איך הגעתי לכאן


כמה שנים שלא כתבתי פה… 5? 6? יותר? אני כבר ממש לא יכול לזכור (אני תמיד יכול להסתכל על התאריך של הפוסט האחרון ולדעת, אבל אז איפה הכיף בחוסר הידיעה שמטריפה אותי…).

אז למה בעצם לא כתבתי, אתם בטח רוצים לדעת – אז אני אספר לכם – יום אחד (זה תמיד מתחיל ביום אחד לפני הרבה שנים), פשוט איבדתי את חדוות הכתיבה (פרצוף מופתע). איך זה קרה? אני ממש לא יודע ובאמת, עם כל הרצון הטוב, אין לי שמץ של מושג. פשוט לא התחשק לי (לא בא לי) לכתוב יותר! ככה, ביום בהיר אחד (אני בטוח שהוא היה בהיר – זה תמיד ככה בסיפורים).
והנה, ערב שבת אחד, לקראת סוף החורף, בעודי לא מבין כיצד עברתי מתזונה עתירת סוכרים, גלוטן, שמן ועוד דברים טובים (ובעיקר מזיקים), לתזונה דלת (שלא נגיד נטולת) כל הדברים הטעימים האלה, אמרתי לזוגתי שתחיה – "את יודעת מה בא לי?" ועוד לפני שהיא הספיקה לענות, המשכתי "בא לי לחזור ולכתוב. ואני רוצה לכתוב על ארוחת השישי שאכלנו עכשיו".
"אז תכתוב" היא ענתה לי "תעשה מה שעושה לך טוב" היא סיימה.

אז הנה אני. יושב אצל חמותי, מנסה לזכור את הסיסמה לאתר הבלוג שלי (https://ebabad.wordpress.com למי ששכח), נעזר בנדבי, שכבר נהיה עלם בן 12 (בן כמה הוא היה בפוסט האחרון? 6 בערך?), מנסה להתעלם מרעשי הרקע של הטלויזיה בסלון, השיחות הערות בין דרי הבית והבלגאן שעושים הרכש החדש שלי – תאומים בני שנה ו… תשע עוד מעט (וואו!!! נכון?) ואני אתחיל בעצם עכשיו את הפוסט על "איך הפכתי ל…" מה בעצם? טבעוני? לאאאא! אוכל בריא. זאת הכותרת "איך התחלתי לאכול בריא" :

איך התחלתי לאכול בריא

כבר תקופה שאני עולה על המשקל כל בוקר ולא אוהב את מה שאני רואה על הסקאלה. אני בטוח שמשהו כמו 7 קילו פחות אני ארגיש יותר טוב וגם הכרסונת הקטנה (ענקית) שהתחילה לצאת לי מעל החגורה, תעלם לה ואני אחזור לבטן השטוחה שהיתה לי פעם.
איך מתחילים ? מאחר וזוגתי טוענת שאנחנו לא עושים מספיק כושר – קנינו הליכון חשמלי קטן ומתקפל, ואני משתדל… לא משתדל – זה נותן לי פתח לבריחה – אני הולך עליו כל יום 5 ק"מ במהירות של 5-6 קמ"ש, על הדרך אני עושה בינג' לסדרות שלא ראיתי – אז ראיתי כבר את 'נזירה לוחמת' (לא ממש מומלץ – לטעמי), והתחלתי את 'הויקינגים' (אהבתי – אבל אחרי 'משחקי הכס' חסרים לי הציצים).

ערב אחד, זה היה מוצאי שבת, בעודנו יושבים מול הטלויזיה ובוהים בה אחרי תלאות היום (עבודה, סידורים, ילדים), עיינה זוגתי באפליקציית סחיטת כסף (אחת מיני רבות) וספק שאלה ספק אמרה שיש מבצע של 5 ימים תפריט בריא (אנחנו מקבלים רק את התפריט – את האוכל צריך להכין לבד), של "ניקוי רעלים" – 5 ימים ללא סוכר, פחמימות ריקות, קפה, מוצרי חלב, בשר (פרצוף מזועזע שלי) ועוד כמה דברים שאני לא זוכר. "ומה כן אוכלים?" שאלתי אותה – "יש תפריט קבוע לכל יום והרעיון הוא לא להיות רעב. כל שלוש שעות אוכלים משהו – פעם ארוחה ופעם פרי/חופן אגוזים…"
היא הביטה בי והמשיכה "זה עולה רק 130 (בערך) ואני עושה את זה רק אם אתה איתי".
חשבתי על זה מספר שניות, כשמבטה מלווה כל תנועה שלי וחשבתי לעצמי "למה לא בעצם? כלומר, מה יש לי פה להפסיד? זה רק חמישה ימים ואם אני ארגיש שזה לא בשבילי אני אפסיק".
הסכמתי והיא כבר הזמינה את המתכונים והפירוט השבועי של מה שנאכל.

והתחלנו לאכול בריא – ביום ראשון הדפסנו את המתכונים וביצענו הזמנה גדולה מהסופר לכל הפרות, הירקות והקטניות המונבטות שנאכל בהמשך השבוע (רמז – המון חסה).
קימה בבוקר (הקטנים מעירים אותנו בחמש וחצי) – שתיה של כוס מים פושרים עם חצי לימון סחוט – אפשר לשכוח מהקפה של הבוקר.
ארוחת בוקר בסביבות 7 וחצי – סלט ירקות גדול עם המון חסה.
ארוחת עשר – פרי (או שניים אם ממש רעבים).
ארוחת צהריים – מוקפץ בסגנון תאילנדי עם טופו (ולפני שאתם עושים פרצוף נגעל – אפשר להשרות את הטופו במרינדה והוא מקבל טעמים נפלאים).
ארוחת ארבע – חופן של אגוזים/שקדים/בוטנים ושני אגוזי ברזיל (הם טעימים, רק חבל שמותר רק שניים ביום).
ארוחת ערב – להשתדל עד השעה 1900 – סלט ירקות גדול (עם המון חסה), ירקות בתנור, סלטים מכמה סוגים – קטניות מונבטות, עגבניות שרי וכד'…

ביום הראשון לא התאפקתי והכנתי לי קפה, רק שבמקום חלב פרה מזגתי חלב סויה, כאב הראש של הגמילה מקפה הגיע ביום השני – וזה היה כאב ראש נוראי, שחשבתי כבר לקחת כדור נגד כאבים, אבל התגברתי וביום שלישי בבוקר כבר חלף כאב הראש וביום שישי בלילה (יום אחרי שסיימנו עם הפרוייקט), אמרתי לזוגתי… רגע, אני מקדים את המאוחר… תיכף נחזור לזה.
ביום שלישי הכינה לירון (אשתי – למי שעדיין לא יודע) ספק קרפים ספק פנקייקים ספק בלינצ'סים מקמח עדשים כתומות שנטחן אצלנו בבלנדר. זה היה כל כך טעים שביום רביעי היא כבר הכינה מנה שניה כפולה בכמות.
ביום חמישי סיימנו עם ה… דיאטה הזאת, והרגשנו כל כך נקיים גם מבפנים, שהחלטנו לנסות ולהמשיך לאכול בריא.

ואז הגיעה ארוחת שבת, שהתחילה במריבה וצעקות, אבל המשיכה טוב, והכי חשוב – טעים.
כמובן שהיו סלטי עדשים מונבטות, עגבניות שרי ושומר (ביזבז) בלימון, כמובן שהיו הטורטיות המופלאות מקמח עדשים כתומות, אבל ההיי לייט של הארוחה היו כדורי פלאפל שנטחנו גס מחומוס מונבט ונאפו בתנור.
בסוף הארוחה, לירון אומרת לי "אתה יודע שרואים על הפנים שלך שאתה אוכל יותר בריא" איזה כיף לי.

וכך אני מוצא את עצמי, בערב מוצאי שבת, יושב על המחשב אצל חמותי וכותב פוסט חדש על אוכל טבעוני. אה… אל דאגה, לא החלפתי צד, בצהריים התנפלתי על חזה עוף (דל שומן – אפוי בתנור עם מלח) וחיסלתי אותו (לידו ישב בחוסר מנוחה מוקפץ בסגנון תאילנדי חריף אש וטעים בטירוף – עם חלב קוקוס וכמובן טופו).

היום בבוקר הרגשתי רווח בין החגורה לבטן שלי, למרות שהסקאלה של המשקל לא הראתה שיפור ממשי. אבל עדיין – נמשיך כך עד שכבר לא יתחשק לנו.
אני מגביל את עצמי לכוס קפה בחלב פרה מקסימום פעם ביום ובשאר היום שותה הרבה מים וחליטת צמחים.

אני מאחל לנו להמשיך באורח החיים הזה ולהרגיש בריאים.

בגידה


היום אני רוצה לספר על חבר שלי – נקרא לו יוסי. יוסי בן 30, נשוי בסוג של אושר 5 שנים ויש לו ילד בן 3.

כמו כולנו (או רובינו, בכל אופן) גם ליוסי יש עבודה, דירה צנועה בפרוורים וחיים נוחים ורגועים לכל הדעות.

אבל – אם נסתכל מתחת לפני השטח, נגלה שהחיים לא כל כך ורודים כמו שהם מצטיירים "על הנייר"… עוד נגיע לזה בהמשך.

לפני כשנה נכנס יוסי לניתוח להסרת התוספתן (אפנדיציט) – ניתוח פשוט שמבוצע מדי יום ברחבי העולם, יומיים בבית חולים וסיימנו.

הניתוח של יוסי קצת הסתבך, מתברר שהתוספתן התפוצץ בפנים וגרם לזיהום – לא משהו נורא שצריך לפחד ממנו, אם תופסים את זה בזמן ואכן תפסו את זה בזמן, רק שבמקום יומיים, הוא נאלץ להישאר שבוע בבית חולים ידוע במרכז הארץ.

יוסי איש בריא וכבר אחרי יום כבר התהלך במסדרונות בית החולים.

במהלך טיוליו בבית החולים, פגש יוסי באפרת – ילדונת נחמדה בת 22, שמאושפזת גם היא באותה מחלקה שהוא נמצא בה. הם התחילו ב-"שלום שלום" ועד מהרה מצאו את עצמם יושבים בקפיטריה של בית החולים עם כוס קפה ביד שקועים בשיחה עד לזמן ביקור הרופאים וכיבוי האורות.

הם החליפו טלפונים ומצאו את עצמם משוחחים אל תוך הלילה (בשקט כדי לא להפריע לחולים האחרים שישנים בחדר).

הדיבורים הפכו למעשים, והפלירטוטים (משני הצדדים) הגיעו לכלל מעשה כשיום לפני שחרורו של יוסי הם התנשקו בעת שצפו בנוף הנשקף אליהם מהחלון בקומה האחרונה ממרומי מגדל האשפוז.

יוסי חזר הביתה לאשתו ולבנו, אולם אפרת לא הצליחה לצאת ממחשבתו. יחסיו עם אשתו נעשו מתוחים יותר ויותר והוא מצא את עצמו יוצא בערב "לנקות את הראש" אבל בעצם הוא נפגש עם אפרת – כל פעם במקום אחר.

אישתו של יוסי אכן חשה שמשהו קורה אולם ניסתה לשמור על "שלום בית" ונתנה לו לצאת בשקט.

ואז יום אחד הודיע לה יוסי כי הוא עוזב את הבית. הוא מצא את אהבת חייו, את נפשו התאומה, והוא החליט לצאת ולעזוב אליה.

אישתו של יוסי היתה המומה. מהיכן זה בא לה ? מה היא עשתה לא בסדר ? מה קרה לבעל האוהב שאיתו התחתנה ? לאבא של בנם המשותף ? הרבה לא היה לה מה לעשות. היא גייסה את כל משפחתו של יוסי שידברו על ליבו, חברים משותפים ומי לא – כל מי שלדעתה יכל לסייע – גויס להחזרתו של יוסי הביתה.

אולם יוסי, מסונוור מאהבתו החדשה, הצעירה והמושכת, עבר לגור עם אפרת. הם יצאו ובילו יחדיו עד השעות הקטנות של הלילה, חיו חיי הוללות שנדמה היה לו כי כבר שכח מהחיים האלה שהיו לו לפני שנים.

אם נדמה לכם שבזה תם הסיפור, יש לכם טעות גדולה !

אישתו של יוסי החליטה שהיא לא תפסיד במאבק הזה ללא קרב, והיא נלחמה בשיניים על מנת להשיב את יוסי אליה.

היא בישלה ארוחות ערב גדולות וביקשה מיוסי שיחזור רק כדי "להשכיב את הילד". ההשכבות הללו נמשכו זמן רב ובגיעו עד למיטתם (שעד לפני זמן קצר היתה משותפת) – הם התנסו בסקס פרוע וחסר מעצורים, דבר שלא קרה מעולם בכל חייהם המשותפים.

יוסי הרגיש שהוא "בוגד בחברה שלו עם אישתו"…

אישתו גם אמרה לו שהיא לא תוותר עליו כל כך מהר ! היא אוהבת אותו ולא רוצה לפרק את המשפחה.

יוסי חזר לביתם המשותף שלו ושל אפרת כשראשו טרוד.

אפרת, שהבחינה בהתנהגותו, ניסתה לברר את אשר על ליבו, אולם הוא פטר אותה בכך שהוא עייף וצריך לקום מוקדם לעבודה מחר.

לאחר חודשיים של בגידות באישתו עם החברה שלו ובגידות בחברה שלו עם אישתו, החליט יוסי שהוא רוצה לחזור הביתה, למקום שהוא בנה, לאשה שאיתה התחתן ואותה הבטיח לאהוב, לבן הקטן שלו, שעוד מעט ימלאו לו 4 שנים וכבר שואל "איפה אבא?"

אפרת קיבלה את הבשורה בבכי, אבל גם היא הרגישה, בחושיה הנשיים המתפתחים, "לאן הרוח נושבת" והבינה מזה זמן מה שיוסי מתגעגע הביתה.

אישתו של יוסי קיבלה אותו בזרועות פתוחות אבל תינתה את חזרתו בטיפול זוגי.

יוסי הסכים, ונראה היה שהכל שב על מקומו בשלום. את הטיפול הזוגי הם נטשו אחרי 3-4 מפגשים.

אבל עד מהרה הלביאה הפראית שפיתתה אותו כל כך לחזור הביתה חזרה להיות אותה אישה אפורה, יחסי המין הסוערים שקיימו חזרו להיות אותה תנוחה מסיונרית של אחת לחודש – חודשיים, והשד נעור שנית והוא לוחש על אוזנו של יוסי יום וליל כמה הוא מפסיד שהוא לא מחפש לו "אפרת" אחרת…

נכון להיום יוסי עדיין חי בבית, למרות שאולי 'חי' זאת מילה לא מתאימה – הוא יוצא בבוקר לעבודה אחרי שהכין את הילד לגן, חוזר בערב, לפעמים מצליח להשכיב את הילד לישון, נגרר לאיזה ויכוח מטופש ונרדם מול הטלויזיה.

לזכותו יאמר שהוא לא יוצא עם נשים אחרות, מנסה להיות אבא טוב לבנו, לא מרים יד, לא מנבל את פיו… הוא פשוט משתמש בבית כמקום לאחסון חפצים ולהניח את הראש…

איזה "חיים"…