גליתא


כשחיפשתי מה לעשות בירושלים, מצאתי את חוצות היוצר – שם נהנינו מהופעה של מוקי – עם שירים חדשים וישנים – ואולי זה המקום לבקש ממנו סליחה בשם הקהל, שעזב את המושבים לפני שההופעה הסתיימה…
אבל זה היה ביום חמישי ולנו נשאר יום שישי שלם בירושלים רבתי לחפש כיצד להעסיק את הפרחחים הקטנים (לא ממש פרחחים וגם לא ממש קטנים). יום שישי על הבוקר נסענו למוזיאון המדע – אבל זה כבר לפוסט אחר (יגיע בהקדם, אני מבטיח) ומשם נסענו לנו לקיבוץ צובה ליד מבשרת (לא שאני יודע איפה מבשרת נמצאת – חוץ מזה שהיא בירושלים… ולעבור שם סדנת שוקולד… להמשיך לקרוא

סשה, מישה ונחצ'ה גם…


*

את חני ליבנה שמעתי פעם ראשונה כשהייתי ילד, בתקליט 'ווקליזה' – שם היא ביצעה את השירה וגם את קולות הרקע, ללא ליווי אינסטרומנטלי. זה היה בסביבות שנת 1990, כשהייתי בערך בן 15.

את ציפי זרנקין, לעומת זאת, הכרתי קצת פחות בשם – יותר בשירים ובלהקות.

*

שתי הזמרות האלה מראות לכולם שכוחן עדיין במותניהן ובגרונן והן יצאו במופע משותף של שירי סשה ארגוב, נחום (נחצ'ה) היימן, משה וילנסקי ועוד מספר כותבים מוכשרים, שכבר לא רואים כאלה היום.

כששמעתי שהן מופיעות בנתניה, לא היססתי וקניתי כרטיס. אולם קטן ובו כ- 50 איש, רובם הגדול מבוגר ממני בכ- 20–30 שנה, אבל אלו השירים ששמעתי בבית ופשוט ישבתי על הכיסא במהלך המופע והתרגשתי.

*

לקט מתוך המופע "סשה מישה ונחצ'ה גם…" – ערב שכולו אהבה לזמר העברי. חני ליבנה וציפי זרנקין שרות בנימה אישית ממיטב הקלאסיקות של שלושת חתני פרס ישראל ומעניקות בקולן המשובח את פרשנותן הייחודית למילים וללחנים המוכרים.
ניהול מוסיקלי : עידן סוכובולסקי

מתוך ערוץ ה- YouTube של ציפי זרנקין

*

הן שרות ביחד ולבד, מתבלות בין השירים בפרטים על עברן המוזיקלי והעבודה עם שלושת היוצרים הגדולים האלה, מספרות קצת על השירים ומה שעמד מאחוריהם ובכלל, מעבירות שעה וחצי של הנאה צרופה.

*

מאחר ואת רוב השירים כבר היכרתי, לא נותר לי אלא להירגע ולנשום לתוכי את האווירה.

בחלק מהשירים אפילו היתה לי לחלוחית בזווית העין, בעיקר מהביצוע המרגש, ובחלק אחר היה מרוח לי חיוך של אושר על הפנים.

אלו השירים ששמעתי בבית, שגדלתי עליהם (תודה אמא) ונראה לי שעם השנים כבר חשבתי שהם הלכו בדרכם של שירים ישנים ונשכחו להם.

אבל היום, אני עוד מעט בן 40 וישבתי עם הקהל וכל כך היה לי טוב באולם הקטן והאינטימי הזה עם הקהל ששיתף פעולה ושר יחד איתן וגם לבד.

באמת שלא עניין אותי הגיל של הקהל, או אותו גבר מבוגר (יחסית) שישב לימיני וזרק לי מבטים של "מה הילד הזה עושה פה"…

*

יומיים ושלושה לפני כן – ב- 7/12 וב- 6/12 חגגו שתי הזמרות יום הולדת X ושתיים (פלוס מינוס) וקיבלנו "שיר מתנה", שעד היום שמעתי את הביצוע שלו רק על ידי יזהר כהן, אולם הביצוע של 'ציפור מטורפת' על ידי ציפי זרנקין עולה עליו לאין שיעור והעביר בי תחושות צמרמורת בכל עמוד השדרה.

*

*

בסוף ההופעה לא יכולתי להתאפק, הרי את חני ליבנה פגשתי כבר בעבר, ניגשתי והודיתי להן על ההופעה הנפלאה.

*

חה חה חה


חי חי חי וחה חה חה. מה מביא חמישה אנשים מבוגרים, שלא הכירו אחד את השני עד לאותו רגע, להרשות לעצמם להתגלגל על הרצפה ולצחוק כמעט עד לצאת נשמתם ?

קוראים לזה 'יוגה צחוק'.

כשקיבלתי את ההזמנה, אמרתי למורה – יעל וינר-הרפז, "מה אני צריך את זה? אני בן-אדם רציני. אני לא יכול לעמוד ולצחוק סתם ככה".

יעל לא הסכימה איתי וכך מצאתי את עצמי בסטודיו, שנמצא בביתה שבכרכור.

אז התחלנו את הערב בסקירה על תולדות היוגה צחוק – החל מנורמן קאזנס, מחבר הספר 'הראש הוא המרפא', דרך ד"ר קטריה מדאן – רופא ששילב, יחד עם אישתו, את הריפוי דרך צחוק יחד עם יוגה ועד לאתיופי בלאצ'ו גירמי שמחזיק בשיא העולם בצחוק (3 שעות ו- 6 דקות).

עמדנו וצחקנו, גם אם זה צחוק מאולץ, גם אם זה חיוך של מתיחת הלחיים לצדדים וגם אם זה צחוק שבא מהבטן.

אחרי כל תרגיל עשינו תרגילי שחרור והרפיה.

יוגה צחוק בנויה משילוב של תרגילי נשימה  (יוגה) יחד עם צחוק (מאולץ או משוחרר) שמשחרר סרוטנין במוח וגורם להרגשה טובה.
המוח לא מבדיל בין צחוק מאולץ לצחוק מתגלגל שבא מהבטן. בשבילו אחד הם, ושחרור הסרוטנין נעשה בכל צחוק וצחוק.

ביוגה צחוק אנחנו לוקחים את השליליות שלנו, מעמידים אותה עירומה מולנו ומול כולם ופשוט צוחקים עליה – על המינוס בבנק, על העיניים הפוזלות, על הגיבנת או על כל דבר אחר, שבמצב אחר היה מעכיר את מצב רוחנו, ולשם מכניסים את החיובי.

יעל מאמינה שלכל בעיה נמצא פתרון, הכל שאלה של איך פרספקטיבה ותפיסה.

אז עומדים וצוחקים, יושבים וצוחקים ושוכבים וצוחקים. האמת – גם לספקן כמוני זה עשה משהו.

היה איזה שהוא שחרור אחרי שעתיים של צחוק. בקבוצה קטנה זה נורא אינטימי ומרגישים חיבור לצוחקים האחרים. בקבוצה גדולה הצחוק הוא פשוט מדבק ופועל בשיטת "העדר" – אחד מתחיל והשאר מצטרפים ונעלמים בתוך הקבוצה.

כיף.

מומלץ לנסות.

יעל וינר הרפז – 052-8700238

yaelviner@bezeqint.net

ג'יפ ג'וק


יום שבת של שבועות, איזה כיף – נוסעים לבקר קרובים בעפולה. קמנו בבוקר (צהריים), הרמנו טלפון שאנחנו מתנצלים אבל נאחר ויצאנו לדרך. כביש 6, מהירות שיוט בקרוז קונטרול והג'וק האדמדם משייט לו בכיף.

ארוחת צהריים, מנוחה קצרה ואנחנו יוצאים לכיוון חיפה – איך ? הכי פשוט (לכאורה) – מעפולה, כביש הסרגל, צומת מגידו ימינה, צומת התשבי, צומת יגור והופ אנחנו כבר בצ'ק פוסט.

חצי שעה נסיעה – 45 דקות מקסימום.

באותו הזמן, יצאו קרובים נוספים (שאליהם רצינו לנסוע) מתל אביב. (מזכיר שעורי מתמטיקה מהתיכון ?)

אמרנו – "נחכה קצת בחוץ או מקסימום ניקח מפתח מהשכנה…" פשוט, לא ?

אז זהו – שלא !

היציאה מעפולה, בואכה צומת התענכים (אמצע כביש הסרגל) עמוסה לעייפה… דיווח בגלגל"צ – רכב שרוף בהמשך, עומס תנועה עד צומת מגידו ואחר כך בצומת התשבי…

אמרנו – נסתובב, ניסע דרך נהלל, אמנם הדרך יותר ארוכה, אבל לפחות נוסעים.

אז זהו, שגם זה לא – צומת רמת ישי – השומרים – פקוקה גם היא.

זחלנו לנו בעומס הכבד, כשהילדים מתחילים כבר לשאול "מתי נגיע?"

ואז גמלה בליבנו החלטה – אם ברומא מתנהגים כמו רומנים, א… סליחה – רומאים, בישראל נתנהג כמו ישראלים !

הרי יש לנו ג'וק… אמנם לא 4X4, אבל לשבילי עפר הוא מתאים בהחלט…

ירדנו מהכביש והתחלנו לנסוע בדרך העפר המקבילה לכביש הסרגל.

זוגתי התרגשה – זו היתה לה הפעם הראשונה שהיא יורדת מהאספלט השחור לטובת הכורכר הלבן.

לפנינו ומאחורינו רכבי 4X4 ענקיים (דיפנדר, שברולט סילברדו ועוד מפלצות), ואנחנו הקטנים מקפצים לנו בכיף על האבנים הקטנות.

כל הדרך אנחנו מסתכלים מהחלון ורואים עד כמה אנחנו קרובים לשדה החמניות המסיטות את ראשון לעבר השמש.

בצומת מגידו פנינו ימינה והמשכנו עוד כ- 100 מטרים על שביל העפר. בשלב זה החלטנו לחזור לכביש, מאחר ואנחנו לא מכירים את השטח ובאמת שנהיה כבר מאוחר.

קרובי המשפחה שיצאו מתל אביב כבר המתינו לנו בביתם ולא רצינו לבזבז זמן על סיבוכים מיותרים, ובטח שלא כשיורד החושך.

נהנינו מאד מנסיעת "השטח" הראשונה שלנו, ומי יודע – אולי יהיו עוד כאלה…

צריך רק לחפש שבילי עפר ופשוט "לתת בגז".

עכשיו נשאר רק לשטוף את האוטו וללכת לישון.

נכון, זאת לא "נסיעת שטח" והרבה אנשים ובואו ויצחקו, אבל זו היתה טבילת האש הראשונה ובעיקבותיה (כך מקווים) יבואו עוד.