מיומנה של סוכי – פרק 8 – מסע כומתה


היי חברים וחברות – אנשים ואנשות, כלבים וכלבות (חתולים אני פחות אוהבת)…

נראה לי שהמשפחה שלי החליטה לעשות לי חינוך מחדש ולהעביר אותי טירונות מקוצרת! הם נסעו לטיול – אני בדרך כלל אוהבת לנסוע איתם – כי זה אומר להגיע לסבא אלי – שמפניק אותי ומגניב לי אוכל מתחת לשולחן (אפילו שאמא ואבא אומרים שכבר לא צריך), או לנסוע לסבתא אביגיל בעפולה שנותנת לי לאכול את האוכל שהיא בשלה – המון בשר. להמשיך לקרוא

רק עוד דבר אחד / ג'ונתן טרופר – ביקורת קריאה


*

אני רוצה שתעצמו את העיניים ותדמיינו את עצמכם כך :

תוסיפו לבטן עוד 10 קילו מיותרים, מאחוריכם תקופה של תיפוף בלהקת רוק עם להיט אחד, אתם גרושים כבר 8 שנים וגרים במלונית זולה עם עוד 3 חברים בערך באותו מצב כמו שלכם, יש לכם ילדה בת 18 בהריון ואתם עומדים למות…

לא דיכאון ? מה הייתם עושים ?

*

רק עוד דבר אחד ודי

רק עוד דבר אחד ודי

*

אז אלה החיים של דרו סילבר בספר של ג'ונתן טרופר. זהו הספר הראשון שלו שאני קורא והייתי צריך לא מעט אורך רוח כדי "להיכנס" אליו.

הספר בנוי משני חלקים – בחלק הראשון מתוארים החיים של סיבר וחבריו במלונית הזולה, כשרוב ימיהם הם רובצים בחוסר מעש על יד הבריכה ובוהים בבנות הקולג' בביקיני שמגיעות לרחוץ שם.

אני מצאתי את החלק הזה קצת מייגע וכמו שאמרתי, לקח לי זמן להתרגל לצורת הכתיבה.

*

עכשיו מתחיל החלק השני (בעמוד 104) והדברים מתחילים יותר לזרום והספר מעלה שני הילוכים.

ממש בסוף החלק הראשון ביתו של סילבר – קייסי, מגיעה לבקר אותו, אחרי שהם כמעט ולא התראו בשמונה השנים האחרונות – אישה צעירה ויפה… ובהריון. אופס… היא מחפשת תשובות אצל 'סילבר', לא אצל 'אבא' – היא כמעט ולא קוראת לו כך, גם ככה הוא לא ממש היה שם בשבילה.

סילבר מנסה לעזור לה (ואולי לשקם את היחסים איתה) ורגע לפני שהם מממשים את את ההחלטה (בלי ספוילרים – אני אשתדל לגלות כמה שפחות), דרו סילבר מאבד את ההכרה ומובהל לבית החולים.

מי מטפל בו שם ? לא אחר מאשר זה שעומד להתחתן עם גרושתו… (מתחיל להזכיר איזה מערכון של הגששים – אבל לא). מתברר שיש לו דליפה מעורק ראשי ואם הוא לא יטופל הוא ימות !

תוך כמה זמן ? לא בטוח – זה יכול להיות עניין של דקות וזה יכול להיות עניין של שבועות – בכל מקרה הוא חייב לעבור את הניתוח.

עכשיו גם השם של הספר באנגלית יותר ברור -One Last Thing Before I Go.

*

תגללו עכשיו לתחילת הפוסט, תדמיינו את עצמכם במצבו ותחשבו מה הייתם מחליטים…

*

מכאן והלאה הסיפור מסתבך כשהוא מוצא את עצמו לבד אם גרושתו, הוא מתגושש עם בעלה לעתיד (הרופא המנתח – להזכיר), חבר שלו מהקבוצה במלונית חוטף סרטן, הבת שלו שוכבת עם החבר שלה (האקס שלה) שלא יודע שהיא בהריון בכלל, הוא עולה לבמה בבת מצווה שהוא לא הוזמן אליה בכלל… ומה לא. ממש סיפור מהסרטים.

אמרתי – בלי ספוילרים מיותרים.

*

אז כמו שאמרתי – החלק השני סחף אותי וקראתי את כל 200 העמודים שלו ממש בנשימה אחת. החלק הראשון… היה שווה להחזיק מעמד כדי לסיים את מאת העמודים שלו ולהגיע לחלק השני.

*

טיול בנחל באמצע העיר


יום שישי, השעה קרובה לחצות ואנחנו שוברים את הראש מה עושים עם הילדים ביום שבת… (מוכר למישהו ?)

מתחילים להיכנס לאתרי טיולים בארץ – מחפשים לפי חתכים שונים – מתאים למשפחות, שיהיה קרוב ועוד…

בסופו של דבר (ולקראת סופו של הלילה) נבחר 'נחל שיח' שנמצא על הר הכרמל ולמרבה ההפתעה – בתוך חיפה (?!)

את המסלול מצאנו באתר 'טיולי' – נחל שיח באתר טיולי.

*

קמנו ביום שבת בשעה מוקדמת (9 בבוקר), העמסנו את הילדים ויצאנו בסביבות 1030 צפונה לכיוון חיפה.

ה- WAZE עובד ומראה לנו את הדרך בדיוק עד רחוב לוטוס 12 בחיפה, שם תחילתו של המסלול.

חניה ברחוב הצר, ממש ליד השלט של קק"ל המורה על תחילת המסלול (השחור).

 שלט כניסה

המסלול עצמו הוא כשני קילומטרים, בירידה, בתוך צמחיה של אלון ואלת המסטיק, רובו בצל ומנקודות מסוימות ניתן לראות את הים. אני לא אלאה אתכם בכל הפרטים – אותם תוכלו לקרוא באתר של טיולי – סוגי הצמחיה, המערות שבדרך (טיזינג…) 

הילדים עברו מסימון לסימון ווידאו שאנחנו בדרך הנכונה.

גם שקד (בת 8) וגם נדב (בן 4 וחצי) הלכו את כל המסלול ללא תלונות, עלו, ירדו, טיפסו ובעיקר נהנו.

הליכה בואדי

*

לאנשים שלא מורגלים בטיולים כל שבוע (ובינינו גם לא כל חודש), זאת היתה חוויה מרעננת שעשתה רק טוב לאיחוד המשפחתי ולגיוון של ימי שבת.

איחוד משפחתי

*

סוף מסלול הטיול – הפתעה – מאגר מים (מלוכלך רק מצמחייה), לא לשתייה אבל אפשר להיכנס להתרחץ – המים הקרים מרעננים את הגוף והנשמה.

הילדים הכניסו את הרגלים ונהנו להשפריץ ולאכול ארוחת בוקר-צהריים קלה.

מים

הליכה נוספת של כ-150 מ' ומגיעים לסוף הטיול – ברחוב המלך שלמה מול שער ברוש של בית הקברות של חיפה.

*

עכשיו יש לנו כמה אופציות : האפשרות הראשונה היא לקחת מונית חזרה לרכב. האפשרות השניה היא לחזור את כל המסלול ברגל עד הרכב ולנסוע להביא את המשפחה, שמחכה בתחנת האוטובוס. האפשרות שאנחנו בחרנו (למי שמתאפשר) להזמין קרוב משפחה שגר קרוב שייקח אותנו עד לרכב.

*

אנחנו נהנינו ועכשיו מחפשים את המסלול הבא.

*

המסלול מתאים למשפחות בכל עונות השנה, דרגת קושי קל-בינוני, לא לשכוח מים (לפחות ליטר לאדם).

קסם הזריחה


או בתרגום סימולטני – מג'יק סאנרייז קלאב הוטל.

fattal

Sunrise

הוזמנתי להצגת הקונספט החדש של המלון. והיכן מציגים קונספט חדש (אפילו אם זה בסוף המדינה) – במלון עצמו.

הגענו בטיסת ישראייר משדה דב ודילגנו על היציאה מבית הנתיבות, כשאוטובוס נכנס לתוך השדה ואסף אותנו מהמטוס ישירות למלון. תענוג אמיתי.

בכניסה למלון קיבל אותנו צוות הבידור של המלון במוזיקה דרום אמריקאית ובתלבושות צבעוניות של הקרנבל בברזיל ועוד תחפושות דובי ענקיות, ליצנים ומיקי-מאוס. תערובת של צבעים וקולות.

דוכנים של מזון היו פזורים על הרחבה יחד עם בר משקאות עשיר.

כל זה עוד לפני שכף רגלנו דרכה בלובי של המלון…

החלטתי לוותר על טיול הג'יפים שהוצע לנו ולהישאר וליהנות מהאטרקציות הקולינריות שהוצעו (אוכל…) – סושי, פסטלים, פטריות בטמפורה, פירות (קיווי, אננס, סברס…) וכמה משקאות צבעוניים מהבר.

שלום וברכה

*

הקהל התחיל להתפזר, ואני הלכתי לראות את החדר…

המלון בנוי במבנה של כפר ספרדי עם מבנים דו-קומתיים וכ- 280 חדרים (200 מהם עברו שיפוץ).

מג'יק סאנרייז - כפר ספרדי

אני קיבלתי חדר משפחה הכולל מיטה זוגית וספה הנפתחת למיטה וחצי, טלויזיה, ארון עם כספת, מיני בר, מרפסת עם נוף מדהים (סליחה שאין לי תמונה) וחדר מקלחת ושירותים גדול ומרווח באופן מיוחד.

המזוודות הגיעו ישירות מהמטוס לחדר.

אחרי התארגנות והתמצאות קלה בחדר, הצצה בתכנייה גילתה לי שיש לי שעתיים "לשרוף" עד שיתחיל הערב האומנותי – מה עושים ? יורדים לעיר. איך ? יש שאטל פעם בשעה מהמלון עד למרכז העיר, או כמו התחבורה הנפוצה ביותר באילת – מוניות.

הסתובבות במתחם קניות לא העלתה קניה מעניינת במיוחד (חוץ מאיזה ספר), אז חזרתי למלון.

*

בערב עצמו נפגשנו עם אביה מגן-אלמוזלינו – מנכל"ית אזור אילת ברשת 'פתאל' ועם מנהלת המלון שילה אמסלם שהחלה את תפקידה לפני 14 שנים בתור פקידת קבלה באחד ממלונות הרשת, ועוד כמה וכמה אנשים רמי דרג ברשת 'פתאל' ובחברת 'ישראייר', שסיפרו על הקונספט החדש של המלון, הבא לידי ביטוי בשמו המלא 'מג'יק סאנרייז קלאב אילת'.

המלון הינו מלון 'הכל כלול' ומאפשר חופשה משפחתית עם פעילויות מגוונות לכל פלחי הגילאים (של הילדים) ולמשפחה.

צוות המלון לוקח את הילדים לארוחת ערב בחדר האוכל של הילדים לאחר יום של משחקים, בקבוצות גילאים מותאמות.

השהייה במלון כוללת סיור בפינת החי של הקיבוץ.

אחת למחזור נערך יום ילדים מבשלים (כאשר בסיומו כל ילד מקבל סינר, כובע וערכה).

בנוסף, הילדים מעלים מופע באחד הערבים.

מיני לונה-פארק מופעל במקום עם מתנפחים, מקפצות, פינות קעקועים, איפור, נצנצים, דוכני אוכל  ומה לא בעצם.

הפנינג שלם המיועד לילדים (וגם להורים…).

ילדים

למבוגרים שבינינו יש מסיבת בריכה לילית מספר פעמים בשבוע – בקיץ בבריכה הפתוחה ובחורף בבריכה המקורה, המחוממת.

האירוח במלון כולל שיט של שעה במימי מפרץ אילת ללא תשלום נוסף.

טיולי ג'יפים בסגנון אתגרי.

גיפ

המלון הוא בין הבודדים בסביבה שמציעים (ללא תשלום) את חבילת Baby Welcome – מיטת תינוק, מחמם בקבוקים, קומקום חשמלי, אמבטיית תינוק, כיסא גבוה, סיר לילה (או ישבנון) ומנורת לילה.

אירוח משפחתי "קומפלט"…

*

לאחר הדיבורים הרגשנו את הרעב עולה ועברנו לארוחת ערב בבריכה המקורה של המלון.

מה שיש לי להגיד על ארוחת הערב זה דבר אחד : אם האורחים במלון אוכלים כזאת ארוחת ערב כל יום – אני מגיע לשם עם המשפחה בחופשה הבאה !

אנטריקות, פילה, צלעות, כבד ביין, פטה כבד… ישבתי שם ופשוט לא רציתי לעזוב את המקום.

והכל על שולחנות ערוכים עם שתיה קלה מסוגים שונים.

ארוחת ערב בשרית מאד

מגש הקינוח היה פשוט תאווה לעיניים והוכיח שוב, שקינוח פרווה יכול להיות גם טעים.

מגש קינוחים

*

מסיבה ים-תיכונית אל תוך הלילה ולפני שהרגשנו מה השעה, כבר הגיע חצות ואני הרגשתי שהכרכרה שלי הופכת לדלעת… צריך את שנת היופי…

*

את ארוחת הבוקר סעדנו בחדר האוכל של המלון ופה אני באמת אתן לתמונות לדבר במקומי, כי גם על ארוחת הבוקר אין לי שום דבר רע להגיד על הארוחה העשירה והצבעונית.

ארוחת בוקר

*

09:40 ואנחנו כבר ישובים במטוס שמחזיר אותנו למציאות.

*

*http://www.fattal-alazman.co.il/magic_sunrise_club_eilat

שחרור לחץ (מים)


חמישה ימי נופש יכולים להיות חוויה ויכולים להיות גם חוויה לא נעימה.

שורה תחתונה – מאד נהנינו (אני, האשה והילדים).

אבל בעיה אחת קטנה שחוזרת על עצמה בכל מקום שאני הולך לישון בו – אני קם בבוקר עם כאבים בצוואר.

מזרון הקפיצים של המלון (במקרה הזה) עושה לי ממש לא טוב לחוליות.

אז אמרנו "נפנק את עצמנו, ניקח עיסוי זוגי בספא של המלון"… אז אמרנו… אז מה… הספא סגור לרגל שיפוצים במשך כל שהותנו שם…

ואז הגענו לקניון ההחלקה על הקרח באילת.

אילת… החלקה על הקרח… כן! יש דבר כזה. הקניון חדש לגמרי וחלק מהחנויות עדיין בהקמה.

אפילו את החניון הם עוד לא סיימו לבנות לגמרי.

הסתובבנו לנו בין החנויות השונות (הרוב ביגוד ואקססוריז), ואז ראינו שם חנות 'חלליות'. ארבעה 'תאי שיגור' ליחיד (ממש יצאו מספרי מדע בדיוני), שמתברר שאלו הן 'קפסולות עיסוי' שמגיעות לארץ ע"י חברת 'Dream Spa' ומיוצרות ע"י 'Spa Capsule' העולמית.

אז מה זה עושה בעצם ?

נשכבים בתוך הקפסולה עם הבגדים עלינו (לא לשכוח להוריד נעליים), מניחים את הראש על כרית עם כיסוי חד פעמי, מרכיבים אוזניות ושומעים מוזיקה נעימה, מחזיקים ביד לחצן, מביטים במסך הטלוויזיה ונרגעים.

לכל הקלאוסטרופובים שבינינו – רק הגוף נמצא בפנים, הראש מחוץ למכונה.

עד עכשיו אנחנו עבדנו. עכשיו תור המכונה לעבוד.

28 סילונים של מים מעסים את הגוף מהקרסוליים ועד לצוואר. והתשובה לכל המתחכמים היא – לא, לא נרטבים.
בכל מעבר על הגוף הזרמים משנים את העוצמה ואת התדירות. אפשר להתמקד בנקודות ספציפיות או לבחור שלא לעסות נקודות אחרות. בהתחלה מאד דאגתי בנושא הצוואר שלי – הרי זה לא בן-אדם שאפשר להגיד לו "פה זה כואב" או "שם זה חזק מדי", ולהפתעתי המכונה עיסתה לי את הצוואר (יש לי 3 פרצי דיסק) בעדינות של מעסה שוודית.

מקום נוסף שחששתי ממנו הוא הכתף שלי (העצם האחורית בכתף שלי נשברה בעבר והמקום עדיין רגיש), וגם שם המכונה הפתיעה לטובה כשהיא עוברת בדיוק במידת "הכח" הנדרש כדי לא להכאיב אבל כן לעסות את השרירים. בהחלט חוויה חיובית ונעימה.

אחרי רבע שעה של שכיבה (55 ₪) קמתי כמו בן אדם חדש !
הכאבים בצוואר נעלמו, הנוקשות בשרירים מהמזרן המאוד לא נח של המלון נעלמה ונותר לי רק להצטער שלא עשיתי את זה קודם וחיכיתי ליום האחרון שלי בנופש.

עם כל הדברים הטובים, חייבים לומר גם משהו 'רע', נכון ?!

אז אני, בגובה של בערך מטר ושמונים, קיבלתי עיסוי מדויק מהקרסוליים ועד לצוואר, אני חושש שאדם שגבוה ממני בעשרה סנטימטרים, תהיה לו בעיה עם האורך…

אני לא אתחיל לכתוב כאן את כל היתרונות הרפואיים שמפורסמים באתר שלהם ובברושורים, פשוט כנסו וקראו בעצמכם: www.dreamspa.co.il

צילום – לא מה שחשבת


"ממעמקים" – תערוכת צילום יוצאת דופן של שתי אומניות צילום מוכשרות – מירב נאור ומיטל שבירו.

מתוך הכאב,
ממקום של חסר,
נשמעת הצעקה.
בחיבור שצומח וגדל,
השתקפות של מים,
התפרצות, לכלוך, ערבוב, שקט…

האמת, כשקיבלתי את המייל לבוא לתערוכת צילום – אמרתי לעצמי "מה כבר יכול להיות מיוחד בעוד תערוכה ? סתם עוד איזה צלם מתחיל שרוצה להראות כמה קשקושים… נו טוב – אני במקרה פנוי, אז יאללה – נלך לראות."

אני מודה – אכלתי את הכובע !

28 צילומים שצולמו במשך כשנה באזור צפון הארץ תלויים בגלריה במגדלי נאמן בתל אביב.

התמונות מוצגות בסדר כרונולוגי רגשי של מירב ומיטל – שתי צלמות מקצועיות, המגדירות את עצמן (ואני מצטרף) כאמניות.

התמונות צולמו בשחור לבן על מנת לקבל את העוצמה של האובייקטים. הן אינן ממוסגרות על מנת שהצופה יוכל להמשיך בדמיונו את התמונה.

"אצלנו הצילום הוא פינה רגועה" אומרת אחת מהן. שתי הצלמות חוו כאב בשנים האחרונות והן מביעות אותו דרך הצילום, כשהן מצרפות לכל צילום משפט משיר ישראלי המתאר את רגשותיהם בזמן הצילום.

שני אנשים יכולים להתבונן באותה תמונה ולהרגיש דברים שונים וגם לא להבין מה הצלם חש באותו רגע. לפי דעתי – תוספות השירים לכל תמונה מסייעות, למי שרוצה בכך, לנסות ולהבין את מה שהצלמת ניסתה להעביר באותה תמונה.

מילות השירים הצמודים לתמונות לקוחות משיריהם של רחל שפירא, ארקדי דוכין, נחום היימן, מאיר אריאל ועוד.

כל התמונות צולמו באור טבעי בעדשת מאקרו, ללא שימוש באביזרים למעט משחקים של צמצם, מהירות, שינויי חשיפה ו- ASA.

התהלכתי כחולם לאורך הקירות כשאני נשאב לתוך הצילומים ומנסה להבין את נקודת הכאב שהורגשה כשהתמונה צולמה בעוד אני קורא את מילות השיר הקבוע בקיר לידה.

נגע בליבי סיפורה של מירב נאור ששכלה את אחיה בתאונת דרכים ואת בעלה כמה שנים לאחר מכן.

עברתי על פני התמונות כשאני מתעכב על פני תמונה זו או אחרת, עד שהגעתי לתמונה שבה קלטה הצלמת את אותו שבריר השנייה שבו המים ניתזים והנתז משתקף בפני המים. ידידה שלי שראתה את התמונה אמרה שזה נראה כמו תינוק מעורסל,

 והכיתוב של מוש בן-ארי כל כך התאים…

ההכרה באה והכתה בי… כמה בדידות, כמה עצב, כמה כאב…

איך שניה אחת משנה לנו את החיים. אפילו לא שנייה. שבריר שניה לפני או אחרי והתמונה היתה נראית לגמרי אחרת..

בדיוק כמו בחיים.

לפתע הבנתי מה שתי הנשים המוכשרות האלה ניסו לומר ללא מילים.

הבנתי על איזה כאב פנימי וצורב הן מדברות בלי להגיד כלום.

הן רק מסתתרות מאחורי עדשת המצלמה ומנסות להעביר לנו משהו מתוך תוכן, מהכאב הפנימי שלהן.

לכאורה, מבחוץ הכל שקט, הכל רגוע, אבל מבפנים הכל יכול לקרות. כל אבן קטנה שנזרקת אל השקט הזה גורמת לגלים ולמתזים ויכולה להפוך את הכל. גלים ועוד גלים נוצרים, ואחר כך, לכאורה, חוזר השקט.

אבל את מה שקרה לפני רגע כבר אי אפשר להחזיר וכל מה שיהיה מרגע זה ואילך קשור למה שקרה רגע לפני…

בתערוכה היו עוד הרבה תמונות, כולן יפות, על כולן יכולתי לשבת שעות ולהתבונן ולהיכנס לתוכן.

אבל, באומנות כמו באומנות – האמת היא בעיני המתבונן, ואני רק מקווה שהצלחתי להעביר, ולו רק לאותו שבריר שניה, את אותה התחושה המופלאה הזאת שאני חשתי באותה תערוכה.

נופש (?) באילת


אז אחרי תקופה מאד ארוכה שלא כתבתי כלום, אנשים באו והתחילו לשאול אותי "מה קורה?"

אז החלטתי לשבת קצת מול המחשב ולהתחיל שוב במלאכת הכתיבה.

אז מה היה לנו ?

היתה תקופה ארוכה מאד של הרבה בלאגן (בעיקר אצלי), אבל הוא פחות או יותר הסתדר.

על זה אני אכתוב אולי בפוסט הבא, עכשיו אני רוצה לספר על הנופש באילת…

להרבה אנשים "נופש באילת" נשמע כמו כיף, ים, בריכה, בחורות חצי ערומות, אלכוהול, מסיבות… (להמשיך? או שהריר כבר נוזל על הסנטר…)

אז קיבלנו צ'ופר מארגון נכי צה"ל – 4 ימים במלון באילת בעלות כמעט אפסית.

הימים הם ממש לפני ראש השנה, אנשים עובדים, ילדים בבית ספר ובגן – איך בכלל מתארגנים לארבעה ימי חופש (שמתוכם שלושה ימים הם ימי עבודה ולימודים) ?

אז אני הודעתי חודש מראש בעבודה שלא עוזר כלום – אני ארבעה ימים בחופש !

אצל אישתי זה יותר בעייתי – יש לה עסק לנהל, יש לה עובדות, יש לקוחות, זה לא כל כך פשוט.

בעמל רב ובחריקת שיניים ולאחר התלבטויות רבות היא הודיעה לי שהיא באה לאילת ביום שני אחרי העבודה.

OK, מה עם הילדים ? לגדולה יש בית ספר – כיתה א', מה ? היא כבר תחסיר לימודים ?!

לאחר התייעצויות, גם עם המורה שלה, התברר שהיא תחסיר רק יום אחד, וגם ביום הזה לא לומדים כל כך כי יש טקס של ראש השנה.

אז סגרנו – אני יורד לאילת ביום ראשון בצהריים, מתמקם ואישתי עם הילדים מגיעים ביום שני בערב.

חבר ששמע את זה הודיע לי שלכבוד יום ההולדת שלו הוא בא איתי ליום הראשון כדי שאני לא אפחד לישון לבד.

בסוף זה לא יצא לפועל ואני הגעתי למלון רויאל גארדן ביום ראשון אחרי הצהריים.

הצ'ק אין היה מהיר מאד ואני קיבלתי את מפתחות החדר וגלגלתי את המזוודה הגדולה לאורך הבריכה לסוויטה המשפחתית (מאחר וירדנו עם הילדים שידרגנו את החדר לסוויטה).

סבבה. 5 בערב, אילת, לבד… מה עושים ?

חיכיתי בסבלנות עד לשעה 6 כדי לאכול ארוחת ערב (טובה מאד – דרך אגב), חזרתי לחדר, התקלחתי ונשכבתי במיטה כשהכוונה היא לצאת ולקרוע את העיר… או שלא…

בשעה 6 וחצי בבוקר השעון המעורר העיר אותי (מי החמור שלא כיבה אותו?!)

הלך הלילה – טוב – יש את הבוקר – אפשר לשטוף את העיניים בבריכה של המלון…

עצמתי את העיניים רק לרגע וטלפון העיר אותי בשעה 9 וחצי – אישתי מתקשרת לשאול מה שלומי ואיך אני מעביר את הזמן… מה אני אגיד לה ? בשינה… ?!

אופס… פיספסתי את ארוחת הבוקר… צריך לצאת ולחפש לי טרף – נורא בא לי על דג. אך אויה – אין מסעדה אחת לרפואה שנפתחת לפני השעה 12-13 בצהריים. אני רעב עכשיו !

התיישבתי לי בקפה-קפה בטיילת והזמנתי שקשוקה מקסיקנית לארוחת בוקר עם חצי ליטר בירה (לא משהו השקשוקה).

הלך לי היום… 😦

הגיע הערב, אישתי והילדים הגיעו בטיסה מפרכת (הם שיגעו אותה) לאילת.

חיבוקים נישוקים, הליכה קצרה לחדר ויאללה – לחדר האוכל (אוכל, קדימה אוכל).

ואז התחיל להיות מעניין – נדב הקטן (כבר עוד מעט בן 3) העלה חום שלא ירד כל הנופש – כל 8 שעות כמו שעון הוא קיבל נורופן.

לירון (אישתי) נדבקה ממנו בוירוס וביום שלישי בערב כבר התחילה להסתובב כמו סהרורית (למותר לציין שהיא לא ממש ישנה באותו לילה).

רק אני ושקד היינו בסדר.

אז לא ממש יכולנו לצאת במשך היום כי היה חם מדי ונדב גם ככה עם חום ולירון לא מרגישה הכי טוב שבעולם, בערב הילדים נשפכו אחרי ששיגעו אותנו כי הם היו משועממים.

מזל שישנתי ביום ראשון…

לאחר יומיים וחצי של מינימום שינה בשבילינו, הגיעה השעה לעזוב את העיר ואת המלון…

בית הנתיבות באילת, ערב ראש השנה, 2 בצהריים – לא מרגישים את המזגנים, האוויר עומד ואנשים דחוקים כמו סרדינים. למישהו היה קצת שכל והעלו אותנו למטוס חצי שעה לפני ההמראה.

איזו חופשה זו היתה. זו חופשה שלא תישכח עוד הרבה זמן, או איך אישתי (הפולנייה) אומרת – "אנחנו לא נועדנו לנוח, אנחנו ננוח כבר אחרי שנמות…"

הטיול למאלטה


בשעה טובה חזרנו לארץ אחרי 7 ימים במאלטה ועוד יום וחצי לכל כיוון של טיסות.

מאלטה מורכבת משלושה איים בים התיכון, קצת דרומית לאיטליה, עם אוכלוסיה של 400,00 אנשים.

הם חיים על תיירות ובאמת שמענו שפות מכל העולם – חוץ מעברית. שמחנו להיות הנציגים של המדינה הקטנה שלנו במדינה קטנה עוד יותר, שברגע שנוחתים בה מרגישים – אילת 🙂

שדה התעופה הקטן ליד עיר הבירה וולטה קיבל אותנו ברוח חמה ולחה בשעה ובשפע של זיקוקי דינור. בכלל, במאלטה, במיוחד בחודשי יולי אוגוסט, כל סיבה היא סיבה למסיבה והמחזה הנפוץ ביותר בערב הם הזיקוקים.

אז איך הכל התחיל ? תכננו את הנסיעה הזאת די מזמן כבר. אני, אשתי שתחיה, שקד – בת 5 ונדב הקטן – בן שנה ושמונה חודשים.

למאלטה הגענו דרך פרנקפורט (גרמניה) לאחר המתנה מורטת עצבים של 7 שעות, מאחר וטיסות ישירות יש רק 3 פעמים בשבוע בערך.

דרך קרובי משפחה קיבלנו דירה ברחוב קטן בכפר שנקרא "סנט ג'וליאן"

כל הכפר היה מלא בקישוטים לכבוד הקדוש המקומי (ג'וליאן), ואפילו הספקנו לראות כמה וכמה מצעדים של תזמורות מקומיות יוצאות בצעדות מפוארות.

כל קבוצת האיים הזאת בנוייה על תיירות וממש אפשר להרגיש את זה באוויר.

אנגלית היא שפה רשמית שניה ונלמדת בבית הספר, כך שאין בעיה להסתדר שם עם אנגלית בסיסית ביותר. כולם מאד אדיבים ורק רוצים לעזור.

אז מה יש שם לעשות ?

למבוגרים יש 4 בתי קזינו במלךונות באי הראשי (שנקרא מאלטה).

וכבילוי לכל המשפחה אפשר לראות אתרים היסטוריים (איכס… למי יש זמן לזה ?!).

אנחנו ניסינו לנצל את הזמן שהיה לנו (שבוע) כדי שהילדים יהנו כמה שיותר.

יום אחד היינו בפארק מים עם מגלשות, בריכות גלים, מסלול אבובים ומגלשה מיוחדת לאבוב זוגי (?) וגם בריכות לילדים.

הקטנים פשוט לא רצו ללכת הביתה אבל כבר נהיה מאוחר ואנחנו עייפים (להם אין בעיה להרדם על הכיסא נוח) אז הבטחנו שנלך לבריכה ביום אחר.

ביום השני יצאנו לשייט באזורי האיים (להזכירכם – המדינה בנויה משלושה איים – מאלטה, גוזו וקומינו). השייט בספינה היה ממש אטרקציה לילדים, עם הסברים באנגלית והמון המון מים נקיים וצלולים ופינות חמד שניתן לעגון בהן ולרדת לשנרקל.

אז מה היה לנו עד עכשיו ? בריכה – היה. שייט – היה. מה צריך ? עוד שלושה דברים חשובים לנו לפנינו – ים ! (איך אפשר להיות על אי קטן ולא להיות בים ?!) וכמו שהבטחנו לילדים – בריכה.

את הדבר השלישי גילינו ביום הבא :

המקבילה המאלטית של הדולפינריום – פארק שנקרא MEDITERRANEAN ובו מופעים מרהיבים של תוכים, זוחלים, אריות ים וכמובן – דולפינים.

הילדים התלהבו מאריות הים ומהדולפינים, מהתוכים קצת פחות. אבל הכל כלול במחיר הכניסה.

הדולפינריום פתוח עד 5 בערב וכל מופע מציג פעמיים, והוא צמוד לפארק המים שבו היינו ביום הראשון.

מי שמע על הסרט פופאי ? סרט שיצא לפני 30 שנה בערך ומתברר שהוא צולם במאלטה… לצורך הפקת הסרט ניבנה כפר שמשמש עד היום כאטרקציית בילוי לתיירים.

הכפר נמצא לחופו של הים במפרץ טבעי. ניתן לחזות בדמויות (לא מקוריות) של פופאי ואוליב (למי שזוכר) וגם פלוטו הנבל נמצא שם ומפריע להם.

את הילדים עניינה רק הבריכה בגובה של 60 ס"מ שהיתה שם. הם לא ממש התחברו לנוסטלגיה של הוריהם לדמויות המצוירות של פעם.

ואז באה לנו הפתעה – הנהג שלנו, ג'ימי, שהיה צמוד אלינו ממש מהיום הראשון ודאג לנו ולקח אותנו (הוא מכיר את כולם ויודע לאן כדאי ללכת ולאן לא) לקח אותנו לבית חרושת של חברת PLAYMOBIL…

WOW

אני חשבתי שאני בחלום. נכנסים בשערי טירה ושומרים חמושים בגודל אדם (מפלסטיק) מקבלים את פנינו.

יש גם סיורים בתוך המפעל ואפשר לראות איך החלום הזה של הילדים (אני גדלתי על PLAYMOBIL) נוצר מרעיון ועד ביצוע.

יום אחרון שלנו לבילוי במאלטה – מה נשאר להציע לילדים ? ים ! אז נסענו לגולדן ביי (Golden Bay) – חוף שעשוי משברי צדפים וחול ים, עם מים כחולים וצלולים שאפשר לראות דרכם את הקרקעית.

במקום יש גם מועדון צלילה ואני בלעתי את צערי ויגוני והשתעשעתי עם הילדים בבניית ארמונות והבאת מים מהים בדליים.

ואז זה נגמר…

נפרדנו לשלום מהבית המדהים ברחוב הקטן ששימש לנו מעון בשבוע החולף ונכנסנו למונית של ג'ימי.

שדה התעופה הקטן של מאלטה שוב הזכיר לנו את אילת והעלה חיוך על פנינו.

עם החלפת מטוס (מהירה הפעם) בוינה (אוסטריה) היינו בדרכינו לארץ הקודש וחזרה לשגרה היום-יומית שלנו. איש איש ועבודתו הוא.

מה לגבי המחירים ? המחירים הם ממש כמו בארץ (רק שהמטבע השולט שם הוא יורו ולא שקל, אבל בתרגום לשקלים המחירים מאד דומים).

הירקות והפירות יקרים אבל הבשר והלחם זולים.

כמובן שיש מחירים לתיירים ואפשר להתווכח (לא בסופר-מרקט). הליכה מהירה למרכז העיר מגלה רחוב חי ותוסס מלא דוכנים בשעות הערב המציעים ממרכולתם מצעצועים לילדים ועד חטיפים וממתקים.

אנחנו החלטנו שאנחנו מאמצים את מאלטה ומקווים לחזור אליה גם בשנה הבאה.

תמונות נוספות ניתן לראות בפרופיל שלי בפייסבוק

חופשה נעימה 🙂

שאבתם מים בששון…


מים… ברכה ?

מעשה שהיה כך היה : אתמול שקד היתה בשיעור בלט ונדב יחד עם אישתי שתחיה טיילו להם.

נפגשנו לפיצה במרכז ואחרי שנהנינו, חזרנו הביתה.

עוד בכניסה אני רואה נחלון זורם לו מכיוון הבית החוצה… אני יוצא מהרכב ומבחין שהנחלון מגיע מכיוון דלת הכניסה.

אני פותח את הדלת ולעיניי מתגלה מחזה מפחיד : מגרם המדרגות יורד לו מפל של מים ישירות על הפרקט ואני שומע קול חזק של מים זורמים…

אני עולה בריצה לקומה השניה לכיוון הרעש כשאני מחליק במעלה המדרגות וכמעט מאבד שיווי משקל כמה פעמים. אני נכנס לחדר השינה שלי ומדשדש במים לכיוון חדר האמבטיה.

שם אני מבחין בצינור המים שאמור היה להיות מחובר לניאגרה,  כשהוא מנותק, ומים זורמים ממנו ומשפריצים לכל הכיוונים…

מיד סגרתי את הברז והסתכלתי סביבי על מנת לאמוד את הנזק במבט ראשוני –

חדר השינה שלי היה  מ ו צ ף במים מים על המזרון, השידות, הקומודה… יצאתי להול, שם הנזק היה עוד יותר גדול, מאחר ועשינו קניות לא מזמן ועוד לא סידרנו את הדברים, כל השקיות היו ספוגות מים. בחדר המשחקים של הילדים היה שטיח שעם כל פסיעה עליו נשמע מין "ספלאש" כזה… ועוד. אבל הנזק העיקרי היה בקומה התחתונה – שם יש לנו פרקט. על הפרקט היתה בריכה אחת גדולה שנספגה וחילחלה פנימה ובדיעבד אני יכול להגיד שהבידוד ספג את מירב המים.

עד חצות עבדנו אישתי שתחיה ואנוכי כדי לנסות ולהציל את מה שניתן להציל – נעליים, בגדים, חדר ארונות, שטיח, משחקים, בובות… מזל שהילדים ישנו אחרת היינו משתגעים גם הם וגם הדבר הזה.

טלפון ראשון עשיתי לאבא שלי (במקרה הוא שרברב). הוא לא התרגש ואמר שדברים כאלה קורים ומה שצריך לעשות זה פשוט לקנות צינור חדש ולהרכיב אותו ביד.

טלפון שני לסוכן הביטוח (ולא מעניין אותי שהשעה היא 8 בערב), ליידע אותו על ההצפה, איזה מזל שיש ביטח. עכשיו יושבים ומחכים לשמאי שיבוא להעריך את הנזק, אם לא היום אז מקסימום ביום ראשון.

איך אומר השיר "הכל בגלל מסמר קטן", אז אצלי זה "הכל בגלל צינור קטן"…

עכשיו אני נהיה פרנואיד ואני רוצה להרכיב ברז ("שיבר") ראשי בתוך הבית שכל פעם שאני יוצא מהבית אני אוכל לסגור את המים לכל הבית ולא לחזור לעוד הצפה.

"סתם" עוד יום שבת… מה עושים ?


עוד יום שבת מגיע, ואנחנו חושבים מה כבר אפשר לעשות שלא עשינו ?!

החורף והאביב המטורפים שהיו לנו גמרו כל חלקה טובה. מה שמסתמן כרגע זה ללכת לים.

ואז נזכרנו : הרי פארק נחשונית נפתח היום…

ארזנו כמה חברים בשיחות טלפון מהירות, העמסנו את עצמנו על האוטו ויצאנו לכיוון ראש העין בואכה קיבוץ נחשונים.

הנסיעה במקביל לכביש 6 עברה בנינוחות, כשאנחנו עוצרים בדרך בכמה נקודות על מנת "למלא מצברים" ולקנות קצת בשר, פיתות, מים ועוד כמה דברים קטנים שבטוח נזדקק להם.

הגענו 5 משפחות למתחם החניה שנמצא מחוץ לקיבוץ בשעה 11:15 בערך, ולהפתעתנו המתחם היה כמעט ריק – עם ישראל – תתעוררו – פארק המים / המוטורי / ג'ימבורי נחשונית של קיבוץ נחשונים נפתח לקהל הרחב וכולם מוזמנים… מה ? לא שמעתם ?! בואו !!!

כמובן שהקמנו את המאהל שלנו באזור המנגלים – כן ! יש מתחם המיועד למנגלים… עם פחים המיוחדים לגחלים משומשים… הם חשבו על הכל.

אחרי שהתארגנו התחלנו לסייר במקום. איש איש ומשפחתו הוא, כאשר כולם חוזרים לנקודת המוצא (המנגל).

יש מפה ענקית כדי שנוכל להתמצא במקום הגדול הזה בלי ללכת לאיבוד.

בכלל, הכל מסודר ומאורגן בצורה יוצאת מן הכלל. מתחם המים באיזור אחד, המתחם המוטורי באיזור אחר והג'ימבורי לפעוטות ולילדים (ולילדים ברוחם) בעוד איזור.

אנחנו התחלנו את הסיור שלנו בבריכה…

הבריכות מחולקות לבריכות לפעוטות, לילדים ולמבוגרים. ומי שחשב שבזה נגמר סיפור הבריכות… טעה !

זה גם פארק מים עם מגלשות

אחרי הפארק מים, רצינו שהילדים יהנו קצת מחוויה אחרת, אז בהליכה קצרה הגענו לפארק המוטורי של הילדים

האמת היא שאני יכול להכניס כאן עוד מאות תמונות ואני לא אצליח להעביר את החוויה המדהימה שעברנו היום, עם מכוניות הקארטינג, קיר הטיפוס המכוניות המתנגשות ועוד ועוד אטרקציות הכלולות במחיר כרטיס הכניסה.

יש כאן מגוון של אטרקציות ולפי דעתי מישהו באמת חשב על כל הגילאים והמתחמים מופרדים ומסודרים לכל הגילאים של הילדים מהקטן ביותר ועד לגיל המופלג שלי (35) ואף יותר מזה…

הילדים נהנו – וזה הדבר הכי חשוב לדעתי.

אבל – רק הצצה קטנה לכיוון האוכל…

וכן, ליד הנקניקיות זוהי גבינת כבשים חלומי של משק דותן מכפר שמואל, שנצלית על נייר כסף.

שני מנגלים שעבדו במרץ והשביעו 5 משפחות רעבות הכוללות ילדים מתבגרים ומבוגרים חובבי בשר.

ואי אפשר שלא לקנח באיזו גלידה קרה ביום החם הזה, כשיושבים על הכיסאות המפוזרים בשפע על המדשאות הירוקות בצל העצים.

בילינו יום שלם ולא הרגשנו איך הזמן עובר. המקום נסגר בחמש בערב ואנחנו מיצינו אותו עד הדקה האחרונה.

רק מילה אחת לסיום – בתור נכה צה"ל, אני שם לב עד כמה מקומות באמת רגישים לנושא של נגישות, ופארק נחשונים מקבל ממני ציון של 4 כוכבים מתוך 5 אפשריים – יש חניית נכים מסומנת קרוב לשער הכניסה, רמפות לעגלות נכים ליד כל גרם מדרגות, שירותי נכים, שבילים רחבים ועליות מתונות מספיק על מנת שכסא גלגלים יוכל לעלות בבטחה. כמו שאמרתי 4 כוכבים מתוך 5 אפשריים. שאפו.