יושב על הגדר–לא מה שנשמע

אריק איינשטיין הוציא כבר בשנת 1982 את השיר המדהים הזה – יושב על הגדר,

*

*

אבל אמיר מנדל לקח את זה צעד אחד ימינה ומצא דווקא בהודו את הגדרות שלו.

תערוכה נוספת במוזיאון לאומנות ארץ ישראלית ברמת גן היא של הצלם אמיר מנדל.

אחרי הסיקורים של רות צרפתי ושל סשה אוקון – הגיע תורו של הצלם אמיר מנדל.

*

הכל התחיל כשאמיר ובן זוגו החליטו שהם רוצים, מוכנים ובשלים לילד. בסבך הבירוקרטיה הישראלית זה היה ממש בלתי אפשרי לממש את הרצון העז שלהם.

אי לכך, בניגוד לאריק איינשטיין, שישב על הגדר, נסע אמיר להודו על מנת לפגוש אישה שהסכימה לתרום ביציות בתשלום כדי לעבר, בתשלום, אישה הודית אחרת וזו תביא לעולם ילד או ילדה שיהיו שלו.

היו אצלו לא מעט חששות לפני מסלול היסורים שהוא עתיד היה לעבור – ממשלות, רפואה, כלכלה וכמובן סטיגמה חברתית.

את המכשולים האלה ראה אמיר כחומה, או גדר שהיא סמלית ופיזית כאחד.

מאחורי החומה עמד המשפט הפשוט, שנראה לרובנו מאד בנאלי – "אני רוצה להיות אבא".

*

בהודו לא היה לאמיר הרבה מה לעשות – הוא ישב וחיכה לתוצאות העבודה של הרופאים. מצד שני, הוא הסתובב וחיפש סוג של תרפיה, מרגוע כדי לעבור את התקופה מורטת העצבים הזאת.

כך מצא את עצמו מנסה לראות מעבר לחסימות – דרך עדשת המצלמה ראה קירות פח האוטמים את הבניינים, שמאחוריהם גדרות צמחים מטופחות וצבעוניות המסתירות את הכניסות. הוא הרגיש ממש כאילו הסתכל במראה.

*

*

אמיר הצליח לראות מעבר לחסימות, מעבר לגדרות… זוהי הודו של אמיר בעיני הצלם האומן שבו.

*

מריה קונג–Open Source / ביקורת קצת אחרת

מודה ומתוודה – מעולם לא הלכתי לראות "מופע מחול" או מה שנקרא "מחול מודרני".

הייתי במופע של להקת הפלמנקו הישראלית, הייתי בהופעה של Lord Of The Dance (מדהימים), הבת שלי רוקדת פלמנקו ובלט קלאסי…

אך טרם הספיקותי (ממרום 38 שנותיי) לחוות הופעת מחול.

ודאי הבנתם שכאשר הוזמנתי ע"י  Leaders למופע מחול מודרני של להקת 'מריה קונג', קפצתי על המציאה בשתי ידיים, צירפתי את זוגתי שתחייה ונסענו למרכז סוזן דלל בתל אביב.

*

לא ממש ידעתי מה עומד לקרות. התיישבנו באולם וחיכינו…

האורות עומעמו ומוזיקת בס רועמת התחילה… נערה צעירה הגיעה בהליכה לקדמת הבמה והביטה דרך הקהל – כאילו היא מביטה במראה…

*

מכאן החלו האורות, הצלילים והרקדנים לנוע על הבמה במהירויות משתנות, בהתאם לקצב המוזיקה, תוך שאני מנסה לעקוב אחרי מה שקורה שם…

שתי נשים, שני גברים בריקוד חיזור חושני, כאשר ברקע נמצאת ישות לבושה בברדס, שרוב הזמן ישב ברקע והביט במתרחש, אך כאשר "חש צורך לכך", נכנס באמצע והשתלט על הרוקדים כאילו היו בובות מריונטה.

הריקוד, כמו שאמרתי, היה חושני מאד והתחיל בחיזור של גבר לאישה באהבה בוסרית ובתולית והגיע עד לאורגיה מטורפת וחסרת מעצורים של תאוות בשרים…

ואז…

טוב, לא נעשה לכם ספוילר על כל המופע לגמרי, נכון ?!

רק נגיד שהסוף טוב.

*

כשנכנסתי לא ידעתי למה לצפות וכשיצאתי רציתי ללכת לעוד הופעה.

*

אז קצת על מריה קונג –

הלהקה הוקמה בשנת 2008, כשחברים בה אומנים מתחלפים מכל העולם.

כל ההפקות של הלהקה הן מטריפות ו- "משוגעות".

*

הלהקה מופיעה ברחבי העולם וזוכה לביקורות מצויינות.

*

בעזרת ידע טכנולוגי, פותחו בלהקה כפפות אלחוטיות השולטות על אפקטים של תאורה וקול בביצוע חי ובזמן אמת על הבמה, דבר המאפשר ל- "מגשים המשאלות" (אותה ישות בברדס) למשוך בחוטי המשחק.

*

בר דים-סאם

Tea Party – מסיבת התה (ואני לא מתכוון למסיבת התה של המפלגה הרפובליקנית בארה"ב…).

הוזמנתי לפתיחה של אחד המקומות הכי מגניבים שהייתי בהם בזמן האחרון – Tea Party בשאול המלך 35 בתל אביב (מאחורי בניין אמריקה) הגעתי למקום בשעה 4 אחרי הצהריים עם זוגתי שתחייה ומיד נסחפנו למוזיקת הצ'יל שהתנגנה ברקע כל הזמן.

*

יצא לי לשוחח קצת עם משה 'שוגון' כהן – אחד משני הבעלים של המקום המגניב הזה (אני הולך להשתמש במילה הזאת עוד הרבה פעמים) …

'שוגון' נמצא בעסקי הקולינריה בארץ כבר הרבה שנים – הוא הקים את הזנזיבר המיתולוגי, את הדיקסי, את הסווינג בנחלת בנימין בשנת 93' בשיתוף עם השף הידוע חיים כהן ועוד…

המקום מיועד לכולם, אבל גילאים +30 ימצאו שם את הבית השני שלהם. האווירה קצת שונה מפאבים או בארים רגילים.

האוכל הוא טבעי – ללא טיגון בשמן, ללא מונוסודיום גלוטומט והכל ממרכיבים טבעיים בלבד.

"האמת היא", מספר שוגון, "הכל התחיל בגלל המצב הכלכלי. לאנשים היום אין כסף לצאת לפאבים ולשלם 80-90 שקל על מנה (של מזון לא בריא א.ב.). אז מצאנו את הדים-סאם, שהוא בריא, קל להכנה וזול".

שוגון ואורן פסטרנק החלו את השותפות ביניהם עוד במועדון הסילון ואף לפניו, ועכשיו הם מביאים את הטרנד החדש – דים-סאם.

גם עגלת הדים-סאם המהבילה שהסתובבה בין הסועדים תרמה לאווירה המגניבה שהיתה במקום.

לפי ויקיפדיה, הפירוש המילולי של המילה 'דים-סאם' הוא 'נגיעות קטנות בלב', והכוונה לארוחה סינית המורכבת ממנות קטנות שמקורה בקנטון שבסין.

אז מה יש לנו שם ?

בר ארוך עם אלכוהול איכותי ? יש.

בר בחוץ עם קוקטיילים משוגעים ? יש

מטבח שבו כ-15 סוגים שונים של כיסוני דים-סאם בצבעים שונים ובטעמים שונים (תרד, בטטה, פטריות, בשר, ירקות) ? יש.

מקומות ישיבה בחוץ ובפנים ? יש.

די-ג'יי מקפיץ ? יש.

רחבת ריקודים ? יש.

שני תותחים בניהול בארים ומסעדות ? יש.

אז מה עוד חסר ? כלום !

מה שנשאר זה להתרווח על אחת הספות הפזורות, או על כיסא בר גבוה ולהתחיל לאכול את הכיסונים המדהים ששובים את הלב, את העין וכמובן את החיך.

אנחנו פרשנו אחרי שעתיים-שלוש אבל המסיבה עוד נמשכה עד השעות הקטנות של הלילה.

אז אם אתם מחפשים מקום בילוי שמשלב אוכל קליל, שתיה ואפשרות לריקודים עם אווירה טובה ופתוח עד השעות הקטנות – זה המקום בשבילכם.

בגידה

היום אני רוצה לספר על חבר שלי – נקרא לו יוסי. יוסי בן 30, נשוי בסוג של אושר 5 שנים ויש לו ילד בן 3.

כמו כולנו (או רובינו, בכל אופן) גם ליוסי יש עבודה, דירה צנועה בפרוורים וחיים נוחים ורגועים לכל הדעות.

אבל – אם נסתכל מתחת לפני השטח, נגלה שהחיים לא כל כך ורודים כמו שהם מצטיירים "על הנייר"… עוד נגיע לזה בהמשך.

לפני כשנה נכנס יוסי לניתוח להסרת התוספתן (אפנדיציט) – ניתוח פשוט שמבוצע מדי יום ברחבי העולם, יומיים בבית חולים וסיימנו.

הניתוח של יוסי קצת הסתבך, מתברר שהתוספתן התפוצץ בפנים וגרם לזיהום – לא משהו נורא שצריך לפחד ממנו, אם תופסים את זה בזמן ואכן תפסו את זה בזמן, רק שבמקום יומיים, הוא נאלץ להישאר שבוע בבית חולים ידוע במרכז הארץ.

יוסי איש בריא וכבר אחרי יום כבר התהלך במסדרונות בית החולים.

במהלך טיוליו בבית החולים, פגש יוסי באפרת – ילדונת נחמדה בת 22, שמאושפזת גם היא באותה מחלקה שהוא נמצא בה. הם התחילו ב-"שלום שלום" ועד מהרה מצאו את עצמם יושבים בקפיטריה של בית החולים עם כוס קפה ביד שקועים בשיחה עד לזמן ביקור הרופאים וכיבוי האורות.

הם החליפו טלפונים ומצאו את עצמם משוחחים אל תוך הלילה (בשקט כדי לא להפריע לחולים האחרים שישנים בחדר).

הדיבורים הפכו למעשים, והפלירטוטים (משני הצדדים) הגיעו לכלל מעשה כשיום לפני שחרורו של יוסי הם התנשקו בעת שצפו בנוף הנשקף אליהם מהחלון בקומה האחרונה ממרומי מגדל האשפוז.

יוסי חזר הביתה לאשתו ולבנו, אולם אפרת לא הצליחה לצאת ממחשבתו. יחסיו עם אשתו נעשו מתוחים יותר ויותר והוא מצא את עצמו יוצא בערב "לנקות את הראש" אבל בעצם הוא נפגש עם אפרת – כל פעם במקום אחר.

אישתו של יוסי אכן חשה שמשהו קורה אולם ניסתה לשמור על "שלום בית" ונתנה לו לצאת בשקט.

ואז יום אחד הודיע לה יוסי כי הוא עוזב את הבית. הוא מצא את אהבת חייו, את נפשו התאומה, והוא החליט לצאת ולעזוב אליה.

אישתו של יוסי היתה המומה. מהיכן זה בא לה ? מה היא עשתה לא בסדר ? מה קרה לבעל האוהב שאיתו התחתנה ? לאבא של בנם המשותף ? הרבה לא היה לה מה לעשות. היא גייסה את כל משפחתו של יוסי שידברו על ליבו, חברים משותפים ומי לא – כל מי שלדעתה יכל לסייע – גויס להחזרתו של יוסי הביתה.

אולם יוסי, מסונוור מאהבתו החדשה, הצעירה והמושכת, עבר לגור עם אפרת. הם יצאו ובילו יחדיו עד השעות הקטנות של הלילה, חיו חיי הוללות שנדמה היה לו כי כבר שכח מהחיים האלה שהיו לו לפני שנים.

אם נדמה לכם שבזה תם הסיפור, יש לכם טעות גדולה !

אישתו של יוסי החליטה שהיא לא תפסיד במאבק הזה ללא קרב, והיא נלחמה בשיניים על מנת להשיב את יוסי אליה.

היא בישלה ארוחות ערב גדולות וביקשה מיוסי שיחזור רק כדי "להשכיב את הילד". ההשכבות הללו נמשכו זמן רב ובגיעו עד למיטתם (שעד לפני זמן קצר היתה משותפת) – הם התנסו בסקס פרוע וחסר מעצורים, דבר שלא קרה מעולם בכל חייהם המשותפים.

יוסי הרגיש שהוא "בוגד בחברה שלו עם אישתו"…

אישתו גם אמרה לו שהיא לא תוותר עליו כל כך מהר ! היא אוהבת אותו ולא רוצה לפרק את המשפחה.

יוסי חזר לביתם המשותף שלו ושל אפרת כשראשו טרוד.

אפרת, שהבחינה בהתנהגותו, ניסתה לברר את אשר על ליבו, אולם הוא פטר אותה בכך שהוא עייף וצריך לקום מוקדם לעבודה מחר.

לאחר חודשיים של בגידות באישתו עם החברה שלו ובגידות בחברה שלו עם אישתו, החליט יוסי שהוא רוצה לחזור הביתה, למקום שהוא בנה, לאשה שאיתה התחתן ואותה הבטיח לאהוב, לבן הקטן שלו, שעוד מעט ימלאו לו 4 שנים וכבר שואל "איפה אבא?"

אפרת קיבלה את הבשורה בבכי, אבל גם היא הרגישה, בחושיה הנשיים המתפתחים, "לאן הרוח נושבת" והבינה מזה זמן מה שיוסי מתגעגע הביתה.

אישתו של יוסי קיבלה אותו בזרועות פתוחות אבל תינתה את חזרתו בטיפול זוגי.

יוסי הסכים, ונראה היה שהכל שב על מקומו בשלום. את הטיפול הזוגי הם נטשו אחרי 3-4 מפגשים.

אבל עד מהרה הלביאה הפראית שפיתתה אותו כל כך לחזור הביתה חזרה להיות אותה אישה אפורה, יחסי המין הסוערים שקיימו חזרו להיות אותה תנוחה מסיונרית של אחת לחודש – חודשיים, והשד נעור שנית והוא לוחש על אוזנו של יוסי יום וליל כמה הוא מפסיד שהוא לא מחפש לו "אפרת" אחרת…

נכון להיום יוסי עדיין חי בבית, למרות שאולי 'חי' זאת מילה לא מתאימה – הוא יוצא בבוקר לעבודה אחרי שהכין את הילד לגן, חוזר בערב, לפעמים מצליח להשכיב את הילד לישון, נגרר לאיזה ויכוח מטופש ונרדם מול הטלויזיה.

לזכותו יאמר שהוא לא יוצא עם נשים אחרות, מנסה להיות אבא טוב לבנו, לא מרים יד, לא מנבל את פיו… הוא פשוט משתמש בבית כמקום לאחסון חפצים ולהניח את הראש…

איזה "חיים"…

יין

אני לא שתיין גדול – בעיקר לא של אלכוהול.

בעברי שתיתי הרבה יותר (בעיקר וויסקי סקוטי – אין כמו גלנפידיך טוב בשביל להעביר את היום/לילה או כל שעה שהיא).

אחי הגדול סיפר לי סיפור על אחד הייננים, מהמובילים בעולם, שבאו וראיינו אותו לעיתון יוקרתי לכתבה העוסקת ביין איכותי.

הם הסתובבו יום שלם, ביקרו ביקבים, שתו יינות שעלו מאות ואלפי יורו והתענגו על כל לגימה.

בסופו של הסיור, הביא אותם היינן למרתפו הפרטי, כשהוא מבטיח להם לשתות מהיין הטוב ביותר בעולם.

העיתונאים הנרגשים נכנסו ביראת קודש למרתף היינות, שם פותח היינן בקבוק, מוזג לאורחיו וכולם מתענגים על הטעם הנפלא של היין המשובח.

"עכשיו", אומר היינן, "כמה לדעתכם עולה בקבוק כזה ?"

העיתונאים החלו לזרוק מחירים החל מ-1000 יורו וצפונה.

היינן חייך, סובב את התווית – 1.30 יורו.

העיתונאים השתוממו – איך זה יכול להיות ? זאת בוודאי טעות, זה היין הטוב ביותר בעולם…

"אתם מבינים" אמר היינן, " היין הטוב ביותר בעולם זה היין שהכי טעים לכם לשתות, ולא משנה מה מחירו".

ולמה סיפרתי את הסיפור הזה ?

אשתי שתחיה ואנוכי מצאנו ייקב בוטיק קטן שנקרא "ייקבי בן-חיים" והתאהבנו במרלו שלהם.

נכון, בקבוק עולה קרוב ל- 200+ שקלים, אבל הטעם מדהים (בעינינו).

לאחרונה נזכרתי ביין ששתיתי לפני כ-15 שנים, שמשום מה נעלם מן המדפים.

בכל מקום שביקרתי – חיפשתי את היין.

זה לא יין יקר (בסביבות ה- 40 ש"ח בקבוק), אבל הטעם המופלא נשאר לי בפה גם אחרי כל כך הרבה זמן.

שאלתי חברים, ביררתי אצל מכרים ולבסוף מצאתי אותו בסופר נידח… בערד (?!)

זהו יין ש-"המומחים" יקטלו כמובן, הוא לא בשר ולא חלב, הוא לא "דומיננטי" ועוד מיני הפלצות (סליחה על הביטוי), אבל – הוא טעים.

זהו יין שנקרא זינפנדל – סמוק של ייקבי כרמל.

כל לגימה ממנו מחזירה אותי אחורה בזמן. הוא מחליק בגרון כמו מיץ רך, ושורה תחתונה – הוא פשוט טעים !

אז באמת לא משנה כמה עולה לכם הבקבוק, או איזה שם מפוצץ יש לו – תשתו מה שטעים ומה שהכי מתאים לכם.

אין צורך להיכנע לסטריאוטיפים ולבזבז מאות שקלים על משהו שהוא אולי "נחשב" אבל… לא טעים.

אז שיהיה לרוויה – ולחיים.

תהנו.