עוד שנה עברה… לאן בעצם ?


אתמול העליתי פוסט בפייסבוק על כך שאני כבר בן 11 וחגגתי יום הולדת. חבר טוב שלי, שאני מעריך מאד את שהוא אומר, כתב לי בפוסט אישי שהגיע הזמן שאני אעבור הלאה, שאמשיך, שהזמן עובר ואני צריך לשכוח מהתאונה ותוצאותיה. איך הוא כתב לי- …"מספיק אייל – תשאיר את העבר למקום אליו הוא שייך. חגגת 10 – כיבדת את המתנה שקיבלת. מכאן והלאה החיים צריכים להמשיך. התאונה אינה ראשית הצירים שלך."… להמשיך לקרוא

חיי כלב V – נרקוסוכי


היי – זאת אני – סוכי, השיצואית חסרת המנוחה שתמיד מסתבכת בכל מיני דברים משוגעים…
והיום – איך כמעט ומתתי ממנת יתר…

זו כבר תקופה שאני מחפשת לי אוכל על השולחן במטבח. אני קופצת על הכיסא, ומשם לשולחן. מדי פעם אני מוצאת שאריות של דברים טעימים שאמא ואבא ובעיקר האחים שלי – שכחו להוריד. לפעמים אני גם נחה לי קצת ברביצה חסרת מעש על השולחן – מחכה לקרני השמש שיבואו לחמם אותי.
כשאני שומעת את אמא מתקרבת – אני ישר קופצת למטה – היא ממש לא אוהבת שאני על השולחן… גם אבא קצת כועס, אבל הוא מוריד אותי בעדינות. שקד ונדב סתם עומדים וצוחקים – אני לא שמה לב אליהם, עד שאמא או אבא באים.

בתקופה האחרונה החליפו לנדב את הריטלין בתרופה חדשה ממשפחת האדרל, שקוראים לה ויואנס (vyvanse). זו תרופה ממשפחת האמפתאמינים – ממש סמים לכל דבר. כבר תקופה ארוכה שאני מתכננת על התרופה… לא בגלל התרופה – בגלל שהוא לוקח אותה בתוך מעדן.

יום אחד, זה היה יום רביעי, נדב לא סיים את כל המעדן – והרבה מהתרופה נשארה במעדן. אמא ואבא מאד מיהרו ויצא שהם שכחו את המעדן על השולחן… רק להזדמנות הזאת חיכיתי! חיכיתי שאבא ילך לעבודה ואמא תרד למטה לעבודה שלה, קפצתי על הכסא, משם אל השולחן ו… "התחרעתי" על המעדן. אוי, זה היה טעים – מעדן בטעם וניל. אני בכלל – מאד אוהבת את האוכל של המשפחה שלי – הוא יותר טעים משלי.

אבל אז התחלתי לראות כל מיני צבעים וצורות… ירדתי מהשולחן (בזהירות) ורבצתי לי בחדר של נדב. כל החדר הסתובב מולי ונהיה לי חם. התחלתי לשמוע רעשים וקולות ולא יכולתי לקום בכלל.
אמא עלתה ולא יכולתי לחכות לה ליד המדרגות – עד כדי כך הרגשתי רע. זאת היתה "סטלה" אמיתית. אמא מאד נבהלה וישר התקשרה לאבא ולד"ר שרון – הוטרינרית שלי.
אבא ישר עזב את העבודה והגיע הביתה. ד"ר שרון המליצה לנו לנסוע לבית החולים האזורי, שנמצא בבית ברל, ונקרא 'חוות דעת'. היא גם התקשרה לשם והודיעה שאנחנו בדרך עם מקרה דחוף.

נסענו לבית ברל ואבא עבר על כמה חוקי תנועה בדרך (בעיקר מהירות).
הגענו לחוות דעת ונכנסנו ישר למרפאת החירום. ד"ר זאב קיבל אותנו בחיוך, טוב – את אמא ואבא, אני הייתי מסטולה מדי בשביל לראות אותו בבירור – סתם גוש של חלוק לבן וזקן כהה על הפנים… בכל מקרה – הוא היה מאד נחמד וישר מדד לי דופק והודיע שיש לי הפרעות קצב. הוא גם מדד לי חום ואמר שיש לי 39 – שזה קצת גבוה בשביל כלב (אני כלבה – לא כלב – שיסתכל בין הרגליים).
בינתיים כמעט ונפלתי מהשולחן כי הוא היה חלק מאד.
אמא ואבא עזבו אותי שם – אבל זה לא עניין אותי בכלל – אני עוד הייתי עם הצבעים והצורות שהסתובבו סביבי… גם שחור התחיל להשתלט לי על שדה הראיה – וזה היה פחות נחמד.
ד"ר זאב גילח לי חלק מהרגל והחדיר לי עירוי נוזלים לוריד. לא היה לי כח להתנגד אפילו. הוא גם נתן לי תרופה שקוראים לה ואליום, שסידרה לי את קצב הלב והגרמה לי להיות יותר נינוחה. השחור כבר ממש השתלט לי על שדה הראיה ונכנסתי לתנומה. גם הרעידות בראש כבר הפסיק ואני הנחתי אותו על שולחן הטיפולים. הרגשתי הרבה יותר רגועה ושלווה.
פתאום דחפו לי לפה חתיכה של משהו שחור ולא טעים – נכון שאני אוכל כמעט הכל – אבל אני מאד בררנית במה אני לא אוכלת – יש להם מזל שלא היה לי כח להתנגד. מתברר שזו היתה חתיכת פחם – כדי לספוח את התרופה מהבטן וממחזור הדם שלי.

אמא ואבא התקשרו בערב אבל אני הייתי עייפה מדי בשביל לענות להם – אז ד"ר זאב אמר שעדיף שאני אשאר ללילה. אמא ואבא שלחו לי חיבוק ונשיקות ואני הלכתי לישון.

ביום שלמחרת הרגשתי כאילו דופקים לי בראש עם פטישים… ד"ר זאב נתן לי עוד מנה של נוזלים והתקשר לד"ר שרון לעדכן אותה.
בסביבות השעה 10 בבוקר כבר הייתי חיונית, אכלתי את האוכל הטעים שנתנו לי שם וגם היתה לי יציאה תקינה. רק חיכיתי שאמא ואבא יבואו לאסוף אותי ונחזור הביתה. רציתי להיות במקום מוכר ולנוח.
בצהריים אמא ואבא באו ואני נורא שמחתי לקראתם – קפצתי וליקקתי אותם בלי הפסקה, אבל הדרך מהמרפאה לאוטו היתה ארוכה לי וכבר לא היה לי כח לקפוץ על אמא באוטו, אז אבא עזר לי.

עכשיו אני בבית. אני נחה המון, מחזירה לעצמי את הכוחות כדי שאוכל לקפוץ שוב ולשמוח. הפנים שלי מלאים בפחם שנתנו לי וכבר קבעו לי תור אצל ורדית הספרית לטיפוח קומפלט.סוכי בהתאוששות

בתמונה אני עדיין מנסה להתאושש על הסמיכה שלי וביד שמאל – החבישה מהעירוי.

לסיכום – זאת הייתה חווייה. חווייה שלילית אמנם, אבל סוג של חווייה. אני עדיין בבית בהתאוששות, אבא ושקד מוציאים אותי מדי פעם לסיבוב קצר בשכונה – כלום לא השתנה – עדיין אותם כלבים מעצבים שנובחים עלי כשאני עוברת ועדיין אותם מקומות לעשות בהם פיפי. הקקי שלי קצת נוזלי וצבוע בשחור בגלל הפחם – שיעבור כבר, הוא מלכלך לי את הפרווה…
ולכם, כלבלבים חמודים שלי, אני ממליצה לא לעשות סמים ולא לקחת טריפים למיניהם. זה לא בריא ויכול גם להרוג. מתברר שהתרופה שלקחתי כמעט והרגה אותי. תחשבו איך הייתם חיים בלי סוכי השיצואית…

חיי כלב – פרק III


בפרקים הקודמים (אחד ושתיים) סיפרתי איך התגלגלתי בתוך הביבים והסחי עד שמצאתי את המשפחה שמתאימה לי והחלטתי לאמץ אותם.

הפרק הקודם הסתיים בשיא המתח כשנשכתי את הלחי של אחותי הגדולה – שקד והם נסעו לבית החולים והשאירו אותי בבית לבד. להמשיך לקרוא

חיי כלב – פרק II


למי שלא קרא את הפרק הראשון, יכול להתעדכן כאן.סוכי עם קוקו

שוב שלום לכם, כאן סוּכּׅי הכלבה השיצואית.

אחרי שבועיים – שלושה שהייתי אצל המשפחה שאימצתי, הם לקחו אותי לפגוש את שאר המשפחה. יש להם לא מעט גורים במשפחה הזאת… להמשיך לקרוא

האיש שאלוהים לא ראה – ישראל חלוץ / ביקורת קריאה


*

קיבלתי את הספר לקריאה ואני חייב לציין שכבר מהשם שלו ומהתמונה על הכריכה, עיקמתי את הפרצוף. מדובר באוסף של חמישה סיפורים קצרים, שהראשון שבהם, עליו נקרא שם הספר, מתאר בדיוק את מה שאני לא רציתי לקרוא – עוד סיפור על השואה… באמת שאין לי כח לקרוא על עוד ילד שהתחבא עם אמא שלו בתוך איזה אסם וכל רגע הגרמנים כמעט וגילו אותם… הסיפורים הידועים… להמשיך לקרוא

רק עוד דבר אחד / ג'ונתן טרופר – ביקורת קריאה


*

אני רוצה שתעצמו את העיניים ותדמיינו את עצמכם כך :

תוסיפו לבטן עוד 10 קילו מיותרים, מאחוריכם תקופה של תיפוף בלהקת רוק עם להיט אחד, אתם גרושים כבר 8 שנים וגרים במלונית זולה עם עוד 3 חברים בערך באותו מצב כמו שלכם, יש לכם ילדה בת 18 בהריון ואתם עומדים למות…

לא דיכאון ? מה הייתם עושים ?

*

רק עוד דבר אחד ודי

רק עוד דבר אחד ודי

*

אז אלה החיים של דרו סילבר בספר של ג'ונתן טרופר. זהו הספר הראשון שלו שאני קורא והייתי צריך לא מעט אורך רוח כדי "להיכנס" אליו.

הספר בנוי משני חלקים – בחלק הראשון מתוארים החיים של סיבר וחבריו במלונית הזולה, כשרוב ימיהם הם רובצים בחוסר מעש על יד הבריכה ובוהים בבנות הקולג' בביקיני שמגיעות לרחוץ שם.

אני מצאתי את החלק הזה קצת מייגע וכמו שאמרתי, לקח לי זמן להתרגל לצורת הכתיבה.

*

עכשיו מתחיל החלק השני (בעמוד 104) והדברים מתחילים יותר לזרום והספר מעלה שני הילוכים.

ממש בסוף החלק הראשון ביתו של סילבר – קייסי, מגיעה לבקר אותו, אחרי שהם כמעט ולא התראו בשמונה השנים האחרונות – אישה צעירה ויפה… ובהריון. אופס… היא מחפשת תשובות אצל 'סילבר', לא אצל 'אבא' – היא כמעט ולא קוראת לו כך, גם ככה הוא לא ממש היה שם בשבילה.

סילבר מנסה לעזור לה (ואולי לשקם את היחסים איתה) ורגע לפני שהם מממשים את את ההחלטה (בלי ספוילרים – אני אשתדל לגלות כמה שפחות), דרו סילבר מאבד את ההכרה ומובהל לבית החולים.

מי מטפל בו שם ? לא אחר מאשר זה שעומד להתחתן עם גרושתו… (מתחיל להזכיר איזה מערכון של הגששים – אבל לא). מתברר שיש לו דליפה מעורק ראשי ואם הוא לא יטופל הוא ימות !

תוך כמה זמן ? לא בטוח – זה יכול להיות עניין של דקות וזה יכול להיות עניין של שבועות – בכל מקרה הוא חייב לעבור את הניתוח.

עכשיו גם השם של הספר באנגלית יותר ברור -One Last Thing Before I Go.

*

תגללו עכשיו לתחילת הפוסט, תדמיינו את עצמכם במצבו ותחשבו מה הייתם מחליטים…

*

מכאן והלאה הסיפור מסתבך כשהוא מוצא את עצמו לבד אם גרושתו, הוא מתגושש עם בעלה לעתיד (הרופא המנתח – להזכיר), חבר שלו מהקבוצה במלונית חוטף סרטן, הבת שלו שוכבת עם החבר שלה (האקס שלה) שלא יודע שהיא בהריון בכלל, הוא עולה לבמה בבת מצווה שהוא לא הוזמן אליה בכלל… ומה לא. ממש סיפור מהסרטים.

אמרתי – בלי ספוילרים מיותרים.

*

אז כמו שאמרתי – החלק השני סחף אותי וקראתי את כל 200 העמודים שלו ממש בנשימה אחת. החלק הראשון… היה שווה להחזיק מעמד כדי לסיים את מאת העמודים שלו ולהגיע לחלק השני.

*

הראש הוא קדוש…


הוא חזר הביתה מהפגישה, כמו כל יום. רק שהיום כנראה שמשהו לא עבד כמו שצריך.

יוסי פתח את הדלת כשהוא בעמידה קרבית ועיניו מבולבלות / כועסות. רינה ידעה מה עומד לקרות. זו לא הפעם הראשונה שיוסי, בעלה, חוזר כך הביתה. היא הכירה את העמידה הזאת ואת המבט הזה.

מאז שנפצע, בתחילת אוגוסט 2006, במלחמת לבנון השניה, הוא לא חזר לעצמו.

*

אלה לא היו הפציעות הפיזיות, אותן כבר כמעט ולא רואים כבר. זו היתה פגיעת הראש ממנה סבל, והיא זו שהטילה צל כבד על חייהם.

היא זוכרת את הערב הזה כאילו היא אתמול – היא ישבה לבד מול הטלוויזיה רואה חדשות, כשלפתע נשמעה דפיקה בדלת. היא הסתכלה על השעון – רבע ל- 12 בלילה… מי זה יכול להיות ? היא תהתה.

"מי זה?" שאלה. "דורון" היתה התשובה. דורון ? מי זה דורון ?

היא פתחה את הדלת וקפאה במקומה. דורון היה המפקד במילואים של יוסי. לידו עמד רוני, חייל נוסף בפלוגת השריון בה שירת בעלה, והיתה אמורה לשוב מחר מלבנון.

"יוסי נפצע"… המלים האלה הדהדו בראשה והיא לא הצליחה לקלוט את המשמעות שלהן…

רגליה כמעט ולא הצליחו לשאת אותה. היא חשה חולשה והרגישה איך הדם אוזל מפניה.

דורון הבחין בכך ומיהר לתפוס אותה.

"הוא ברמב"ם" הוא אמר, "רוני ייקח אותך" לשם.

את הימים שעברו לאחר מכן היא זוכרת כאילו צפתה על עצמה כמו בסרט – יוסי שוכב במיטה, בטיפול נמרץ, גופו חבוש, עיניו עצומות וצפצופים נשמעים מכל המכשירים המחוברים אליו. צינורות פלסטיק יוצאים מגופו והוא נראה ישן ורגוע…

*

פצוע במיטה

*

היא חילקה את זמנה בינו לבין הדס, התינוקת שנולדה רק 3 חודשים לפני האירוע, זה מה שהחזיק אותה שפויה במשך כל הזמן הזה, בעיקר כששכב מחוסר הכרה, מורדם ומונשם.

סיפרו לה שהטנק שלו קיבל פגיעה ישירה. הנהג והתותחן, שהיו בחלק הנמוך של הטנק נהרגו מיד ואילו הטען והוא הועפו אל מחוץ לטנק. הטען נפצע בינוני והוא שוכב בצפת ואילו יוסי, מפקד הטנק, נפגע בצידו הימני ומהנחיתה על הסלעים קיבל מכה בראשו. זו היתה הפגיעה החמורה ביותר מבחינתה. הרופאים – הם רק רצו להציל את חייו, לא משנה מה.

היא ישבה לידו וליטפה אותו, הרופאים גם עודדו אותה לעשות כך – ראו שכל פעם שהיא לידו, הוא נרגע יותר, הדופק נרגע ולחץ הדם משתפר.

*

אחר כך הגיע השיקום… הרופאים לא הפסיקו להגיד שהוא נס רפואי וכל כך התפעלו מההתקדמות הפיזית שלו, עד שנראה ששכחו שהוא סבל גם מפגיעת ראש לא קלה…

יוסי החלים מהפציעות במהירות, אבל לאדם ששמר על עצמו – התאמן כמה פעמים בשבוע במכון כושר, רץ שלוש פעמים בשבוע 10 ק"מ ורכב על אופניים בשבתות בקבוצה מאורגנת, חוסר היכולת לחזור לכל זה דיכא אותו. הוא ישב בבית בוהה בטלוויזיה ונתן לחיים 'לעבור לידו'.

מעבר לפגישות העקרות עם הפסיכולוג והפסיכיאטר, שקיבל ממשרד הביטחון והנסיעות למרכז השיקום בבית החולים, הוא כמעט ולא יצא מהבית. הוא נכנס למרה שחורה וגם לא לקח את הכדורים שקיבל, למעט הכדורים נגד כאבים, שכמותם גברה ככל שעבר הזמן.

הוא התנתק מכל החברים הרבים שהיו לו לפני המלחמה, רק מעט חברים עקשנים המשיכו לשמור איתו על קשר, וגם מספרם פחת כשראו שהוא מסרב להיפגש איתם.

יוסי התבייש בגופו, בפצעיו ומחוסר יכולתו לשחזר את כושרו. גם הראש החכם שהיה לו לפני אוגוסט 2006 נפגע והוא הרגיש את זה. הזיכרון שלו, הראיה המרחבית, הסבלנות – כל אלה נפגעו לו והוא הרגיש מאוכזב מעצמו, או כמו שהוא אמר לא פעם "אני לא אוהב את עצמי"…

*

רינה סגרה בעדינות ובשקט, עד כמה שיכלה, את ארון המטבח – אם הארון היה משמיע רעש קל שבקלים, יוסי היה עלול להתפרץ בצרחות…

"איך היתה הפגישה?" שאלה בהיסוס ובקול עדין, כשהיא יודעת מה תהיה התשובה, "סתם חבורה של כלומניקים שלא מצפים מעצמם לשום דבר יושבים ולא עושים שום דבר מועיל עם עצמם" השיב יוסי בכעס.

הוא לא בדיוק ידע על מי או על מה הוא כועס. לפעמים הוא כעס על עצם העובדה שהוא כועס.

"אולי תמצא משהו לעשות בזמן הפנוי שלך" הציעה רינה, כשהיא יודעת, שוב, שהיא מדברת לקיר אטום. "מה כבר אני יכול לעשות?!" השיב והכעס בקולו מתגבר. "אני כלום ! אני שבר כלי ! תסתכלי עלי !!!" את המילים האחרונות כבר צעק לכיוונה. "אני לא טוב לכלום עכשיו! מה אני אעשה ? אשב ואענה לטלפונים כל היום בתור איזה מזכירה ?! ככה את רואה אותי ?" קולו הפך למאשים, "למה נתת להם להציל אותי ? למה לא אמרת להם שינתקו אותי מהמכשירים ? אלה החיים שאת רוצה בשבילי ? בשבילנו ?" דמעות עלו בעיניו אבל הוא המשיך "והילדים ? את לא רואה שהם מפחדים ממני ?! כן ! עוד לא הרבצתי להם, וגם לא לך ! אבל אני לא יודע כמה זמן אני אוכל להחזיק ככה. אני נקרע מבפנים." הוא הסתובב חצי סיבוב כדי להסתיר את צד ימין הפגוע שלו, "את לא יודעת שאני בוכה בלילה ומרגיש שכל מה שאני רוצה זה למות".

היא ידעה. ועוד איך היא ידעה. היא היתה שוכבת לידו במיטה ומקשיבה לקולות הבכי החנוקים, מפחדת לגעת בו, מפחדת לזוז. היא שמרה עליו עד שנרדם וקולות הבכי התחלפו בקולות השינה.

את הכדורים כבר החליפו לו מספר פעמים, הוא התמכר כבר כמה פעמים למשככי הכאבים ונגמל מהם כל פעם מחדש וכל פעם זה היה כרוך בכאבי גמילה חדשים. אבל זה נתן לו משמעות חדשה. עוד משהו לחיות בשבילו, עוד אתגר שצריך לחיות בשבילו…

*

היום הזה עוד מעט נגמר, בשביל רוב האנשים, אבל בשביל יוסי (וגם בשביל רינה) בלילה מגיעים השדים, מגיעות המחשבות – הן באות וזוחלות כמו נחשים… שקטות וקטלניות… רינה ידעה שעוד לילה היא לא תישן – היא צריכה לשמור עליו, על אהובה. היא אהבה אותו פעם, היום זה נראה כמו נצח – כשהיה בריא וחזק והיא אוהבת אותו גם עכשיו – כשהוא כועס ועצבני רוב הזמן. היא לא תיתן לו ללכת כל כך מהר. היא לא תיתן לו את הפתרון הקל ! בריחה היא לא פתרון מבחינתה !

*

סמסונג מובילרס


באתר הפייסבוק של סמסונג מובייל ישראל יש עמודה שנקראת סמסונג מובילרס, שווה להיכנס. אני נרשמתי ופנו אלי חזרה. יופי. עכשיו מה זה אומר בכלל ?

סמסונג מובילרס זהו פיילוט שרץ בישראל כבר מעל חודשיים ובעוד מספר מדינות. OK, אבל עדיין – מה זה אומר?

זה אומר, שכמו שעיתונאים מקבלים מכשירים להתרשמות ולביקורת, גם בלוגרים ושאר מובילי דעה באינטרנט מקבלים מכשירים (במקרה זה Samsung Galaxy S4) לתקופה של כחודש להתרשמות, לבדיקה ולביקורת. בקיצור – עוד צעצוע "לשחק" איתו.

מגניב…..

SAMSUNG MOBILERS

*

יום שישי, 9 בבוקר, לשקד אין קייטנה אז היא מצטרפת אלי ואנחנו מגיעים למשרדים של 'תפוז' באזור התעשייה בבני ברק.

9 וחצי,  הגיעו עוד 6 אנשים (וביניהם בחורה אחת, יש לציין) ואסף – מנהל תחום דיגיטל בסמסונג ישראל פתח את ההרצאה.

רק לציין – אסף לא קשור לחברת 'סאני'. הוא עובד של חברת סמסונג העולמית.

אז התחלנו לדבר קצת על חברת סמסונג (מי שזה לא מעניין אותו יכול מיד לעבור לפסקה הבאה) –

סמסונג הוקמה בשנת 1969 כחברת אלקטרוניקה קטנה ונכון לשנת 2012 היא הכניסה 188 מיליארד דולר.

PLANETFIRST

כיום יש לחברה נציגויות ב- 79 מדינות, 218 מרכזי פיתוח (3 מהם בארץ) והיא מעסיקה כ- 236,000 עובדים ברחבי העולם.

SAMSUNG מאמינה במקסום של מחזור והחזון שלה הוא Hope for the children ותרומה לחברה עולמית טובה יותר על ידי פיתוח מוצרים נוחים ונעימים יותר.

בין השאר, מסייעת החברה לילדים בכל העולם על ידי בניית כיתות דיגיטליות (חכמות), בהן לכל תלמיד יש טאבלט והמורה עובד/ת עם לוח חכם.

גם בארץ ישנן כבר מספר כיתות כאלו.

*

זהו. עד כאן סקירה מהירה על החברה.

עכשיו למטרה שלשמה התכנסנו – קבלת מכשיר Galaxy S4… (אני מנגב את הריר)

 GALAXY S4

עברנו הרצאה קטנה על האפשרויות החדשות והמיוחדות של המכשירים – גלילה ללא נגיעה, עצירת סרט כשהמכשיר מזהה שאני מסיט את המבט, גלילה ע"י מבט, שלט IR ועוד כמה תכונות שאני מקווה שיצא לי לעבוד איתן בהמשך.

קיבלנו את המכשירים (בהשאלה לחודש), חתמנו על הטפסים וקדימה לעבודה.

*

הגעתי הביתה שמח וטוב לב, הוצאתי את כרטיס המיקרו-סים מהטלפון שלי (Galaxy S3) והכנסתי אותו לטלפון שישב לו בנחת בקופסא… אופס… המכשיר לא מזהה את הסים.

מוציא, מכניס, מנסה מיקרו-סים של חבר – שום דבר.

מאחר והמכשירים הללו היו אצל עיתונאים ושאר בודקים ונסיינים (קיבלנו מכשירים המיועדים לבודקים) שטיפלו בו בידיים, אהמ.. איך לומר – לא ממש אוהבות, נפגעו המגעים (או משהו כזה) – כנראה מישהו ניסה בכח להכניס את הסים הפוך… אני לא מאמין שבמכשיר חדש זה יכול לקרות. מייל לאסף, יום ראשון על הבוקר הוא מתייצב אצלי עם מכשיר אחר – בדקנו אותו והכל תקין.

רישום הגדרות מהיר, הכנסת חשבון הגוגל, הפייסבוק ושאר אפליקציות הדורשות רישום (שהרי אי אפשר בלעדיהן) והטלפון עובד והחל מיום ראשון – אני עסוק בהורדות ובדיקת היכולות שלו…

את מה שיקרה הלאה, אם הוא יעמוד או לא יעמוד בעומסים – נראה בהמשך.

קטנים מול המערכת


אדם מול המערכת

אני מתנצל מראש – הפוסט הזה הוא אישי, ארוך, נכתב בהרבה כאב ותסכול וכולל בתוכו מונחים מעולם הרפואה.

*

מאז שנולדה הבת הגדולה שלי הצטרפתי לקופת החולים של אשתי.

picture2life_09963_original

בינתיים נולד לנו ילד נוסף, ואנחנו – משפה מאושרת חברים באותה קופת חולים.

הכל התנהל על מי מנוחות, עד שיום אחד מתברר שלנדב יש בעיה שנקראת "קוורנומה" (חומר נוסף ניתן למצוא : בלוג – קוורנומה).

מתוך הפוסט :

"קוורנומה היא אוסף כלי דם ורידיים במבנה לא תקין.  הקוורנומה הלא תורשתית נוצרת בשלב העוברי, כלומר – נולדים איתה.  ל- 0.5% מהאוכלוסייה יש קוורנומות במוח או בעמוד השדרה.  1% מהקוורנומות נוטות לדמם (הרפואה לא יודעת להסביר מדוע מתחיל הדימום). קוורנומות בגזע המוח נוטות לדמם יותר (20%). אלה שכבר דיממו חוזרות לדמם שוב. השפעות הקוורנומות מגוונות מאוד, על פי מיקומן ומצבן (קוורנומה מדממת מסבכת את המצב. בדרך כלל לא מנתחים קוורנומה שאינה מדממת. אופן ביצוע הניתוח מותנה במיקום הקוורנומה. בייעוץ נוירוכירורגי  עשויים להמליץ על אופני ניתוח שונים (פתיחת גולגולת, אנדוסקופיה, הקרנה ועוד, בעירות או בהרדמה מלאה)."

מה עושים ?

מחפשים רופא טוב שמתמחה בנוירוכירורגיה (במקרה שלנו – ילדים) ומתפללים. אני לא בן אדם מאמין, אבל…

אז חיפשנו ומצאנו את פרופסור קונסטנטיני בבית חולים איכילוב (מומחה בעל שם עולמי).

ההחלטה של הפרופסור היתה חד משמעית – קוורנומות במוח! הטיפול : מעקב פעם בשנה – MRI+MRA.

*

MRI : דימות תהודה מגנטית : (באנגלית : Magnetic Resonance Imaging) הוא סוג של סריקה לא-פולשנית המשמשת להמחשת איברים פנימיים בגוף ללא שימוש בקרני רנטגן, למטרות אבחון רפואי, חקר המוח, פסיכיאטריה, מחקר ביולוגי ועוד. בשיטה זו משתמשים בשילוב של קרינת רדיו ושדה מגנטי חזק.

הבדיקה יעילה בעיקר לדימות מערכת העצבים המרכזית – המוח וחוט השדרה וכן המפרקים. בתמונת MRI רואים רק רקמות רכות : לא רואים עצמות אלא רק את מח העצם. דוגמאות לשימושים שכיחים: איתור גידולים במוח, אבחון של טרשת נפוצה, הערכת מצב מניסקוסים בברכיים ודימות פריצת דיסק בעמוד השדרה. יתרון נוסף של ה- MRI הוא היכולת לראות ממצא (כגון גידול) מזוויות מבט שונות.

MRA : בדיקה זהה ל- MRI, משתמשים בה עם חומר ניגודי וניתן לראות את זרימת הדם במוח.

*

*

עד כאן המונחים הרפואיים.

*

כאשר קיבלנו את האבחון מפרופסור קונסטנטיני, קבענו תור ל- MRI + MRA (בערך חצי שנה מראש) כולל הרדמה מלאה (לילדים עד גיל 12 מבצעים את הבדיקות בהרדמה מלאה).

ניגשנו לרופא הילדים שלנו בקופת החולים וביקשנו ממנו הפנייה לטופס 17 לבדיקות.

עכשיו התחיל הבלגאן…

בבקשה הראשונה כתב הרופא רק בדיקת MRI ללא בדיקת MRA… אז קיבלנו טופס 17 לבדיקה המבוקשת, אבל… בבית חולים של הקופה (?) ולא באיכילוב.

כאשר הגעתי למזכירות הקופה בישוב הסבירו לי את הטעות שנעשתה, ולנגד עיני סרקה המזכירה את כל החומר הרפואי למחשב.

ביקשנו מהרופא הפנייה חדשה והוא ברצון כתב אותה ושלח.

התשובה ממוקד האישורים : הבקשה לביצוע MRA נדחית…

???

ניגשנו שוב לרופא והוא שוב כתב בקשה מנומקת "על פי בקשתו של פרופסור קונסטנטיני אבקש לאשר בדיקת MRI + MRA"

הטלפון שהגיע לרופא ממרכז האישורים הדהים את כולם : תסביר לי למה הילד צריך את הבדיקה…

מה זאת אומרת למה הוא צריך ?! כי זה מה שהפרופסור כתב…

לא מספיק טוב להם והם סירבו לאשר בדיקת MRA.

הגענו ליום רביעי, הבדיקה מחר בערב ואנחנו עם ילד בן 4 (שמקבל כל שנה מתנה ליום הולדת – הרדמה מלאה), ואין לנו מושג מה אנחנו עושים.

כל מי גורם שאנחנו פונים אליו – מפנה אותנו לגורם אחר – המזכירות מפנה אותנו לרופא הילדים, רופא הילדים מפנה אותנו למרכז האישורים, במרכז האישורים אומרים שאין להם בכלל את הנימוקים לבקשה… במזכירות הרפואית טוענים שאין להם את ההפניה לתור באיכילוב…

מרגישים כבולים ? מבולבלים ? חסרי אונים ? על סף היאוש ? ככה הרגשנו – קטנים מול המערכת.

כבולים...

אנחנו (כזכור – יום לפני הבדיקה) כבר עם דמעות בעיניים, מתקשרים למשרד באיכילוב ושואלים האם הם יכולים לעזור.

הם מסבירים לנו שיש לנו כרגע 3 אפשרויות :

1. לדחות את התור ולהסדיר את ההתחייבות.

2. לקבל עוד היום טופס 17 מסודר.

3. להגיע ללא התחייבות, לשלם מכיסנו (סכום של כמה אלפי שקלים) ולבקש החזר מהקופה.

אנחנו כנראה נאלץ לבחור באפשרות השלישית.

*

בינתיים אנחנו מנסים להפעיל קשרים (דרך מישהו שמכיר מישהו), אולי נוכל לקבל עוד היום טופס 17 מעודכן ומאושר.

בצהריים מתקבל פקס מפתיע, הכתוב בכתב ידו של פרופסור קונסטנטיני ומבהיר לכל מאן דיבעי (לקופת החולים) עד כמה הבדיקה חיונית, חשובה ודחופה.

הפקס הופץ לכל מי שרק יכולנו להעלות על הדעת שיש לו איזו שהיא נגיעה בדבר ולהפתעתנו, קיבלנו תשובה ממרכז האישורים שההתחייבות אושרה במלואה.

אתם לא יכולים להבין איזו אנחת רווחה נפלטה מפינו כאשר שמענו את הבשורה.

אז מחר בבוקר (יום הבדיקה) אני צריך לגשת ולקבל את ההתחייבות ממזכירות הקופה.

עכשיו נשאר רק לקוות שנדב יתעורר עם חיוך מההרדמה (כמו בפעם הקודמת) ושהתשובה תהיה שאין שינוי בקוורנומה.

*

לגבי השאר – הכל מתגמד עכשיו.

אז רק תאחלו לנו בהצלחה ונקווה ששנה הבאה יהיה יותר פשוט.