הבניין בתחנה המרכזית

יצא לי להיות היום בדרום תל אביב, באזור שאנשים "נורמלים" ו- "נורמטיבים" מנסים להתרחק ממנו – אזור התחנה המרכזית החדשה, אבל בקטע הפחות נעים שלה… אזור הרחובות בית קציר, בית גוברין, הקונגרס – למי שמכיר. רחובות שבהם יש יותר עובדים זרים ומהגרים (חוקיים ולא חוקיים) מתושבים ישראליים. עברתי ליד הרחובות האלה וניסיתי שלא להתעכב שם מעל הרצוי, האווירה לא היתה לי ידידותית, עד שלפתע ראיתי בניין גבוה עם חלונות מטים לנפול וזוהמה וגרפיטי על הקירות. נעצרתי והסתכלתי שוב על הבניין והרמתי מבטי אל על – ככל שעליתי עם העיניים גבוה יותר, כך היו הקירות לבנים יותר והחלונות מתוחזקים ונקיים יותר. בקומות הגבוהות היו גם פרחים על אדני החלונות.

יושב על הגדר–לא מה שנשמע

אריק איינשטיין הוציא כבר בשנת 1982 את השיר המדהים הזה – יושב על הגדר,

*

*

אבל אמיר מנדל לקח את זה צעד אחד ימינה ומצא דווקא בהודו את הגדרות שלו.

תערוכה נוספת במוזיאון לאומנות ארץ ישראלית ברמת גן היא של הצלם אמיר מנדל.

אחרי הסיקורים של רות צרפתי ושל סשה אוקון – הגיע תורו של הצלם אמיר מנדל.

*

הכל התחיל כשאמיר ובן זוגו החליטו שהם רוצים, מוכנים ובשלים לילד. בסבך הבירוקרטיה הישראלית זה היה ממש בלתי אפשרי לממש את הרצון העז שלהם.

אי לכך, בניגוד לאריק איינשטיין, שישב על הגדר, נסע אמיר להודו על מנת לפגוש אישה שהסכימה לתרום ביציות בתשלום כדי לעבר, בתשלום, אישה הודית אחרת וזו תביא לעולם ילד או ילדה שיהיו שלו.

היו אצלו לא מעט חששות לפני מסלול היסורים שהוא עתיד היה לעבור – ממשלות, רפואה, כלכלה וכמובן סטיגמה חברתית.

את המכשולים האלה ראה אמיר כחומה, או גדר שהיא סמלית ופיזית כאחד.

מאחורי החומה עמד המשפט הפשוט, שנראה לרובנו מאד בנאלי – "אני רוצה להיות אבא".

*

בהודו לא היה לאמיר הרבה מה לעשות – הוא ישב וחיכה לתוצאות העבודה של הרופאים. מצד שני, הוא הסתובב וחיפש סוג של תרפיה, מרגוע כדי לעבור את התקופה מורטת העצבים הזאת.

כך מצא את עצמו מנסה לראות מעבר לחסימות – דרך עדשת המצלמה ראה קירות פח האוטמים את הבניינים, שמאחוריהם גדרות צמחים מטופחות וצבעוניות המסתירות את הכניסות. הוא הרגיש ממש כאילו הסתכל במראה.

*

*

אמיר הצליח לראות מעבר לחסימות, מעבר לגדרות… זוהי הודו של אמיר בעיני הצלם האומן שבו.

*

כדורי בשר ברוטב – מיוחד לילדים

הילדים שלי, איך נגיד את זה, לא ממש מתים על פטרוזילה, או – "העלים הירוקים האלה" שמציצים להם מכל מיני מאכלים. וזה לא רק בפטרוזיליה – זה יכול להיות כל דבר שמציץ לו מתוך האוכל – אם זה בצל או נקודה כתומה/ירוקה/כחולה וכו'…

אז אישתי מצאה פתרון – טוחנים הכל ביחד ואז יש מרקם אחד של (אסור להגיד איכס על אוכל) ולא רואים שום דבר.

כדורי בשר / קציצות / קבבים בין אם זה מטוגן, מבושל או אפוי זה מקום מצויין להכניס לילדים קצת ממה שהם רוצים להוציא.

הפעם זהו מתכון לכדורי בשר מבושלים בשני שלבים.

בשלב הראשון מבשלים את הכדורים עד שהבשר יהיה מוכן ובשלב השני, שזה השלב הארוך, מבשלים עם הרוטב.

במתכון היום אין כמויות מדוייקות, זה הכל לפי הטעם בשיטת ניסוי וטעימה.

הכדורים יוצאים רכים ומתאימים גם לתינוקות בני שנה.
ככל שבבשר יש יותר שומן, ככה הכדורים יוצאים יותר רכים.

ואחרי ההקדמה –

אפשר להתחיל ?

*

כדורי הבשר :

מתחילים עם בשר טחון ביחס של 1:2 בשר עוף או הודו לבשר בקר (2 בקר, 1 עוף או הודו).

מכניסים למעבד מזון תפוחי אדמה, בצל, פטרוזיליה, ופירורי לחם (לא לשכוח מלח ופלפל) וטוחנים הכל ביחד עד שמתקבלת עיסה פחות או יותר אחידה.

מוסיפים ביצים, לשים את הכל ביחד ומכינים את הסיר.

מעט שמן בתחתית הסיר וטיגון של שום בשביל הריח והטעם.

מוסיפים רסק עגבניות (לא עגבניות מרוסקות) ומים פושרים (לא רותחים).

יוצרים כדורים מהעיסה ומשליכים אותם בעדינות לתוך הסיר – שמתבשל על אש בינונית. אנחנו רוצים להביא לרתיחה רק אחרי שכל הכדורים כבר בפנים.

לאט לאט רואים איך הכדורים המבושלים צפים להם על פני המים והבשר שינה את צבעו ללבן פחות או יותר אחיד.

אחרי שהמים רתחו מנמיכים את האש ומבשלים עוד כ- 15 – 25 דקות (תלוי בכמות).

עכשיו סיימנו את השלב הראשון, כדורי הבשר מבושלים וניתנים לאכילה.

מוציאים אותם מהסיר ושופכים את המים.

בשלב זה ניתן גם לטגן אותם לקציצות, אבל אנחנו בקטע של בריאות ומינימום שמן אז נבשל אותם ברוטב אדום.

*

ועכשיו לרוטב :

בסיר מטגנים שום ובצל ומוסיפים שעועית או קישואים, רסק עגבניות ומים שיכסו את הכדורים (בערך).

מכניסים את כדורי הבשר שהכנו, מכסים ומביאים לרתיחה.

*

מנמיכים את האש, מסירים את המכסה ומצמצמים את הנוזלים עד שמתקבל רוטב סמיך, והכדורים (שהיו פעם לבנים) סופגים את הרוטב האדום ומשנים את צבעם.

בתיאבון.

*

מהשאריות של הרוטב, אחרי שמסיימים את כדורי הבשר, מכינים שקשוקת שעועית בסוף השבוע.

סהרה – נווה מדבר

40 שנה הלכו בני ישראל במדבר ורק חיפשו איזה שהוא נווה כדי להרוות את צמאונם…

לכם זה יכול לקחת קצת יותר מארבעים דקות כדי להגיע למסעדה שהיא ממש נווה מדבר.

צולם ע"י סתיו אדם

מסעדת סהרה, ליד הכפר נין – בין עפולה וכפר תבור, מציגה נוף גלילי מדהים בתוך מבנה אבן הנראה כאילו נלקח מאגדות אלף לילה ולילה, עם קשת גדולה וגבוהה המקדמת את הנכנסים אליה בברכה.

המקום משתרע על פני כ- 1000 מ"ר ומכיל מטבח פתוח, מקומות ישיבה מרווחים, פינת 'זולה' ומרפסת קדמית ואחורית (מהמרפסת האחורית נשקף הר תבור).

צולם ע"י סתיו אדם

כאשר בנו את המקום חשבו על הכל – עד לרמת הברז בשירותים, שנראה כמו פינג'ן.

זוהי אינה עוד מסעדה מזרחית מצויה. זוהי מסעדה ערבית המגישה מטעמים ערביים מקוריים.

הבשר מעושן עד 18 שעות במעשנת אבן הנמצאת בחוץ ומכילה מספר תאים – תא לעופות, תא לבקר וכבש ותא לירקות.

בתוך המטבח נמצא טאבון אבן גדול שבו מביאים את הטאץ' הסופי למנות המדהימות.

*

ישבנו לנו, כ- 20 בלוגרים על יד שולחן ארוך ומרווח והמנות הראשונות התחילו להגיע – סלטים שונים ומשונים – כרובית בטחינה, חצילים שונים, חומוס ועוד. הפיתות סוריות ומוכנות במקום הגיעו לוהטות מן הטאבון.

מנות הביניים כללו מג'דרה עם המון עדשים וכנאפה, שבמקום שיהיה מתוק וממולא בגבינה, היה ממולא בחצילים, עם טחינה וגרגרי רימון למעלה – מנה מדהימה לכל הדעות.

צולם ע"י סתיו אדם

כבר כמעט ולא נשאר מקום למנה העיקרית. מדי מספר חודשים משנים בעלי המסעדה את המנות העיקריות ובוחנים מנות חדשות כדי לגוון לסועדים (ויש כאלה המגיעים באופן קבוע).

אנחנו קיבלנו תרנגול הודו (שעלי באופן אישי הוא פחות חביב כיוון שהבשר שלו מעט יבש) ממולא באורז עם בשר כבש ותבלינים.

אחרי שאכלנו וכמעט התפוצצנו, עברנו לפינת ההסבה ושם כובדנו בכנאפה (מתוק) וקפה ותה מהבילים.

–

אז בדרך לצפון – כנסו לארוחת צהריים בנווה המדבר – מסעדת סהרה.

צולם ע"י סתיו אדם