עוד שנה עברה… לאן בעצם ?

אתמול העליתי פוסט בפייסבוק על כך שאני כבר בן 11 וחגגתי יום הולדת. חבר טוב שלי, שאני מעריך מאד את שהוא אומר, כתב לי בפוסט אישי שהגיע הזמן שאני אעבור הלאה, שאמשיך, שהזמן עובר ואני צריך לשכוח מהתאונה ותוצאותיה. איך הוא כתב לי- …"מספיק אייל – תשאיר את העבר למקום אליו הוא שייך. חגגת 10 – כיבדת את המתנה שקיבלת. מכאן והלאה החיים צריכים להמשיך. התאונה אינה ראשית הצירים שלך."…

ניתוח ראש

המצב הקשה ביותר עבור הורה זה, להיות בסיטואציה שאתה לא יכול לעזור לילד שלך. מצב שבו אתה לגמרי תלוי באנשים אחרים…

זה פחות או יותר מה שקרה לנו עם נדבי שלנו.

הראש הוא קדוש…

הוא חזר הביתה מהפגישה, כמו כל יום. רק שהיום כנראה שמשהו לא עבד כמו שצריך.

יוסי פתח את הדלת כשהוא בעמידה קרבית ועיניו מבולבלות / כועסות. רינה ידעה מה עומד לקרות. זו לא הפעם הראשונה שיוסי, בעלה, חוזר כך הביתה. היא הכירה את העמידה הזאת ואת המבט הזה.

מאז שנפצע, בתחילת אוגוסט 2006, במלחמת לבנון השניה, הוא לא חזר לעצמו.

*

אלה לא היו הפציעות הפיזיות, אותן כבר כמעט ולא רואים כבר. זו היתה פגיעת הראש ממנה סבל, והיא זו שהטילה צל כבד על חייהם.

היא זוכרת את הערב הזה כאילו היא אתמול – היא ישבה לבד מול הטלוויזיה רואה חדשות, כשלפתע נשמעה דפיקה בדלת. היא הסתכלה על השעון – רבע ל- 12 בלילה… מי זה יכול להיות ? היא תהתה.

"מי זה?" שאלה. "דורון" היתה התשובה. דורון ? מי זה דורון ?

היא פתחה את הדלת וקפאה במקומה. דורון היה המפקד במילואים של יוסי. לידו עמד רוני, חייל נוסף בפלוגת השריון בה שירת בעלה, והיתה אמורה לשוב מחר מלבנון.

"יוסי נפצע"… המלים האלה הדהדו בראשה והיא לא הצליחה לקלוט את המשמעות שלהן…

רגליה כמעט ולא הצליחו לשאת אותה. היא חשה חולשה והרגישה איך הדם אוזל מפניה.

דורון הבחין בכך ומיהר לתפוס אותה.

"הוא ברמב"ם" הוא אמר, "רוני ייקח אותך" לשם.

את הימים שעברו לאחר מכן היא זוכרת כאילו צפתה על עצמה כמו בסרט – יוסי שוכב במיטה, בטיפול נמרץ, גופו חבוש, עיניו עצומות וצפצופים נשמעים מכל המכשירים המחוברים אליו. צינורות פלסטיק יוצאים מגופו והוא נראה ישן ורגוע…

*

*

היא חילקה את זמנה בינו לבין הדס, התינוקת שנולדה רק 3 חודשים לפני האירוע, זה מה שהחזיק אותה שפויה במשך כל הזמן הזה, בעיקר כששכב מחוסר הכרה, מורדם ומונשם.

סיפרו לה שהטנק שלו קיבל פגיעה ישירה. הנהג והתותחן, שהיו בחלק הנמוך של הטנק נהרגו מיד ואילו הטען והוא הועפו אל מחוץ לטנק. הטען נפצע בינוני והוא שוכב בצפת ואילו יוסי, מפקד הטנק, נפגע בצידו הימני ומהנחיתה על הסלעים קיבל מכה בראשו. זו היתה הפגיעה החמורה ביותר מבחינתה. הרופאים – הם רק רצו להציל את חייו, לא משנה מה.

היא ישבה לידו וליטפה אותו, הרופאים גם עודדו אותה לעשות כך – ראו שכל פעם שהיא לידו, הוא נרגע יותר, הדופק נרגע ולחץ הדם משתפר.

*

אחר כך הגיע השיקום… הרופאים לא הפסיקו להגיד שהוא נס רפואי וכל כך התפעלו מההתקדמות הפיזית שלו, עד שנראה ששכחו שהוא סבל גם מפגיעת ראש לא קלה…

יוסי החלים מהפציעות במהירות, אבל לאדם ששמר על עצמו – התאמן כמה פעמים בשבוע במכון כושר, רץ שלוש פעמים בשבוע 10 ק"מ ורכב על אופניים בשבתות בקבוצה מאורגנת, חוסר היכולת לחזור לכל זה דיכא אותו. הוא ישב בבית בוהה בטלוויזיה ונתן לחיים 'לעבור לידו'.

מעבר לפגישות העקרות עם הפסיכולוג והפסיכיאטר, שקיבל ממשרד הביטחון והנסיעות למרכז השיקום בבית החולים, הוא כמעט ולא יצא מהבית. הוא נכנס למרה שחורה וגם לא לקח את הכדורים שקיבל, למעט הכדורים נגד כאבים, שכמותם גברה ככל שעבר הזמן.

הוא התנתק מכל החברים הרבים שהיו לו לפני המלחמה, רק מעט חברים עקשנים המשיכו לשמור איתו על קשר, וגם מספרם פחת כשראו שהוא מסרב להיפגש איתם.

יוסי התבייש בגופו, בפצעיו ומחוסר יכולתו לשחזר את כושרו. גם הראש החכם שהיה לו לפני אוגוסט 2006 נפגע והוא הרגיש את זה. הזיכרון שלו, הראיה המרחבית, הסבלנות – כל אלה נפגעו לו והוא הרגיש מאוכזב מעצמו, או כמו שהוא אמר לא פעם "אני לא אוהב את עצמי"…

*

רינה סגרה בעדינות ובשקט, עד כמה שיכלה, את ארון המטבח – אם הארון היה משמיע רעש קל שבקלים, יוסי היה עלול להתפרץ בצרחות…

"איך היתה הפגישה?" שאלה בהיסוס ובקול עדין, כשהיא יודעת מה תהיה התשובה, "סתם חבורה של כלומניקים שלא מצפים מעצמם לשום דבר יושבים ולא עושים שום דבר מועיל עם עצמם" השיב יוסי בכעס.

הוא לא בדיוק ידע על מי או על מה הוא כועס. לפעמים הוא כעס על עצם העובדה שהוא כועס.

"אולי תמצא משהו לעשות בזמן הפנוי שלך" הציעה רינה, כשהיא יודעת, שוב, שהיא מדברת לקיר אטום. "מה כבר אני יכול לעשות?!" השיב והכעס בקולו מתגבר. "אני כלום ! אני שבר כלי ! תסתכלי עלי !!!" את המילים האחרונות כבר צעק לכיוונה. "אני לא טוב לכלום עכשיו! מה אני אעשה ? אשב ואענה לטלפונים כל היום בתור איזה מזכירה ?! ככה את רואה אותי ?" קולו הפך למאשים, "למה נתת להם להציל אותי ? למה לא אמרת להם שינתקו אותי מהמכשירים ? אלה החיים שאת רוצה בשבילי ? בשבילנו ?" דמעות עלו בעיניו אבל הוא המשיך "והילדים ? את לא רואה שהם מפחדים ממני ?! כן ! עוד לא הרבצתי להם, וגם לא לך ! אבל אני לא יודע כמה זמן אני אוכל להחזיק ככה. אני נקרע מבפנים." הוא הסתובב חצי סיבוב כדי להסתיר את צד ימין הפגוע שלו, "את לא יודעת שאני בוכה בלילה ומרגיש שכל מה שאני רוצה זה למות".

היא ידעה. ועוד איך היא ידעה. היא היתה שוכבת לידו במיטה ומקשיבה לקולות הבכי החנוקים, מפחדת לגעת בו, מפחדת לזוז. היא שמרה עליו עד שנרדם וקולות הבכי התחלפו בקולות השינה.

את הכדורים כבר החליפו לו מספר פעמים, הוא התמכר כבר כמה פעמים למשככי הכאבים ונגמל מהם כל פעם מחדש וכל פעם זה היה כרוך בכאבי גמילה חדשים. אבל זה נתן לו משמעות חדשה. עוד משהו לחיות בשבילו, עוד אתגר שצריך לחיות בשבילו…

*

היום הזה עוד מעט נגמר, בשביל רוב האנשים, אבל בשביל יוסי (וגם בשביל רינה) בלילה מגיעים השדים, מגיעות המחשבות – הן באות וזוחלות כמו נחשים… שקטות וקטלניות… רינה ידעה שעוד לילה היא לא תישן – היא צריכה לשמור עליו, על אהובה. היא אהבה אותו פעם, היום זה נראה כמו נצח – כשהיה בריא וחזק והיא אוהבת אותו גם עכשיו – כשהוא כועס ועצבני רוב הזמן. היא לא תיתן לו ללכת כל כך מהר. היא לא תיתן לו את הפתרון הקל ! בריחה היא לא פתרון מבחינתה !

*

"המחלה"

את ויקטור פגשתי באיכילוב.

מדי פעם אני ניגש לביקורת, לבדוק "שהראש עדיין במקום", אחרי התאונה שעברתי לפני כמעט 7 שנים.

יותר נכון להגיד שפגשתי אותו בקפיטריה של איכילוב – במקום שיצאנו להפסקת קפה וסיגריה (אני קפה והוא סיגריה).

הוא היה מאלה שחבשו כובע כל הזמן כדי להסתיר את הקרחת, והיה להם צינור, שמגיע משקית שקופה, מחובר לזרוע העטופה במדי בית החולים.

התיידדנו והתחלנו לדבר לנו ככה, סתם, כמו שניים שנפגשים על כוס קפה והמכנה המשותף שלהם הוא בית חולים… L

לאט לאט ויקטור התחיל להיפתח וגולל בפני את סיפורו. אני לא אכתוב כאן את כל סיפור חייו, כי אז היה עדיף שאני אוציא ספר, אבל את סיפור ההתמודדות עם המחלה – אני כן רוצה לכתוב.

ויקטור עלה מאיטליה כשהיה ילד (הוא עצמו יליד 1958).

הוא היה ספורטאי והתאמן בעיקר באיגרוף.

קצת אחרי גיל 50, כשהוא נשוי עם 3 ילדים, התחילו לו פתאום כאבי בטן והוא החל לרדת במשקל.

בדיקות דם לא הניבו תוצאות, עד שבערך בספטמבר 2010, אחרי ביצוע CT  בטן, גילו לו מפרצת בעורק הבטני.

ויקטור אמר שהוא הרגיש שמשהו לא תקין קורה. הרופא יצא והסביר לו את המשמעות – אם המפרצת היתה מגיעה ל – 12 ס"מ, 99% שהיא היתה מדממת והוא היה מת תוך שניות.

לפני הניתוח לטיפול במפרצת, מצאו אצלו בלוטות לימפה מוגדלות, בוצעה ביופסיה והתגלה שיש לו סרטן מסוג לימפומה הודג'קין.

באוקטובר אותה שנה הוא עבר את הניתוח לתיקון המפרצת בבטן ושוחרר לביתו.

לאחר כחודש זימן אותו ד"ר נדב שריד וסיפר לו על המחלה האמיתית ששוכנת אצלו בגוף…

ויקטור : "בהתחלה לא הבנתי שמדובר בסרטן בכלל!"

הוא הועבר לאשפוז יום ועבר טיפול כימותראפי של 4 שעות כל פעם, אחת לשבועיים.

אחרי 6 טיפולים כאלה (12 שבועות), הוא עבר בדיקה שנקראת PET SCAN (CT) – זוהי סריקת CT לכל הגוף, שלוקחת בערך 4 שעות, בהן המטופל צריך לשכב ללא תזוזה.

התוצאה היתה שלא כל הסרטן נעלם.

בישיבה של המחלקה האונקולוגית הגיעו למסקנה שהטיפול עבד חלקית והחליטו על טיפול אגרסיבי יותר שכלל אשפוז מלא יחד עם כימותרפיה וכדורים.

הטיפול נערך אחת ליום – יומיים והוא הלך וגבר בהדרגה.

כל אותו זמן אישתו מלווה אותו, ואילו את הילדים הוא לא הסכים לראות, יותר נכון – הוא לא הסכים שהם יראו אותו ככה – האבא החזק שתמיד דאג הפך פתאום למשהו רזה, קרח שמחובר לצינורות.

במקביל לטיפול, ניתנו לו גם זריקות להעלאת רמת כדוריות הדם הלבנות, כאשר הוא התחיל מ- 7 זריקות ביום ועלה עוד.

לאחר האשפוז בוצע לויקטור סינון של הדם, שבו שאבו חלק מכדוריות הדם הלבנות הבריאות לשימוש עתידי של השתלת מח עצם במידה ויצטרך.

בביקור שגרתי אחד אצל הרופא הוא גילה גוש במרפק יד שמאל. ביופסיה גילתה שזהו גוש סרטני. שוב אשפוז של 3 ימים.

בביקורת אחרי חודש בוצעה ספירת דם ונקבע שהוא צריך השתלת מח עצם.

לביצוע ההשתלה יש צורך לדכא את המערכת החיסונית, כדי למנוע דחייה. הוא הועמס בטיפולי כימותרפיה שרק הלכו וגברו.

ההשתלה עצמה עברה בשלום ואז התחילו ההשלכות של הטיפול – בחילות, הקאות, חום. ויקטור הסתובב עם עירוי אנטיביוטיקה צמוד לו לזרוע.

בשלב זה הוא התרחק מכל החברים (או שאולי היו אלה הם שהתרחקו ממנו), כל מה שנותר לו זה הצוות הרפואי המדהים והמשפחה הקרובה.

אחרי 32 ימים של אשפוז נוראי, הוא שוחרר הביתה וחיכה לראות אם ההשתלה הצליחה.

בחודש יולי השנה, לאחר כמעט שנתיים של מאבק, גילתה סריקת ה- PET CT כי גופו נקי מתאים סרטניים.

כיום הוא עובר פעם בשבוע בדיקות ומעקבים שכוללים בעיקר בדיקות דם.

בדיעבד, כשהוא מביט לאחור ורואה את מה שעבר, הוא נזכר בפעמים שאמר לעצמו שכבר אין לו בשביל מה לחיות, שזה רק עניין של זמן, למה לעבור עוד טיפול ועוד טיפול. כמה וכמה פעמים הוא חשב שסיים את חייו.

הדבר שהחזיק אותו בחיים היתה המחשבה על המשפחה – על אישתו מיכל – שלה הוא מודה על כל הזמן הזה שהיתה איתו בתקופה הקשה ותמכה גם בו ובאותה נשימה גידלה 3 ילדים. על שלושת ילדיו (שהגדול בן 18 היום) – שהוא לא מרשה לעצמו להראות להם כמה כואב לו וכמה הוא עדיין סובל וחלש. הוא מנסה לשוב ולהיות חלק מחייהם, אחרי שנתיים שבהם היה מנותק.

את רוב חבריו הוא כבר לא רואה. כולם עזבו והתרחקו. ולדבריו של ויקטור – הוא התאכזב מהם קשות.

כשהסברתי לויקטור מה זה בלוגר, שזה בעצם כמו עיתונאי "פרי לנסר" שכותב מה שהוא רוצה ומפרסם את זה באינטרנט, הוא ביקש ממני להעביר, יחד עם הסיפור ההירואי שלו, המון תודות חמות לכל הצוות האונקולוגי בבי"ח איכילוב על תשומת הלב, על הטיפול הטוב והמיוחד שקיבל ואף לציין מספר אנשים, כמו אסתי רום על הדאגה והאכפתיות, ד"ר נדב שריד שעבר איתו את כל התהליך והיה איתו כל הזמן. ד"ר פרדי אביב שביצע את השתלת מח העצם ובכלל, כל מחלקת אונקולוגיה – הרופאים, האחיות והאחים.

ולבסוף – לפרופ' ברבש, מנהל בי"ח איכילוב פרופ' ברבש, שאסף והרכיב כזה צוות מדהים.

אז לסיום, כמו שאומרים בתשדירים של האגודה למלחה בסרטן – "אפשר לנצח את הסרטן".

מה שהם לא אומרים זה, כמה זה כואב ומדכא וכמה רגעי שפל יש בתהליך הארוך הזה.