חיי כלב – פרק II

למי שלא קרא את הפרק הראשון, יכול להתעדכן כאן.

שוב שלום לכם, כאן סוּכּׅי הכלבה השיצואית.

אחרי שבועיים – שלושה שהייתי אצל המשפחה שאימצתי, הם לקחו אותי לפגוש את שאר המשפחה. יש להם לא מעט גורים במשפחה הזאת…

חיי כלב – פרק I

שלום לכם. שמי סוּכּׅי, כלבת שִיצוּ (Shi-tzu), כנראה גזעית, בת ארבע או חמש (בשנות אדם).

בשנותי הקצרות עברתי לא מעט – אני לא זוכרת איפה נולדתי, אבל את רוב שנותיי עשיתי במכלאה (פיראטית) ושימשתי כמטחנת גורים… מה זה ? תיכנסו לסרטון ואולי תבינו קצת יותר. בגדול זה אומר שהחיים שלי הסתכמו בכלוב לא גדול ממני בהרבה, כאשר אחת לתקופה היו מביאים זכר, לא שואלים אותי אם אני רוצה או לא ונותנים לו לעבר אותי. ההריון של שיצו לוקח כחודשיים ואחריו המטתי כחמישה גורים. כשקיבלתי מחזור שוב – לא חיכו שאני אתאושש מההמלטה הקודמת והיו מביאים שוב זכר שיצו ושוב מרביעים אותי. זה מה שאני זוכרת מרוב חיי הבוגרים.

קמ"י ו- ADHD

קמי ? מה פתאום ? מה זה בכלל ולמה אני צריך לשלוח את נדבי שלי לשם ?!

אז קמ"י אלה ראשי תיבות של 'קרב מגן ישראלי'. ולמה צריך לשלוח את נדב לשם ? מכמה סיבות –

קודם כל, זה לא רע להכיר ולדעת אומנות לחימה. בוודאי שלא בארצנו.

FemDom (לגילאי 18 ומעלה)

שימו לב, חלק מהתכנים מיועדים לגילאי 18 ומעלה.

רבים מהקוראים ירימו גבה לשם המוזר של הפוסט הזה.

אלה שבכל זאת יריצו בגוגל את הביטוי, אולי יתחלחלו ממה שהם ימצאו שם (ואולי לא).

FemDom – Feminine Domination הוא מושג הלקוח מעולם ה- BDSM (בעברית "עממית" סאדו-מאזו) ומתאר בעצם סוג של "עולם" שבו הנשים שולטות והגברים הם העבדים הכנועים שלהן והן יכולות לעשות בו כרצונן.

בניגוד ל- MaleDom המתאר מצב הפוך לגמרי.

*

OK… מה לי ולביטוי הזה, או יותר נכון – נראה למישהו שאני אעלה כזה פוסט בלי איזה שהוא סימן שהוא למבוגרים בלבד ?! ממש לא.

אני פשוט רוצה לתאר מצב אמיתי לחלוטין, הלקוח ממדינת ישראל בשנות האלפיים ששם ישנה שליטה חד משמעית שאינה משתמעת לשתי פנים של נשים.

עכשיו צריכים להגיע שלושה סימני שאלה גדולים ואדומים (לא אצלי, אצלכם) – איך זה יכול להיות ? לא יכול להיות ! מה פתאום ! אין דבר כזה ! ועוד ועוד… אז זהו – שיש !

*

סיפור המעשה :

סימן טוב ומזל טוב – התחתנתם . איזה יופי. מסיבה עם DJ מהשורה הראשונה, אוכל ויין כיד המלך, הרב מברך וכולם שמחים ומאושרים ואתם נקשרים לכם באזיקים אחד לשניה ואחת לשני.

love cuffs

עבר לו זמן לא רב, אתם כבר חזרתם מירח הדבש ובת הזוג, במזל טוב, יולדת בן זכר. שוב שמחה ואושר, אורחים מגיעים ומברכים, הרב מגיע ומרך את ברכותיו שלו – וגם "מקצר לקטן את השמחה" וכולם מאושרים.

גם הזוג הצעיר מאושר.

וכך עוברות להן מספר שנים (To make a long story short), לא אלאה אתכם בהמשך דרכו של בני הזוג, אולי נולד עוד ילד, אולי שניים והחיים ממשיכים.

ואז, כל הדברים הקטנים שלא שמנו לב אליהם לפני כן, מתחילים לצוץ ולעלות לפני הקרקע, האהבה הגדולה שהיתה מתחילה להיסדק וקרעים מתחילים להיווצר בזוגיות המושלמת שלכם…

*

מנסים טיפול זוגי, מנסים עוד אחד, האישה והבעל מתחילים להתרחק זה מזו וזו מזה, אולי יש גם איזה רומן קטן בעבודה (שלו או שלה, זה לא ממש משנה), אתה עוזב את הבית למספר ימים "כדי להתאוורר", חוזר ומנסים שוב, לא ממש מצליח ואז מחליטים להתגרש !

*

בעולם מושלם, מחלקים את הרכוש המשותף בין שני בני הזוג, קובעים משמורת משותפת על הילדים וכל אחד הולך לדרכו. אבל מה לעשות שאנחנו חיים בעולם לא שוויוני בעליל… וכאן נכנס הכח הנשי לפעולה :

מספיק שהגברת תתקשר 100 (משטרה – למי שלא מכיר) ותדווח שבן זוגה מאיים עליה – היא לא צריכה הוכחה, היא לא צריכה שהוא ירים עליה יד, מספיק להגיד שהיא חוששת להיות לידו והוא מהווה איום עליה ו/או על הילדים – באופן אוטומטי וכמעט ללא יכולת לערער, הבעל נעצר על ידי המשטרה, הוא מתחיל בהליך פלילי ומורחק מהבית למשך שבוע שלם (כשהוא נתון במעצר בית).

קרדיט : אתר nrg

עכשיו תגידו – "זה הכל ?"

אז זה לא הכל – בהסכם בוררות (עוד לפני הגירושים וההסכמים), יום שני זה היום שלך לקבל את הילדים, אולם 'היא' (פרודתך) באה ולקחה אותם, על פניו חטיפה לכל דבר, אתה – הגבר, פונה למשטרה ומתלונן על חטיפה. הדבר הראשון שישאלו אותך, זה – "מה עשית לה שהיא לקחה ממך את הילדים ?!" – אתה אשם בזה שהיא לקחה את הילדים…

*

הפניה לפוסט – אם אין אני לי – רישום פלילי לי…

*

עד כאן בנושא המשטרה, עכשיו הגעתם לבית המשפט. החוק בארץ, באופן אוטומטי כמעט, משאיר את הילדים אצל האמא. לא משנה אם היא היתה המפרנסת העיקרית ואתה היית 'עקר הבית'. הילדים הולכים לאמא ! במקרה הטוב תקבלו משמורת משותפת ואתה תשלם מזונות כאילו הם אצלה כל השבוע…

*

אני לא רוצה להמשיך בנושא, אבל אותו "עולם" דמיוני שבו לנשים יש כח על פני הגברים (FemDom) קורם עור וגידים. נכון, כאן ההתעללות היא פחות פיזית ויותר נפשית, אבל תודו שזה ממש לא נעים שיש לך תיק במשטרה על אלימות ורשום לך בתעודת היושר ששהית במעצר או שנעצרת.

*

הנשכחים / דייוויד באלאדאצ'י–ביקורת קריאה

*

מה כבר אפשר להגיד על דייוויד באלאדאצ'י שלא נאמר כבר ? סופר מתח מעולה. כתיבה זורמת. סיפור שנקרא בנשימה אחת וכל זה נכון ואני גם בין המסכימים והמהללים.

אבל… ופה זה אבל גדול מאד –

הספר האחרון שקראתי (הנשכחים) עונה על כל מה שכתבתי אבל באותה נשימה מזכיר לי בצורה מעצבנת את ג'ק ריצ'ר של לי צ'יילד (טוב, בתקופה שהוא עוד היה חוקר בצבא) – איש גדל מימדים, בעל מוח חריף, בולט, קצין מוערך, מגיע ממשפחה עם הסטוריה צבאית ותמיד רואה את מה שאחרים לא מצליחים לראות.

מטריד. מאד מטריד אפילו. אם היו משנים את שם הדמות מג'ון פולר לג'ק ריצ'ר, הייתי יכול להיות בטוח שמדובר בסיפור הראשון מבחינה כרונולוגית של לי צ'יילד.

*

הנשכחים / דייוויד באלאדאצ'י

*

אחרי שקטלתי את הסופר, נעבור לסיפור עצמו, שאותו קראתי בשני ערבים בנשימה עצורה כשאני מנסה לנחש מה יהיה הצעד הבא.

אני מאד אוהב את הכתיבה של הסופר, שזה לא הספר הראשון שלו שאני קורא.

*

הסיפור מתחיל בסירת מהגרים בלתי חוקית שאחד מהם מצליח לקפוץ למים ולברוח.

במקביל, החוקר ג'ון פולר מגיע לבית החולים שבו אביו הגנרל (הסובל מדימנציה – שלא להגיד אלצהיימר) שוכב, ומקבל ממנו מכתב שנשלח מדודתו.

כאן מתחילים להתרחש שני סיפורים במקביל, בעיירת הנופש 'פרדייס' שבקליפורניה (לא הכפר שליד זכרון).
כשפולר מגיע לעיירה השלווה, הוא מגלה שדודתו נהרגה במה שנראה כתאונה מצערת. בדיקה מעמיקה שלו מעלה את החשד שמדובר, איך לא, ברצח.

לאט לאט מתחילות להיערם הגופות.

*

איך הכל קשור למיליונר עלום שעמד בפני פשיטת רגל לפני מספר שנים והיום יש לו את הבית הגדול ביותר באיזור (ויש לו חולשה אדירה לנשים) ?

מדוע אישתו של בנו החורג עוקבת אחריו ?

מה הקשר לענק שהצליח לברוח מחוטפי הפליטים ממדינות העולם השלישי ועוסק בגננות ?

איך טרוריסט בעל שם עולמי נכנס לתמונה ?

*

בסוף, ואני לא אקלקל למי שלא קרא, רק שיתוף פעולה ודמות "שהופכת את עורה" מצליחים לשפוך אור על האמת…

למי שלא קרא את לי צ'יילד – מומלץ בחום, ולמי שקרא – לעשות סוויץ' בראש ורק אז לקרוא.

*

הוצאת מודן.

תרגום : נורית לוינסון.

ג'ק ריצ'ר–ביקורת ס…

אני אוהב לקרוא. לא שיש לי תמיד את הזמן לזה, אבל זאת בהחלט אהבה.

אחת הסדרות היותר אהובות עלי, היא של הסופר לי צ'יילד, על הגיבור שלו – ג'ק ריצ'ר.

ג'ק ריצ'ר הוא סוג של "גיבור אלמוני". לאחר שחרורו מהצבא בדרגת רב-סרן, מסתובב ריצ'ר כנווד ברחבי ארצות הברית כשכל ציודו האישי הוא מברשת שיניים מתקפלת.

*

נכון שבשני הספרים הראשונים (כרונולוגית) הוא ירש בית ורכב, אבל הוא העביר אותם לבתו של המוריש והחליט לנדוד.

*

ג'ק ריצ'ר – 195 ס"מ, 100 ק"ג, בלונדיני עם עיניים כחולות… זה התיאור שאנחנו מקבלים בכל הספרים של לי צ'יילד. לא יותר מזה – את השאר הקוראים משלימים לבד.

עד היום נכתבו כבר למעלה מ- 17 ספרים בסדרה ורובם תורגמו לעברית.

כששמעתי שעומד לצאת סרט – תבינו מה רבה היתה שמחתי, בראש אפילו ליהקתי את דולף לונדגרן לתפקיד (1.97מ')… אבל מישהו החליט משהו אחר וליהק לסרט את… טום קרוז, שלא ידוע בגובהו המיוחד (הבן אדם בקושי 1.70מ').

*

הספרים בסדרה כתובים בצורה כזאת, שרוב העלילה מתרחשת בראשו של הגיבור – מה זאת אומרת ? ג'ק ריצ'ר ניחן (בנוסף לגודלו ולכוחו) גם במוח אנליטי ובזיכרון פנומנלי. הוא מנתח ומסיק מסקנות במהירות הבזק.

זאת היתה הבעיה העיקרית בצילום ספר כזה – וראו את זה הכי טוב בסצנה שהוא יוצא מהפאב מול 5 בריונים – בספר הוא מתאר מה צריך לעשות במצב כזה – להוריד קודם את המנהיג, אחר כך עוד אחד או שניים שחושבים שהם גיבורים והשניים האחרים כבר יברחו.

בסרט הוא פשוט אומר להם את זה (קטע מצחיק לדעתי).

*

באיחור אופנתי ראיתי את הסרט.

האמת – התאכזבתי. הסרט מבוסס על הספר "הצלף" של לי צ'יילד, אבל לראות את טום קרוז (חטוב ככל שיהיה) מנסה להסתכל על כולם מלמעלה, כשהוא הכי נמוך על הסט לא מגביר את האמינות של הדמות.

כשהשריף שואל את הפקידה מי לדעתה יכול להרוג במכה אחת, היא עונה לו "הבחור מחדר 5". כשהוא שואל למה, היא מסבירה לו "אתה תראה" כשהיא מתכוונת כמובן לגדלו של ריצ'ר… טום קרוז לא ממש עונה על הקטגוריה הזאת.

שכחתי לציין שג'ק ריצ'ר (בספר) קיבל את לב הארגמן, 2 לבבות כסף ועוד אי אילו עיטורי עוז וגבורה. הוא מומחה בקרב מגע וזכה באליפות הצבא בקליעה ברובה ובאקדח.

*

אז ההמלצה שלי היא להשאיר את הספרות הזאת לקוראים, ולנסות לעשות סרטים קצת יותר אמינים, במיוחד מבחינת הדמויות.

מריה קונג–Open Source / ביקורת קצת אחרת

מודה ומתוודה – מעולם לא הלכתי לראות "מופע מחול" או מה שנקרא "מחול מודרני".

הייתי במופע של להקת הפלמנקו הישראלית, הייתי בהופעה של Lord Of The Dance (מדהימים), הבת שלי רוקדת פלמנקו ובלט קלאסי…

אך טרם הספיקותי (ממרום 38 שנותיי) לחוות הופעת מחול.

ודאי הבנתם שכאשר הוזמנתי ע"י  Leaders למופע מחול מודרני של להקת 'מריה קונג', קפצתי על המציאה בשתי ידיים, צירפתי את זוגתי שתחייה ונסענו למרכז סוזן דלל בתל אביב.

*

לא ממש ידעתי מה עומד לקרות. התיישבנו באולם וחיכינו…

האורות עומעמו ומוזיקת בס רועמת התחילה… נערה צעירה הגיעה בהליכה לקדמת הבמה והביטה דרך הקהל – כאילו היא מביטה במראה…

*

מכאן החלו האורות, הצלילים והרקדנים לנוע על הבמה במהירויות משתנות, בהתאם לקצב המוזיקה, תוך שאני מנסה לעקוב אחרי מה שקורה שם…

שתי נשים, שני גברים בריקוד חיזור חושני, כאשר ברקע נמצאת ישות לבושה בברדס, שרוב הזמן ישב ברקע והביט במתרחש, אך כאשר "חש צורך לכך", נכנס באמצע והשתלט על הרוקדים כאילו היו בובות מריונטה.

הריקוד, כמו שאמרתי, היה חושני מאד והתחיל בחיזור של גבר לאישה באהבה בוסרית ובתולית והגיע עד לאורגיה מטורפת וחסרת מעצורים של תאוות בשרים…

ואז…

טוב, לא נעשה לכם ספוילר על כל המופע לגמרי, נכון ?!

רק נגיד שהסוף טוב.

*

כשנכנסתי לא ידעתי למה לצפות וכשיצאתי רציתי ללכת לעוד הופעה.

*

אז קצת על מריה קונג –

הלהקה הוקמה בשנת 2008, כשחברים בה אומנים מתחלפים מכל העולם.

כל ההפקות של הלהקה הן מטריפות ו- "משוגעות".

*

הלהקה מופיעה ברחבי העולם וזוכה לביקורות מצויינות.

*

בעזרת ידע טכנולוגי, פותחו בלהקה כפפות אלחוטיות השולטות על אפקטים של תאורה וקול בביצוע חי ובזמן אמת על הבמה, דבר המאפשר ל- "מגשים המשאלות" (אותה ישות בברדס) למשוך בחוטי המשחק.

*

ערב חופשי… ומאושר ?

יום חמישי, הגדולה הולכת לישון אצל חברה ובמחשבה מהירה אנחנו משכנים את הקטן אצל ההורים שלי למשך הלילה.

איזה כיף – יש לנו ערב חופשי, אחרי שבוע אינטנסיבי של טיולים בצפון (כינרת, לונה גל, חמת גדר ואפילו הגענו עד קרית שמונה). אנחנו באמת צריכים את הזמן הזה לעצמנו… קצת להיות לבד בשקט, כל הבית בשבילנו.

8 בערב, אנחנו לבד !!!!!!

מה עושים ? נוסעים ליריד כדי לקנות מתנה או שתיים וגם להחליף משהו קטן ומחליטים ללכת לסרט.

כבר שנים שלא היינו בסרט "למבוגרים" (ולא – הכוונה היא לא לסרט כחול, אלא סרט שלא צריך להתחשב בילדים כשבוחרים אותו – אתם עם הראש המלוכלך שלכם ).

הגענו בשעה 10 וחמש דקות לסינמה סיטי בגלילות, כשאנחנו מחפשים סרט שמתחיל כמה שיותר מוקדם (אינטרנט בטלפון – המצאה נפלאה), שלא ניתקע… בכל זאת צריך לקום מוקדם מחר.

לאחר דין ודברים וגם לאור העובדה שנהינו בורים לגמרי בעולם הסרטים, נבחר הסרט "רווח וכאב" עם דווין ג'ונסון (The Rock).

מתוך אתר סינמה סיטי :

תקציר הסרט "רווח וכאב"

מבוסס על סיפור אמיתי. שלישיית מפתחי שרירים מפלורידה מסתבכים בפרשיית סחיטה שיוצאת מכלל שליטה.

שחקנים : מארק וולברג, דוויין ג'ונסון, בר פאלי, רבל וילסון

במאי מייקל ביי

הפקה תסריט: כריסטופר מרקוס,

הפקה: מייקל ביי,

צילום: בן סרסין,

עריכה: ג'ואל נגרון,

מוסיקה: סטיב ג'בלונסקי.

הדבר העצוב הוא, שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי, ותיכף תבינו למה זה עצוב…

* אני אנסה למעט בספוילרים

בגדול, מדובר על 'בודי בילדר' שמחליט "לחיות את החלום האמריקאי". מה זה אומר ? לנצל הזדמנויות להרוויח כסף. הרבה כסף. המון כסף. איך ? עם מינימום עבודה…

הוא בטוח שהוא חכם ואפילו סוג של עילוי, אולם למעשה כל הידע שלו מגיע מסרטים שהוא ראה… (סוג של חובבן, כבר אמרתי ?)

הוא מצרף אליו לחבורה עוד 'בודי בילדר אחד', אסיר משוחרר ענק (דוויין ג'ונסון) שמצא את אלוהים בכלא וחשפנית. ביחד הצוות הלא כל כך מוצלח מנסה להרוויח כסף, הרבה כסף, המון כסף… לרגע נראה היה שהם אפילו מצליחים והם נהיים חלק מאותה קהילה שהם רצו להיות – אנשים "נורמטיבים"… אבל עם הכסף בא התיאבון. כאן אני אעצור את התיאור של הסרט, כדי באמת לא להרוס יותר מדי למי שיחליט בסופו של דבר ללכת ולראות אותו (לפי דעתי – בזבוז נוראי של 30 ומשהו שקלים).

כמו שאמרתי, הדבר העצוב הוא שמדובר על סיפור אמיתי, ומדהים אותי כל פעם מחדש רמת הטמטום (סליחה אבל אין לי מילה אחרת לתאר את מה שהלך שם) שאנשים יכולים להגיע אליה.

*

שורה תחתונה – הסרט נגמר אחרי 12 בלילה, זוגתי עצמה את עיניה חלק גדול מהסרט (לא מעייפות – בגלל הזוועות) – אה, כן – לא מומלץ לבעלי קיבה רגישה… הגענו הביתה אחרי אחת והלכנו לישון… (בכל זאת צריך לקום ב- 7 בבוקר).

מצד אחד הרגשנו שלא יכולנו לבחור סרט יותר גרוע ללכת אליו, מצד שני (אם נסתכל על חצי הכוס המלאה) – הלכנו לסרט שאנחנו בחרנו מבלי שיהיה הצורך להתחשב בילדים (וזה לא אומר שלא אהבתי את 'הדרדסים').

*

מומלץ ? מאד לא, אלא אם כן אתם חובבי סרטי אימה, דם (ושוב סליחה על המילה) – טמטום.

מיומנו של אבא אלים

"שלום, קוראים לי משה ואני אב אלים"…

ככה התחיל לו המפגש השבועי שאליו נאלצתי להגיע בעקבות פסיקת בית משפט – 'טיפול התנהגותי' קראו לזה… איזה חארטה!

*

אני אלים ? אני ?! נכון שאני מרים את הקול מדי פעם על הילדים – אבל אלימות ? אני ?! אין מצב!

וגם כשאני כבר צועק זה בגלל שאני מתרגז – כי הם מרגיזים אותי!

הקטנים האלה יודעים בדיוק על איזה עצב לנגן ומה להגיד ואיך לעשות כדי לעצבן אותי. וכשהם מעצבנים אותי – אז אני מתעצבן !

אז מה אני כבר עושה ? צועק עליהם קצת ? אף אחד עוד לא מת מקצת צעקות.

וזהו. לא יותר מזה… בערך… יצא לי איזה פעם פעמיים לתפוס את הילד מהצווארון ולהצמיד אותו לקיר… אבל לא השתמשתי באלימות! קצת כח, כדי שידע שאם אני אחליט להרביץ לו (ואני לא), אז שידע שאני יותר חזק ממנו ואם אני אחליט (ואני לא) להרביץ – זה יכאב. אבל אני הרי לא מרים ידיים על הילדים שלי – מה ? אני אלים ?!

חוץ מזה, ילדים צריכים משמעת! אם הילד ילך ויעשה מה שהוא רוצה הוא יצא פרזיט בלי ערכים ואחד הערכים זה 'כבד את אביך ואת אימך…' אז שילמד לתת לי כבוד ! כי אם הוא לא ייתן לי כבוד, אני כבר אראה לו מאיפה משתין הדג.

והוא גם נותן דוגמה רעה לאחותו הקטנה שלומדת ממנו ומעתיקה כל מה שהוא עושה (היא ממש מעריצה אותו). אז שתלמד ממנו לתת לי כבוד. כי היא לוקחת את החוצפה שלו צעד אחד קדימה.. הה.. צעד אחד ? שלושה צעדים קדימה. היא מאז שנכנסה לגן עירייה נהייה לה פה ג'ורה והיא יודעת שאני ואמא שלה לא אוהבים שמדברים לא יפה אז היא עושה בכוונה! אז עשיתי מה שהבטחתי והכנסתי לה סבון לפה כדי לשטוף לה אותו. מאז היא כבר לא מדברת לידנו לא יפה.

אם יש משהו שאני מלמד את הילדים שלי זה שהבטחות צריך לקיים ואם אני מאיים במשהו, אני לא יכול לסגת ממנו – הם ישר יתפסו את זה כנקודת חולשה שלי ואז הלך לי כל כח ההרתעה – אז אם אני מאיים שאני אשטוף לה את הפה במים וסבון – אני עושה את זה. שתלמד – איתי לא משחקים ! אני לא חבר שלה ! אני אבא שלה – והיא תיתן לי את הכבוד המגיע לי בתור אבא !!!

*

אז אחרי שהגדול שלי (בן 9) כמעט שרף את הבית כי הוא הדליק נייר מגולגל (4A) וניסה לעשן אותו – כנראה שבלי כוונה דחפתי אותו קצת חזק מדי (הייתי גם ככה עצבני – עבר עלי יום קשה בעבודה) והוא הגיע לבית חולים עם זעזוע מח מהמכה בקיר…

פתאום התחילו להאשים אותי שאני אבא מתעלל ושאני אלים… אני ? אלים ?! אני לא פוגע בזבוב. במקום שיש מכות אני מתרחק לכיוון השני. הייתי בכלל ג'ובניק בצבא. אני ואלימות זה שני עולמיות שרחוקים אחד מהשני כמו מזרח ומערב.

ואז הגיעה מישהי מהרווחה והגיעו שוטרים ולקחו אותי לחקירה… איזה ביזיון – אני בחדר חקירות… למה ? מה כבר עשיתי ?! זה לא שאני מוריד חגורה על כל צעד ושעל ודופק בילדים שלי מכות רצח…

אז בגלל שיש לי עבר נקי שחררו אותי למעצר בית אצל אח שלי – רחוק מהילדים. אני בחיים לא הייתי יותר מיומיים בלי הילדים שלי. הם הדבר שאני הכי אוהב בעולם.

הביאו אותי מול שופט שדיבר מלא שטויות על המצב בארץ היום ועל התעללות בילדים… (איך זה נוגע לי?) ואז הוא הכריח אותי ללכת לפגישות המפגרות האלה של שליטה בכעסים או איך שלא יקראו להן.

היום אני כבר אחרי חמישה מפגשים ואני עדיין לא מבין מה אני עושה שם – איך אני קשור לכל הגברים האלימים האלה ? רובם גם ככה משכונות מצוקה, עבריינים כאלה, ערסים אנאלפבתים. מה לי ולהם ? אני עם תואר, עבודה בהיי-טק, גר בבית פרטי עם גינה. אצלי אין מעגל אלימות. הילדים שלי מסתובבים רק עם ילדים טובים. אם הם מביאים הביתה מישהו שלא נראה לי – ישר אני אומר להם שיפסיקו להיות איתו בקשר (אחרת חבל להם על הזמן).

*

אז בסדר, נשחק את המשחק שלהם – אני אלך לפגישות המעאפנות האלה, אני אגיד שאני חרא של אבא, הם יחתמו לי שהייתי נוכח וזהו – אני אחזור הביתה אפילו בלי רישום פלילי (מה ? אני עבריין ?).

*

אז עד שתסתיים לה החצי שנה של המפגשים אני משחק אותה ראש קטן, רק שלא יבואו לי הילדים עכשיו באיזו יציאה שלא במקום, כי אני אראה להם מה זה – בגללם אני צריך ללכת ללמוד בכעסים שלי ?! אני שולט יופי בכעס שלי. שרק יחכו שתסתיים החצי שנה הזאת…

*

*

כל קשר בין הסיפור למציאות הינו מקרי לחלוטין.

על פי המועצה לשלום הילד, בשנת 2010 אותרו 3,654 מקרים של אלימות במשפחה בקרב ילדים…

 אתר המועצה לשלום הילד

חייבים להפסיק את מעגל האלימות !

צרות בגן עדן

—

בנגקוק – יש הסוברים שזהו גן עדן עלי אדמות.

אבל מה קורה כשבתוך גן העדן הזה, ילדה מבית טוב, שיש לה הכל, נעלמת פתאום עם מעל 20 קילו הרואין.

דותן נאור, חוקר פרטי, יוצא יחידת המסתערבים ושירות הביטחון, יחסיו עם זוגתו ושותפו העסקי במצב רעוע (אם לא לומר – מתפרק)…

דווקא הוא יוצא לחפש אותה.

בדרך הוא חושף את הקורא לכל מה שמתרחש מתחת לתאילנד של התיירים – הפשע, הלכלוך והזוהמה, הזונות (זכרים ונקבות), הסמים, הסאטלות, התרמילאים הישראלים שבאים להתפרק ולכבוש את העולם, הנזירים הבודהיסטים… ואיך לא – גם עברו רודף אותו… הוא מוציא אותנו מהרחובות הראשיים של העיר שלא עוצרת לרגע ומכניס אותנו לסמטאות – איפה שמתרחשים הדברים האמיתיים. הוא מפגיש אותנו עם שוטרים מושחתים וישראלים שיש להם עיניים גדולות וכיס קטן…

וגם קצת אהבה… בתוך כל הכאוס הזה, בתוך כל הזוהמה האנושית, בין הנרקומנים והזונות, הוא מוצא מישהי מיוחדת…

(לא נהרוס לכם, נכון ?)

הוא מטייל לאורכה ולרוחבה של בנגקוק בחיפוש אחר הנערה, כאשר בכל מקום מזהירים אותו להפסיק ולחזור לארץ. הוא בעיקשות ממשיך וחושף עוד ועוד צד באישיותו המורכבת ומחבר אותה אל העיר הזאת.

—

זהו ספרו השניים עשר של הסופר יגאל צור (יליד 1955), שדרן טלויזיה ומדריך טיולים. שמלחמת יום הכיפורים השאירה בו חותם, ואף היוותה רקע לכמה מספריו הראשונים.

הוא עבר את המזרח הרחוק – סין, טיבט, תאילנד ועוד, תוך שהוא מצלם ללא הפסקה ומוציא מדריכי טיולים (מדריך למטייל בהודו, מדריך למטייל בסין ועוד…)

הספר יצא בשנת 2011 בהוצאת זמורה ביתן.

קיבלתי את הספר וכבר באותו ערב סיימתי אותו. לא יכולתי להניח אותו מהידיים. כל רגע הרגשתי שעומד לקרות משהו – ואכן, יגאל צור לא איכזב. המתח והאקשן זורמים ללא הפסקה, באותה המהירות שבה נעשות עיסקאות מפוקפקות בסמטאות בנגקוק.

מומלץ ביותר.