האיש שאלוהים לא ראה – ישראל חלוץ / ביקורת קריאה

*

קיבלתי את הספר לקריאה ואני חייב לציין שכבר מהשם שלו ומהתמונה על הכריכה, עיקמתי את הפרצוף. מדובר באוסף של חמישה סיפורים קצרים, שהראשון שבהם, עליו נקרא שם הספר, מתאר בדיוק את מה שאני לא רציתי לקרוא – עוד סיפור על השואה… באמת שאין לי כח לקרוא על עוד ילד שהתחבא עם אמא שלו בתוך איזה אסם וכל רגע הגרמנים כמעט וגילו אותם… הסיפורים הידועים…

על אפליה מגדרית או טיפול פנים ?

"הזמנה ליום פינוק בחברת הקוסמטיקה הבינלאומית desheli בראשון לציון" זאת היתה כותרת המייל שקיבלתי לפני זמן לא רב מאחת מנשות היח"צ שאני בקשר עימן. נשמע מגניב, עד שהמשכתי לקרוא את המייל :

"היי,

הנך מוזמנת לטיפול פנים מקצועי כולל אבחון ממוקד- מתנה , בחברת הקוסמטיקה הבינלאומית Desheli

…

לקראת יום המשפחה הנך מוזמנת להגיע עם אמא/אחות/חברה

בברכה…

הזמנה זוגית ליום פינוק!"

יין, מוזיקה והרבה אהבה

את לירון אישתי הכרתי לפני 10 שנים, יותר נכון – בנובמבר 2003.

זו היתה פגישה עיוורת שחבר משותף סידר לנו (תודה כפיר) ומאז אנחנו ביחד.

באותה פגישה נסענו למקום שנקרא 'מקום בלב' ברעננה, ושתינו שם משקה משכר. לא בגלל אחוזי האלכוהול הגבוהים שבו, אלא בגלל טעמו המדהים.

תבינו – אני לא אנין טעם ביין ולא מסניף את ה- 'בוקה' אחרי שאני מערבבו קלות על מנת לראות איך הוא נוזל על דפנות הכוס. אני לא בודק את רמת העפיצות שלו ולא את הצלילות שלו. אני שותה מה שטעים לי.

באותו ערב, היין המסוים הזה עשה לי (וגם לה) "וואו"… פשוט התאהבנו (גם אחד בשנייה וגם ביין). היה זה יין מסוג 'מרלו' של יקב בוטיק קטן שלא שמעתי עליו מעולם – 'יקבי בן-חיים'.

*

מאז, השתדלנו לפחות פעם בשנה, או ביום הנישואין שלנו או בחודש נובמבר, להגיע לאותה מסעדה ולהתענג על בקבוק יין 'מרלו' של אותו יקב עלום.

זה מספר שנים, לצערנו, שהמסעדה כבר לא עובדת עם היקב ואנחנו מגיעים לשם בשביל הנוסטלגיה והזיכרונות.

אבל לפני מספר חודשים התקיים פסטיבל היין של שנת 2013 ומצאתי את היקב.

כמובן שכתבתי על היין והזיכרונות שהוא מעלה בי, וקיבלתי מייל מפתיע ממישהי בשם קרן בן-חיים (הבת של.. אבל תיכף נגיע לזה), מנהלת השיווק של היקב, שקראה את מה שכתבתי, התרגשה והזמינה אותי לקבל בקבוק מרלו של בן-חיים.

מאז עברו מספר חודשים של "כן" ושל "לא" ושל "אולי" אבל שורה תחתונה – לא הצלחתי להגיע, למרות שהיינו בקשר טלפוני מדי פעם וקשר בפייסבוק… לא יצא – משפחה, ילדים, מחויבויות…

דרך-אגב, ביקב (הכשר) נערכת מדי שישי 'קבלת שבת' והכניסה חופשית…

*

כשקיבלתי הזמנה ל- 'מסיבת סיום בציר 2013', החלטתי שלא משנה מה, אני בא !

כמעט ופספסתי גם את האירוע הזה, אבל בסוף הצלחתי להגיע (באיחור אופנתי של שעה בערך).

*

יקב בן-חיים, אני כאן !

כבר בכניסה קידמו את פני שני טורים של אופנועים (אהבה ישנה שלי).

האולם הקטן היה מלא מפה לפה באורחים, מכרים, קרובים וחברים.

קרן, שהיתה עסוקה עד מעל הראש, קיבלה אותי בחמימות ולבביות ובמקרה או שלא במקרה הושיבה אותי ליד השולחן (חבית) של אלי בן-חיים – האב המייסד והבעלים של המקום.

התחלנו לדבר, כשברקע מוזיקה נעימה של זמר שלא היכרתי, ששר קאוורים לשירים המתאימים גם לצעירים וגם לצעירים ברוחם.

היין נשפך שם כמים ובכל מקום יושבים או עומדים אנשים המתענגים על כוסית יין זה או אחר.

הרבה אהבה היתה במקום הזה, יין שמחה והרבה אהבה.

אני התחלתי עם טעימה של 'קברנה פרנק' 2010 – בדיוק השבוע זכה היין הזה במקום שני בתחרות (מתוך 1000 בקבוקים). היין נשך לי בעדינות נעימה את הלשון והיווה התחלה נפלאה לערב הזה.

ואז לקח איתי בן-חיים (הבן של…) את המיקרופון, והציג את היין החדש 'אלמוג'. יין לבן, מתוק שיכולתי לשתות אותו כמו ששותים מיץ טעים.

היין בן 3 חודשים בלבד, מבציר 2013 ולדברי אלי, הוא בדיוק כמו הבן של איתי, שעל שמו הוא נקרא – "עדין ומתוק".

*

אלי ואיתי בן חיים

*

ואיך אפשר ערב של יין בלי גבינות ?

מנהל השיווק של 'משק יעקב'ס' עושה עבודה נפלאה, בשנה האחרונה שמעתי את השם 'משק יעקב'ס' בהרבה מאד בלוגים של טיולים ואוכל ובהרבה אירועים צויין שהוגשו הגבינות האלה.

*

אבל נחזור ליין, הלא לשם כך התכנסנו..

בינתיים אני כבר עם כוס יין מבקבוק קברנה סוביניון 2008 –

קברנה סוביניון 2008

*

ואז הגיעה ההפתעה –

אלי לקח אותי לסיור ב- 'קודש הקודשים' – היקב עצמו. היכן שדורכים על הענבים, מתסיסים אותם ויוצרים מהם את נקטר האלים…

*

*

טוב, היום כבר לא דורכים פיזית, אלא משתמשים במכבש חשמלי, אבל השיטה נשארה כמו שהיתה עוד מימי השארלומן (אימפרטור) של צרפת במאה ה- 4, הראשון שייצר חביות מעץ ומחבקים.

ראיתי את מכלי הענבים הגדולים, את החביות שבהן מישנים את היין ואת הבקבוקים… הסתובבתי שם כמו שיכור (משחק מילים שכזה), ראיתי את המכבשים ושמעתי קצת על ההיסטוריה של המשפחה – מתברר שהמשפחה של רותי, אישתו של אלי, שהגיעה מרומניה, עסקה שם כבר בבניית חביות יין…

בכלל, ליקב יש כרמים על הר מירון – כ- 1,200 מטרים מקברו של הרשב"י…

*

יכולתי לשבת פה ולספר ולספר על היין, על היקב ועל האווירה, אבל הגיעה השעה לסיים, להצטלם עם קרן ובקבוק המרלו הנכסף ולחזור הביתה במונית (אם שותים לא נוהגים).

קרן בן חיים, אני ובקבוק המרלו

*

רביולי ברוטב שמנת וסלמון

 איזה כיף להשתתף – קיבלתי שוברים לקניית רביולי של חברת 'חמים וטעים' – רביולי גבינה ורביולי בטטה.

את 'חמים וטעים' הכרתי כבר מסדרות מוצרים אחרות שלהם – פסטלים, שניצלונים, אמפנדס ואגרול.

לסדרה האיטלקית התוודעתי רק עכשיו.

*

מאחר וקיבלנו 2 סוגים של רביולי, החלטנו – זוגתי שתחיה ואני, להכין 2 סוגים של רטבים – רוטב שמנת וסלמון ורוטב רוזה עם עגבניות שרי.

בדקנו את הרטבים על שני סוגי הרביולי ונפלה ההחלטה שרוטב השמנת וסלמון הולך עם הרביולי גבינה (זה גם מתאים לשבועות) ורוטב הרוזה ועגבניות שרי הולך עם הרביולי בטטה.

מה שעזר להחלטה היתה הבת שלנו – שקד, שחיסלה כמויות אדירות של רביולי גבינה עם רוטב השמנת אז לפחות ברוטב אחד – הצלחנו…

דבר נוסף שסייע היה הרביולי, שהיה בשרני ומלא ובמילה אחת – טעים בפני עצמו.

*

את הרביולי זורקים קפוא לתוך סיר של מים רותחים למשך של כ- 8 דקות או עד שהם צפים.

*

רוטב שמנת וסלמון

רכיבים :

• 50 גר' חמאה
• שמן זית
• בצל גדול
• סלסלת פטריות שמפיניון
• 500 גר' פילה סלמון
• 500 מ"ל שמנת
• גרידת אגוז מוסקט
• עירית

אופן ההכנה :

ממיסים את החמאה ומוסיפים מעט שמן זית על מנת למנוע שריפה של החמאה.

קוצצים את הבצל דק ומטגנים עד שנהיה שקוף.

פורסים את הפטריות ומוסיפים לסיר עד שמתאדים כל הנוזלים שלהן.

חותכים את הסלמון לקוביות ומוספים לסיר.

לאחר שהסלמון נסגר מוסיפים את השמנת.

מוסיפים מלח לפי הטעם ומעט גרידה של אגוז מוסקט (זהירות – אגוז מוסקט הוא מאד דומיננטי, לא להוסיף יותר מדי).

יוצקים על הרביולי ומפזרים מלמעלה עירית קצוצה (בעיקר בשביל המראה).

להגיש חם

איטליה זה כאן

מודה ומתוודה – מעולם לא הייתי באיטליה… גם את כל נסיעותי לחו"ל אני חושב שניתן לספור על יד אחת.

לכן, כשהוזמנתי עם זוגתי שתחיה למסעדה חדשה שנפתחה לא מזמן, עם השם המוזר – 'פפרדלה', לא ידעתי למה לצפות. במיוחד שאני ואישתי מגדירים את עצמינו כקרניבורים לא קטנים ואנחנו לא רודפים אחרי אוכל חלבי (במיוחד אם הוא כשר ואי אפשר להזמין איזו לזניה בשר…).

בדרך למסעדה עוד התלוצצנו בינינו לבין עצמינו, שאם האוכל לא יהיה טוב – נקפוץ לקונדיטוריה שנמצאת ליד כדי לשבוע. למותר לציין שהתבדינו – ובגדול…

*

נכנסנו למסעדה, שנמצאת עדיין בהרצה, והרגשנו במקום אחר… על כל שולחן מונח עציץ עם עשבי תיבול, הקירות מחופים באבן חשופה ואפילו את המטבח יכולנו לראות דרך חלונות גדולים ושקופים – שם ניצבו בפנינו התנורים מהם יוצאות הפיצות והפוקאצ'ות.

*

המסעדה היא אחותה הקטנה של מסעדת פפרדלה ברחובות. המקום כשר חלבי ונמצא על אבן גבירול 22.

המנות כוללות מנות ראשונות, דגים, פוקאצ'ות, כריכים, פיצות (איך לא – איטליה), מנות עיקריות – פסטות במגוון של צבעים ומינים הבאות ברטבים שונים (שמנת, עגבניות, שמנת ועגבניות ושמן זית), קנלוני (מדהים), לזניה, מנות אחרונות שכוללות מכל טוב.

*

יש אפילו פסטה, פיצה ומנה אחרונה ללא גלוטן (?!) לכל הרגישים למיניהם (כמובן שבמסעדה כזאת זה עלול להכיל עקבות של גלוטן).

*

התפריטים הוגשו לנו ע"י מלצרית חביבה – שהיתה אדיבה, נעימה ומקצועית לאורך כל הערב.

למנה ראשונה הזמנו מיקס, שהגיע כמנה זוגית והכיל פוקאצ'ה, חציל עם טחינה, ברוסקטה, אנטי פסטי וסלט קפרזה.

החציל הקלוי הגיע מקולף (חידוש בשבילי) והטחינה שעליו היתה בדיוק בטעם הנכון. לא השתמשנו בלימון שהגיע ליד ולא הוספנו מלח. פשוט לאכול מתוך צלחת ההגשה.

לחם השום, כאשר מרחנו עליו את סלט הקפרזה, נמסנו במקום – איזה טעם…

האנטי פסטי הגיע עם כדורי גבינה שהוסיפו למרקם ולטעם.

לירון ואני התמוגגנו – ואנחנו רק במנה הראשונה.
"מעבר לזה" אמרנו – "הם יכולים רק לרדת"….

*

יחד עם המנה הראשונה, לירון הזמינה כוסית יין – והלכנו כאן על ההמלצה של המלצרית יין גוורץ (גוורצטרמינר של ירדן) – יין פרותי, מתקתק שמתאים לארוחה חלבית.

*

ואז הגיעו המנות העיקריות… (איפה התופים ?)

מנה של קנלוני ברוטב שמנת ממולא בפטריות ועוד דברים טובים, כמעט לא מרגישים את השמן (בניגוד למקומות אחרים שהיינו – ששם הקנלוני או הלזנייה ממש "צפו" להם בשמן). מרגישים שהטבח לא מתקמצן על השמנת. הכל מכל הלב והטעם – רק לאכול עוד.

המנה שלי היתה פסטה פפרדלה טריקולור (בצבעים שונים) ברמת אל-דנטה – כלומר לא רכה לגמרי. עשויה בדיוק כמו שפסטה צריכה להיות. גם הפסטה הגיעה ברוטב שמנת ופטריות, אבל הטעמים של הרטבים היו שונים לגמרי אחד מהשני ! (עדיין מרגישים שהבסיס זהה – אבל הרטבים הורכבו בדיוק עבור המנה הספציפית הזאת).

הצלחות היו גדולות ואנחנו, אחרי מנת פתיחה מפתיעה שחוסלה כליל, לא הצלחנו לסיים (עכשיו תור האמא הפולנייה…). נכון שלא נשאר הרבה אבל שקלנו לקחת TAKE AWAY רק בשביל שיהיה לנו משהו לטעום גם למחרת (כמובן שלא עשינו את זה).

יחד עם המנות העיקריות הגיע לו סלט ירקות, שעל פניו נראה כמו עוד סלט ירקות חתוך גס, אבל המראה מטעה… הרוטב שנמזג בנדיבות על הסלט היה רוטב ויניגרט הדרים עם מיץ לימון ומעט אשכולית. הסלט שודרג בשניה ממעמד של "סתם סלט" למעמד של "סלט על".

*

בעוד אנחנו נשענים לאחור וחושבים אם לפתוח עכשיו את הכפתור של המכנסיים או להמתין עד שנגיע לרכב, הגיע תפריט הקינוחים… (עוד אוכל ?!)

אני הזמנתי 'מיס פפרדלה' – תחתית עוגיית מרנג שוקולד, קרם מסקרפונה עדין שבתוכו שכבה קריספית של שוקולד מריר שמתפצח כל פעם שהכפית חותכת אותו ולמעלה נטיפים של שוקולד לבן שהפכו את המנה (ויזואלית) למשהו שיש להציג בתערוכה.

לירון החליטה "להתפרע" והזמינה ופל בלגי, שהגיע כשהוא מחולק לארבעה רבעים ועל כל רבע משהו אחר – ריבת חלב עדינה, סירופ מייפל ושני סוגים של שוקולד.

במרכז ישבו להם, אחר כבוד, שני כדורי גלידה – כדור שוקולד וכדור וניל – שהנקודות הקטנות שעליו הראו שהוא הוכן ממקל וניל אמיתי.

*

את הדרך לאוטו כבר עשינו כמעט בזחילה… כשעברנו ליד המעדנייה, נזכרנו במה שחשבנו בהתחלה ולא הפסקנו לצחוק.

היה טעים והיה נעים, וכמו שלירון אמרה – "מסולם של אפס עד שווה, זה היה שווה פלוס."

*

מבחינת מחירים – מאד, אבל מאד לא יקר.

מנות פתיחה 20 – 30 ש"ח.

סלטים, כריכים, פוקאצ'ות 40 – 50 ש"ח.

מנות עיקריות : 40-60 ש"ח.

איטליה ממין אחר

טיסה לאיטליה עם חבר, חופש מהאישה והילדים (לשנינו). איזה כיף – הדבר הראשון שעולה לנו בראש זה – איטלקיות. ורצוי כמה שיותר מהן.
רומא – עיר משוגעת. קטנועים שנוסעים איך שהם רוצים, כלי רכב שנוסעים נגד הכיוון, אור אדום ברמזור ? הצחקתם אותם – המלצה בלבד. שוטרי התנועה מנופפים בידיים לכל הכיוונים ולא נראה שמישהו שם לב.
עמדנו המומים בכניסה למלון (שנמצא ממש במרכז העיר) והיבטנו בכל הכאוס הזה בהלם תרבות.
נכנסנו למלון וקיבלנו את החדרים שלנו, שפנו בדיוק לכיכר.
מנוחה קצרה, מקלחת, ארוחת ערב ויוצאים "לקרוע את העיר"…
כבר בפאב הראשון פגשנו שתי בחורות צעירות ונחמדות שהישר מהמבט הראשון היה בינינו 'קליק'.
שוטים של סמבוקה בין לבין המתיקו לנו את המרירות של הבירה שזרמה כמו מים.
כטוב ליבנו באלכוהול שמנו פעמינו ארבעתנו לעבר המלון.
חברי נכנס לחדר שלו עם הברונטית ואני נכנסתי עם שחורת השיער.
שבוע שלם בילינו ארבעתנו בטיולים בסביבה ובמוזיאונים הרבים הפזורים ברומא העתיקה. כולל כמובן הקולוסיאום ומגדל פיזה הנטוי.

השבוע עבר לו במהירות ולפני החזרה לשדה התעופה נתנה אריקה (זו הברונטית) קופסה לידידי ובקשה ממנו לפתוח אותה רק כשיגיע לארץ.
אחרי פרידה קשה עלינו למטוס חזרה לארץ הקודש.

–
כל הדרך אנחנו מתלבטים אם לפתוח את התיבה הקטנה או לא.
מחיאות הכפיים העירו אותנו מהרהורינו ומיהרנו יחד עם כולם לעבר היציאה.
פגשנו את המשפחות בהמון חיוכים ודמעות.
"מה זה ?" שאלה אישתו של החבר כשראתה את הקופסה העטופה בסרט אדום ?
התשובה היתה כמובן "לא יודע", מאחר ובאמת לא ידענו מה היא מכילה.
האשה קצרת הרוח פתחה את הקופסה, כשהיא כמעט קורעת את הסרט מרוב התלהבות, וצרחה מקפיאת דם מילאה את אולם הנוסעים הנכנסים.
בתוך הקופסה נח לו עכבר לבן מת…

מיהרנו לתחנת המשטרה בנמל התעופה כדי לבדוק אם אפשר להגיש תלונה על מה שנראה לנו כמעשה קונדס חסר כל פרופורציה.
השוטר שישב ליד השולחן הביט בנו במבט של "משתתף בצערך" ושאל – "אתם לא יודעים מה זה מסמל ?" ענינו בשלילה והשוטר לקח נשימה עמוקה ואמר : "זו מתנה שאומרת שמי ששכבת איתו העביר לך את נגיף ה- HIV… יש לך איידס"…