כאב בלתי נראה

אתמול פגשתי חבר שלי. בחור נחמד סך הכל, אבל עם בעיה אחת – הוא אוהב לסבול.
תגידו עכשיו "מה זאת אומרת אוהב לסבול? מה – הוא מזוכיסט?" אז סוג של…
איך הוא אמר לי אתמול – "טוב לי כשרע לי". אתמול כאב לו – כלומר ממש כאבים עזים בצוואר – כנראה נתפס לו שריר או משהו כזה. ועד שאישתו לא אמרה לו "קח כדור נגד כאבים", הוא לא חשב אפילו על האפשרות הזאת. הוא פשוט חי את הכאב. אז הוא סובל, וממשיך לסבול, ועד שלא מעירים לו שכבר רואים את הכאב שלו בעיניים ובתנועות הגוף, הוא "חי את הכאב" כלשונו.
הפסיכולוגית שלו אמרה לו שהכאב שלו הוא סוג של ריצוי – הוא מרצה את הכאב, כמו שהוא מרצה את הסובבים אותו.
הוא לא עושה את זה במודע, זה יוצא לו בטבעיות. אני מכיר אותו כמה שנים, ולא שמתי לב אצלו לריצוי הזה שהוא מדבר עליו. אנחנו חברים, משוחחים מדי פעם בטלפון ונפגשים אחת לאיזו תקופה לקפה קטן. גם על הכאב שלו הוא לא תמיד דיבר – אולי בגלל שהוא ידע שאני חי בתוך כאב – אם זה מהצוואר (שאריות מהתאונה שעברתי לפני כמעט 20 שנה) או אולי הכאבים העזים שאני חש "רק כשאני נושם" מאיזור בית החזה – תוצאה של אותה תאונה.

אבל הוא – הוא נראה לי תמיד חיוני ומלא חיים (ידעתי על הבעיות שיש לו בבית – אבל לא נכנסנו פנימה לתוכן). רק אתמול, כשהוא נראה לי שפוף, ושאלתי אותו למה – הוא נאות לספר לי. ופגישה של "קפה בקטנה" הפכה לשיחה אל תוך הלילה, אל הכאבים האלה – שלטענתו מחזיקים אותו בחיים – וגיליתי שהוא חותך את עצמו, כדי להרגיש חי. שאלתי אותו אם הוא מספר על זה למטפלת שלו – והוא אמר שכן. ומה היא עושה בנדון? שאלתי אותו – אומרת שקשה לה לשמוע את זה ושאני לא צריך לפגוע בעצמי כדי להרגיש בחיים – הוא הוסיף.
כואב לי לשמוע אותך מדבר ככה, אמרתי לו, בעודי לוגם מהקפה השחור המהביל – 7 סיבובים ימינה, שבעה סיבובים שמאלה ובלי סוכר.

הוא טוען שההלקאה העצמית הזאת מעוררת אותו. לא הצלחתי להבין. "גם הסביבה שלי לא מצליחה להבין", הוא ניסה לעודד אותי בצורה הזויה משהו.
אני לא מצליח להבין איך בחור כמוך, שיש לו הכל בחיים – משפחה תומכת, ילדים אוהבים, עבודה טובה… מה חסר לך? שאלתי אותו. על זה הוא לא ענה לי. הוא מחה דמעה סוררת ואמר לי שאני לא יכול להבין – כי החיים שלי טובים. אבל גם החיים שלך טובים, עניתי לו. "אמרתי לך שלא תבין" הוא ענה לי. אז תסביר לי – ביקשתי.
הוא אמר שזה לפגישה אחרת – באיזה יום הוא יספר לי בדיוק מה עובר עליו ומה מציק לו. "אני רוצה לדעת מתי" אמרתי לו, כשאני מפחד שהוא ישם קץ לחייו. "אל תדאג" הוא אומר לי, "מצאתי סיבה חדשה לחיות עכשיו" וכשאני מתעניין מהי אותה סיבה מסתורית שאני לא יודע עליה, הוא אומר "אני מאוהב באישתי. היה לנו יום נישואים לא מזמן וקניתי לה פרחים – משהו שלא עשיתי מזמן, אם בכלל". אני ממש שמח בשבילו, אבל הפחד עדיין נמצא שם ומקנן – "תעשה לי טובה, תגיד לי אם אתה מתכוון לעשות משהו דרסטי" אמרתי לו, כשאני מפקפק באמינות דבריו (בהחבא – שלא ידע שאני לא מאמין לו). הוא קם, אסף את כוסות הקפה הריקות והסתובב להיכנס חזרה הביתה. הבנתי את הרמז ואספתי את מפתחות מכוניתי.
לא היה צריך לומר אף מילה. הבנו אחד את השני גם ללא מלים. לפעמים.

בורח מעצמי

הכותרת מבהילה, אני מודה. אבל כל כך התרגשתי באמצע שנה שעברה, כשכתבתי את "הגעתי ליעד", שאני מסתכל על עצמי עכשיו בעיניים המומות… כבר הספקתי להחזיר לעצמי את כל אותם קילוגרמים אבודים, שהשלתי מעלי בעבודה קשה של אומץ ועמידה מול כל הפיתויים. הכרחתי את עצמי לאכול נכון ועשיתי גם את האתגר של ג'ניפר לופז – שהיה לא קל – אבל עשיתי אותו.
והנה עכשיו, אני כבר מסרב לעלות על המשקל בבוקר. אני יודע טוב מאד מה קרה לי ואני יכול להמציא ולהוציא תירוצים, נכונים יותר ונכונים פחות, מפה ועד להודעה חדשה. הנקודה הסופית היא שעליתי במשקל בצורה דרסטית ומהירה, ושנה של עבודה קשה ירדה לטמיון.

זה לא משנה אם שקלתי 150 ק"ג וירדתי ל 80 קילוגרמים או ששקלתי 100 ק"ג וירדתי ל 70. המספרים פה לא ממש משנים. משנה הדרך, המחשבה, הרצון… ובסופו של דבר – אי היכולת שלי לעמוד מנגד ולהגיד לא לאוכל. אני אוהב לאכול, ואני גם קצת אוהב מתוק – לנשנש בקטנה כזה, אבל בתקופה של 7 חודשים עליתי כמעט את כל מה שירדתי… זה שיא חדש שעוד לא הגעתי אליו. ואני יודע שאני עולה במשקל – אני רואה את זה על החולצות שאני לובש – איך הן הולכות וצרות עלי, עד שאני צריך להוציא מהבוידעם את החולצות הגדולות יותר (אלוהים יודע למה שמרתי אותן שם).

ותמיד יש את התירוצים והפיתויים – היה פסח – מה? לא נאכל איזו מצה עם שוקולד? והיה פורים – מה? לא נאכל אוזן המן כדי לסמל את החג? ואם אוכלים אחת – חייבים לאכול עוד אחת ואולי גם עוד כמה כדי "לסתום את החור בשן" כמו שאני אומר… וארוחות שישי – לא נטעם מכל המטעמים שהכינו? בטח שנטעם – וימי שישי, גם בתקופה ששמרתי, הרשיתי לעצמי לחרוג קצת ולהרגיש "בטן מלאה".

יצא לי השבוע, או שבוע שעבר, לאכול ארוחת "צוערב" אצל ההורים שלי, ושמתי לב שאמא שלי מגישה לי את אותה צלחת שהיא מגישה לאבא שלי (שעובד בעבודה פיזית כל היום), ואני מבקש תוספת. ומה זה תוספת ? עוד 4 פרוסות לחם – תגידו לי אתם – זה נראה לכם תקין? כי כשאני יושב ומנתח את ההתנהגות האכילתית שלי עכשיו, ברור שזה מה שיקרה! ברור שאם בימי שלישי – שאלה "ימי פיצה", אני יורד על מגש, אלה התוצאות שיגיעו! וברור שאם אני יושב בעבודה ליד המטבח, אני כל שניה קופץ לנשנש משהו קטן – וזאת התוצאה.

ואם קראתם את הפוסט מאתמול, אתם בטח יודעים שאני בדרך לאילת. ואם כבר באילת, לא נשתולל באיזו מסעדת בשרים טובה? אז זהו – שלא !!!

אני מחליט, ואתם עדי, שאני חוזר לעצמי. אני לא אהיה אותה אמא מספר הילדים המצויין "משפחת גדליהו", שבמשך שבוע הכריחה את כל בני הבית לעשות ספורט ולאכול בריא, כשבסופו של דבר היא נשברה ובאה לרדת על עוגת השוקולד עם קרם… רק שהיא גילתה שכולם כבר הקדימו אותה ואכלו "בשושו" והשאירו לה פרוסה אחת.

אני מחליט לחזור ולאכול יותר נכון. ספורט אני לא עושה, כואב לי פה, כואב לי שם. אבל לאכול יותר בריא ופחות ג'אנק – זה כן. בפעם הקודמת השלתי מעצמי את הקילוגרמים המיותרים רק בעזרת אכילה נכונה. והפעם אני אעשה את זה שוב. אין יותר התגנבויות למטבח ונשנושים של סוכרים או פחמימות.

לא יודע כמה זמן זה ייקח, לא יודע כמה אני אוכל להתמיד, אבל את ההחלטה הראשונית – המודעת והרציונלית יש לי. נכון שימי שלישי הם עדיין ימים של פחמימות – אבל לא חייבים לרדת על כל המגש – גם חצי מגש מספיק.
ואם יש עוגע במקרר כי לבת שלי היה יום הולדת 17, אז לא חייבים לאכול פרוסת עוגה נוספת.

אז נשימה עמוקה – והנה זה מתחיל. אני אטפס על ההר הגבוה הזה, שראשו מעל העננים, ואגיע אל היעד הנכסף – אל המשקל וההיקפים שהצבתי לעצמי כיעד!

על אפליה מגדרית או טיפול פנים ?

"הזמנה ליום פינוק בחברת הקוסמטיקה הבינלאומית desheli בראשון לציון" זאת היתה כותרת המייל שקיבלתי לפני זמן לא רב מאחת מנשות היח"צ שאני בקשר עימן. נשמע מגניב, עד שהמשכתי לקרוא את המייל :

"היי,

הנך מוזמנת לטיפול פנים מקצועי כולל אבחון ממוקד- מתנה , בחברת הקוסמטיקה הבינלאומית Desheli

…

לקראת יום המשפחה הנך מוזמנת להגיע עם אמא/אחות/חברה

בברכה…

הזמנה זוגית ליום פינוק!"

חדוות היצירה–רות צרפתי

כל מי שקרא את הפוסט שלי על התערוכה במוזיאון לאומנות ישראלית ברמת-גן, יודע שהיו שם 4 תערוכות במקביל.

התערוכה הראשונה שכתבתי עליה היתה של סשה אוקון, בפוסט אומנות או פורנוגרפיה, ואילו התערוכה השניה שאני רוצה לכתוב עליה, היא של האומנית המנוחה – רות צרפתי.

*

קישור לויקיפדיה על רות צרפתי.

*

רות צרפתי היתה אמנית רבגונית שפעלה באותה מידה של כישרון והצלחה בתחומים רבים ושונים. בתערוכה המוצגת במוזיאון לאומנות ישראלית ברמת גן מיוצגים רק שני תחומי יצירתה העיקריים : פיסול וציור. המבקר בתערוכה יגלה לבטח בין הפסלים רבים המוכרים לו מתצוגות קודמות, אולם רובם של הציורים והרישומים מוצגים כאן בפעם הראשונה. כל היצירות המוצגות בתערוכה הושאלו מהעיזבון שהורישה האמנית לבתה חגית עמרם שטרנשוס. חלק מן הפסלים מוצג בקביעות בבית האמנית, שבו מתגוררת היום משפחת עמרם.

(מתוך ההקדמה בספר על רות צרפתי – המוזיאון לאומנות ישראלית)

*

אני באופן אישי התחברתי מאד לפסלים (רובם של תינוקות), יותר מאשר לרישומים הרבים שהיו על הקירות.

ההבעה של הדמויות, כמו גם התנוחות המוזרות – שכאילו נלכדו בעדשת מצלמה בדיוק באמצע תנועה, נראו פשוט מהממים בעיני.

גם מהיצירות התלויות על הקיר התרשמתי, ונודע לי שהיא עבדה, בין השאר, עם ע. הלל ואיירה את הספר, אחד מאלה שגדלתי עליהם – "הביצה שהתחפשה". ספר חובה לדעתי, לכל גיל.

*

אני לא אשב ואכתוב לכם את כל קורות חייה, זה יכול לקחת דפים שלמים ולא כולם מתחברים לביוגרפיות (עד כמה שהן מרשימות).

מה שכן – רות צרפתי (1928 – 2012), היתה אחת האמניות היותר גדולות שקמו לנו במדינה הזאת והתערוכה הזאת משקפת חלק קטן מיצירותיה – רק ציורים ופסלים וגם זה חלק קטן מהם.

בתערוכה לא מופיע מגוון הבובות שיצרה (ואף זכתה בפרסים בתערוכות בין-לאומיות).

*

מומלץ בחום לכל המשפחה.

*

שחרור לחץ (מים)

חמישה ימי נופש יכולים להיות חוויה ויכולים להיות גם חוויה לא נעימה.

שורה תחתונה – מאד נהנינו (אני, האשה והילדים).

אבל בעיה אחת קטנה שחוזרת על עצמה בכל מקום שאני הולך לישון בו – אני קם בבוקר עם כאבים בצוואר.

מזרון הקפיצים של המלון (במקרה הזה) עושה לי ממש לא טוב לחוליות.

אז אמרנו "נפנק את עצמנו, ניקח עיסוי זוגי בספא של המלון"… אז אמרנו… אז מה… הספא סגור לרגל שיפוצים במשך כל שהותנו שם…

ואז הגענו לקניון ההחלקה על הקרח באילת.

אילת… החלקה על הקרח… כן! יש דבר כזה. הקניון חדש לגמרי וחלק מהחנויות עדיין בהקמה.

אפילו את החניון הם עוד לא סיימו לבנות לגמרי.

הסתובבנו לנו בין החנויות השונות (הרוב ביגוד ואקססוריז), ואז ראינו שם חנות 'חלליות'. ארבעה 'תאי שיגור' ליחיד (ממש יצאו מספרי מדע בדיוני), שמתברר שאלו הן 'קפסולות עיסוי' שמגיעות לארץ ע"י חברת 'Dream Spa' ומיוצרות ע"י 'Spa Capsule' העולמית.

אז מה זה עושה בעצם ?

נשכבים בתוך הקפסולה עם הבגדים עלינו (לא לשכוח להוריד נעליים), מניחים את הראש על כרית עם כיסוי חד פעמי, מרכיבים אוזניות ושומעים מוזיקה נעימה, מחזיקים ביד לחצן, מביטים במסך הטלוויזיה ונרגעים.

לכל הקלאוסטרופובים שבינינו – רק הגוף נמצא בפנים, הראש מחוץ למכונה.

—

עד עכשיו אנחנו עבדנו. עכשיו תור המכונה לעבוד.

28 סילונים של מים מעסים את הגוף מהקרסוליים ועד לצוואר. והתשובה לכל המתחכמים היא – לא, לא נרטבים.
בכל מעבר על הגוף הזרמים משנים את העוצמה ואת התדירות. אפשר להתמקד בנקודות ספציפיות או לבחור שלא לעסות נקודות אחרות. בהתחלה מאד דאגתי בנושא הצוואר שלי – הרי זה לא בן-אדם שאפשר להגיד לו "פה זה כואב" או "שם זה חזק מדי", ולהפתעתי המכונה עיסתה לי את הצוואר (יש לי 3 פרצי דיסק) בעדינות של מעסה שוודית.

מקום נוסף שחששתי ממנו הוא הכתף שלי (העצם האחורית בכתף שלי נשברה בעבר והמקום עדיין רגיש), וגם שם המכונה הפתיעה לטובה כשהיא עוברת בדיוק במידת "הכח" הנדרש כדי לא להכאיב אבל כן לעסות את השרירים. בהחלט חוויה חיובית ונעימה.

אחרי רבע שעה של שכיבה (55 ₪) קמתי כמו בן אדם חדש !
הכאבים בצוואר נעלמו, הנוקשות בשרירים מהמזרן המאוד לא נח של המלון נעלמה ונותר לי רק להצטער שלא עשיתי את זה קודם וחיכיתי ליום האחרון שלי בנופש.

—

עם כל הדברים הטובים, חייבים לומר גם משהו 'רע', נכון ?!

אז אני, בגובה של בערך מטר ושמונים, קיבלתי עיסוי מדויק מהקרסוליים ועד לצוואר, אני חושש שאדם שגבוה ממני בעשרה סנטימטרים, תהיה לו בעיה עם האורך…

—

אני לא אתחיל לכתוב כאן את כל היתרונות הרפואיים שמפורסמים באתר שלהם ובברושורים, פשוט כנסו וקראו בעצמכם: www.dreamspa.co.il