מאז שזוגתי שתחייה והבת הגדולה שלי הפסיקו לאכול בשר, יותר נכון – זוגתי הפסיקה לאכול בשר והגדולה שלי אוכלת רק ב special occasions – אנחנו כל הזמן מחפשים תחליפים, וטופו הוא אחד המרכיבים העיקריים למנת חלבון, לאלה מאיתנו שהחליטו לוותר על מנת הבשר שלהם.
גם התאומים, בני השלוש מתקשים באכילה של כל דבר, היות והם אלרגיים לביצים, ואנחנו כל הזמן מחפיש להם תחליפים. אז איך מתחילים? יופי – אני שמח ששאלתם.
פטריות היו מאז ומתמיד חולשה שלי – אני זוכר את היום בו הכנתי (אז היא עוד היתה רק חברה שלי בהגדרה) פטריות פורטבלו במילוי בשר ומוקרמות, וכך זכיתי גם לארוחה טובה וגם בליבה של זאת שנמצאת עזר כנגדי ב- 18 השנים האחרונות, ובשאיפה לעוד שנים ארוכות, טובות ויפות יחד.
עברנו על ספרי בישול וחיפשנו באינטרנט, ומצאנו את את פשטידת הפטריות המופלאה הזאת:
נתחיל בהזהבת בצל גדול חתוך דק במחבת, נוסיף 2-3 שיני שום כתושות, את פטריות השמפניון הגדולות שחתכנו לרצועות גסות נזרוק גם לטיגון (בערך 3 סלסילות) ונמשיך תוך כדי ערבוב במשך מספר דקות (בערך 5 דקות), תוך שאנו מוסיפים מעט אגוז מוסקט, רבע כפית טימין ורבע כפית אורגנו (עדיף טרי). מעט מלח ופלפל שחור – לפי הטעם.
אחרי שטיגנו את המרכיבים, טוחנים בבלנדר (אפשר גם במוט) – 300 גרם טופו נקי, 6 כפות של קמח עדשים, מוסיפים כוס אחת של חלב סויה ושליש כוס שמן זית. ממשיכים לטחון עד שמקבלים עיסה חלקה.
בקערה מערבבים את הפטריות המטוגנות שלנו ואת עיסת הטופו שטחנו ומעבירים לתבנית.
לתנור שחומם מראש ל- 200 מעלות מכניסים את התבנית – לא לשכוח לרפד אותה בנייר אפייה למניעת הידבקות – למשך של 35 דקות.
הילדים עפו על הפשטידה, שבמקור היא הגיעה מספר בישול טבעוני, ואנחנו הוספנו לה טוויץ' קטן.
חזרנו כל המשפחה מאילת, עייפים ורצוצים. שבוע שלם ששעות השינה של הקטנים השתבשו לגמרי – הלכו לישון מאד מאוחר, שעת השינה שלהם בצהריים הפכה לשעת שינה אחר הצהריים והלילה הצעיר נכנס לשעותיו הקטנות – עד שהם נרדמו – שניהם באותה מיטה (ספה נפתחת – סמנטיקה). ההגעה למלון התחילה בנימה עוקצנית, כאשר ביקשו מאיתנו עוד 5,000 ש"ח תשלום עבור שקד ונדב (שני מבוגרים), אבל אנחנו שילמנו כבר 3,000 ש"ח לחברת הנסיעות… אז משהו פה לא הסתדר. בסופו של עניין, ואחרי ששעברנו שני נציגים ושיחה עם המוקד של חברת הנסיעות, הובטח לנו שאת 3,000 השקלים נקבל חזרה ואנחנו צריכים לשלם למלון על שני הילדים (הבוגרים) שלנו.
אחרי התחלה קצת צורמת, התמקמנו בחדרים (עם דלת מקשרת) וירדנו לארוחת צהריים של יום ראשון. הודעתי כבר שבוע מראש שיש לי שני ילדים (פעוטים) עם אלרגיה מסכנת חיים לביצים (שכחתי את זוגתי והגדולה – שלא אוכלות בשר – אופס), ההודעה נשארה במחשב ואף אחד לא הודיע לשף ולחדר האוכל. יצא אלינו השף, שאני רוצה מפה להחמיא לו – הוא עשה מעל ומעבר לילדים ולאישתי – בישל להם מנות במיוחד, דאג שמשטח העבודה שלו יהיה כמה שהיותר סטרילי, עבר איתנו על כל הבופה ואמר מה אפשר ומה אי אפשר – ובככל, דאג לנו בצורה יוצאת מן הכלל. 10 מתוך 10 למטבח ולצוות המטבח (אם היה 11 – גם אותו הייתי נותן).
ליד הבריכה
ואם באוכל ובחדר האוכל עסקינן, לא היתה ארוחה אחת שהקטים לא ביקשו ללכת לשירותים – שניהם ובנפרד – אבא פיפי אבא קקי. זה סחט אותי. באמצע הביס התאום הראשון צריך לשירותים – אז לוקחים אותו, כשחוזרים עם הראשון, השני פתאום נזכר. חזרתי עם השני, הראשון פתאום צריך שוב. כל ארוחה זה קרה. לא היתה ארוחה אחת שהתחלתי וסיימתי בלי לבקר בחדר השירותים.
ואחרי שהחמאתי כך לשף ולצוות המטבח, אני רוצה לציין את השירותים הכלליים בלובי – את הריח של מטהר האוויר מריחים כבר בפתח גרם המדרגות (17 – ספרתי) וגם אור וגם מתן אמרו שיש כאן ריח לא נעים. בבוקר היה עוד סביר לגשת לשם, אולם ככל שנקפו השעות השירותים הכלליים היו פחות ופחות אטרקטיביים ואנחנו ניגשנו חזרה לשירותים בחדר. אז השירותים הכלליים מקבלים אצלי 5 מתוך 10 – יש גם שירותים נגישים (יש שלט שאומר "שירותים נגישים" ליד הקבלה) אותם לא בדקנו. ביום האחרון שלנו, גילינו שיש גם שירותים ליד הבריכה – אין שילוט מספק ומכוון.
בריכה – הבריכה קטנה בגודל, עם מציל ובר חופשי (ציינתי כבר שזה מלון "הכל כלול"?) והילדים שלי חושבים היום שמים זה "ברד" – הם שתו שם כמויות של ברד (אם אפשר לקרוא לזה "לשתות") ואכלו קרטיב קרח בארבעה צבעים. אני שתיתי בירה גולדסטאר מהחבית בכמות שלא היתה מביישת מבשלה קטנה, ובערב – כשירדנו ללובי, קינחתי גם בוודקה אבסולוט "נקייה". לירון והגדולה (עוד מעט 18, אז הרשינו לה) שתו קוקטייל טעים.
טיולים ברגל באילת – לכיוון האייס-מול – הליכה של מספר דקות ואנחנו שם. למקום היחיד שנסענו ברכב (היינו יכולים לקחת אוטובוס) היה המצפה התת ימי – כולם נהנו – הקטנים רצו רק לראות כרישים ואנחנו ירדנו לעומק המצפה וראינו דגים מסוגים שונים, איזה כיף. שאר הטיולים ברגל היו לטיילת (גם הליכה של מספר דקות) – אנחנו לא מפחדים ללכת ברגל – רק מדרגות גומרות לנו את האוויר מהריאות.
ואם כבר יורדים לאילת – לא נזמין ללירון טלפון חדש? (הקודם עושה קולות של גסיסה), אז היא התחדשה במכשיר סמסונג חדש. הזמנו באינטרנט באתר של KSP (יש הרבה סניפים בארץ), הגענו לחנות (מרחק הליכה מהמלון), לקחנו מספר ואחרי מספר דקות קראו לנו לדלפק. תיק תק וזוגתי עם מכשיר חדש ונוצץ. באותה הזדמנות היא התחדשה בזוג אוזניות, מטען ושעון. אולי ככה היא תפיל את הטלפון פחות – יש לה הסטוריה של כיסוח טלפונים סלולרים בממוצע כל שנה וחצי. שקד שלי התחדשה בעכבר חדש וורוד למחשב שלה. ניתן לשלם בנקודות של אמריקן אקספרס – אז כל הנקודות שצברתי ולא השתמשתי בהן אפילו פעם אחת – ירדו בקנייה הזאת. מעבר לכך, ללירון היו לא מעט "גיפט כארד" (Gift Cards), והיא ושקד יצאו לשופינג כשנדב ואני יצאנו לשחק בבבילון פארק באייס מול.
בערב השני חוויתי נפילת סוכר (להזכירכם, אני חזרתי לתזונה מאוזנת ונכונה ואני נמנע מסוכרים ופחמימות). הרגשתי איך הכוחות עוזבים אותי ונאלצתי להתיישב על הכורסה בלובי כדי לא להתמוטט. מזל שלירון היתה שם וקלטה את המצב. היא הביאה לי כמה קינוחים מחדר האוכל, שהחזירו לי את כוחותיי. ביום שלישי כבר נשברתי סופית, והחלטתי שאני יכול לטעום מקינוח פה ושם. לא עדיין הגבלתי את עצמי ולא השתוללתי עם האוכל. אכלתי בעיקר בשר ומעט פחמימות, אבל קינוח – שניים הרשיתי לעצמי "כדי למלא את התאווה של העיניים". ועם כל זה – עדיין הורדתי קילוגרם שלם ממשקלי.
ביום האחרון ביצענו צ'ק אאוט מהמלון, ניגשנו שוב לאייס מול, הסתובבנו כשעתיים והתחלנו להצפין הביתה. מה שלא לקחנו בחשבון זה שהיום יום חמישי וכל הפקקים של המרכז מתנכזים לאותה שעת אחר הצהריים… אם היינו חושבים, היינו יוצאים שעתיים קודם או שעתיים מאוחר יותר, כדי להימנע מהפקקים של המרכז.
איזה כיף – שבוע הבא אנחנו באילת. אחרי שנה מאתגרת ונטולת חופשים, אנחנו אוספים את עצמנו ויורדים לאילת – כן, באוגוסט. כן, עם כל עם ישראל. כן, חם. אבל חייבים – אנחנו כבר "על 4" כמו שאומר הביטוי. אנחנו חייבים חופש – והדבר המצער הראשון הוא, שאנחנו חייבים חופש לעצמנו אחרי החופש המשפחתי. הדבר המצער השני הוא, שאנחנו יורדים (שוב) על ארבעה גלגלים, ולא על שניים – דהיינו, רכב ולא אופנוע. כן, אני יודע שעברו 17 שנים. כן, אני יודע שזה מסוכן. כן, אתם צודקים שלא נעים לרכוב עם מעיל וקסדה. אבל האופנוע זה לנפש…
כבר 17 שנה מהתאונה, ונפשי יוצאת שוב לעלות על כלי דו גלגלי ולשייט (גם במהירות סבירה) ברחבי ארצנו הקטנטונת. תמיד אמרנו, זוגתי שתחיה ואני, שבפנסיה נעלה על דו"ג ונרכב לעבר השקיעה. החלום הזה הולך ומתמוסס לו בין האצבעות שלי 😦
ניסיתי אטרקציות אחרות, כמו רכיבה על סוס, אבל הייתי מבועת. אמיתי. פחדתי מכל רגע – נכון שכלפי חוץ שידרתי עסקים כרגיל, אבל בפנים התהפכה לי הבטן וכל מה שרציתי זה לרדת. במיוחד כשהסוס התחיל פתאום לדהור בלי סיבה (הוא הרגיש שאני רוצה לסיים את הסיבוב מהר). נדבי שלי רוכב כבר מספר שנים ועושה אפילו קורס עוזרי מדריכים. הוא מאושר וזה עושה לו טוב – מבורך. לי זה ממש לא עושה טוב ואפילו מפחיד. אני צריך את הנהימה, את הגרגור הזה ולאלף את החיה – אפילו אם זה אופנוע A1, שאמור להיות רגוע יותר ושקט יותר מהאופנועים הגדולים והכבדים שנהגתי לרכוב עליהם בעבר.
חשבתי שאולי אני אוכל לחזור לצלילה – אבל בעקבות התאונה, שנפגעו לי הריאות והוחדרו לי צנטרים בין צלעיים (טרוקר) – גם הספורט המדהים הזה נפסל. אני אשמח לקבל תובנות והצעות לאטרקציות נוספות שאני יכול לעשות, שיגבירו לי את קצב פעימות הלב והנשימה וישאירו אותי עם חיוך מטופש על הפנים ובתוך הלב. אני זוכר את החווייה של הצלילה – כשרק מכניסים את הראש למים, ופתאום שומעים את השקט המשתרר, ומבינים כמה רועש בחוץ… אני זוכר את ההרגשה של הריחוף – אני ובן/בת הזוג שלי בחוויה מעלפת ומטריפת חושים.
ניסיתי ללכת עם נדבי לטיפוס על קירות. נהנינו מאד – אבל זה לא "זה". זה לא עושה לי "את הדבר הזה", המרטיט הזה בלב ובנשמה. קניתי רכב 4X4, קטן וחמוד ואולי איתו אני אצליח לקבל איזה "בוסט" של אדרנלין בזריקה ישירה לתוך הלב.
אז איפה התחלתי? יורדים לאילת, למלון "הכל כלול" – יורדים עם הרכב כי טיסה ואחר כך מונית לכולנו יעלו יותר ממיכל דלק הלוך-חזור. את רוב אילת אנחנו עושים ברגל (גם למצוא מונית ל – 6 אנשים זה יותר מדי בשבילנו. זוגתי שתחיה עדיין סובלת מפוסט קורונה ונראה כמה היא תצליח להחזיק בטיולים רגליים על הטיילת ההומה של העיר הדרומית.
אחלו לנו בהצלחה – מעמיסים פקלאות ודוהרים (במגבלות המהירות המותרת) הי דרומה לאילת. בתקווה שנוכל גם לנוח קצת.
אני חושב שעברו יותר מדי שנים מאז שכתבתי פה בפעם האחרונה. זה גם מה שכתבתי בפעם הקודמת. אחת למספר שנים אני מוצא משהו שמוציא ממני את יצר הכתיבה ואז אני מעלה אותו על הכתב בבלוג הזה.
הפעם זה הספר של האיש המדהים הזה – אבי מאיר – להשתזף בצל. הספר הוא לא אוטוביוגרפי, אבל הוא מבוסס על סיפורים אמיתיים שעברו לוחמים, בארץ ובחו"ל, במהלך עבודתם.
הסיפור מתחיל במשימת אבטחה, פשוטה למראית עין, שסוללת את הדרך לעבודה עם חברה אמריקנית (בלו אושן) – המקושרת למשרד ההגנה האמריקאי. החברה מתרחבת ואיתה מתרבים גם הלוחמים, שנתקלים במראות זוועתיים ברחבי העולם. הספר הוא לא לבעלי קיבה רגישה וטומן בחובו תיאורים גרפיים, שלעניות דעתי לא רחוקים גם מהאמת.
למעט מישל – הויקינג הענק ואבי – בעל החברה ומספר הסיפור, שאר החברים נשארים עלומים ומכונים רק במספרים (וכמובן שישנה גם את א' – "האמא" של החברה והמצפן המוסרי שלה).
גם לוחמים למודי היתקלויות כ- "8", עלולים "לאבד את זה", כאשר הם נתקלים בזוועות של אפריקה, בחוסר האנושיות ובאיבוד צלם האנוש, כאשר נווה – דמות צבעונית, שנתקלו בה במהלך עבודתם – מוציא אקדח ויורה בראשה של נערה תמימה – שכל חטאה היה שהיא נולדה לשבט הלא נכון במדינה הלא נכונה.
אני מנסה לעשות לכם כאן כמה שפחות ספוילרים, אבל עם זאת לעורר בכם עניין לקחת ולקרוא את הספר בנשימה עצורה ובמתח רב, בהרגשה של "מה קורה הפעם?".
מה באמת קורה? איך מתמודדים עם מראות מזוויעים? איך אפריקה משלמת למי שפוגע בה? זוכרים את המלחמה בבוסניה? מה באמת קרה שם? איך המשפחות, שנשארו מאחור, מתמודדות עם המתים המהלכים שלהן? מהי תגובת קרב? איך אותו לוחם, שיצא בסך הכל לעבודה של מספר חודשים בחו"ל, חוזר בן אדם אחר? מי הנפגעים העיקריים מכל הסיפור הזה?
בפרק האחרון מספר אבי לאביו, שהוא מרגיש "חלול" מבפנים. דווקא המשפט הזה, אחרי כל הספר שקראתי והדמויות שהזדהיתי איתן, הציף בי רגשות שהדחקתי ולא יכולתי שלא להתקשר לאבי ולהגיד לו שהמשפט הזה מסכם את כל מה שאני מרגיש בעשרים ומשהו שנים האחרונות, מאז שחרורי מצה"ל. "חלול" – לא בן אדם שלם. חָלוּל – זכר – אין בתוכו דבר, ריק בפנים (על פי מילוג – מילון עברי – עברי). זאת המילה שחיפשתי כל השנים האלה להרגשה הפנימית שלי – אחרי מה שאני ראיתי וחוויתי בשירות הצבאי שלי. הספר נגע בי בנקודה הכי חלשה שלי.
הפרעת דְּחָק פוסט⁻טראומטית או בקיצור פוסט⁻טראומה היא הפרעה פסיכיאטרית, מתחום הפרעות הקשורות לדחק וטראומה , המתפתחת בעקבות חוויית אירוע המסכן את שלמותו הפיזית והנפשית של אדם , כמו מעורבות בתאונת דרכים, לידה או הריון קשים, פיגוע טרור, קרב, שוד, תקיפה מינית, נטישה, שריפה וכדומה. אין הכרח שהאירוע יהיה קיצוני על⁻פי אמות מידה אובייקטיביות ומספיק שהוא מעורר אימה. פוסט טראומה לרוב מלווה בתחושות של פחד, חרדה וחוסר אונים, בזיכרונות פולשניים של האירוע, בניסיונות להימנע מכל מה שיכול להזכיר את האירוע ובעוררות, דריכות וקושי להיות רגועים. התוצאה של כל אלו יכולה להיות פגיעה חמורה בניהול החיים לאחר האירוע הטראומטי. מתוך ויקיפדיה
יכול להיות שהספר לא מיועד אלי, אני לא קהל היעד שלו – למרות שהוא מרתק ומותח. כל פרק אבי מיטיב להסביר "שהוא בסדר, זה רק העולם שדפוק…" ואנחנו, בתור קוראים מהצד אומרים לעצמנו – "איך הוא לא רואה את זה על עצמו?" …איך אני לא רואה את זה על עצמי? גם אני כזה? גם אני מתנהג ככה? התנהגתי ככה? איך גידלתי משפחה ככה? בואו נגיד שאחרי קריאת הספר נפקחו לי קצת העיניים ואני מעריך את זוגתי שתחייה קצת יותר.
אז למי הספר כן מיועד? לכולם בעצם.
את אבי פגשתי במקרה בקבוצה של יוצאי לבנון בפייסבוק (קבוצה שאני לא יכולתי להמשיך ולהשתייך אליה כי היא העלתה בי זכרונות לא כל כך נעימים). אבל עם אבי נשארתי בקשר, ומצאתי חבר – אח אמיתי, ששותה קפה של לוחמים – שחור, חזק, בלי סוכר, לערבב 7 פעמים ימינה ושתי דפיקות על השולחן.
"ואז… אז מכה בי ההכרה כי כאן, במקום הזה, קדושת החיים איבדה את משמעותה עבורי. אני מרגיש קר ומנוכר, נטול כל רגשות, נטול כל עכבות מוסריות. העולם הערכי הפנימי שלי נפרץ, סולם הערכים שגדלתי עליו התרסק. הכל מותר, הכל פרוץ, פרצתי דלת לתוך עולם כאוטי ללא סדר. אנדרלמוסיה במיטבה, גיהנום של אש ותמרות עשן ובתוך כל זה אני הוא האלוהים ומלאך המוות בעת ובעונה אחת. אני זה שמחליט מי יחיה ומי ימות בתנועת אצבע בודדת".
אבי מאיר, יזם, הקים ומנהל את עמותת מדברים, עמותה שחרתה על דגלה הקמת כפר נופש שיקומי טיפולי להלומי קרב ובני משפחותיהם בישראל. הסופר מאפשר הצצה נדירה ומטלטלת להתנהלות חייהן של משפחות רבות של לוחמים ברחבי העולם, ומראה כיצד חוויותיהן ופועלן משפיעים על חייהם של הלוחמים ושל משפחתם הגרעינית.
היי חברים וחברות שלי, שוב סוכי השיצואית שלכם חוזרת – ובגדול. והפעם – ההורים שלי נפגשות עם חברים ולקחו אותי לטיול על הר הכרמל, ממש מתחת לבית אורן – למקום שנקרא 'מערת אצבע'.
תקראו לי 'מפגר חברתי' או 'מוגבל קולינרי' אבל את מסעדת TAYA לא היכרתי (רחוב האופה 1 קדימה), ואחרי שהכרתי פתאום גיליתי שכולם מכירים את המסעדה ואף מהללים ומשבחים אותה… ואיפה אני הייתי כשכל זה קרה ???
מתי אנו מלבבים (כן – זה הפועל) לביבות ? בחנוכה, כמובן… אבל מה קורה כאשר מכינים שניצלים ונשארת בלילה ? מן הבלילה אפשר להכין הרבה מאכלים טעימים – או בעברית – מטעמים. להמשיך לקרוא ←
תושבי נתניה ועמק חפר כבר לא יצטרכו לכתת רגליהם ורכביהם לגלילות או לראשון לציון כדי ליהנות מסרט ברמה גבוהה באחת מערי הסרטים של ישראל. האחים אדרי (לאון ומשה), יחד עם השותפים פדרמן-רוגובין, בנו סינמה סיטי כאן אצלנו בעיר – סינמה סיטי נתניה והפתיחה מחר (יום חמישי 01/12/2016).
קיבלתי מתנה ליום הולדת.
כחובב קעקועים וכאחד שמתהדר בלא פחות מתשעה (!) קעקועים על הגוף, קיבלתי כרטיס VIP לכנס הקעקועים הבין-לאומי השלישי, שנערך בגני התערוכה – בביתן 11.
הגעתי עם אחי הקטן (שמתחרה בי על כמות וגודל הקעקועים בגוף) ועם חבר טוב (שמקעקע בזמנו החופשי) והתחלנו להסתובב ברחבי הביתן. מהר מאד נעלמנו אחד לשני בינות למקעקעים, עושי הפירסינג, פריק שואו ומוכרי אקססוריז מטורפים ובירכנו את אלכסנדר גרהם בל, שהמציא לנו את הטלפון (וגם את סטיב ג'ובס).
Eyal's Blog 