אישה נוסעת

את לאורה ריבלין אני זוכר מהסדרות שגדלתי עליהן – "קרובים קרובים" ו- "חצי המנשה" (שתי סדרות אלמותיות – אם אתם שואלים אותי).

שקט אמיתי

כבר הרבה זמן שלא יצאנו לבלות – זוגתי ואני. תמיד יש משהו – פעם אין בייבי-סיטר ופעם משהו התבטל ופעם עייפים ובדרך כלל סתם אין כוח – אין כח להתלבש יפה, להתגנדר קצת, לדאוג לבייבי-סיטר, להשכיב את הילדים מוקדם, להיכנס לאוטו ולנסוע אחרי יום עבודה ולפני יום עבודה ופעם זה… נו – הבנתם, תמיד יש משהו והכי קל זה להגיד "אין לי כח" ולהישאר בבית להינמק מול הטלויזיה (במקרה הטוב) או פשוט להשכיב את הילדים ולהיכנס למיטה.
הפעם אמרנו – "יוצאים! לא משנה מה – יוצאים." אפילו שבדרך זוגתי עוד זרקה לי ככה, בין השורות, שאין לה בכלל סנטימנטים לשלומית אהרון והיא באה רק בשביל הבילוי המשותף איתי (לגבי זה נגיע בהמשך). אני מאד אוהב את שלומית אהרון – עוד מהתקופה שהייתי ילד והיא הופיעה עם 'הכל עובר חביבי' גם בתור ילד (בלי חוש מוזיקלי מפותח יותר מדי), היא הצליחה להתבלט – ולא רק בגלל שהיא היתה האישה היחידה בלהקה.

הפעם המופע היה לרגל צאת אלבומה השביעי – 'שקט אמיתי'. המופע נערך במוזיאון תל אביב באולם אסיא – אולם מאד אינטימי עם אקוסטיקה מצויינת.
זכינו לשמוע שירים בעיבודים חדשים, שירים חדשים מתוך האלבום ושירים ישנים
המופע נפתח בשיר 'אבא'

האומן האורח ששלומית הביאה היה, אוהד חיטמן – אושיית מוזיקה בעצמו (ולא סתם "האחיין של…") – הם שרו דואט וחיטמן הצעיר עבר לקלידים וליווה אותה ואז, הוא הזכיר לנו ששלומית דיבבה בעברה את בת הים הקטנה וביקש ממנה את אחד השירים… נחמד – כזה out of the blue…

המופע היה מרגש, איש התאורה עבד שעות נוספות והסאונד היה מצויין. יחד איתה על הבמה היו עוד 7 נגנים – קלידים, גיטרות, גיטרה בס, תופים, כלי הקשה, כלי נשיפה וצ'לנית. שלומית אהרון במיטבה – אני לא רואה את אמא שלי (שצעירה ממנה בשלוש שנים) עולה על במה עם האנרגיות האלה.
היכולת הווקלית שלה באה לידי ביטוי פעם אחר פעם, שיר אחרי שיר – כשהיא עולה באוקטבות ובעוצמה. פשוט – אין דברים כאלה.

אז הדיסק כבר אצלי באוטו, מתנגן לו ב- loop במערכת השמע ואני נהנה כל פעם מחדש.

הבטחתי לכם התייחסות לגבי ההערה בתחילת הפוסט – אז בסיום המופע הכתה זוגתי על חטא והוגיעה קבל עם ועדה שהיא נהנתה. יותר מזה לא יכולתי לבקש.

מרוב אהבה – שיר, סיפור וגעגוע

מופע מחווה לאמן, ליוצר, לשחקן, למחזאי, לזמר, למשורר, ל.. למה לא, בעצם ?!

יוסי בנאי – האיש וה.. כל.

YouMake ReMake ילדים

נראה לי שאני צריך לעשות כרטיסיה לחניון במרכז סוזן דלל בתל אביב. אני מתחיל יותר ויותר להגיע לשם (עם שקד בדרך כלל) וליהנות ממופע מחול כזה או אחר.

בת שבע לבני שמונה בארבעה מימדים

יום שבת חורפי עם מזג אויר אביבי, שקד ואני נוסעים לנו למרכז סוזן דלל לראות הופעה של אחת הלהקות הבכירות פה בארץ (אם לא ה…) – להקת בת שבע במופע שמיועד לילדים (ועל זה נתווכח בהמשך) – 'כמויות'.

בום בום פאק פאק

 

*

פרסום לקברט

*

פק פק? בום בום?
צ'יק ציק פק פק הופ הופ?
פק פק הופ הופ בום בום?
צ'קי צ'קי?
צ'יקי צ'קי פוצי פוצי בובה בובה קוץ קוץ דיגי דיגי צ'יק צ'יק פק פק?
בובה בובה הופה הופה קיצי קיצי?
הופלה הופלה צ'יקי צ'קי?
בובה בובה גילי גילי הופלה הופלה בום בום פק פק דיגי דיגי צ'יקי צ'יקי קיצי קיצי הופלה הופלה? קוץ קוץ בולי בולי טח טח טח בום בום בום קצלה פצלה צינגלה מינגלה פוצי פוצי? טיק טיק טיק צ'יק צ'יק צ'יק קצלה פצלה פק פק פצה מצה מני מני דיגי דיגי הופלה הופלה בובה בובה קוץ קוץ טח טח טח בום טרח?
הם הם, פיש פיש? נומי נומי
(הג'יגולו מקונגו, חנוך לוין)

סשה, מישה ונחצ'ה גם…

*

את חני ליבנה שמעתי פעם ראשונה כשהייתי ילד, בתקליט 'ווקליזה' – שם היא ביצעה את השירה וגם את קולות הרקע, ללא ליווי אינסטרומנטלי. זה היה בסביבות שנת 1990, כשהייתי בערך בן 15.

את ציפי זרנקין, לעומת זאת, הכרתי קצת פחות בשם – יותר בשירים ובלהקות.

*

שתי הזמרות האלה מראות לכולם שכוחן עדיין במותניהן ובגרונן והן יצאו במופע משותף של שירי סשה ארגוב, נחום (נחצ'ה) היימן, משה וילנסקי ועוד מספר כותבים מוכשרים, שכבר לא רואים כאלה היום.

כששמעתי שהן מופיעות בנתניה, לא היססתי וקניתי כרטיס. אולם קטן ובו כ- 50 איש, רובם הגדול מבוגר ממני בכ- 20–30 שנה, אבל אלו השירים ששמעתי בבית ופשוט ישבתי על הכיסא במהלך המופע והתרגשתי.

*

לקט מתוך המופע "סשה מישה ונחצ'ה גם…" – ערב שכולו אהבה לזמר העברי. חני ליבנה וציפי זרנקין שרות בנימה אישית ממיטב הקלאסיקות של שלושת חתני פרס ישראל ומעניקות בקולן המשובח את פרשנותן הייחודית למילים וללחנים המוכרים.
ניהול מוסיקלי : עידן סוכובולסקי

מתוך ערוץ ה- YouTube של ציפי זרנקין

*

הן שרות ביחד ולבד, מתבלות בין השירים בפרטים על עברן המוזיקלי והעבודה עם שלושת היוצרים הגדולים האלה, מספרות קצת על השירים ומה שעמד מאחוריהם ובכלל, מעבירות שעה וחצי של הנאה צרופה.

*

מאחר ואת רוב השירים כבר היכרתי, לא נותר לי אלא להירגע ולנשום לתוכי את האווירה.

בחלק מהשירים אפילו היתה לי לחלוחית בזווית העין, בעיקר מהביצוע המרגש, ובחלק אחר היה מרוח לי חיוך של אושר על הפנים.

אלו השירים ששמעתי בבית, שגדלתי עליהם (תודה אמא) ונראה לי שעם השנים כבר חשבתי שהם הלכו בדרכם של שירים ישנים ונשכחו להם.

אבל היום, אני עוד מעט בן 40 וישבתי עם הקהל וכל כך היה לי טוב באולם הקטן והאינטימי הזה עם הקהל ששיתף פעולה ושר יחד איתן וגם לבד.

באמת שלא עניין אותי הגיל של הקהל, או אותו גבר מבוגר (יחסית) שישב לימיני וזרק לי מבטים של "מה הילד הזה עושה פה"…

*

יומיים ושלושה לפני כן – ב- 7/12 וב- 6/12 חגגו שתי הזמרות יום הולדת X ושתיים (פלוס מינוס) וקיבלנו "שיר מתנה", שעד היום שמעתי את הביצוע שלו רק על ידי יזהר כהן, אולם הביצוע של 'ציפור מטורפת' על ידי ציפי זרנקין עולה עליו לאין שיעור והעביר בי תחושות צמרמורת בכל עמוד השדרה.

*

*

בסוף ההופעה לא יכולתי להתאפק, הרי את חני ליבנה פגשתי כבר בעבר, ניגשתי והודיתי להן על ההופעה הנפלאה.

*

מה זה וינשטיין ?

*

אז זהו שזה לא מה זה, אלא מי זה.

מיקי וינשטיין, שחזר לארץ אחרי 30 שנות "גלות" בארצות הברית שכללו נישואים, ילדים, גירושים ומה לא…

חזר לארץ ועושה את מה שהוא אוהב – שר.

*

*

*

לאחרונה הוא הוציא דיסק ראשון בשם 'נוסטלגיה', שהשיר שפותח אותו נקרא 'תל אביב 24' ואני אישית מאד התחברתי אליו (הוא מתנגן אצלי באוטו נון-סטופ).

*

*

קצת על ההופעה – מיקי לא היה כאן 30 שנה ואני הרגשתי כאילו הוא חזר לארץ לאותו מקום שממנו הוא עזב – שומעים נגיעות של משינה בתחילת הדרך (בשיר נוסטלגיה), רוק של תיסלם, כוורת ובנזין – בתולי כזה והתחלתי.

זו היתה הופעה שלו, עם הזמרת טל יהושוע קרט, יוסי סידי על הקלידים, נאור דיין ואבי חן על הגיטרות, יואב פינקלמן תופים, חבר טוב של מיקי – נועם הרטמן ניהול מוזיקלי ובס ונגינה מופלאה של דב האמר במפוחית פה במועדון השבלול בנמל תל אביב. המקום האינטימי הזה עשה לו רק טוב, יכולתי להירגע ולחזור למוזיקה של שנות השמונים, המוזיקה שאני גדלתי עליה.

*

*

מיקי התרגש ואני התרגשתי יחד איתו. כשהוא שר את 'בראש אחד' של דני ליטני, אני ממש שמעתי וראיתי את ליטני עומד על הבמה ושר…

יש לו קול עמוק ונעים שבא לידי ביטוי הכי טוב (לדעתי כמובן) בשיר 'ריקוד ישן' כשאני עוצם את העיניים אני יכול לראות את מאיר אריאל יושב על כיסא בר על הבמה ומדקלם את השיר המרגש על הגעגועים לזאת שהיתה ועכשיו היא במקום אחר (אולי גם עם מישהו אחר).

*

*

יכול להיות שמיקי בוחר את השירים שהמילים שלהם מתאימות לו או שהוא מצליח להתאים את עצמו לשירים – למילים, למנגינה, למה שנמצא מאחורי המילים, אפשר לראות את כל המימיקה בפנים שלו ואת שפת הגוף ממש בתוך השיר.

בקיצור – הרבה שירים, מעט קאוורים, לרובם התחברתי, לחלקם קצת פחות אבל מיקי בהחלט נותן שואו ואני התרגשתי יחד איתו. יש המון אהבה על הבמה, המון שמחה. מיקי מדבר עם הנגנים שלו ומספר לקהל קצת על עצמו ועל העבר שלו.

איך אומרים באנגלית – "Good vibes"…

*

סיום ההופעה היה שוב עם השיר 'תל אביב 24' ודווקא בפעם השניה ששמעתי את השיר, אהבתי יותר את החיבור הזה בין מיקי לטל יהושוע קרט, שליוותה אותו לאורך כל ההופעה.

*

מאד אהבתי, אני מחכה ללכת לעוד הופעה ולעוד דיסק.

ברגוע – ביקורת מופע

מזל טוב !!!!

יש לי יום הולדת. לא יודע מה טוב בזה, אני כבר מריח את ה- 40 מלמטה…

אבל אם כבר, אז לחגוג.

אז איך חוגגים ? יוצאים לבילוי. והפעם לא "סתם" בילוי אינטימי, אנחנו רוצים משהו "רגוע"…

מתברר שלזוג חברים שלנו יש ימי הולדת ממש יומיים אחרי ושבוע לפני, אז יצאנו ב-"דאבל דייט" למופע "ברגוע".

הזמנו כרטיסים באינטרנט ונסענו בשישי בערב לרמת השרון.

*

ברגוע – מופע יחיד מלווה בגיטרה פה ושם כשברקע מתנגן לו שיר…

אז זהו – שרגוע זה ממש לא היה !

האומן הוא לא אחר מאשר – טל פרידמן… אחד האנשים היותר מצחיקים במדינה שלא בוחל באף מילה / משפט / תנועה כדי לפרוק את ההיפראקטיביות שלו – כמובן שזה בגלל שהוא הפסיק לקחת את הריטלין והקונצרטה.

הוא נעמד מול הקהל ומבצע שיר קטן על מה שלא יהיה במופע – לא תהיה קופאית ממוצא מזרח אירופאי, לא תהיה חברת כנסת (שלקחה או לא לקחה סמים), לא יהיו פאות, לא יהיו חיקויים של מפורסמים… יהיה טל פרידמן.

*

פרידמן מדבר על הכל – ובעיקר על דברים שמעצבנים אותו. בעצם, הכל מעצבן אותו – חברים, משפחה, אנשים, ממשלה, עבודה, בית, סקס ומה לא.

הוא משתף את הקהל והקהל (לפעמים) משתף איתו פעולה בחזרה.

ואם נכנסת מאוחר… אוי ואבוי לך – הוא ירדוף אחריך עד קצה האולם עם המיקרופון ו…

*

דבר שמאד מעצבן אותו זה הילדים – מה המילה הראשונה שילד אומר ? "אבא" – נכון.

ומה בעצם התפקיד של האבא ? לקום מהכורסא, ללכת לחדר השינה, לעשות מה שעושים (והוא מדגים) ולחזור לכורסא. אה.. לא לפני שהוא מנגב את האזור במגבת.. אהמ…

והאמא… היא יוצרת, מגדלת אותו 9 חודשים, יולדת אותו בכאב, מאכילה אותו… והבנדיט הקטן אומר "אבא".

*

לטל אין פרות קדושות והוא דורך על כולם על הצימחונים והטבעונים ועל מי לא. אבל הכל בחינניות, בהומור ובטירוף.

בשורה התחתונה – לא הפסקנו לצחוק במשך השעתיים של המופע, כשטל פרידמן לא עוצר לשנייה.

הוא קופץ ורץ מצד אחד של הבמה לצד השני ובדרך יורד לקהל לדבר איתם קצת. הפה שלו עסוק בדיבורים נונ-סטופ ואנחנו עסוקים בלעקוב אחריו ולנגב את דמעות הצחוק.

פתאום הוא נזכר בגיטרה שעומדת מיותמת על הבמה ליד הכיסא (שמשמש כקולב בלבד), לוקח אותה ומתחיל לנגן שירים "ים תיכוניים" (שלא לומר מזרחיים) באנגלית. האמת – הם נשמעים יותר טוב.

*

גם כשהוא מסיים את ההופעה הוא חוזר לעוד הדרן קטן. אם זה היה תלוי בו (ככה נראה לי) הוא היה ממשיך כל הלילה.

אני גם לא חושב שיש לו שני מופעים זהים. הוא מתחיל אולי אותו דבר, הכיוון שלו זהה, אבל הוא זורם עם הקהל ונמשך לאן שהקהל לוקח אותו.

*

המופע לא מומלץ לילדים, למרות שמילות הגנאי והקללות שיוצאות מפיו הן ממש בטוב טעם, אם אפשר להגיד ככה, הוא לא מגזים עם הקללות. הן בדיוק במידה ובמקום המתאים.

אבל בהחלט מומלץ למי שרוצה לצחוק וגם לקבל קצת ביקורת עקיפה על עצמו…

מריה קונג–Open Source / ביקורת קצת אחרת

מודה ומתוודה – מעולם לא הלכתי לראות "מופע מחול" או מה שנקרא "מחול מודרני".

הייתי במופע של להקת הפלמנקו הישראלית, הייתי בהופעה של Lord Of The Dance (מדהימים), הבת שלי רוקדת פלמנקו ובלט קלאסי…

אך טרם הספיקותי (ממרום 38 שנותיי) לחוות הופעת מחול.

ודאי הבנתם שכאשר הוזמנתי ע"י  Leaders למופע מחול מודרני של להקת 'מריה קונג', קפצתי על המציאה בשתי ידיים, צירפתי את זוגתי שתחייה ונסענו למרכז סוזן דלל בתל אביב.

*

לא ממש ידעתי מה עומד לקרות. התיישבנו באולם וחיכינו…

האורות עומעמו ומוזיקת בס רועמת התחילה… נערה צעירה הגיעה בהליכה לקדמת הבמה והביטה דרך הקהל – כאילו היא מביטה במראה…

*

מכאן החלו האורות, הצלילים והרקדנים לנוע על הבמה במהירויות משתנות, בהתאם לקצב המוזיקה, תוך שאני מנסה לעקוב אחרי מה שקורה שם…

שתי נשים, שני גברים בריקוד חיזור חושני, כאשר ברקע נמצאת ישות לבושה בברדס, שרוב הזמן ישב ברקע והביט במתרחש, אך כאשר "חש צורך לכך", נכנס באמצע והשתלט על הרוקדים כאילו היו בובות מריונטה.

הריקוד, כמו שאמרתי, היה חושני מאד והתחיל בחיזור של גבר לאישה באהבה בוסרית ובתולית והגיע עד לאורגיה מטורפת וחסרת מעצורים של תאוות בשרים…

ואז…

טוב, לא נעשה לכם ספוילר על כל המופע לגמרי, נכון ?!

רק נגיד שהסוף טוב.

*

כשנכנסתי לא ידעתי למה לצפות וכשיצאתי רציתי ללכת לעוד הופעה.

*

אז קצת על מריה קונג –

הלהקה הוקמה בשנת 2008, כשחברים בה אומנים מתחלפים מכל העולם.

כל ההפקות של הלהקה הן מטריפות ו- "משוגעות".

*

הלהקה מופיעה ברחבי העולם וזוכה לביקורות מצויינות.

*

בעזרת ידע טכנולוגי, פותחו בלהקה כפפות אלחוטיות השולטות על אפקטים של תאורה וקול בביצוע חי ובזמן אמת על הבמה, דבר המאפשר ל- "מגשים המשאלות" (אותה ישות בברדס) למשוך בחוטי המשחק.

*