מבעד לעיניו של תומר בכר


את הפוסט הזה בקשו ממני במיוחד לכתוב.
אז אם יהיה לזה ריח של פוסט שיווקי – אני מתנצל מראש – אבל אחרי שפתחתי את אוסף הצילומים הזה – התאהבתי. התאהבתי בעבודה של תומר, התאהבתי ביכולת שלו לקום ולנסוע לכל נקודה בעולם לשם… אהבת הצילום.
זה לא ספר רגיל, זה גם לא ספר צילומים של עוד איזה ארחי פרחי – הספר הפך להיות ספר זכרונות מחד ותרומה לקרן למלגות מאידך…תומר בכר להמשיך לקרוא

יחיעם – מעדניית בוטיק


הוזמנתי לאירוע ההשקה המחודשת של מעדני יחיעם.

אז מה היה שם ?

דוכנים עם מטעמים, מלצרים הנושאים מגשי כל טוב, נאומים וקינוחים.

זהו. סיימתי את הפוסט… 🙂

אז זהו, שלא !

כי אי אפשר לדבר על מעדני יחיעם בלי להזכיר כמה נתונים ולהציג מספר תמונות מעוררות תיאבון…

המפעל הראשון של מעדני יחיעם הוקם בשנת 1969 בקיבוץ יחיעם בגליל המערבי. למה ראשון ? כי כמה שנים מאוחר יותר נשרף המפעל כליל והוקם מחדש בטכנולוגיה משופרת בעלות של כמה מליוני שקלים.

בשנת 2008 קיבל המפעל את תו מוצר השנה במעדני בשר.

מעדני יחיעם ממתגים את עצמם כמעדניית בוטיק, אך אל תתנו לשם להטעות אתכם – הם המפעל השלישי בגודלו בארץ לייצור נקניקים ופסטרמות והוא יצואן מוביל ומייצא כ- 25% לחו"ל.

המפעל מייצר אך ורק מעדני בשר – נקניק ופסטרמה מוכנים לאכילה וזו ההתמחות שלו, ועם קו העיצוב החדש הם נמצאים בשורה הראשונה על מדף המוצרים בארץ.

מחלקת המו"פ של המפעל שוקדת יומם וליל על ייצור של מוצרים ואריזות חדשים וחדשניים – סגירה באמצעות "זיפר" לשימוש חוזר, 100% חומרים טבעיים והצפי לשנת 2012 הוא כ- 30% מוצרים חדשים.

היום החברה מתחדשת בסמל חדש.

האירוע היה מושקע, כמו כל דבר אחר שחברת יחיעם עושה. המוזמנים שהגיעו נהנו ממגוון המטעמים של מפעל הבוטיק – המסורתיים והחדשים.

מר יוחאי נאמן, מנכ"ל החברה, עמד ובאופן רהוט ושוטף לימד אותנו על ההסטוריה והחזון של החברה.

למדנו על חבלי הלידה של המותג החדש מפי מר עדלי מחברת עדלי אנד פרטנרס.

טעים, נעים (לעין ולחיך) ושיהיה בהצלחה

איטליה ממין אחר


טיסה לאיטליה עם חבר, חופש מהאישה והילדים (לשנינו). איזה כיף – הדבר הראשון שעולה לנו בראש זה – איטלקיות. ורצוי כמה שיותר מהן.
רומא – עיר משוגעת. קטנועים שנוסעים איך שהם רוצים, כלי רכב שנוסעים נגד הכיוון, אור אדום ברמזור ? הצחקתם אותם – המלצה בלבד. שוטרי התנועה מנופפים בידיים לכל הכיוונים ולא נראה שמישהו שם לב.
עמדנו המומים בכניסה למלון (שנמצא ממש במרכז העיר) והיבטנו בכל הכאוס הזה בהלם תרבות.
נכנסנו למלון וקיבלנו את החדרים שלנו, שפנו בדיוק לכיכר.
מנוחה קצרה, מקלחת, ארוחת ערב ויוצאים "לקרוע את העיר"…
כבר בפאב הראשון פגשנו שתי בחורות צעירות ונחמדות שהישר מהמבט הראשון היה בינינו 'קליק'.
שוטים של סמבוקה בין לבין המתיקו לנו את המרירות של הבירה שזרמה כמו מים.
כטוב ליבנו באלכוהול שמנו פעמינו ארבעתנו לעבר המלון.
חברי נכנס לחדר שלו עם הברונטית ואני נכנסתי עם שחורת השיער.
שבוע שלם בילינו ארבעתנו בטיולים בסביבה ובמוזיאונים הרבים הפזורים ברומא העתיקה. כולל כמובן הקולוסיאום ומגדל פיזה הנטוי.


השבוע עבר לו במהירות ולפני החזרה לשדה התעופה נתנה אריקה (זו הברונטית) קופסה לידידי ובקשה ממנו לפתוח אותה רק כשיגיע לארץ.
אחרי פרידה קשה עלינו למטוס חזרה לארץ הקודש.


כל הדרך אנחנו מתלבטים אם לפתוח את התיבה הקטנה או לא.
מחיאות הכפיים העירו אותנו מהרהורינו ומיהרנו יחד עם כולם לעבר היציאה.
פגשנו את המשפחות בהמון חיוכים ודמעות.
"מה זה ?" שאלה אישתו של החבר כשראתה את הקופסה העטופה בסרט אדום ?
התשובה היתה כמובן "לא יודע", מאחר ובאמת לא ידענו מה היא מכילה.
האשה קצרת הרוח פתחה את הקופסה, כשהיא כמעט קורעת את הסרט מרוב התלהבות, וצרחה מקפיאת דם מילאה את אולם הנוסעים הנכנסים.
בתוך הקופסה נח לו עכבר לבן מת


מיהרנו לתחנת המשטרה בנמל התעופה כדי לבדוק אם אפשר להגיש תלונה על מה שנראה לנו כמעשה קונדס חסר כל פרופורציה.
השוטר שישב ליד השולחן הביט בנו במבט של "משתתף בצערך" ושאל – "אתם לא יודעים מה זה מסמל ?" ענינו בשלילה והשוטר לקח נשימה עמוקה ואמר : "זו מתנה שאומרת שמי ששכבת איתו העביר לך את נגיף ה- HIV… יש לך איידס"…

דוד איתי מביא לנו סטאי


איזה כיף – דוד איתי הגיע מחו"ל.

איתי הוא אחיה של אישתי וחי בשנים האחרונות בחו"ל. מאחר והילדים מתים עליו ואנחנו מאד מתגעגעים, תמיד כיף כשהוא בא.

דוד איתי גם מאד אוהב לבשל, ומדי פעם גם מעלה תמונות של יצירות האומנות שלו לפייסבוק.

לכן מאד שמחנו כששמענו שהוא מגיע אלינו ביום שבת – תמיד יש למה לצפות באיזור הקולינרי.

דוד איתי מאד אוהב עופות וגם הפעם הוא לא הכזיב – הוא לקח עוף שלם ללא עצמות ופירק אותו לחתיכות.

את הכנפיים הוא השאיר לפעם אחרת אבל את הרגליים הוא השרה במשהו מוזר שנקרא 'סטאי'…

סטאי (SATAY) זהו רוטב אסייתי שיש לו הרבה וריאציות.

אנחנו קיבלנו את הגרסה עם הסומסום :

2 שיני שום קצוצות

5 ס"מ ג'ינג'ר קצוץ

2 פלפל צ'ילי בלי הממברנות ובלי הגרעינים (אפשר להחליף בבצל שאלוט קצוץ דק מאד אם לא רוצים חריף)

100 מ"ל חלב קוקוס

2 כפות טחינה וכף סילאן ללא סוכר (אפשר להחליף בשתי כפות חמאת בוטנים)

טיגון מעט שמן במחבת, מכניסים את הג'ינג'ר השום והבצל (או הצ'ילי).

לאחר טיגון מוסיפים את שאר המרכיבים, מביאים לרתיחה

את החזה הוא השרה במרינדה עם הרבה פטרוזיליה :

סויה

לימון

פטרוזיליה (הרבה)

סילאן

לצערי, איתי לא צילם את תהליך ההכנה של הרטבים, אז נשאר לי רק להראות את המוצר המוגמר…

מיד כשהוא הגיע, עמדנו שנינו וקילפנו וחתכנו תפוחי אדמה לצ'יפס

ואין כמו צ'יפס בשיטה הישנה – טיגון בשמן עמוק… עזבו אתכם עכשיו מבריאות וצ'יפס חסר טעם בתנור. צ'יפס אמיתי, חתוך ביד בסיר גדול עם שמן מבעבע… הממ…

מהשאריות של העוף שגורדו מהעצמות הוכנו 'עוף-בורגרס'

ועכשיו תור המנגל !

4 להבות פעלו בשיא העוצמה כדי לחמם את הרשת שעליה הונחו לאחר כבוד נתחי העוף השונים.

התישבנו ליד השולחן ותוך זמן קצר חוסל האוכל.

אפילו נדב, שרגיל לאכול שיפודים כשעושים "על האש" קיבל את מבוקשו, כששיפדנו לו נתח חזה.

ולסיום – הילדים החליטו להיות יצירתיים ותקעו פלח לימון על כוס המיץ שלהם.

שורה תחתונה – 3 מבוגרים, 2 ילדים ועוף אחד בלי כנפיים = 3 מבוגרים ושני ילדים שבעים מאד.

ארוחת צהריים בשני חלקים – חלק א'


יום שבת, קמים מוקדם בבוקר (טוב – מוקדם זה יחסי – הילדים נתנו לנו לישון עד 9 בערך), בצהריים צריכים להגיע אורחים – דוד מחו"ל וסבתא מהצפון.

אחר כך יתברר שעוד זוג חברים שלא ראינו כבר שנים מתכוון גם להגיע.

ארוחת בוקר חטופה של קפה וג'חנון מאתמול, שולחים את הילדים לשחק ולראות טלויזיה ומתחילים לחשוב מה להכין לארוחת צהריים.

אשתי שתחייה נזכרה שאמרתי לה שאני "מת" לקובה סלק, אז לאט לאט היא אספה את הרכיבים והוחלט פה אחד לעמוד ולהכין מרק קובה סלק כמנה עיקרית. לגבי תוספת, על זה אני אספר בחלק ב'…

אז קובה סלק, למי שלא יודע, מורכב בעצם משלושה חלקים : המרק, המילוי והקובה עצמו.

מתחילים במרק –

מטגנים 2 בצלים גדולים קצוצים בסיר גדול (והכוונה כאן לסיר גדול).

מוסיפים 12 כוסות מים (בערך 3 ליטרים) ומתחילים להוסיף ירקות :

סלק אחד חתוך לפלחים.

 

3 עלי מנגולד קצוצים דק.

5 גבעולי סלרי קצוצים.

אוסף של גבעולי פטרוזיליה קצוצים.

יחד עם הירקות מוסיפים שלושה כרעי עוף.

 

נותנים לרביחה לרתוח ואז מנמיכים את האש ומבשלים על אש קטנה למשך שעה.

 

בזמן שהמרק מתבשל לו לאיטו וריח של סלק מתחיל למלא את חלל האוויר, עובדים על המילוי :

מטגנים 2 בצלים קצוצים דק דק דק עד להזהבה.

מוסיפים 300 גרם בשר בקר טרי טחון.

 

מתבלים במלח, פלפל, בהרט (תבלין שאני מאד אוהב גם לבשר על האש) ומשאירים להתקרר.

כאשר עוברת השעה, מוציאים את העוף מהמרק.

מוסיפים 100 גרם רסק עגבניות.

200 גרם שזיפים מיובשים.

מיץ מלימון אחד.

מבשלים עוד כרבע שעה (15 דקות), טועמים ומשפרים את התיבול.

ועכשיו להכנת הקובה עצמו :

שמים בקערה 500 גרם סולת.

3 כפות קמח.

3 כפות שמן.

50 גרם חמאה.

מוסיפים כוס מים ולשים את העיסה עד לקבלת בצק אחיד.

 

מכינים מהבצק כדורים, בעזרת אצבע רטובה יוצרים בהם גומה וממלאים אותה במילוי שהתקרר בינתיים,

ומגלגלים שוב לכדור.

 

הכמות הזאת צריכה להספיק בערך ל- 20 כדורים.

מכניסים את הכדורים המוכנים לתוך המרק.

החכמה היא להכניס קודם חצי מכמות הכדורים, להמתין שהמרק יתחמם שוב ואז להכניס את שאר הכדורים.

מבשלים את המרק עם הקובה בפנים עד לרתיחה, מנמיכים את האש ומבשלים על אש קטנה עוד חצי שעה.

 

הקובה יצא מדהים.

האמת היא, שמאחר וזו היתה הפעם הראשונה של שנינו בגלגול קובות (כדורי הבוץ בילדות – ה "קובבות" לא נחשבים), הכדורים היו קצת עבים.

OK, לומדים מהנסיון. בפעם הבאה הבצק יהיה דק יותר (ואז גם יספיק ליותר כדורים).

את המילוי שנשאר לנו שמנו בצלחת חומוס וניגבנו עם פיתה.

לגבי התוספת – מג'דרה…

בפוסט הבא.

הטיול למאלטה


בשעה טובה חזרנו לארץ אחרי 7 ימים במאלטה ועוד יום וחצי לכל כיוון של טיסות.

מאלטה מורכבת משלושה איים בים התיכון, קצת דרומית לאיטליה, עם אוכלוסיה של 400,00 אנשים.

הם חיים על תיירות ובאמת שמענו שפות מכל העולם – חוץ מעברית. שמחנו להיות הנציגים של המדינה הקטנה שלנו במדינה קטנה עוד יותר, שברגע שנוחתים בה מרגישים – אילת 🙂

שדה התעופה הקטן ליד עיר הבירה וולטה קיבל אותנו ברוח חמה ולחה בשעה ובשפע של זיקוקי דינור. בכלל, במאלטה, במיוחד בחודשי יולי אוגוסט, כל סיבה היא סיבה למסיבה והמחזה הנפוץ ביותר בערב הם הזיקוקים.

אז איך הכל התחיל ? תכננו את הנסיעה הזאת די מזמן כבר. אני, אשתי שתחיה, שקד – בת 5 ונדב הקטן – בן שנה ושמונה חודשים.

למאלטה הגענו דרך פרנקפורט (גרמניה) לאחר המתנה מורטת עצבים של 7 שעות, מאחר וטיסות ישירות יש רק 3 פעמים בשבוע בערך.

דרך קרובי משפחה קיבלנו דירה ברחוב קטן בכפר שנקרא "סנט ג'וליאן"

כל הכפר היה מלא בקישוטים לכבוד הקדוש המקומי (ג'וליאן), ואפילו הספקנו לראות כמה וכמה מצעדים של תזמורות מקומיות יוצאות בצעדות מפוארות.

כל קבוצת האיים הזאת בנוייה על תיירות וממש אפשר להרגיש את זה באוויר.

אנגלית היא שפה רשמית שניה ונלמדת בבית הספר, כך שאין בעיה להסתדר שם עם אנגלית בסיסית ביותר. כולם מאד אדיבים ורק רוצים לעזור.

אז מה יש שם לעשות ?

למבוגרים יש 4 בתי קזינו במלךונות באי הראשי (שנקרא מאלטה).

וכבילוי לכל המשפחה אפשר לראות אתרים היסטוריים (איכס… למי יש זמן לזה ?!).

אנחנו ניסינו לנצל את הזמן שהיה לנו (שבוע) כדי שהילדים יהנו כמה שיותר.

יום אחד היינו בפארק מים עם מגלשות, בריכות גלים, מסלול אבובים ומגלשה מיוחדת לאבוב זוגי (?) וגם בריכות לילדים.

הקטנים פשוט לא רצו ללכת הביתה אבל כבר נהיה מאוחר ואנחנו עייפים (להם אין בעיה להרדם על הכיסא נוח) אז הבטחנו שנלך לבריכה ביום אחר.

ביום השני יצאנו לשייט באזורי האיים (להזכירכם – המדינה בנויה משלושה איים – מאלטה, גוזו וקומינו). השייט בספינה היה ממש אטרקציה לילדים, עם הסברים באנגלית והמון המון מים נקיים וצלולים ופינות חמד שניתן לעגון בהן ולרדת לשנרקל.

אז מה היה לנו עד עכשיו ? בריכה – היה. שייט – היה. מה צריך ? עוד שלושה דברים חשובים לנו לפנינו – ים ! (איך אפשר להיות על אי קטן ולא להיות בים ?!) וכמו שהבטחנו לילדים – בריכה.

את הדבר השלישי גילינו ביום הבא :

המקבילה המאלטית של הדולפינריום – פארק שנקרא MEDITERRANEAN ובו מופעים מרהיבים של תוכים, זוחלים, אריות ים וכמובן – דולפינים.

הילדים התלהבו מאריות הים ומהדולפינים, מהתוכים קצת פחות. אבל הכל כלול במחיר הכניסה.

הדולפינריום פתוח עד 5 בערב וכל מופע מציג פעמיים, והוא צמוד לפארק המים שבו היינו ביום הראשון.

מי שמע על הסרט פופאי ? סרט שיצא לפני 30 שנה בערך ומתברר שהוא צולם במאלטה… לצורך הפקת הסרט ניבנה כפר שמשמש עד היום כאטרקציית בילוי לתיירים.

הכפר נמצא לחופו של הים במפרץ טבעי. ניתן לחזות בדמויות (לא מקוריות) של פופאי ואוליב (למי שזוכר) וגם פלוטו הנבל נמצא שם ומפריע להם.

את הילדים עניינה רק הבריכה בגובה של 60 ס"מ שהיתה שם. הם לא ממש התחברו לנוסטלגיה של הוריהם לדמויות המצוירות של פעם.

ואז באה לנו הפתעה – הנהג שלנו, ג'ימי, שהיה צמוד אלינו ממש מהיום הראשון ודאג לנו ולקח אותנו (הוא מכיר את כולם ויודע לאן כדאי ללכת ולאן לא) לקח אותנו לבית חרושת של חברת PLAYMOBIL…

WOW

אני חשבתי שאני בחלום. נכנסים בשערי טירה ושומרים חמושים בגודל אדם (מפלסטיק) מקבלים את פנינו.

יש גם סיורים בתוך המפעל ואפשר לראות איך החלום הזה של הילדים (אני גדלתי על PLAYMOBIL) נוצר מרעיון ועד ביצוע.

יום אחרון שלנו לבילוי במאלטה – מה נשאר להציע לילדים ? ים ! אז נסענו לגולדן ביי (Golden Bay) – חוף שעשוי משברי צדפים וחול ים, עם מים כחולים וצלולים שאפשר לראות דרכם את הקרקעית.

במקום יש גם מועדון צלילה ואני בלעתי את צערי ויגוני והשתעשעתי עם הילדים בבניית ארמונות והבאת מים מהים בדליים.

ואז זה נגמר…

נפרדנו לשלום מהבית המדהים ברחוב הקטן ששימש לנו מעון בשבוע החולף ונכנסנו למונית של ג'ימי.

שדה התעופה הקטן של מאלטה שוב הזכיר לנו את אילת והעלה חיוך על פנינו.

עם החלפת מטוס (מהירה הפעם) בוינה (אוסטריה) היינו בדרכינו לארץ הקודש וחזרה לשגרה היום-יומית שלנו. איש איש ועבודתו הוא.

מה לגבי המחירים ? המחירים הם ממש כמו בארץ (רק שהמטבע השולט שם הוא יורו ולא שקל, אבל בתרגום לשקלים המחירים מאד דומים).

הירקות והפירות יקרים אבל הבשר והלחם זולים.

כמובן שיש מחירים לתיירים ואפשר להתווכח (לא בסופר-מרקט). הליכה מהירה למרכז העיר מגלה רחוב חי ותוסס מלא דוכנים בשעות הערב המציעים ממרכולתם מצעצועים לילדים ועד חטיפים וממתקים.

אנחנו החלטנו שאנחנו מאמצים את מאלטה ומקווים לחזור אליה גם בשנה הבאה.

תמונות נוספות ניתן לראות בפרופיל שלי בפייסבוק

חופשה נעימה 🙂

התלבטות


אנחנו במצב ביש.

לא צריך להיות פרשן או בעל תואר בשביל לדעת שהמצב של מדינת ישראל והעם היהודי כרגע נמצא "בקנטים" כמו שאומרים.

המצב בעזה, הדו-שיח עם הפלסטינאים, ההסברה (?) הישראלית, הישראלי הממוצע בחו"ל… כל אלה רק גורמים לנו להיראות פחות ופחות טוב בעיני העולם.

ונוספה לנו צרה ובא עלינו המשט התורכי (ברובו) ונפלו שם 9 הרוגים ועוד כמה וכמה פצועים (אני לא שופט אם הגיע להם או לא הגיע להם), והעולם – נגדינו!

ולא סתם – אלא באחדות כזאת. ואנחנו באמת מנסים להיות בסדר עם כולם. אבל זה אף פעם לא מצליח לנו… אנחנו מנסים להיות בסדר עם הפלסטינאים ונותנים להם ונותנים להם והם יורקים לנו בפנים ומראים לעולם כמה אנחנו חארות כלפיהם וכמה הם מסכנים (ללא שום דיעה פוליטית).

אנחנו מנסים להיות בסדר מול התורכים, ובא איזה סגן שר (אהם אהם) ומשפיל את השגריר התורכי. לא מספיק – אנחנו גם הורגים להם כמה אזרחים על איזו ספינה שלהם בלב ים (אפילו לא במים הטריטוריאלים של ישראל…).

מה לעשות ?

לא יקום איזה משרד יחסי ציבור נורמלי וייקח על עצמו ליחצ"ן את ישראל כמו שצריך מול העולם ?!

איזה איש פרסום לא יכול לבוא ולהגיד "אני מוציא את ישראל טוב !" ?

מה ? כולם מפחדים מכשלון ?!

ועוד בא סגן שר הבטחון ומודיע מעל גלי האתר ש- "מלחמה בקרוב זה תרחיש שמאד יכול להיות…" מה ? מלחמה ? לא גמרנו עם השטויות האלה ?

הרי מלחמה כוללת עכשיו תחריב את כל המזרח התיכון ! יופעל פה נשק להשמדה המונית. מליונים ימותו. יותר מזה יישארו ללא קורת גג.

והעולם ? ישתוק ? יתמוך בצד אחד ? מה העולם יעשה ? האו"ם שמום ?

היה לי דיון עם אישתי לפני כמה ימים בדיוק על הנושא הזה – האם להישאר ולהתגייס למילואים או לתפוס את המטוס הראשון לחו"ל ולעוף מפה לכל הרוחות…

היצר הגולנצ'יקי שבי אומר לי לתרום והתנדב למילואים (למרות שאני נכה צה"ל).

מצד שני יש לי אישה ושני ילדים לחשוב עליהם…

התלבטות…

לתרום למדינה שתכל'ס צוחקת עלי, רומסת אותי, גובה ממני מיסים על כל צעד ושעל, מתערבת לי בחיים הפרטיים. כל בעל הון פה הוא גביר מושחת. כל איש שלטון (כמעט) נחשד באיזו פרשיית שוחד או אונס או השד יודע מה…

אבל זאת המדינה שלי…

בשבילה נפצעתי ובשבילה חברים שלי נהרגו…

פה בניתי בית. פה הקמתי משפחה. מה ? לעזוב את כל זה ?

אני עדיין בהתלבטות. כנראה שברגע האמת כשיתחילו ליפול פה טילים אני אגיע להחלטה.

עד אז אני אמשיך להתלבט על בעד ונגד…