מה זה וינשטיין ?


*

אז זהו שזה לא מה זה, אלא מי זה.

מיקי וינשטיין, שחזר לארץ אחרי 30 שנות "גלות" בארצות הברית שכללו נישואים, ילדים, גירושים ומה לא…

חזר לארץ ועושה את מה שהוא אוהב – שר.

*

מיקי ו.*

*

לאחרונה הוא הוציא דיסק ראשון בשם 'נוסטלגיה', שהשיר שפותח אותו נקרא 'תל אביב 24' ואני אישית מאד התחברתי אליו (הוא מתנגן אצלי באוטו נון-סטופ).

*

*

קצת על ההופעה – מיקי לא היה כאן 30 שנה ואני הרגשתי כאילו הוא חזר לארץ לאותו מקום שממנו הוא עזב – שומעים נגיעות של משינה בתחילת הדרך (בשיר ), רוק של תיסלם, כוורת ובנזין – בתולי כזה והתחלתי.

זו היתה הופעה שלו, עם הזמרת טל יהושוע קרט, יוסי סידי על הקלידים, נאור דיין ואבי חן על הגיטרות, יואב פינקלמן תופים, חבר טוב של מיקי – נועם הרטמן ניהול מוזיקלי ובס ונגינה מופלאה של דב האמר במפוחית פה במועדון השבלול בנמל תל אביב. המקום האינטימי הזה עשה לו רק טוב, יכולתי להירגע ולחזור למוזיקה של שנות השמונים, המוזיקה שאני גדלתי עליה.

*

קולאז נגנים*

מיקי התרגש ואני התרגשתי יחד איתו. כשהוא שר את 'בראש אחד' של דני ליטני, אני ממש שמעתי וראיתי את ליטני עומד על הבמה ושר…

יש לו קול עמוק ונעים שבא לידי ביטוי הכי טוב (לדעתי כמובן) בשיר '' כשאני עוצם את העיניים אני יכול לראות את מאיר אריאל יושב על כיסא בר על הבמה ומדקלם את השיר המרגש על הגעגועים לזאת שהיתה ועכשיו היא במקום אחר (אולי גם עם מישהו אחר).

*

כל הבמה*

יכול להיות שמיקי בוחר את השירים שהמילים שלהם מתאימות לו או שהוא מצליח להתאים את עצמו לשירים – למילים, למנגינה, למה שנמצא מאחורי המילים, אפשר לראות את כל המימיקה בפנים שלו ואת שפת הגוף ממש בתוך השיר.

בקיצור – הרבה שירים, מעט קאוורים, לרובם התחברתי, לחלקם קצת פחות אבל מיקי בהחלט נותן שואו ואני התרגשתי יחד איתו. יש המון אהבה על הבמה, המון שמחה. מיקי מדבר עם הנגנים שלו ומספר לקהל קצת על עצמו ועל העבר שלו.

איך אומרים באנגלית – "Good vibes"…

*

סיום ההופעה היה שוב עם השיר 'תל אביב 24' ודווקא בפעם השניה ששמעתי את השיר, אהבתי יותר את החיבור הזה בין מיקי לטל יהושוע קרט, שליוותה אותו לאורך כל ההופעה.

מיקי וטל

*

מאד אהבתי, אני מחכה ללכת לעוד הופעה ולעוד דיסק.

נדב מכין עוגיות


ערב קריר, שקד אצל חברה וצריך להעסיק את הקטן…

מה עושים ? מכינים עוגיות מבצק פריך. פשוטות ומהירות להכנה.

*

מכניסים למערבל 1/2 קילו קמח,

200 גרם חמאה (אנחנו השתמשנו במחמאה),

שקית אבקת אפיה,

2 ביצים,

כוס סוכר וקליפה מגוררת של לימון.

 

לשים את כל המרכיבים עד לקבלת בצק אחיד ומניחים לו לנוח חצי שעה.

בינתיים שוטפים את הכלים.

*

מרדדים את הבצק (אפשר בחלקים) לעלים בעובי של 3-5 מ"מ על משטח מקומח.

גוזרים צורות שונות בעזרת חותחנים (או אם ממש ממש יצירתיים – אפשר גם עם סכין).

מסדרים בתבנית את הצורות.

מפזרים מעט סוכר מלמעלה (דגש על מעט)

ומכניסים לתנור שחומם מראש ל- 180 מעלות למשך של כ-25 דקות.

כולם מאושרים ומקומחים ואחרי שהעוגיות מתקררות קצת,

מתחילים להכין את הנגלה הבאה, כי זאת כבר חוסלה עם הקפה.

התלבטות


אנחנו במצב ביש.

לא צריך להיות פרשן או בעל תואר בשביל לדעת שהמצב של מדינת ישראל והעם היהודי כרגע נמצא "בקנטים" כמו שאומרים.

המצב בעזה, הדו-שיח עם הפלסטינאים, ההסברה (?) הישראלית, הישראלי הממוצע בחו"ל… כל אלה רק גורמים לנו להיראות פחות ופחות טוב בעיני העולם.

ונוספה לנו צרה ובא עלינו המשט התורכי (ברובו) ונפלו שם 9 הרוגים ועוד כמה וכמה פצועים (אני לא שופט אם הגיע להם או לא הגיע להם), והעולם – נגדינו!

ולא סתם – אלא באחדות כזאת. ואנחנו באמת מנסים להיות בסדר עם כולם. אבל זה אף פעם לא מצליח לנו… אנחנו מנסים להיות בסדר עם הפלסטינאים ונותנים להם ונותנים להם והם יורקים לנו בפנים ומראים לעולם כמה אנחנו חארות כלפיהם וכמה הם מסכנים (ללא שום דיעה פוליטית).

אנחנו מנסים להיות בסדר מול התורכים, ובא איזה סגן שר (אהם אהם) ומשפיל את השגריר התורכי. לא מספיק – אנחנו גם הורגים להם כמה אזרחים על איזו ספינה שלהם בלב ים (אפילו לא במים הטריטוריאלים של ישראל…).

מה לעשות ?

לא יקום איזה משרד יחסי ציבור נורמלי וייקח על עצמו ליחצ"ן את ישראל כמו שצריך מול העולם ?!

איזה איש פרסום לא יכול לבוא ולהגיד "אני מוציא את ישראל טוב !" ?

מה ? כולם מפחדים מכשלון ?!

ועוד בא סגן שר הבטחון ומודיע מעל גלי האתר ש- "מלחמה בקרוב זה תרחיש שמאד יכול להיות…" מה ? מלחמה ? לא גמרנו עם השטויות האלה ?

הרי מלחמה כוללת עכשיו תחריב את כל המזרח התיכון ! יופעל פה נשק להשמדה המונית. מליונים ימותו. יותר מזה יישארו ללא קורת גג.

והעולם ? ישתוק ? יתמוך בצד אחד ? מה העולם יעשה ? האו"ם שמום ?

היה לי דיון עם אישתי לפני כמה ימים בדיוק על הנושא הזה – האם להישאר ולהתגייס למילואים או לתפוס את המטוס הראשון לחו"ל ולעוף מפה לכל הרוחות…

היצר הגולנצ'יקי שבי אומר לי לתרום והתנדב למילואים (למרות שאני נכה צה"ל).

מצד שני יש לי אישה ושני ילדים לחשוב עליהם…

התלבטות…

לתרום למדינה שתכל'ס צוחקת עלי, רומסת אותי, גובה ממני מיסים על כל צעד ושעל, מתערבת לי בחיים הפרטיים. כל בעל הון פה הוא גביר מושחת. כל איש שלטון (כמעט) נחשד באיזו פרשיית שוחד או אונס או השד יודע מה…

אבל זאת המדינה שלי…

בשבילה נפצעתי ובשבילה חברים שלי נהרגו…

פה בניתי בית. פה הקמתי משפחה. מה ? לעזוב את כל זה ?

אני עדיין בהתלבטות. כנראה שברגע האמת כשיתחילו ליפול פה טילים אני אגיע להחלטה.

עד אז אני אמשיך להתלבט על בעד ונגד…