הגעתי ליעד


הגעתי למשקל היעד שקבעתי לעצמי. האמת – כיף לראות אותו על המשקל.
אבל עכשיו מתחילה המלחמה האמיתית – לשמור על המשקל הזה… איך עושים את זה בעצם ? אם אני אמשיך לאכול מה שאכלתי עד היום, בתוך "המשטר הדיאטטי" שכפיתי על עצמי – אני אמשיך לרדת, וזאת לא המטרה. מצד שני, אם אני אחזור לאכול כמו שאכלתי לפני כן… אני אתחיל שוב לעלות במשקל ואפילו אעבור את המשקל שממנו התחלתי… בעיה.

כרגע אני מתמקד בלא לעלות שוב ולשמור על אותה רמת שובע שהיתה לי במשך כל התקופה הארוכה הזאת. הבוקר עליתי על המשקל וראיתי שאני קילו וחצי מעל היעד, מה שאומר שקצת הגזמתי אתמול עם האוכל. כזה אני – קיצוני, בכל מה שאני עושה, לטוב ולרע. או שאין דבר כזה קיצוני טוב ?

לכל אורך התקופה קיננה בי המחשבה שמא אני הופך לאנורקטי – שהריצה אחר המשקל האידיאלי תוביל אותי לרצות לרדת עוד ועוד. אני שמח שזה לא קרה, שאני שמח על המשקל שלי כמו שהוא – אותו משקל שהיה לי לפני… 16 שנה, 4 ילדים, פעילות גופנית ואכול כפי יכולתך…

חשבתי הרבה והתלבטתי עם עצמי, ואני עדיין בהתלבטות הזאת, אם להניח כאן תמונה שלי בלי חולצה – אני – שגם לבריכה הולך עם חולצה – שלא יראו את הכרס, שלא יראו את הקעקועים, את השיערות בבטן ובחזה… אז הכרס ירדה, נשארו הקעקועים והשיערות, שהם שזורים אחד בשני – הרי אני לא יכול להסיר את השיערות בלייזר בגלל שיש לי קעקועים ובגלל שגילחתי את הבטן והחזה מספר לא מבוטל של פעמים, גדל לי שם יער פרא… אני חושב שהבנתם את הרעיון הכללי… אני אפסיק עם תיאורי הזוועה ואסכם בכך שאני לא אוהב את איך שאני נראה. מזל שזוגתי אוהבת אותי כמו שאני – קוף.
גם אין לי תמונה של "לפני", כך שאני גם לא יכול לעשות השוואה ויזואלית של מצב הבטן שלי שהיתה לפני מספר חודשים (אני כבר לא זוכר מתי התחלתי את השינוי התזונתי הזה.

אבל הגעתי ליעד!!!

עכשיו החוכמה היא להמשיך הלאה, ולקראת ארוחת שישי המתקרבת היום, להקפיד ולהמשיך לאכול בריא ואף יותר חשוב מזה – להקפיד לאכול נכון.

אז תמונה שלי shitless לא תקבלו כאן, עד כמה שאתם בטח רוצים 🙂 תאלצו לקבל את המילה שלי…

אז עד הפעם הבאה – שבה אני אביא לכם איזו סקירה על מוצר או על מקום, מתכון או מסעדה או אפילו סתם טיול בארץ או בעולם חלק ראשון או חלק שני – נשתמע לנו חברים.

Spices – סערה בכוס תה


אם הייתם שואלים אותי, עד לפני מספר שנים, אם אני רוצה לשתות תה, התשובה האינסטינקטיבית שהייתי שולף הייתה " תה זה לחולים! "???????????????????????????????

אבל… מאז בגרתי והחכמתי ולמדתי שתה לא חייב להיות אותו שקיק דלוח ששמים בכוס מים רותחים עד שהם מקבלים גוון צהבהב של… אממ.. סוג של נוזל היוצא מגופנו (תשחצים מישהו?)… להמשיך לקרוא

לא לנשים בלבד


*

לפני מספר ימים יצא לי להכיר מקום חדש וקסום לילדים, תינוקות ו… אימהות?! אז מה אני עושה שם ?

אני לא אתחיל עכשיו בדיון על תפקוד מגדרי בחברה המערבית המתוקנת (זה יחכה לפוסט פרטי משלו).

אבל, כשישבתי שם, עם עוד כ- 15 בלוגריות, עיתונאיות ומובילות דעה אחרות, אמרתי לעצמי (שוב) – "אתה אבא! גם אני מחליט על הילד שלי!"

אי לכך, לא מצאתי שום סיבה שלא להיכנס פנימה בראש מורם ולהשתתף בפעילות ה- 'כביכול לנשים' שנערכה במקום.

גם אני שם

*

אז נתחיל מההתחלה.

חנות 'תותי במושב' (רשפון), הוקמה בשנת 2004 ע"י עינת שחר. היעוד הראשוני של החנות היה להיות חנות בוטיק לתינוקות, שבה ניתן יהיה למצוא כל מה שמחפשים לתינוק ולילד (כמעט).

במילה 'כל' אני מתכוון לטקסטיל (וילונות, מצעים), בגדים, צעצועים מבד ומעץ, עגלות, מנשאים, נעליים, מוביילים, מתנות לתינוק וכמובן מוצרים לעיצוב החדר… וכמו שאמרתי – כמעט הכל.

החנות עמוסה במוצרים והצבעים מושכים את העין כל פעם למקום אחר, לראות עוד משהו ועוד משהו. ממבט ראשון החנות נראית מאד מבולגנת, אבל לאחר כמה שניות, כשהעין מתרגלת לשפע, לצבע ולמיקום ניתן לראות שכל נושא נמצא במקום משלו, ותחקור קצת יותר מעמיק מגלה גם שהחנות מבוססת על תורת הפאנג-שווי.

קולאז תותי

כדי להוכיח לנו עד כמה מיקום של חפצים וכיוונם יכול להשפיע, ערכנו ניסוי עם מעצבת הפאנג-שוווי, נטע כפרי. הכיסאות סודרו בצורות שונות מסביב לשולחן ארוך, ואנחנו התיישבנו עליהם בצורה שנטע סידרה – עם הפנים לשולחן, עם הפנים החוצה, מעבר למפתן דלת לכיוון חדר אחר וכד'.

נטע דיברה וסיפרה לנו על עצמה ומה היא עושה, קצת על תורת הפאנג-שווי וניסינו להתרכז במה שסביבנו וגם במילים של נטע (קצת קשה לבעלי הפרעות קשב כמו שלי). מדי מספר דקות התבקשנו לקום ולעבור לכיסא אחר, ושוב להתרכז במה שמסביב.

בסופו של דבר החזרנו את הכיסאות "למקום" ושחזרנו איפה היה לנו יותר קל להקשיב, איפה היה יותר קשה, כשהמטרה – כמו שאמרתי קודם לכן, היא שאנחנו נבין שהמיקום של כל חפץ משפיע על המרחב שמסביבו.

*

וואו, עברה למעלה משעה ואנחנו היינו אממ.. איך לומר – מרותקים ? מרותקות ? מרותק ומרותקות ? … איך צריך בדיוק לומר ? לא משנה היינו בריתוק סמיילי

*

תותי במושב

*

עכשיו הגיע הזמן להכיר את עינת – בעלת החנות (שהיא גם תלמידה של נטע כפרי). עינת היא בוגרת מנהל עסקים ולאחר סיום התואר עשתה קורסים של תפירה ועיצוב.

כיום היא מתעסקת בטקסטיל בעיקר – מוצרים לעיצוב החדר ויבוא מוצרים משלימים.

החנות מציעה לילדים פינת משחק, בזמן שהאימהות שההורים מתבוננים ובוחרים.

בגדים יש עד מידה 18 ונעליים עד מידה 35-36, כאשר יש פריטים שהיא מביאה לנשים ולילדות כסט (למשל נעליים, או בגדים).

*

יחד עם 'תותי במושב', נמצא גם סטודיו וחנות של תכשיטים ותיקים (במקור תיקי עגלה) של המעצבת יעל עוז כרמון בשם 'HollaMama'. יעל למדה במקור עיצוב תעשייתי, נבחרה למסלול Division של חברת 'כתר פלסטיק' והמשיכה ללימודי תואר שני של ניהול העיצוב בבצלאל.

*

hollamama

*

בזמן הריונה הראשון למדה תפירה אצל מורה פרטית והתחילה לבנות מודלים לתיקים, שיהיו יפים, אבל בעיקר פונקציונליים. כמו בטנה מגוממת (עשויה מפוליאסטר – נגד מים).

המחשבה היתה שיהיה כיף ללכת עם התיק גם אחרי שמסתיים השימוש בו כתיק לעגלת תינוק.

את התיק הראשון היא עשתה מעור, האבזמים מצופי זהב והוא עלה כ- 700 ש"ח.

כיום היא מכינה את הקולקציות (הלא גדולות) שלה מחומר דמוי עור, אבל עדיין לא מוותרת על האבזמים המוזהבים (במחיר של כ- 550 ש"ח).

בהמשך, נוספו גם רצועות גב נתיקות ומתיק 'נשי', הוא הפך לתיק שגם אבות יכולים ללכת איתו בלי לחשוש שמא "גבריותם" תיפגע.

*

תיקים

*

יחד עם התיקים, ליעל יש גם ליין של תכשיטים (כסף או זהב 24K) ומראות –

הליין כולל ארבעה סוגים של אימהות ומספר סוגי בעלי חיים, כאשר כל 'סוג' של אמא מסמל אמא בעלת יתרונות אחרים –

ההודית
האישה ההודית מעוטרת בחמסה בעין השלישית ובעגילי האוזניים. בעלת יכולות אינטואיציה ויכולת ראיה לרחוק והיא קשובה לרחשי ליבם של הסובבים אותה. כאימא, היא קשובה לחזקות העין השלישית, והאינטואיציות האימהיות שלה מאפשרות לה חיבור ללא מילים לילדיה.

היפנית
עדינה ומוקפדת, חכמה ואסרטיבית. כאימא היא מכוננת השלום והשמחה של הבית. החמסות מופיעות כשתי ידיים על ביטנה ומבטאות בכך ברכה לפוריות והגנה אימהית עוד מההיריון.

הסינית
האישה הסינית טובה ושובת לב, משרה אווירת נינוחות והרמוניה בסביבתה ומשמרת בקרבה את ניצוץ החיים והתמימות השובבית עימה נולדנו. כאימא, מעניקה הגנה על הלב ושומרת על אופטימיות, תוך דאגה אימהית מסורה.

המזרח אירופאית
מבטאת חמימות, רכות לב וקירבה לאימא אדמה. חיצוניותה המזכירה בבושקה, משמרת בה את הסמליות לאימהות, פריון, התפתחות וחוזק נשי. כאימא, רכה ונעימה ומשרה אווירת ביטחון לילדיה.

*

ארבע אימהות

*

ולכל בעל חיים יש את היתרונות שלו.

אריה : הוא סמל לאצילות, איתנות ועוצמה. דמותו מייצגת סגולה לכוח, אומץ וטוב לב.

ינשוף : מסמל חוכמה, ראיית הנסתר ויכולת ריפוי. דמותו מייצגת סגולה להגנה רוחנית, בריאות ושלווה.

איל : האיל מסמל חן, אצילות ועוצמה. דמותו מייצגת סגולה להתחדשות, יצירתיות ואהבה.

כבשה : מסמלת טוהר, חמימות ועדינות. דמותה מייצגת סגולה לסובלנות, שינה ערבה ולחלומות טובים.

פרה : מסמלת רוחניות, נתינה ואימהות. דמותה מייצגת סגולה לשפע, שקט פנימי והגשמת משאלות.

ארנב : הוא בר-מזל וחביב הקהל ומסמל אסתטיקה, אינטואיציה וזיכרון חד. דמותו מייצגת סגולה למזל טוב, כריזמה וחברות טובה.

ציפור : מסמלת חופש, קלילות ותקשורת טובה. דמותה מייצגת סגולה לשלווה, עדינות וזוגיות.

פיל : מסמל חוכמה, אריכות ימים ואלגנטיות. דמותו מייצגת סגולה ליציבות, ביטחון ומזל.

*

אני יצאתי מהחנות כשאני כבר חושב על מתנות לשני האחיינים שלי, לשקד ולנדב. ללירון הבאתי צמיד מצופה זהב עם ה- 'אמא' שמתאימה לה ביותר (לפי דעתי). אני שמח שהצלחתי לקלוע גם לדעתה.

צמיד ללירון

*

אז –

עינת ויעל

תותי במושב, הפרחים 17, רשפון 09-9514590

שעות פעילות: א'-ה': 10:00-18:00, ו': 09:30-15:00
http://www.tuty.co.il
*

הולה מאמא, הפרחים 17 רשפון 09-8654791

מרמלדה מרקט ובחנויות בוטיק נבחרות.
לבירור חנות קרובה: 09-8654791.
http://www.hollamama.com

*

* רוב התמונות באדיבות אורנה מלכי-לבנה

FemDom (לגילאי 18 ומעלה)


שימו לב, חלק מהתכנים מיועדים לגילאי 18 ומעלה.

FemDom

רבים מהקוראים ירימו גבה לשם המוזר של הפוסט הזה.

אלה שבכל זאת יריצו בגוגל את הביטוי, אולי יתחלחלו ממה שהם ימצאו שם (ואולי לא).

FemDom – Feminine Domination הוא מושג הלקוח מעולם ה- BDSM (בעברית "עממית" סאדו-מאזו) ומתאר בעצם סוג של "עולם" שבו הנשים שולטות והגברים הם העבדים הכנועים שלהן והן יכולות לעשות בו כרצונן.

בניגוד ל- MaleDom המתאר מצב הפוך לגמרי.

*

OK… מה לי ולביטוי הזה, או יותר נכון – נראה למישהו שאני אעלה כזה פוסט בלי איזה שהוא סימן שהוא למבוגרים בלבד ?! ממש לא.

אני פשוט רוצה לתאר מצב אמיתי לחלוטין, הלקוח ממדינת ישראל בשנות האלפיים ששם ישנה שליטה חד משמעית שאינה משתמעת לשתי פנים של נשים.

עכשיו צריכים להגיע שלושה סימני שאלה גדולים ואדומים (לא אצלי, אצלכם) – איך זה יכול להיות ? לא יכול להיות ! מה פתאום ! אין דבר כזה ! ועוד ועוד… אז זהו – שיש !

*

סיפור המעשה :

סימן טוב ומזל טוב – התחתנתם . איזה יופי. מסיבה עם DJ מהשורה הראשונה, אוכל ויין כיד המלך, הרב מברך וכולם שמחים ומאושרים ואתם נקשרים לכם באזיקים אחד לשניה ואחת לשני.

love cuffs

love cuffs

עבר לו זמן לא רב, אתם כבר חזרתם מירח הדבש ובת הזוג, במזל טוב, יולדת בן זכר. שוב שמחה ואושר, אורחים מגיעים ומברכים, הרב מגיע ומרך את ברכותיו שלו – וגם "מקצר לקטן את השמחה" וכולם מאושרים.

גם הזוג הצעיר מאושר.

וכך עוברות להן מספר שנים (To make a long story short), לא אלאה אתכם בהמשך דרכו של בני הזוג, אולי נולד עוד ילד, אולי שניים והחיים ממשיכים.

ואז, כל הדברים הקטנים שלא שמנו לב אליהם לפני כן, מתחילים לצוץ ולעלות לפני הקרקע, האהבה הגדולה שהיתה מתחילה להיסדק וקרעים מתחילים להיווצר בזוגיות המושלמת שלכם…

*

מנסים טיפול זוגי, מנסים עוד אחד, האישה והבעל מתחילים להתרחק זה מזו וזו מזה, אולי יש גם איזה רומן קטן בעבודה (שלו או שלה, זה לא ממש משנה), אתה עוזב את הבית למספר ימים "כדי להתאוורר", חוזר ומנסים שוב, לא ממש מצליח ואז מחליטים להתגרש !

*

בעולם מושלם, מחלקים את הרכוש המשותף בין שני בני הזוג, קובעים משמורת משותפת על הילדים וכל אחד הולך לדרכו. אבל מה לעשות שאנחנו חיים בעולם לא שוויוני בעליל… וכאן נכנס הכח הנשי לפעולה :

מספיק שהגברת תתקשר 100 (משטרה – למי שלא מכיר) ותדווח שבן זוגה מאיים עליה – היא לא צריכה הוכחה, היא לא צריכה שהוא ירים עליה יד, מספיק להגיד שהיא חוששת להיות לידו והוא מהווה איום עליה ו/או על הילדים – באופן אוטומטי וכמעט ללא יכולת לערער, הבעל נעצר על ידי המשטרה, הוא מתחיל בהליך פלילי ומורחק מהבית למשך שבוע שלם (כשהוא נתון במעצר בית).

עצור

קרדיט : אתר nrg

עכשיו תגידו – "זה הכל ?"

אז זה לא הכל – בהסכם בוררות (עוד לפני הגירושים וההסכמים), יום שני זה היום שלך לקבל את הילדים, אולם 'היא' (פרודתך) באה ולקחה אותם, על פניו חטיפה לכל דבר, אתה – הגבר, פונה למשטרה ומתלונן על חטיפה. הדבר הראשון שישאלו אותך, זה – "מה עשית לה שהיא לקחה ממך את הילדים ?!" – אתה אשם בזה שהיא לקחה את הילדים…

*

הפניה לפוסט – אם אין אני לי – רישום פלילי לי…

*

עד כאן בנושא המשטרה, עכשיו הגעתם לבית המשפט. החוק בארץ, באופן אוטומטי כמעט, משאיר את הילדים אצל האמא. לא משנה אם היא היתה המפרנסת העיקרית ואתה היית 'עקר הבית'. הילדים הולכים לאמא ! במקרה הטוב תקבלו משמורת משותפת ואתה תשלם מזונות כאילו הם אצלה כל השבוע…

*

אני לא רוצה להמשיך בנושא, אבל אותו "עולם" דמיוני שבו לנשים יש כח על פני הגברים (FemDom) קורם עור וגידים. נכון, כאן ההתעללות היא פחות פיזית ויותר נפשית, אבל תודו שזה ממש לא נעים שיש לך תיק במשטרה על אלימות ורשום לך בתעודת היושר ששהית במעצר או שנעצרת.

*

"המחלה"


את ויקטור פגשתי באיכילוב.

מדי פעם אני ניגש לביקורת, לבדוק "שהראש עדיין במקום", אחרי התאונה שעברתי לפני כמעט 7 שנים.

יותר נכון להגיד שפגשתי אותו בקפיטריה של איכילוב – במקום שיצאנו להפסקת קפה וסיגריה (אני קפה והוא סיגריה).

הוא היה מאלה שחבשו כובע כל הזמן כדי להסתיר את הקרחת, והיה להם צינור, שמגיע משקית שקופה, מחובר לזרוע העטופה במדי בית החולים.

התיידדנו והתחלנו לדבר לנו ככה, סתם, כמו שניים שנפגשים על כוס קפה והמכנה המשותף שלהם הוא בית חולים… L

לאט לאט ויקטור התחיל להיפתח וגולל בפני את סיפורו. אני לא אכתוב כאן את כל סיפור חייו, כי אז היה עדיף שאני אוציא ספר, אבל את סיפור ההתמודדות עם המחלה – אני כן רוצה לכתוב.

ויקטור עלה מאיטליה כשהיה ילד (הוא עצמו יליד 1958).

הוא היה ספורטאי והתאמן בעיקר באיגרוף.

קצת אחרי גיל 50, כשהוא נשוי עם 3 ילדים, התחילו לו פתאום כאבי בטן והוא החל לרדת במשקל.

בדיקות דם לא הניבו תוצאות, עד שבערך בספטמבר 2010, אחרי ביצוע CT  בטן, גילו לו מפרצת בעורק הבטני.

ויקטור אמר שהוא הרגיש שמשהו לא תקין קורה. הרופא יצא והסביר לו את המשמעות – אם המפרצת היתה מגיעה ל – 12 ס"מ, 99% שהיא היתה מדממת והוא היה מת תוך שניות.

לפני הניתוח לטיפול במפרצת, מצאו אצלו בלוטות לימפה מוגדלות, בוצעה ביופסיה והתגלה שיש לו סרטן מסוג לימפומה הודג'קין.

באוקטובר אותה שנה הוא עבר את הניתוח לתיקון המפרצת בבטן ושוחרר לביתו.

לאחר כחודש זימן אותו ד"ר נדב שריד וסיפר לו על המחלה האמיתית ששוכנת אצלו בגוף…

ויקטור : "בהתחלה לא הבנתי שמדובר בסרטן בכלל!"

הוא הועבר לאשפוז יום ועבר טיפול כימותראפי של 4 שעות כל פעם, אחת לשבועיים.

אחרי 6 טיפולים כאלה (12 שבועות), הוא עבר בדיקה שנקראת PET SCAN (CT) – זוהי סריקת CT לכל הגוף, שלוקחת בערך 4 שעות, בהן המטופל צריך לשכב ללא תזוזה.

התוצאה היתה שלא כל הסרטן נעלם.

בישיבה של המחלקה האונקולוגית הגיעו למסקנה שהטיפול עבד חלקית והחליטו על טיפול אגרסיבי יותר שכלל אשפוז מלא יחד עם כימותרפיה וכדורים.

הטיפול נערך אחת ליום – יומיים והוא הלך וגבר בהדרגה.

כל אותו זמן אישתו מלווה אותו, ואילו את הילדים הוא לא הסכים לראות, יותר נכון – הוא לא הסכים שהם יראו אותו ככה – האבא החזק שתמיד דאג הפך פתאום למשהו רזה, קרח שמחובר לצינורות.

במקביל לטיפול, ניתנו לו גם זריקות להעלאת רמת כדוריות הדם הלבנות, כאשר הוא התחיל מ- 7 זריקות ביום ועלה עוד.

לאחר האשפוז בוצע לויקטור סינון של הדם, שבו שאבו חלק מכדוריות הדם הלבנות הבריאות לשימוש עתידי של השתלת מח עצם במידה ויצטרך.

בביקור שגרתי אחד אצל הרופא הוא גילה גוש במרפק יד שמאל. ביופסיה גילתה שזהו גוש סרטני. שוב אשפוז של 3 ימים.

בביקורת אחרי חודש בוצעה ספירת דם ונקבע שהוא צריך השתלת מח עצם.

לביצוע ההשתלה יש צורך לדכא את המערכת החיסונית, כדי למנוע דחייה. הוא הועמס בטיפולי כימותרפיה שרק הלכו וגברו.

ההשתלה עצמה עברה בשלום ואז התחילו ההשלכות של הטיפול – בחילות, הקאות, חום. ויקטור הסתובב עם עירוי אנטיביוטיקה צמוד לו לזרוע.

בשלב זה הוא התרחק מכל החברים (או שאולי היו אלה הם שהתרחקו ממנו), כל מה שנותר לו זה הצוות הרפואי המדהים והמשפחה הקרובה.

אחרי 32 ימים של אשפוז נוראי, הוא שוחרר הביתה וחיכה לראות אם ההשתלה הצליחה.

בחודש יולי השנה, לאחר כמעט שנתיים של מאבק, גילתה סריקת ה- PET CT כי גופו נקי מתאים סרטניים.

כיום הוא עובר פעם בשבוע בדיקות ומעקבים שכוללים בעיקר בדיקות דם.

בדיעבד, כשהוא מביט לאחור ורואה את מה שעבר, הוא נזכר בפעמים שאמר לעצמו שכבר אין לו בשביל מה לחיות, שזה רק עניין של זמן, למה לעבור עוד טיפול ועוד טיפול. כמה וכמה פעמים הוא חשב שסיים את חייו.

הדבר שהחזיק אותו בחיים היתה המחשבה על המשפחה – על אישתו מיכל – שלה הוא מודה על כל הזמן הזה שהיתה איתו בתקופה הקשה ותמכה גם בו ובאותה נשימה גידלה 3 ילדים. על שלושת ילדיו (שהגדול בן 18 היום) – שהוא לא מרשה לעצמו להראות להם כמה כואב לו וכמה הוא עדיין סובל וחלש. הוא מנסה לשוב ולהיות חלק מחייהם, אחרי שנתיים שבהם היה מנותק.

את רוב חבריו הוא כבר לא רואה. כולם עזבו והתרחקו. ולדבריו של ויקטור – הוא התאכזב מהם קשות.

כשהסברתי לויקטור מה זה בלוגר, שזה בעצם כמו עיתונאי "פרי לנסר" שכותב מה שהוא רוצה ומפרסם את זה באינטרנט, הוא ביקש ממני להעביר, יחד עם הסיפור ההירואי שלו, המון תודות חמות לכל הצוות האונקולוגי בבי"ח איכילוב על תשומת הלב, על הטיפול הטוב והמיוחד שקיבל ואף לציין מספר אנשים, כמו אסתי רום על הדאגה והאכפתיות, ד"ר נדב שריד שעבר איתו את כל התהליך והיה איתו כל הזמן. ד"ר פרדי אביב שביצע את השתלת מח העצם ובכלל, כל מחלקת אונקולוגיה – הרופאים, האחיות והאחים.

ולבסוף – לפרופ' ברבש, מנהל בי"ח איכילוב פרופ' ברבש, שאסף והרכיב כזה צוות מדהים.

אז לסיום, כמו שאומרים בתשדירים של האגודה למלחה בסרטן – "אפשר לנצח את הסרטן".

מה שהם לא אומרים זה, כמה זה כואב ומדכא וכמה רגעי שפל יש בתהליך הארוך הזה.

החתונה היוונית שלי


טוב, לא ממש יוונית – אבל בהחלט מזרח תיכונית.

יש לי חבר שגר בכפר לא רחוק ממקום מגוריי.

הוא גם המוסכניק שלי (ושל עוד לא מעט אנשים).

יש לו אישה, 3 בנות ובן.

והוא ערבי מוסלמי.

אני מכיר אותו כבר 10 שנים בערך, אותו ואת אחיו. הוא אפילו הוזמן לחתונה שלי.

אז כשאחיו התחתן, הוא הגיע אלי הביתה בסביבות 10 בלילה כדי להביא לי את ההזמנה באופן אישי.

אז אני יכול שלא לבוא ?

מזל שגם את אחי הקטן הוא מכיר, אז איחדנו כוחות ובאנו יחדיו – אני, אחי הקטן ואישתו (שרצתה לראות מה זה חתונה ערבית).

האמת היא שלא ידענו למה לצפות – יהיו יריות ? איזה אוכל יהיה ? הפרדה נשים / גברים ?

אז באנו. אנחנו ועוד מספר לא מועט של חברים (יהודים), שאת רובם אני מכיר.

האמת היא – שחלקם הגדול משרת בכוחות הביטחון בתפקידים אלה ואחרים.

"גני המשולש" – זה השם של גן האירועים שבו התחתן האח של החבר שלי.

מקום חצי מקורה, עם במה גדולה שעליה ניגנה להקה עם זמר (השירים בערבית כמובן).

מי שתכנן את הסאונד עשה עבודה לא ממש טובה כי הרמקולים היו אך ורק ליד הבמה – אז מי שישב קרוב התחרש, ומי שישב בקצה השני – נו טוב, שמע לא רע.

אני מעריך שהיו כ- 300 אורחים במסיבה. טוב, החבר שלי הוא דמות ידועה באזור ודוד שלו גם רץ לראשות המועצה המקומית פעם.

אז אנחנו (היהודים) מילאנו 4 שולחנות עגולים גדולים שעליהם מפוזרות צלוחיות עם מיני סלטים.

"כמו במסעדת 'אחמד את סלים' " צחקנו בינינו לבין עצמינו.

אז ניגבנו חומוס בפיתות ואכלנו מלפפונים בטחינה וקצת טבולה ובאמצע סלט ירוק עשיר.

כל אותו הזמן הזמר שר ומלהיב את הקהל המקומי שעמד על הבמה ורקד (וכל זה בלי אלכוהול).

מנה עיקרית יכולנו לבחור בין לשון לעוף ממולא, כשעל השולחן קערת אורז גדולה עם אגוזי קשיו ולידה רוטב עדשים אדומים.

והקהל עדיין רוקד וקופץ על הבמה.

אחרי שעתיים של פיזוזים, פנו האנשים לאכול והלהקה פינתה את מקומה לדי-ג'יי מקומי.

לפתע עלתה לבמה חבורת צעירים, לבושים בבגדים אותנטיים (נראה לי), והחלו לרקוד סוג של ריקוד ערבי, כאשר הרקדן הראשי מנופף במקל לכל הכיוונים (אחר כך אמרו לי שבמקור זאת היתה אמורה להיות חרב). החתן עמד על הבמה ופיזז וקפץ יחד איתם.

היה מאד מעניין.

היתרון במקומות ללא תעודת כשרות הוא, שאחרי המנה הבשרית, אתה מקבל קינוח חלבי ולא פרווה. אז היתה גלידה וקנאפה (חלביים) וקפה שחור מהביל בכוסות קטנות.

החבר שלנו, החליט שגם אנחנו צריכים להראות מה אנחנו יודעים – והעלה את רובנו לבמה ושם התחלנו לרקוד לצלילי מוזיקה מזרחית מוכרת יותר (גם בעברית).

Define irony – חתונה של מוסלמים שרוקדים לצלילי השיר 'אבינו שבשמיים'…

היה מאד נחמד, משהו קצת שונה, מאד שמח, קופצני, נטול אלכוהול וגם לא רחוק מהבית.

עוד פיסת תרבות שנמצאת מתחת לאף.