון 2008 –

קברנה סוביניון 2008

*

ואז הגיעה ההפתעה –

אלי לקח אותי לסיור ב- 'קודש הקודשים' – היקב עצמו. היכן שדורכים על הענבים, מתסיסים אותם ויוצרים מהם את נקטר האלים…

*

*

טוב, היום כבר לא דורכים פיזית, אלא משתמשים במכבש חשמלי, אבל השיטה נשארה כמו שהיתה עוד מימי השארלומן (אימפרטור) של צרפת במאה ה- 4, הראשון שייצר חביות מעץ ומחבקים.

ראיתי את מכלי הענבים הגדולים, את החביות שבהן מישנים את היין ואת הבקבוקים… הסתובבתי שם כמו שיכור (משחק מילים שכזה), ראיתי את המכבשים ושמעתי קצת על ההיסטוריה של המשפחה – מתברר שהמשפחה של רותי, אישתו של אלי, שהגיעה מרומניה, עסקה שם כבר בבניית חביות יין…

בכלל, ליקב יש כרמים על הר מירון – כ- 1,200 מטרים מקברו של הרשב"י…

*

יכולתי לשבת פה ולספר ולספר על היין, על היקב ועל האווירה, אבל הגיעה השעה לסיים, להצטלם עם קרן ובקבוק המרלו הנכסף ולחזור הביתה במונית (אם שותים לא נוהגים).

קרן בן חיים, אני ובקבוק המרלו

*

להסיר את המסיכה

כולנו הולכים עם מסיכות.

זה סוג של הגנה… ממה ? מהסביבה, מאנשים ובעצם מכל דבר שיכול או עלול לפגוע בנו בצורה זו או אחרת.

לפני 3 שנים בערך עברתי שינוי בחיים שלי. זה לא היה שינוי – אני חושב שאפשר לקרוא לזה טלטול … כל החיים שלי התהפכו ואני נזרקתי למשהו כמו ריק כזה. הלכתי לאיבוד. פשוטו כמשמעו. אני חושב שאילמלא זוגתי שתחיה, לא הייתי מצליח למצוא את הדרך חזרה. בוודאי שלא לבד.

כמובן שהילדים הרגישו, איזו שאלה. אפילו היום, שלוש שנים אחרי אני חושב שאני עדיין מרגיש ריקושטים ממה שהיה אז.

אבל בסיומו של התהליך אני הסרתי חלק מאד גדול מהמסיכות שכיסו אותי.

אלה מסיכות שהתחילו כבר כשהייתי בן 6 (יש דברים שלא שוכחים).

מאחר ואני חובב קעקועים, ובמיוחד כאלה שמסמלים נקודות ציון בחיים שלי, בין אם נקודות הציון אמיתיות או לא, החלטתי להוסיף לאוסף הנכבד שעל גופי קעקוע אחד נוסף.

לקח לי זמן עד שהחלטתי מה אני באמת רוצה, ובסופו של התהליך מצאתי ! אני אעשה קעקוע של… תיכף תראו (ספוילר).

ישבתי וחשבתי איך הכי כדאי לעשות את זה והגיתי לי סקיצה ראשונית.

*

*

מאחר ואני לא צייר מדופלם, הסקיצה לא ממש היתה מובנת.

טלפון אחד לדודי (טלפו קעקועים), שאותו אני מכיר עוד מלימודי התיכון, הסבר קצר מה זה אמור להיות וכבר קיבלתי 2 דוגמאות.

*

*

בחרתי לי את המסיכה שיותר מצאה חן בעיני (הימנית). והגעתי לסטודיו.

בסטודיו הסברתי לדודי מה הכוונה האמיתית שעומדת מאחורי הקעקוע הספציפי, מה מסתתר מאחורי המסיכה, והוא הבין וישב להכין את עבודת האומנות.

כשהתוצאה מצאה חן בעיני – הוא ממש הבין למה אני מתכוון, נשכבתי לי בתנוחת סירנה (בת-ים) והפקרתי את ירכי הימנית לטיפולו המסור.

*

לכל מי שרוצה לדעת – זה ממש, אבל ממש לא כאב!

סיימנו את החלק הראשון של המסכה אחרי שעתיים של עבודה – אני אומר סיימנו כאילו לי היה איזה חלק בעשייה – אני בסך הכל שכבתי שם ונמנמתי.

זאת היתה התוצאה של החלק הראשון :

*

המתנתי שבועיים – שלושה שהקעקוע יחלים ולי יתפנה זמן (וגם לו – כמובן) ובאתי להשלים את העבודה.

דודי שבר את הגב וגם עשינו לנו הפסקה קטנה באמצע..

*

*

אבל אחרי עוד 4 שעות של עבודה מטורפת הגיעה התוצאה הסופית.

*

*

אז למי שלא הבין עד עכשיו – מדובר בפנים של בן אדם (הפנים שלי שמיוצגות בקעקוע ע"י אישה) שהמסכה (בקעקוע זאת מסכה פיזית) פשוט נוזלת לו/לה. פחות "הגנות", פחות בריחה, פחות הסתתרות מאחורי מסכה, פחות להציג את עצמי כמישהו שאני לא…

*

כן ! זה עלה לי ! ואני לא מדבר על כסף. זה עלה לי בחברים, שעכשיו קשה לי לדבר איתם כי הם הכירו אותי במשך שנים כ- X ועכשיו אני פתאום מישהו אחר. זה עלה לי בבריאות כי אני צריך לחשוב לפני שאני אומר משהו – האם "המסכה" אומרת אותו, או שמא איל אומר אותו.

זה קשה ! זה תהליך שגבה ממני הרבה, זה תהליך שאני התחלתי אותו לפני 3 שנים ואני עדיין עובר אותו.

אישתי עוזרת לי – והרבה. כשהיא מרגישה שהמסכה מתחילה לחזור היא "מאפסת" אותי ומחזירה אותי למסלול.

*

אבל אני חושב שבשורה התחתונה אני יותר שלם עם עצמי, וזה מה שחשוב. מי שלא רוצה אותי כמו שאני, נטול מסכות – יכול לקחת את הרגליים וללכת. אני לא קופה על אף אחד להיות חבר שלי. אבל מי שנשאר – שיקבל אותי כמו שאני – איל חדש! איל יותר אמיתי.

*

דינה אור–בלי בושה

הוזמנתי "לעוד" הופעת סטנד-אפ.

עוד פעם מישהו שלא יפסיק לקלל וחושב שזה מצחיק ? עוד פעם מישהו שפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר ?

אז זהו – שלא !!!

דינה אור במופע החדש "בלי בושה".

דינה אור צוחקת על כל דבר ועל כולם. היא לא משאירה שום דבר "קדוש". היא דורסת הכל ובהומור וברמה גבוהה שלא נראתה כבר הרבה זמן במחוזותינו. הומור שנון ומתוחכם. גם כשהיא מדברת על "זה" היא עושה את זה בצורה חכמה ושנונה.

*

אבל לפני שנקדים את המאוחר – נתחיל מההתחלה…

הגענו לבית ציוני אמריקה "על הדקה" כמו שנאמר ונכנסנו לאולם הקטן.

על הבמה עלה מישהו שברור שהוא לא דינה (אלא אם כן גדל לה "זה" מתי שהוא), הציג את עצמו בתור אודי רייס ופצח בשני שירים (באנגלית) "לחימום האווירה". היה נחמד אך לא ממש ברור.

מאוחר יותר התברר שהוא בן זוגה (הנוכחי) של דינה אור.

כמו שאמרתי, דינה נותנת מופע אחר – היא לא "יורדת" על הקהל, אלא מנהלת איתו דיון ער.

כמובן שמי ש- "סובל" אלה בעיקר אלה שיושבים בשורות הראשונות, אבל השנינות שבה היא צוחקת עם הקהל שלה, גורם לפעמים לקהל מסביב לצחוק ולמושא הצחוק לוקח כמה שניות עד שהוא מבין מה קרה פה… וגם הוא מצטרף לצחוק (אלא אם כן הוא נשלח על ידי אמא שלה…).

*

כבר בתחילת המופע דינה שואלת את הקהל אם הוא חושב שיש לו חיים טובים. בד"כ התגובות חיוביות… ואז היא "מבטיחה" שבסיום ההופעה היא תוכיח שהחיים הם ממש לא נהדרים !

בכלל, לא מרגישים שהתחילה איזו שהיא הופעה, כיוון שנראה כאילו היא מפלרטטת עם הקהל, אנחנו לא הפסקנו לצחוק, אבל היא לא עמדה וסיפרה בדיחות כמו בדרנים / קומיקאים אחרים.

אחרי חצי שעה של "משחק מקדים" (מילים שלה – לא שלי) היא מודיעה שהיא רוצה להתחיל בהופעה, ואז ממשיכים הפלירטים על הקהל…

האמת היא שאחרי רבע שעה כבר התחילו לכאוב לי הלחיים מרוב צחוק.

*

דינה צוחקת על הכל (בעיקר על עצמה) –

על הרקע הרומני שלה, על שוטרים, על נהיגת נשים (והיא בראש), על דיאטה, על ג. יפית ושרה נתניהו, על גרושות… ועל מה לא.

* היא באה מבית רומני. הבית היה כל כך נקי שכלי הניקוי עמדו בתור חפצי נוי על המדף…

* בת כמה היא ? תנחש…

גם סקס נכנס לו פה ושם, אבל כמו שאמרתי – ברמה גבוהה.

* הדיאטה הכי טובה לאישה היא במיטה – שם היא מייצרת את ההתנגדות הכי גבוהה….

נראה לי שסיימנו עם הספוילרים. אם תרצו לצחוק עוד – תלכו למופע. מומלץ ביותר !

*

יצאנו משם צחוקים (עם לחיים כואבות), דמעות בעיניים ואולי גם גישה אחרת לראות דברים בחיים…

(רמז – חה חה).

עו"ד לענייני גירושים… מצחיק על הבמה

להרגע ! אני לא מתכוון להתגרש !

עכשיו אפשר להתחיל :

עו"ד לענייני גירושין עומד על הבמה

זה נשמע כמו התחלה של בדיחה… ובכן – זה לא רחוק מזה.

הוזמנתי להופעה של עו"ד בני דון-יחיא – מתוך ויקיפדיה.

עורך דין (ועוד לענייני גירושין) – הופעה… סטנד-אפ… לא ממש מסתדר בראש.

*

יום שישי אני מקבל טלפון – "מחר בערב אני יודע שאתה לא עושה כלום אז אתה וזוגתך באים איתנו לראות הופעה!"

זאת לא ממש היתה בקשה… אז באנו! (וממש לא הצטערנו – תיכף גם תבינו למה).

כמו שאמרתי, בני הוא עורך דין לענייני גירושין כבר הרבה זמן. הוא גם גרוש בעצמו מעורכת דין (פולניה) גם כן לענייני גירושין – מתחיל להזכיר איזה מערכון של הגשש…

*

טובים השניים

*

היכל התרבות בראשון לציון, אולם לא גדול, על הבמה פסנתר כנף שלידו מתיישב אילן. הוא מתחיל במחרוזת שירי אהבה ויש לו גם תפקיד פעיל בקטעי הקישור.

בני נכנס לבמה, מציג את עצמו ושואל מדוע לא אוהבים עורכי דין. הוא לא מחכה לתשובה ואומר ש – 95% מעורכי הדין מוצאים שם רע לכל השאר…

לוקח לקהל שניה לקלוט…

הוא מנהל סוג של דיאלוג עם הקהל, אבל מה לעשות, גברים שבאים עם הנשים שלהם לא יענו תשובות אמיתיות… אהמ… בוודאי שלא אם הם רוצים לישון במיטה ולא בסלון…

הוא שואל את הקהל שאלות שגורמות לו לחשוב (וברוב המקרים להשאיר את התשובות האמיתיות אצלו – במיוחד אצל הגברים)… באמת שמתי לב שרוב העונים הן בעצם עונות…

לפתע הוא קורא לאורח מיוחד – לטנור הישראלי (ממוצא רומני) גבי שדה.

בני דון יחיא וגבי שדה

*

גבי שדה, בן אדם מרשים, כמעט וגונב לבני את ההופעה עם קולו המדהים (הוא לא ממש היה צריך את המיקרופון), הוא התחיל במחרוזת שירי אהבה וזוגיות, המשיך בסיפור קצרצר על חייו ושר את אחד השירים המפורסמים של פברוטי (שהיה מורה שלו).

הוא ממשיך במספר שירים שגורמים לקהל (ולי בעיקר) צמרמורת של התרגשות ורעד בלב, ומסיים בשני שירים מדהימים – 'הפרח בגני' (זוהר ארגוב) באיטלקית (?!) ושירו של יהורם גאון – 'איפה את אהובה'.

לחץ על התמונה לשמיעת השיר

גבי שדה בשיר חיוכים

(אני צריך לזכור ללכת להופעה שלו…)

*

בני הוא חובש כיפה ולא מתבייש לצחוק על הרב השכונתי (זה שרב עם כל השכונה), על דוסטויבסקי שכתב את 'הגט ועונשו' ולשחוט עוד כמה פרות קדושות בדרך.

על הבמה

הוא צוחק על הכל ועל כולם – על עורכי דין, על פולנים (ובעיקר על פולניות), על תימנים, על רומנים, על האינפנטיליות של הגברים, על האמת והשקר במוסד הנישואים (שהוא חסיד גדול שלו – לא של השקר – של המוסד), על היכולת המופלאה של גברים להעמיד פנים שהם מקשיבים ולבסוף גם על מוות.

והכל בהומור ובשנינות.

*

הקהל משתף פעולה עם בני וממש נסחף – גם לסיפורים המצחיקים וגם לכמה סיפורים מצחיקים קצת פחות, שלא לומר עצובים. אבל "סיפורים מן המשרד" זוהי פיקנטריה טובה והקהל (וגם אני, כמובן) בעיקר מתגלגלים מצחוק.

בני, עם הקול הנעים והפנים הטובות, משתף גם כמה חוויות אישיות – בעיקר מהגירושים שלו, אבל גם מחתנו התימני ומבית הספר של ילדיו.

*

בסוף נשארים המלאכים

*

שורה תחתונה – 'טובים השניים' – עו"ד בני דון-יחיא.

מופע מומלץ לרווקים, רווקות, למי שבדרך לחתונה וגם למי שבדרך לגירושים… וגם למי שרוצה לצחוק על כולם ומכולם.

הבלוט – אדוארד גיבס – ביקורת ספר

מעץ האלון העתיק נפל לו פרי – בלוט קטן וצהוב.

אחת אחרי השניה הגיעו חיות היער כדי לאכול אותו, אולם הוא מתחנן בפניהן שיתאזרו בסבלנות, מאחר והוא יהיה הרבה יותר טעים אחר כך.

חיה אחר חיה הן באות והולכות, עד שיום אחד…

האם סבלנותן של החיות השתלמה להן בסופו של דבר ?

—

את זה תצטרכו לגלות בעצמכם ובאותה הזדמנות ללמוד גם על מחזור החיים.

—

כשנתתי את הספר לשקד ונדב, שקד קראה את הספר פעם ואחר כך עוד פעם, בשיחה שערכתי עימה היא הצליחה להבין את הרעיון של הסבלנות למשהו שרוצים עכשיו – אבל אחר כך יהיה יותר טוב, מבחינת הספר היא טענה שהוא לא מושך אותה והיא קראה מפני שאני ביקשתי ממנה לקרוא (במיוחד בפעם השניה).

לנדב קראתי את הספר פעם אחת והוא לא רצה שאני אקרא לו יותר.

אני מאמין שהספר נפל אצלי 'בין הילדים' (נדב צעיר מדי ושקד גדולה מדי) ואני מאמין שהספר מתאים לגילאי 5 (נדב בן 3.5 ושקד בת 7).

—

אדוארד גיבס גדל באנגליה ולאחר מכן בניו-זילנד, ושם למד אומנות והתמחה באיור ובגרפיקה. כאב לשלושה ילדים אדוארד הקריא לילדיו סיפורים רבים, ואחרי עשרים וחמש שנות עבודה בתחום העיצוב החליט להתמסר בעצמו ליצירת ספרי ילדים. אדוארד גר בלונדון עם משפחתו ושני חתולים טפשיים.

"המחלה"

את ויקטור פגשתי באיכילוב.

מדי פעם אני ניגש לביקורת, לבדוק "שהראש עדיין במקום", אחרי התאונה שעברתי לפני כמעט 7 שנים.

יותר נכון להגיד שפגשתי אותו בקפיטריה של איכילוב – במקום שיצאנו להפסקת קפה וסיגריה (אני קפה והוא סיגריה).

הוא היה מאלה שחבשו כובע כל הזמן כדי להסתיר את הקרחת, והיה להם צינור, שמגיע משקית שקופה, מחובר לזרוע העטופה במדי בית החולים.

התיידדנו והתחלנו לדבר לנו ככה, סתם, כמו שניים שנפגשים על כוס קפה והמכנה המשותף שלהם הוא בית חולים… L

לאט לאט ויקטור התחיל להיפתח וגולל בפני את סיפורו. אני לא אכתוב כאן את כל סיפור חייו, כי אז היה עדיף שאני אוציא ספר, אבל את סיפור ההתמודדות עם המחלה – אני כן רוצה לכתוב.

ויקטור עלה מאיטליה כשהיה ילד (הוא עצמו יליד 1958).

הוא היה ספורטאי והתאמן בעיקר באיגרוף.

קצת אחרי גיל 50, כשהוא נשוי עם 3 ילדים, התחילו לו פתאום כאבי בטן והוא החל לרדת במשקל.

בדיקות דם לא הניבו תוצאות, עד שבערך בספטמבר 2010, אחרי ביצוע CT  בטן, גילו לו מפרצת בעורק הבטני.

ויקטור אמר שהוא הרגיש שמשהו לא תקין קורה. הרופא יצא והסביר לו את המשמעות – אם המפרצת היתה מגיעה ל – 12 ס"מ, 99% שהיא היתה מדממת והוא היה מת תוך שניות.

לפני הניתוח לטיפול במפרצת, מצאו אצלו בלוטות לימפה מוגדלות, בוצעה ביופסיה והתגלה שיש לו סרטן מסוג לימפומה הודג'קין.

באוקטובר אותה שנה הוא עבר את הניתוח לתיקון המפרצת בבטן ושוחרר לביתו.

לאחר כחודש זימן אותו ד"ר נדב שריד וסיפר לו על המחלה האמיתית ששוכנת אצלו בגוף…

ויקטור : "בהתחלה לא הבנתי שמדובר בסרטן בכלל!"

הוא הועבר לאשפוז יום ועבר טיפול כימותראפי של 4 שעות כל פעם, אחת לשבועיים.

אחרי 6 טיפולים כאלה (12 שבועות), הוא עבר בדיקה שנקראת PET SCAN (CT) – זוהי סריקת CT לכל הגוף, שלוקחת בערך 4 שעות, בהן המטופל צריך לשכב ללא תזוזה.

התוצאה היתה שלא כל הסרטן נעלם.

בישיבה של המחלקה האונקולוגית הגיעו למסקנה שהטיפול עבד חלקית והחליטו על טיפול אגרסיבי יותר שכלל אשפוז מלא יחד עם כימותרפיה וכדורים.

הטיפול נערך אחת ליום – יומיים והוא הלך וגבר בהדרגה.

כל אותו זמן אישתו מלווה אותו, ואילו את הילדים הוא לא הסכים לראות, יותר נכון – הוא לא הסכים שהם יראו אותו ככה – האבא החזק שתמיד דאג הפך פתאום למשהו רזה, קרח שמחובר לצינורות.

במקביל לטיפול, ניתנו לו גם זריקות להעלאת רמת כדוריות הדם הלבנות, כאשר הוא התחיל מ- 7 זריקות ביום ועלה עוד.

לאחר האשפוז בוצע לויקטור סינון של הדם, שבו שאבו חלק מכדוריות הדם הלבנות הבריאות לשימוש עתידי של השתלת מח עצם במידה ויצטרך.

בביקור שגרתי אחד אצל הרופא הוא גילה גוש במרפק יד שמאל. ביופסיה גילתה שזהו גוש סרטני. שוב אשפוז של 3 ימים.

בביקורת אחרי חודש בוצעה ספירת דם ונקבע שהוא צריך השתלת מח עצם.

לביצוע ההשתלה יש צורך לדכא את המערכת החיסונית, כדי למנוע דחייה. הוא הועמס בטיפולי כימותרפיה שרק הלכו וגברו.

ההשתלה עצמה עברה בשלום ואז התחילו ההשלכות של הטיפול – בחילות, הקאות, חום. ויקטור הסתובב עם עירוי אנטיביוטיקה צמוד לו לזרוע.

בשלב זה הוא התרחק מכל החברים (או שאולי היו אלה הם שהתרחקו ממנו), כל מה שנותר לו זה הצוות הרפואי המדהים והמשפחה הקרובה.

אחרי 32 ימים של אשפוז נוראי, הוא שוחרר הביתה וחיכה לראות אם ההשתלה הצליחה.

בחודש יולי השנה, לאחר כמעט שנתיים של מאבק, גילתה סריקת ה- PET CT כי גופו נקי מתאים סרטניים.

כיום הוא עובר פעם בשבוע בדיקות ומעקבים שכוללים בעיקר בדיקות דם.

בדיעבד, כשהוא מביט לאחור ורואה את מה שעבר, הוא נזכר בפעמים שאמר לעצמו שכבר אין לו בשביל מה לחיות, שזה רק עניין של זמן, למה לעבור עוד טיפול ועוד טיפול. כמה וכמה פעמים הוא חשב שסיים את חייו.

הדבר שהחזיק אותו בחיים היתה המחשבה על המשפחה – על אישתו מיכל – שלה הוא מודה על כל הזמן הזה שהיתה איתו בתקופה הקשה ותמכה גם בו ובאותה נשימה גידלה 3 ילדים. על שלושת ילדיו (שהגדול בן 18 היום) – שהוא לא מרשה לעצמו להראות להם כמה כואב לו וכמה הוא עדיין סובל וחלש. הוא מנסה לשוב ולהיות חלק מחייהם, אחרי שנתיים שבהם היה מנותק.

את רוב חבריו הוא כבר לא רואה. כולם עזבו והתרחקו. ולדבריו של ויקטור – הוא התאכזב מהם קשות.

כשהסברתי לויקטור מה זה בלוגר, שזה בעצם כמו עיתונאי "פרי לנסר" שכותב מה שהוא רוצה ומפרסם את זה באינטרנט, הוא ביקש ממני להעביר, יחד עם הסיפור ההירואי שלו, המון תודות חמות לכל הצוות האונקולוגי בבי"ח איכילוב על תשומת הלב, על הטיפול הטוב והמיוחד שקיבל ואף לציין מספר אנשים, כמו אסתי רום על הדאגה והאכפתיות, ד"ר נדב שריד שעבר איתו את כל התהליך והיה איתו כל הזמן. ד"ר פרדי אביב שביצע את השתלת מח העצם ובכלל, כל מחלקת אונקולוגיה – הרופאים, האחיות והאחים.

ולבסוף – לפרופ' ברבש, מנהל בי"ח איכילוב פרופ' ברבש, שאסף והרכיב כזה צוות מדהים.

אז לסיום, כמו שאומרים בתשדירים של האגודה למלחה בסרטן – "אפשר לנצח את הסרטן".

מה שהם לא אומרים זה, כמה זה כואב ומדכא וכמה רגעי שפל יש בתהליך הארוך הזה.