היי חברים וחברות שלי, שוב סוכי השיצואית שלכם חוזרת – ובגדול. והפעם – ההורים שלי נפגשות עם חברים ולקחו אותי לטיול על הר הכרמל, ממש מתחת לבית אורן – למקום שנקרא 'מערת אצבע'.
אחות
מיומנה של סוכי: היום הראשון ללימודים
הי חברים שלי – שיצואים ובעלי חיים אחרים. הרבה זמן לא כתבתי, אני יודעת, אבל יש לי תירוצים טובים.
אז מה היה לנו ? החופש הגדול נגמר לו ואיתם, אני מקוה, הימים הארוכים של הפעילות האינטנסיבית. מה בסך הכל רוצה כלבת שיצו קטנה וחמודה כמוני? שיתנו לה לנמנם כמה שעות בלי הפרעה… זה הכל. בחופש הזה – טיולים, צימרים, לפגוש אנשים, כלבים ומקומות אחרים… ממש כאב ראש. עכשיו אני מקוה שאני אוכל שוב לנוח לי על הכרית שלי.
View original post 377 מילים נוספות
לשתף בפלטפורמות...
חיי כלב – פרק VI
אני חייבת לשתף אותכם בהגיג שעלה לי – כשאני חושבת על זה, לא ממש הצלחתי להפנים את המושג "אבא"…
את אמא אני מכירה – היא באה לכלובים של העמותה ולקחה אותי וחיבקה אותי. עם אמא גם אין לי בעיה לצאת לטיול – אני אפילו אוהבת את זה, אני ישנה ליד הצד שלה במיטה בלילה וכשהיא קמה אני ישר זוקפת אוזן ואחר כך ראש כדי לראות לאן היא הולכת. אני כל הזמן לידה – במיוחד כשהיא במטבח ואז אפשר לגנוב לה אוכל שנופל על הרצפה. להמשיך לקרוא
לשתף בפלטפורמות...
הסיפור על תכלת הצב ועל ילד מחמד
בתקופה האחרונה אנחנו מוצפים בספרים על משפחות "אחרות", בעיקר ספרי ילדים.
לשתף בפלטפורמות...
הנשכחים / דייוויד באלאדאצ'י–ביקורת קריאה
*
מה כבר אפשר להגיד על דייוויד באלאדאצ'י שלא נאמר כבר ? סופר מתח מעולה. כתיבה זורמת. סיפור שנקרא בנשימה אחת וכל זה נכון ואני גם בין המסכימים והמהללים.
אבל… ופה זה אבל גדול מאד –
הספר האחרון שקראתי (הנשכחים) עונה על כל מה שכתבתי אבל באותה נשימה מזכיר לי בצורה מעצבנת את ג'ק ריצ'ר של לי צ'יילד (טוב, בתקופה שהוא עוד היה חוקר בצבא) – איש גדל מימדים, בעל מוח חריף, בולט, קצין מוערך, מגיע ממשפחה עם הסטוריה צבאית ותמיד רואה את מה שאחרים לא מצליחים לראות.
מטריד. מאד מטריד אפילו. אם היו משנים את שם הדמות מג'ון פולר לג'ק ריצ'ר, הייתי יכול להיות בטוח שמדובר בסיפור הראשון מבחינה כרונולוגית של לי צ'יילד.
*
הנשכחים / דייוויד באלאדאצ'י
*
אחרי שקטלתי את הסופר, נעבור לסיפור עצמו, שאותו קראתי בשני ערבים בנשימה עצורה כשאני מנסה לנחש מה יהיה הצעד הבא.
אני מאד אוהב את הכתיבה של הסופר, שזה לא הספר הראשון שלו שאני קורא.
*
הסיפור מתחיל בסירת מהגרים בלתי חוקית שאחד מהם מצליח לקפוץ למים ולברוח.
במקביל, החוקר ג'ון פולר מגיע לבית החולים שבו אביו הגנרל (הסובל מדימנציה – שלא להגיד אלצהיימר) שוכב, ומקבל ממנו מכתב שנשלח מדודתו.
כאן מתחילים להתרחש שני סיפורים במקביל, בעיירת הנופש 'פרדייס' שבקליפורניה (לא הכפר שליד זכרון).
כשפולר מגיע לעיירה השלווה, הוא מגלה שדודתו נהרגה במה שנראה כתאונה מצערת. בדיקה מעמיקה שלו מעלה את החשד שמדובר, איך לא, ברצח.
לאט לאט מתחילות להיערם הגופות.
*
איך הכל קשור למיליונר עלום שעמד בפני פשיטת רגל לפני מספר שנים והיום יש לו את הבית הגדול ביותר באיזור (ויש לו חולשה אדירה לנשים) ?
מדוע אישתו של בנו החורג עוקבת אחריו ?
מה הקשר לענק שהצליח לברוח מחוטפי הפליטים ממדינות העולם השלישי ועוסק בגננות ?
איך טרוריסט בעל שם עולמי נכנס לתמונה ?
*
בסוף, ואני לא אקלקל למי שלא קרא, רק שיתוף פעולה ודמות "שהופכת את עורה" מצליחים לשפוך אור על האמת…
למי שלא קרא את לי צ'יילד – מומלץ בחום, ולמי שקרא – לעשות סוויץ' בראש ורק אז לקרוא.
*
הוצאת מודן.
תרגום : נורית לוינסון.
לשתף בפלטפורמות...
אורז אדום
יום שבת, 11 בבוקר ואני יושב לי בעבודה ונזכר שלא הבאתי איתי ארוחת צהריים…
מאחר והמכונית אצלי, אני לא יכול לבקש מזוגתי שתחיה שתקפיץ לי ארוחת צהריים. בעסה.
טלפון למצילה הלאומית שלי – אחותי הקטנה (הקטנה הזאת כבר עברה גיל 25…)
"אין בעיה. תוך שעה אני אצלך"… אין עליה !
כשהיא מגיעה, מתחילה החגיגה – קודם כל לעיניים, ואחר כך לבטן – חזה עוף דק דק דק יחד עם שניצל וירקות חתוכים, וגולת הכותרת – אורז אדום.
חוץ מזה שהוא נראה סוף הדרך, הוא גם טעים בטירוף. אז ביקשתי ממנה את המתכון והוא מובא כאן מדבריה :
מצרכים :
1 בצל
1 רסק עגבניות
1 כפית פפריקה
1 כפית מרק עוף
כוס וחצי אורז (מומלץ בסמטי)
3 כוסות מים רותחים
—
אופן ההכנה :
מטגנים את הבצל עד שהוא שקוף.
מוסיפים את רסק העגבניות, הפפריקה, מרק העוף ומעט מלח.
שוטפים במסננת את האורז ומוסיפים לסיר.
מטגנים כחמש דקות.
מוסיפים את המים הרותחים.
מערבבים ומכסים את הסיר.
מדי מספר דקות מערבבים עד שנשארים ממש מעט מים בסיר.
מורידים את הסיר מהאש, פורסים מגבת מתחת למכסה ונותנים לאורז להתבשל במיץ של עצמו כרבע שעה.
—
בתיאבון
—
מה שנשאר אחר כך זה רק לשבת ולקוות שלא יבואו אורחים לא קרואים ויגמרו את כל האורז 🙂
לשתף בפלטפורמות...
"המחלה"
את ויקטור פגשתי באיכילוב.
מדי פעם אני ניגש לביקורת, לבדוק "שהראש עדיין במקום", אחרי התאונה שעברתי לפני כמעט 7 שנים.
יותר נכון להגיד שפגשתי אותו בקפיטריה של איכילוב – במקום שיצאנו להפסקת קפה וסיגריה (אני קפה והוא סיגריה).
הוא היה מאלה שחבשו כובע כל הזמן כדי להסתיר את הקרחת, והיה להם צינור, שמגיע משקית שקופה, מחובר לזרוע העטופה במדי בית החולים.
התיידדנו והתחלנו לדבר לנו ככה, סתם, כמו שניים שנפגשים על כוס קפה והמכנה המשותף שלהם הוא בית חולים… L
לאט לאט ויקטור התחיל להיפתח וגולל בפני את סיפורו. אני לא אכתוב כאן את כל סיפור חייו, כי אז היה עדיף שאני אוציא ספר, אבל את סיפור ההתמודדות עם המחלה – אני כן רוצה לכתוב.
ויקטור עלה מאיטליה כשהיה ילד (הוא עצמו יליד 1958).
הוא היה ספורטאי והתאמן בעיקר באיגרוף.
קצת אחרי גיל 50, כשהוא נשוי עם 3 ילדים, התחילו לו פתאום כאבי בטן והוא החל לרדת במשקל.
בדיקות דם לא הניבו תוצאות, עד שבערך בספטמבר 2010, אחרי ביצוע CT בטן, גילו לו מפרצת בעורק הבטני.
ויקטור אמר שהוא הרגיש שמשהו לא תקין קורה. הרופא יצא והסביר לו את המשמעות – אם המפרצת היתה מגיעה ל – 12 ס"מ, 99% שהיא היתה מדממת והוא היה מת תוך שניות.
לפני הניתוח לטיפול במפרצת, מצאו אצלו בלוטות לימפה מוגדלות, בוצעה ביופסיה והתגלה שיש לו סרטן מסוג לימפומה הודג'קין.
באוקטובר אותה שנה הוא עבר את הניתוח לתיקון המפרצת בבטן ושוחרר לביתו.
לאחר כחודש זימן אותו ד"ר נדב שריד וסיפר לו על המחלה האמיתית ששוכנת אצלו בגוף…
ויקטור : "בהתחלה לא הבנתי שמדובר בסרטן בכלל!"
הוא הועבר לאשפוז יום ועבר טיפול כימותראפי של 4 שעות כל פעם, אחת לשבועיים.
אחרי 6 טיפולים כאלה (12 שבועות), הוא עבר בדיקה שנקראת PET SCAN (CT) – זוהי סריקת CT לכל הגוף, שלוקחת בערך 4 שעות, בהן המטופל צריך לשכב ללא תזוזה.
התוצאה היתה שלא כל הסרטן נעלם.
בישיבה של המחלקה האונקולוגית הגיעו למסקנה שהטיפול עבד חלקית והחליטו על טיפול אגרסיבי יותר שכלל אשפוז מלא יחד עם כימותרפיה וכדורים.
הטיפול נערך אחת ליום – יומיים והוא הלך וגבר בהדרגה.
כל אותו זמן אישתו מלווה אותו, ואילו את הילדים הוא לא הסכים לראות, יותר נכון – הוא לא הסכים שהם יראו אותו ככה – האבא החזק שתמיד דאג הפך פתאום למשהו רזה, קרח שמחובר לצינורות.
במקביל לטיפול, ניתנו לו גם זריקות להעלאת רמת כדוריות הדם הלבנות, כאשר הוא התחיל מ- 7 זריקות ביום ועלה עוד.
לאחר האשפוז בוצע לויקטור סינון של הדם, שבו שאבו חלק מכדוריות הדם הלבנות הבריאות לשימוש עתידי של השתלת מח עצם במידה ויצטרך.
בביקור שגרתי אחד אצל הרופא הוא גילה גוש במרפק יד שמאל. ביופסיה גילתה שזהו גוש סרטני. שוב אשפוז של 3 ימים.
בביקורת אחרי חודש בוצעה ספירת דם ונקבע שהוא צריך השתלת מח עצם.
לביצוע ההשתלה יש צורך לדכא את המערכת החיסונית, כדי למנוע דחייה. הוא הועמס בטיפולי כימותרפיה שרק הלכו וגברו.
ההשתלה עצמה עברה בשלום ואז התחילו ההשלכות של הטיפול – בחילות, הקאות, חום. ויקטור הסתובב עם עירוי אנטיביוטיקה צמוד לו לזרוע.
בשלב זה הוא התרחק מכל החברים (או שאולי היו אלה הם שהתרחקו ממנו), כל מה שנותר לו זה הצוות הרפואי המדהים והמשפחה הקרובה.
אחרי 32 ימים של אשפוז נוראי, הוא שוחרר הביתה וחיכה לראות אם ההשתלה הצליחה.
בחודש יולי השנה, לאחר כמעט שנתיים של מאבק, גילתה סריקת ה- PET CT כי גופו נקי מתאים סרטניים.
כיום הוא עובר פעם בשבוע בדיקות ומעקבים שכוללים בעיקר בדיקות דם.
בדיעבד, כשהוא מביט לאחור ורואה את מה שעבר, הוא נזכר בפעמים שאמר לעצמו שכבר אין לו בשביל מה לחיות, שזה רק עניין של זמן, למה לעבור עוד טיפול ועוד טיפול. כמה וכמה פעמים הוא חשב שסיים את חייו.
הדבר שהחזיק אותו בחיים היתה המחשבה על המשפחה – על אישתו מיכל – שלה הוא מודה על כל הזמן הזה שהיתה איתו בתקופה הקשה ותמכה גם בו ובאותה נשימה גידלה 3 ילדים. על שלושת ילדיו (שהגדול בן 18 היום) – שהוא לא מרשה לעצמו להראות להם כמה כואב לו וכמה הוא עדיין סובל וחלש. הוא מנסה לשוב ולהיות חלק מחייהם, אחרי שנתיים שבהם היה מנותק.
את רוב חבריו הוא כבר לא רואה. כולם עזבו והתרחקו. ולדבריו של ויקטור – הוא התאכזב מהם קשות.
כשהסברתי לויקטור מה זה בלוגר, שזה בעצם כמו עיתונאי "פרי לנסר" שכותב מה שהוא רוצה ומפרסם את זה באינטרנט, הוא ביקש ממני להעביר, יחד עם הסיפור ההירואי שלו, המון תודות חמות לכל הצוות האונקולוגי בבי"ח איכילוב על תשומת הלב, על הטיפול הטוב והמיוחד שקיבל ואף לציין מספר אנשים, כמו אסתי רום על הדאגה והאכפתיות, ד"ר נדב שריד שעבר איתו את כל התהליך והיה איתו כל הזמן. ד"ר פרדי אביב שביצע את השתלת מח העצם ובכלל, כל מחלקת אונקולוגיה – הרופאים, האחיות והאחים.
ולבסוף – לפרופ' ברבש, מנהל בי"ח איכילוב פרופ' ברבש, שאסף והרכיב כזה צוות מדהים.
אז לסיום, כמו שאומרים בתשדירים של האגודה למלחה בסרטן – "אפשר לנצח את הסרטן".
מה שהם לא אומרים זה, כמה זה כואב ומדכא וכמה רגעי שפל יש בתהליך הארוך הזה.
לשתף בפלטפורמות...
שבת אחים גם יחד
מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד (ובני זוגם שיחיו).
באחד מימי השבת האחרונים, החלטנו – זוגתי ואני, לארח את אחי ואחותי (ובני זוגם) לארוחת צוערב משפחתית.
עמדנו כמה שעות במטבח והקמנו ארוחה לתפארת המשפחה.
מה לא היה שם ?
אווז בתפוזים, צלעות כבש ביין, קרם בורלה, יין מבציר 48'…
כל זה לא היה שם 🙂
אז מה כן היה ?
היה לנו, בתור התחלה, ככה לחימום הקנה – מג'דרה (ולא משקית) אמיתית עם עדשים.
מה עוד ?
לחם ביתי עם זיתים
כדורי בשר ושעועית
בורקסים מעשה ידי אישתי – ל ה ת פ א ר
וגם סלטים היו לנו – סלט ירקות וסלט תפוחי אדמה עם מיונז
וסלט (שאני באופן אישי מאד מאד אוהב) כרוב.
אבל לא סתם סלט כרוב – כרוב חתוך לרצועות, שומשום קלוי ועליו (ממש לפני ההגשה) שופכים את הרוטב העשוי משמן שומשום, סויה ודבש.
ממש ללקק את האצבעות (או כמו שהבן שלי אומר – ללקלק)
ואחרי שנשנשנו קצת ופתחנו את הבטן –
אפשר לעבור למנה העיקרית.. מנה ?! מנות (ברבים) כי סוג אחד לא מספק אותנו – אנחנו צריכים כמה !
אז בתור התחלה הכנסנו עוף ותפוחי אדמה לתנור
ואז הוצאתי את "מנת הדגל" (מבחינתי) – 2 קילוגרמים של בשר סינטה טרי ברוטב חרדל (התודות – למשק זמיר, ההכנה – עלי).
לוקחים את הנתח, מכניסים לתנור בחום מקסימלי (220-250 מעלות בערך) למשך של כרבע שעה
אחרי רבע שעה מורידים את הטמפרטורה ל- 180 מעלות.
עכשיו לעניין הזמן – מי שאוהב את הבשר שלו מדמם – ישאיר אותו בתנור לרבע שעה עד 20 דקות.
מי שאוהב יותר "מת" – יכול להשאיר עד חצי שעה בתנור.
והתוצאה – לפניכם :
או בצלחת :
והמתכון לרוטב החרדל :
3 כפות חרדל איכותי
1 כפית מלח
שליש כוס שמן זית
5-7 שיני שום כתושות
כף פלפל שחור גרוס
כף אורגנו יבש
חצי כפית ג'ינג'ר
4 גבעולי רוזמרין טרי
מפורקים לעלים
**מערבבים את כל החומרים(אפשר במעבד מזון) ומורחים את הנתח היטב מכל צדדיו
אפשר להשרות עם הרוטב במקרר שעתיים עד עשרים וארבע שעות אבל אפשר גם להעביר ישר לתנור.
ואחרי שנשענו לאחור ופלטנו אנחת רווחה על האוכל –
הגיע תורו של הקינוח :
ונראה לכם שהסתפקנו בסוג אחד ?! לא ולא.
2 סוגים של קינוחים הונחו אחר כבוד על השולחן
התחלנו בשבלולי בצק ממולאים בשוקולד,
והמשכנו עם כוס בריאות :
קוביות של פירות ברוטב שוקולד אמיתי (70% מוצקי שוקולד).
לרובינו כבר לא היה מקום, אבל הקינוחים היו כל כך טובים שלא יכולנו להתאפק
וחיסלנו גם אותם אחד אחרי השני.
בסופו של ערב, השולחן נשאר די ריק
ולנו נשאר רק לנקות…
היה טעים
היה נעים
ואולי נעשה לנו מנהג – מדי פעם, אחד האחים (אנחנו סה"כ שלושה),
יארגן ארוחת צהריים / ערב…
איך הרעיון ?
לנו נשמע טוב, אז עכשיו התור של אחותינו הקטנה ובן זוגה
והם מזמינים אותנו לחגיגת בשרים…
בשר זה בהחלט אחת החולשות שלי…
תמונות וסיפורים משם – בהמשך .
Eyal's Blog 