האדומה האדומה הזאת


לפני מספר שנים התאהבתי. זאת לא היתה התאהבות כמו בספרים, זו היתה יותר "הידלקות" – נדלקתי עליה ואמרתי לחבר שבא איתי – "נדלקתי עליה ואני רוצה אותה!". לא עזרו הסיבובים והבדיקות במקומות אחרים – רציתי רק אותה. כולן היו יפות, שמורות, מטופחות, אבל בה היה איזה שהוא קסם פראי שלא יכולתי להפסיק לחשוב עליה.
באותו יום כבר לחצתי יד וסגרנו זיכרון דברים. אפילו לא לקחתי אותה לבדיקה (מעשה שאסור לעשות) – ביום שלמחרת כבר נהגתי בה הביתה – השברולט ספארק האדומה שלי. נכון שהיא לא היתה חדשה והיה לה גיר ידני, אבל היא הקסימה אותי – אז קניתי.

היא היתה בסדר! זאת אומרת – היא עדיין בסדר ! אבל פגעי הזמן לא פוסחים גם עליה ולפני שבועיים, תוך כדי נהיגה ברחובות השקטים של עירי הנחמדה, אני מנסה להעביר הילוך (גיר ידני – זוכרים?) כשלפתע אני שומע "פק" והרגל השמאלית שלי ננעצת ברצפת המכונית (רגל שמאל – זו הרגל שלוחצת על הקלאץ' – המצמד – על מנת להפריד בין המנוע לגלגלים שאוכל להעביר הילוך)… שיקול מהיר הביא אותי להעמיד את האדומה שלי בחניית רחוב זמינה וקרובה ולהתקשר למוסכניק שלי – סקירה של הנסיבות הובילה אותי למסקנה שנקרע הכבל של המצמד – הכבל שמחבר בין הדוושה למצמד עצמו. המחיר? יום ללא המכונית, גרירה על חשבון ביטוח הגרירה וכמה מאות שקלים בודדים שהחליפו ידיים בתמורה לכבל מצמד חדש.
אחרי כיוון של גובה הדוושה, יצאנו לנו מאושרים וטובי לב (אני והאדומה) וחזרנו לשייט ברחבי הסביבה (היא לא ממש אוהבת נסיעות ארוכות ואני לא ממש מאתגר אותה).

ולמה אני מספר לכם על מקרה, יחסית זניח, שקרה לפני שבועיים? כיוון שאתמול נסעתי לאחותי בעיר הקרובה ואחרי רמזור, אני לוחץ על דוושת המצמד להעביר הילוך… ורגל שמאל שוב שוקעת לה לכיוון רצפת המכונית האדומה והתמימה שלי… "לא שוב" אני קורא לעצמי בקול ומכוון את האדומה לעבר מפרץ תחנת אוטובוס כשארבעת אורות המחוון (וינקרים) מהבהבים.
ברגע הראשון חשבתי שאני צריך לפגוע פיזית בזה שהחליף לי את הכבל לפני שבועיים (כבל מקורי)… לפגוע פיזית זה קצת קיצוני מדי לטעמי… אז החלטתי פשוט לעזוב אותו ולעבור למישהו יותר אמין. כל זאת כשאני עוד לא יודע מה התקלה ורק מנחש שזה אותו כבל ארור התנתק לו ולכן אני נמצא באותו מצב שהייתי בו לפני שבועיים…
טלפון זריז לשירות הגרר תוך שאני מדרבן את המוקדנית שזה דחוף כי צהריים, חם ואני בתחנת אוטובוס ולא יכול לעזוב את המקום כי המשטרה גם תיתן לי דוח וגם תגרור לי את הרכב למגרש המשטרתי, שם אאלץ לשלם על אחסנתה של האדומה היקרה שלי.

לעזרתי הגיע אבא שלי. הוא עזב הכל ובא כדי לארח לי לחברה עד שהגרר יגיע (לקח לו בערך שעה – זמן טוב יחסית לשירותי גרירה וחילוץ) וכשהוא הגיע, ליווינו אותו כל הדרך למוסך, שם העלינו את האדומה היקרה שלי על הליפט וראה איזה פלא – כבל המצמד, שהייתי בטוח שהתנתק ממקומו, נמצא מתוח ומחוזק כדבעי. "אין ברירה, זה כנראה הקלאץ' עצמו – צריך להחליף אותו" אמר המוסכניק הותיק. "מחיר?" שאלתי בדאגה, שכן כל הרכב שווה בערך 3,000₪ (מה לעשות? עם כל האהבה שלי אליה, האדומה לא חדשה – היא כבר בת 10…). "1,500 כולל פירוק, החלפת שמן גיר והרכבה"… נכנסתי לבלבלות עם עצמי והחלטתי להיוועץ בזוגתי שתחייה – מה דעתה. עמדנו שם במוסך, האדומה היקרה שלי – מכסה מנוע פתוח, גבוה בשמים ואנחנו מתלבטים אם להוציא חצי משוויו של הרכב על תיקון או שלא… בשורה התחתונה, מאחר ואנחנו לא עומדים להחליף אותה ביומיים הקרובים – הוחלט לתקן. נפרדנו לשלום – אבא שלי מהמכונאי ואני מהאדומה ונסענו הביתה להטביע יגוני בכוס מים פושרת עם לימון – המשקה האהוב עלי החדש – עם המשטר הדיאטטי החדש (ע"ע פוסט קודם), אסור לי קפה, סוכר, גלוטן ועוד כמה מוצרי צריכה בסיסיים (שלא לומר מוצרי צריחה).

באמת שהרגשתי לא טוב, וכל מה שרציתי זה להיכנס מתחת לשמיכה ולישון יום יומיים, עד שהיקרה לי תהיה מוכנה ונוכל לקרוע את הכביש יחדיו… למזלי לא נאלצתי להמתין זמן רב וכבר למחרת (כלומר היום) היא היתה מוכנה – יפה ונוצצת, עם מצמד מקורי חדש (נכון, אל תהיו קטנוניים – רק המיסב, אבל מי סופר) ותיבת גיר נקייה מבפנים ומבחוץ. המכונאי שלי עשה עבודה טובה – סתם לכלכתי עליו קודם – הוא ממש בסדר.
יצאנו לכיוון הבית כשאנחנו מפליגים לנו על כביש 57 מערב, בואכה כפר יונה וההילוכים עוברים חלק, המצמד נלחץ כמו מרגרינה, או חמאה, מחוממת במחבת חם והנוף עובר. שרתי לי עם הרדיו כל הדרך עד הבית כשאני מחליט לכבות את המזגן, לפתוח חלון ולצרוח עם השירים הישראליים של רשת ג' (ככה בא לי).
עכשיו מה שנותר זה רק לרחוץ אותה לכבוד שבת (שאני אשפשף ??? – לוקח אותה לשטיפה) ולהעמיד אותה אחר כבוד בחנייה המסודרת (אני באמת חייב לבנות גגון נגד השמש הקופחת שעושה שמות לצבע האדום הבוהק שלה.

קעקועים ועוד – 2016


קיבלתי מתנה ליום הולדת.
כחובב קעקועים וכאחד שמתהדר בלא פחות מתשעה (!) קעקועים על הגוף, קיבלתי כרטיס VIP לכנס הקעקועים הבין-לאומי השלישי, שנערך בגני התערוכה – בביתן 11.

הגעתי עם אחי הקטן (שמתחרה בי על כמות וגודל הקעקועים בגוף) ועם חבר טוב (שמקעקע בזמנו החופשי) והתחלנו להסתובב ברחבי הביתן. מהר מאד נעלמנו אחד לשני בינות למקעקעים, עושי הפירסינג, פריק שואו ומוכרי אקססוריז מטורפים ובירכנו את אלכסנדר גרהם בל, שהמציא לנו את הטלפון (וגם את סטיב ג'ובס).

להמשיך לקרוא

רפואה סינית עתיקה בידיים מערביות


איילת יוגב פשוט לחות בריא

איילת יוגב פשוט לחות בריא

גם את הפוסט הזה אני אתחיל בגילוי נאות: איילת היא בת דוד שלי.

זהו. עכשיו שסיימנו עם הפורמליות, אפשר לעבור ל- "עבודת האלילים" – סתאאאאאאם… דיקור סיני והרפואה הסינית בכלל כבר מזמן לא נחלתם של תמהונים כאלה ואחרים. זוהי רפואה לכל דבר, שמשתמשים בה גם בבתי חולים קונבנציונליים. להמשיך לקרוא

עוגת שוקולד ללא גלוטן


בימים האחרונים אני מוצף בעוגות מסוגים שונים. כל עוגה שונה מחברתה – אם זאת עוגת הטריקולד ואם זאת עוגת הגבינה האפויה ללא בצק.המשותף לכל העוגות הללו, הוא שהן מכילות קמח מכל סוג שהוא, ובעלי בטן רגישה (צליאק) לא יכולים לאכול אותן.אז אחרי חיפושים, ניסיונות וניסויים הצלחנו להגיע לעוגה, שתהיה גם טעימה, גם שוקולדית וגם ללא קמח.

להמשיך לקרוא

דוד איתי מביא לנו סטאי


איזה כיף – דוד איתי הגיע מחו"ל.

איתי הוא אחיה של אישתי וחי בשנים האחרונות בחו"ל. מאחר והילדים מתים עליו ואנחנו מאד מתגעגעים, תמיד כיף כשהוא בא.

דוד איתי גם מאד אוהב לבשל, ומדי פעם גם מעלה תמונות של יצירות האומנות שלו לפייסבוק.

לכן מאד שמחנו כששמענו שהוא מגיע אלינו ביום שבת – תמיד יש למה לצפות באיזור הקולינרי.

דוד איתי מאד אוהב עופות וגם הפעם הוא לא הכזיב – הוא לקח עוף שלם ללא עצמות ופירק אותו לחתיכות.

את הכנפיים הוא השאיר לפעם אחרת אבל את הרגליים הוא השרה במשהו מוזר שנקרא 'סטאי'…

סטאי (SATAY) זהו רוטב אסייתי שיש לו הרבה וריאציות.

אנחנו קיבלנו את הגרסה עם הסומסום :

2 שיני שום קצוצות

5 ס"מ ג'ינג'ר קצוץ

2 פלפל צ'ילי בלי הממברנות ובלי הגרעינים (אפשר להחליף בבצל שאלוט קצוץ דק מאד אם לא רוצים חריף)

100 מ"ל חלב קוקוס

2 כפות טחינה וכף סילאן ללא סוכר (אפשר להחליף בשתי כפות חמאת בוטנים)

טיגון מעט שמן במחבת, מכניסים את הג'ינג'ר השום והבצל (או הצ'ילי).

לאחר טיגון מוסיפים את שאר המרכיבים, מביאים לרתיחה

את החזה הוא השרה במרינדה עם הרבה פטרוזיליה :

סויה

לימון

פטרוזיליה (הרבה)

סילאן

לצערי, איתי לא צילם את תהליך ההכנה של הרטבים, אז נשאר לי רק להראות את המוצר המוגמר…

מיד כשהוא הגיע, עמדנו שנינו וקילפנו וחתכנו תפוחי אדמה לצ'יפס

ואין כמו צ'יפס בשיטה הישנה – טיגון בשמן עמוק… עזבו אתכם עכשיו מבריאות וצ'יפס חסר טעם בתנור. צ'יפס אמיתי, חתוך ביד בסיר גדול עם שמן מבעבע… הממ…

מהשאריות של העוף שגורדו מהעצמות הוכנו 'עוף-בורגרס'

ועכשיו תור המנגל !

4 להבות פעלו בשיא העוצמה כדי לחמם את הרשת שעליה הונחו לאחר כבוד נתחי העוף השונים.

התישבנו ליד השולחן ותוך זמן קצר חוסל האוכל.

אפילו נדב, שרגיל לאכול שיפודים כשעושים "על האש" קיבל את מבוקשו, כששיפדנו לו נתח חזה.

ולסיום – הילדים החליטו להיות יצירתיים ותקעו פלח לימון על כוס המיץ שלהם.

שורה תחתונה – 3 מבוגרים, 2 ילדים ועוף אחד בלי כנפיים = 3 מבוגרים ושני ילדים שבעים מאד.

כפר יונה – מכפר לעיר (?)



רקע :

כפר יונה נוסדה בשנת 1932 על ידי קבוצת פועלים. היא נקראת על שמו של יונה פישר, שרכש את האדמה בשנת 1928 לצורך גידול הדרים.

יונה נפטר בשנת 1929, אולם בנו ואחיו המשיכו את חזונו ובינואר 1930 עלו 10 חקלאים על הקרקע והחלו לעבד את השטח.

בט"ו בשבט שנת 1932 עלו התושבים הראשונים על הקרקע. עשרת הבתים הראשונים נבנו ברחוב המייסדים והם כללו שני חדרים ומטבח, ושירותים בחצר.

בשנת 1933 הוחל בבניית סדרה שנייה של עשרה בתים נוספים.

בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת כלל הישוב כ- 70 משפחות והן נאלצו לקלוט כ- 750 עולים מארצות ערב. כפר יונה הפכה להיות המעברה הגדולה באזור.

מסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 עובר היישוב התפתחות וחידוש עם התווספותם של תושבים חדשים שגילו את יופיו הכפרי של המקום וסמיכותו לאזור המרכז. סלילתו של כביש 6 בשנים האחרונות קידמה רבות את היישוב והוא הפך למבוקש עוד יותר. (מתוך אתר מועצת כפר יונה)

המצב כיום :

כיום הישוב מונה למעלה מ-19 אלף תושבים והוא כולל תושבים ותיקים וחדשים ובעיקר הרבה צעירים שבאו לגדל את ילדיהם ביישוב כפרי.

תכנון עתידי של כפר יונה

1. לישוב אין אזור תעשייה, בניגוד לישובים הסמוכים אליו (ולאו דווקא גדולים ממנו כמו נתניה) – קדימה-צורן, פרדסיה, אבן יהודה, תל-מונד, קלנסואה. אי-לכך, אין לכפר מקורות הכנסה, למעט הארנונה ובתי העסק המעטים.

2. כבר היום ניתן לראות תכנון ובינוי של מעל ל- 2,000 יח"ד, כאשר כ- 4,000 יח"ד נוספות נמצאות בתכנון.

  • * הבתים המתוכננים להיבנות היו במקור של 9 – 14 קומות, אולם בפועל גובהם עולה על כך.
  • * ברצוני להפנות אתכם לספרה של הפרופ' רחל אלתרמן – 'מגדלים כושלים' ובמיוחד לאחת מפסקות הפתיחה בעמ' 16 : " עוד בטרם ניגשו החוקרים למחקר זה, צוות המחקר הצביע על חומרת הבעיה הצפויה בישראל בהקשר לתחזוקה של בניינים גבוהים למגורים, והזהיר מפניה. החוקרים היו מודעים לידע שהצטבר בארצות מערביות אחרות  ‑ שהוא כיום בחזקת "מן המפורסמות" – הוא ידע מוצק, המסתמך על ניסיון עגום בן עשרות שנים. מן המפורסמות היא המסקנה, שמבנים גבוהים למגורים בהסדר של "בית משותף" מתאימים רק לקבוצות האוכלוסייה האמידות מאוד. אולם הסתבר, שבישראל ידע זה אינו מוכר, ומה שכבר מזמן אינו טעון הוכחה כיום בארצות המערב האחרות, דורש הסבר ושכנוע בישראל."
  • * פרופ' אלתרמן מדרגת את המגדלים לשלושה גבהים עיקריים : עד 9 קומות, 10 – 20 קומות, מעל 20 קומות.
  • מאחר וכפר יונה, גם כעיר, פונה לציבור שמחפש דירות בפריפריה, זולות יחסית, אין באפשרותו של ציבור זה לממן אחזקה שוטפת של מגדל שגובהו עולה על 8-9 קומות.
    * דבר זה יגרום להזנחת המבנים (הן חיצונית והן פנימית, יוריד את ערך הדירות וייצור אזורי "סלאמס".
  • * בעמ' 76 באותו ספר, כותבת הפרופ' את מסקנותיה : "… החיפוש אחר הסדר שיבטיח תחזוקה ארוכת טווח במגדלי מגורים בישראל טרם הסתיים. מן הראוי שנושא שהצגנו יעורר טלטלה בקרב יזמי הנדל"ן מחד וגופי התכנון הלאומיים מאידך.  במציאות הישראלית, בה גרות כל שכבות האוכלוסייה במגדלי מגורים – והשיעור עוד צפוי לעלות באופן חד  ‑ אין פתרון קל לבעיית התחזוקה. קיים פער אמיתי בין העלות של תחזוקה בת קיימא, לבין הכושר והנכונות של מרבית משקי הבית לשלם את העלות…"
  • 3. הכביש היחיד שמוביל את הכפר ומחוצה לו הוא כביש מס' 57, המשמש ככביש רוחב מכביש מס' 6 (מחלף ניצני עוז) במזרח, דרך כביש מס' 4 (צומת השרון – בית ליד) ועד לכביש מס' 2 (מחלף נתניה) והעיר נתניה במערב.
  • * הכביש מנקז אליו, בנוסף לאלה הבאים מכביש 6, גם את כל הישובים הנמצאים מזרחית לכפר יונה.
  • * כיום עוברים על הכביש כ- 100,000 כלי רכב ביום (!), ובשעות הבוקר נסיעה של כ- 10 ק"מ לנתניה יכולה לארוך גם 50 דקות ויותר.
    * כביש עוקף 57 המסומן במפה אינו נמצא בתוכנית החומש של מע"צ וגם הוא מתוכנן בשלב א' להיסלל מצומת בורגתה במזרח ועד רחוב גילה במערב. המשך הכביש וחיבורו לכביש מס' 4 אינו אושר עדיין.
  • * אפשרות נוספת שעומדת בפני המתכננים היא, הרחבת כביש מס' 57 הקיים משני מסלולים בכל נתיב ל- 3 מסלולים בכל נתיב נסיעה… אפשרות זו אינה אפשרית מבחינה פיזית, עקב מגבלות טכניות של הכביש היום. הכביש הינו ברובו ללא שוליים (דבר שאינו מאפשר לרכבי חירום לעבור בו) ונחשב כביש "אדום". כמו כן, תוואי הכביש, הכולל עלייה תלולה, שאינה מאפשרת שדה ראייה, ואחריה ירידה תלולה – עבר כבר תאונות דרכים לא מעטות.
  • * מצב זה הינו מצב בלתי נסבל והוגשה כבר עתירה לבית המשפט העליון לגבי בנייתם של כ- 650 יח"ד.
  • * לעניות דעתי (ושל רבים מחבריי), אין לאפשר תוספות בנייה עד שלא ייסלל כביש גישה נוסף לישוב (הדבר נמצא כרגע על שולחנה של הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה).
  • 4. מרבית התושבים (הוותיקים והחדשים) שהגיעו לגור כאן, באו מן הערים הגדולות אל חיק הכפר השלו שבו בתים צמודי קרקע, דירות גן-גג והבניינים הגבוהים ביותר הם בני 5 קומות.
  • 5. בכפר יונה אין אף נקודת הזנקה לרכבי חירום (משטרה / מד"א / כב"א)
  1. נכון שיש יתרונות (בעיקר כלכליים) להעברת הישוב מסטאטוס של כפר לסטאטוס של עיר. אולם ! כל עוד לא התבצע תכנון אורבאני על ידי מהנדס ערים, אסור בתכלית האיסור להפוך את כפר יונה לעיר !

ג'יפ ג'וק


יום שבת של שבועות, איזה כיף – נוסעים לבקר קרובים בעפולה. קמנו בבוקר (צהריים), הרמנו טלפון שאנחנו מתנצלים אבל נאחר ויצאנו לדרך. כביש 6, מהירות שיוט בקרוז קונטרול והג'וק האדמדם משייט לו בכיף.

ארוחת צהריים, מנוחה קצרה ואנחנו יוצאים לכיוון חיפה – איך ? הכי פשוט (לכאורה) – מעפולה, כביש הסרגל, צומת מגידו ימינה, צומת התשבי, צומת יגור והופ אנחנו כבר בצ'ק פוסט.

חצי שעה נסיעה – 45 דקות מקסימום.

באותו הזמן, יצאו קרובים נוספים (שאליהם רצינו לנסוע) מתל אביב. (מזכיר שעורי מתמטיקה מהתיכון ?)

אמרנו – "נחכה קצת בחוץ או מקסימום ניקח מפתח מהשכנה…" פשוט, לא ?

אז זהו – שלא !

היציאה מעפולה, בואכה צומת התענכים (אמצע כביש הסרגל) עמוסה לעייפה… דיווח בגלגל"צ – רכב שרוף בהמשך, עומס תנועה עד צומת מגידו ואחר כך בצומת התשבי…

אמרנו – נסתובב, ניסע דרך נהלל, אמנם הדרך יותר ארוכה, אבל לפחות נוסעים.

אז זהו, שגם זה לא – צומת רמת ישי – השומרים – פקוקה גם היא.

זחלנו לנו בעומס הכבד, כשהילדים מתחילים כבר לשאול "מתי נגיע?"

ואז גמלה בליבנו החלטה – אם ברומא מתנהגים כמו רומנים, א… סליחה – רומאים, בישראל נתנהג כמו ישראלים !

הרי יש לנו ג'וק… אמנם לא 4X4, אבל לשבילי עפר הוא מתאים בהחלט…

ירדנו מהכביש והתחלנו לנסוע בדרך העפר המקבילה לכביש הסרגל.

זוגתי התרגשה – זו היתה לה הפעם הראשונה שהיא יורדת מהאספלט השחור לטובת הכורכר הלבן.

לפנינו ומאחורינו רכבי 4X4 ענקיים (דיפנדר, שברולט סילברדו ועוד מפלצות), ואנחנו הקטנים מקפצים לנו בכיף על האבנים הקטנות.

כל הדרך אנחנו מסתכלים מהחלון ורואים עד כמה אנחנו קרובים לשדה החמניות המסיטות את ראשון לעבר השמש.

בצומת מגידו פנינו ימינה והמשכנו עוד כ- 100 מטרים על שביל העפר. בשלב זה החלטנו לחזור לכביש, מאחר ואנחנו לא מכירים את השטח ובאמת שנהיה כבר מאוחר.

קרובי המשפחה שיצאו מתל אביב כבר המתינו לנו בביתם ולא רצינו לבזבז זמן על סיבוכים מיותרים, ובטח שלא כשיורד החושך.

נהנינו מאד מנסיעת "השטח" הראשונה שלנו, ומי יודע – אולי יהיו עוד כאלה…

צריך רק לחפש שבילי עפר ופשוט "לתת בגז".

עכשיו נשאר רק לשטוף את האוטו וללכת לישון.

נכון, זאת לא "נסיעת שטח" והרבה אנשים ובואו ויצחקו, אבל זו היתה טבילת האש הראשונה ובעיקבותיה (כך מקווים) יבואו עוד.