קמ"י ו- ADHD


קמי ? מה פתאום ? מה זה בכלל ולמה אני צריך לשלוח את נדבי שלי לשם ?!לוגו העמותה

אז קמ"י אלה ראשי תיבות של 'קרב מגן ישראלי'. ולמה צריך לשלוח את נדב לשם ? מכמה סיבות –

קודם כל, זה לא רע להכיר ולדעת אומנות לחימה. בוודאי שלא בארצנו. להמשיך לקרוא

יושב על הגדר–לא מה שנשמע


הוציא כבר בשנת 1982 את השיר המדהים הזה – ,

*

*

אבל אמיר מנדל לקח את זה צעד אחד ימינה ומצא דווקא בהודו את הגדרות שלו.

תערוכה נוספת היא של הצלם .

אחרי הסיקורים של רות צרפתי ושל סשה אוקון – הגיע תורו של הצלם אמיר מנדל.

*

הכל התחיל כשאמיר ובן זוגו החליטו שהם רוצים, מוכנים ובשלים לילד. בסבך הבירוקרטיה הישראלית זה היה ממש בלתי אפשרי לממש את הרצון העז שלהם.

אי לכך, בניגוד לאריק איינשטיין, שישב על הגדר, נסע אמיר להודו על מנת לפגוש אישה שהסכימה לתרום ביציות בתשלום כדי לעבר, בתשלום, אישה הודית אחרת וזו תביא לעולם ילד או ילדה שיהיו שלו.

היו אצלו לא מעט חששות לפני מסלול היסורים שהוא עתיד היה לעבור – ממשלות, רפואה, כלכלה וכמובן סטיגמה חברתית.

את המכשולים האלה ראה אמיר כחומה, או גדר שהיא סמלית ופיזית כאחד.

מאחורי החומה עמד המשפט הפשוט, שנראה לרובנו מאד בנאלי – "אני רוצה להיות אבא".

*

בהודו לא היה לאמיר הרבה מה לעשות – הוא ישב וחיכה לתוצאות העבודה של הרופאים. מצד שני, הוא הסתובב וחיפש סוג של תרפיה, מרגוע כדי לעבור את התקופה מורטת העצבים הזאת.

כך מצא את עצמו מנסה לראות מעבר לחסימות – דרך עדשת המצלמה ראה קירות פח האוטמים את הבניינים, שמאחוריהם גדרות צמחים מטופחות וצבעוניות המסתירות את הכניסות. הוא הרגיש ממש כאילו הסתכל במראה.

*

גדרות

*

אמיר הצליח לראות מעבר לחסימות, מעבר לגדרות… זוהי הודו של אמיר בעיני הצלם האומן שבו.

*

חדוות היצירה–רות צרפתי


המוזיאון לאומנות ישראלית

כל מי שקרא את הפוסט שלי על התערוכה , יודע שהיו שם 4 תערוכות במקביל.

התערוכה הראשונה שכתבתי עליה היתה של סשה אוקון, בפוסט , ואילו התערוכה השניה שאני רוצה לכתוב עליה, היא של האומנית המנוחה – .

*

קישור לויקיפדיה על רות צרפתי.

*

רות צרפתי היתה אמנית רבגונית שפעלה באותה מידה של כישרון והצלחה בתחומים רבים ושונים. בתערוכה המוצגת במוזיאון לאומנות ישראלית ברמת גן מיוצגים רק שני תחומי יצירתה העיקריים : פיסול וציור. המבקר בתערוכה יגלה לבטח בין הפסלים רבים המוכרים לו מתצוגות קודמות, אולם רובם של הציורים והרישומים מוצגים כאן בפעם הראשונה. כל היצירות המוצגות בתערוכה הושאלו מהעיזבון שהורישה האמנית לבתה חגית עמרם שטרנשוס. חלק מן הפסלים מוצג בקביעות בבית האמנית, שבו מתגוררת היום משפחת עמרם.

(מתוך ההקדמה בספר על רות צרפתי – המוזיאון לאומנות ישראלית)

*

אני באופן אישי התחברתי מאד לפסלים (רובם של תינוקות), יותר מאשר לרישומים הרבים שהיו על הקירות.

פסלים

ההבעה של הדמויות, כמו גם התנוחות המוזרות – שכאילו נלכדו בעדשת מצלמה בדיוק באמצע תנועה, נראו פשוט מהממים בעיני.

גם מהיצירות התלויות על הקיר התרשמתי, ונודע לי שהיא עבדה, בין השאר, עם ואיירה את הספר, אחד מאלה שגדלתי עליהם – "הביצה שהתחפשה". ספר חובה לדעתי, לכל גיל.

*

אני לא אשב ואכתוב לכם את כל קורות חייה, זה יכול לקחת דפים שלמים ולא כולם מתחברים לביוגרפיות (עד כמה שהן מרשימות).

מה שכן – רות צרפתי (1928 – 2012), היתה אחת האמניות היותר גדולות שקמו לנו במדינה הזאת והתערוכה הזאת משקפת חלק קטן מיצירותיה – רק ציורים ופסלים וגם זה חלק קטן מהם.

בתערוכה לא מופיע מגוון הבובות שיצרה (ואף זכתה בפרסים בתערוכות בין-לאומיות).

*

מומלץ בחום לכל המשפחה.

*

אומנות או פורנוגרפיה ?


*

הזדמן לי לא מזמן להגיע ל ברמת גן. כן – יש דבר כזה.

מ- 15 באוקטובר (2013) למשך 3 חודשים יציג המוזיאון 4 תערוכות, של 4 אומנים ישראלים (חלקם ידועים יוצר וחלקם ידועים פחות) – באולם הראשון מציג , צייר שעבודותיו בתצוגה זו עוסקות בשלושה דברים עיקריים : גוף האדם, מיניות וטכניקה.

סשה אוקון - גבר ואשה

התמונה הזאת, שנקראת 'גבר ואשה' תפסה את עיני. ממבט ראשון נראה כאילו האישה סובלת, אולם מבט מעמיק יותר מראה את ההנאה שהיא חווה (מישהו אמר BDSM ?)

ניתן לראות את ידה השמאלית מונחת מתחת ללחיה ופניה אומרות עונג צרוף, שלא לדבר על הגבר "המכה" שאי אפשר שלא לראות שהוא נהנה.

בחרתי לפתוח דווקא בתמונה זו – האם תמונה כזאת במוזיאון היא אומנות, או שמא פורנוגרפיה לשמה ?

*

למשל בשתי התמונות הבאות ניתן לראות את ההבדל בין בריחה מוצלחת לאחת שלא עלתה כל לו יפה…

עד כמה בן אדם מוכן להקריב על מנת לברוח מ… משהו ?

לקפוץ מקצה צוק כשהוא לא לובש דבר על גופו ? לקפוץ לתוך שמים סוערים כאשר יש רק שביב תקווה מפציע בין העננים.

בריחה

*

אני לא מתיימר להיות מבקר אומנות. לא למדתי אומנות וכל מה שיש לי זו החוויה האישית שלי והעוצמה שאני מקבל כשאני צופה בציורים.

*

בשלושת הציורים הבאים נראה כיצד מתמודד אדם עם "רכיבת" האישה עליו

האסוציאציות שעולות כאן הן רבות וכל אחד יכול יכול להזדהות עם תמונה אחרת… לא סתם הן אחת ליד השניה.

*

עכשיו אתם צריכים לשאול את עצמכם (כל אחד בתוכו) – "האם לצייר אנשים עירומים או עירומים למחצה זו פורנוגרפיה או אומנות ? והיכן עובר הקו ?

אני לא אמשיך ואלאה אתכם בפרטים ובתמונות (ספוילר), אבל בתור התצוגה הראשונה שנכנסים אליה במוזיאון, מקבלים ממש "בום" לפנים מהעוצמה שהציורים הגדולים האלה (3 מטרים על 1.60מ' כל אחד) מקרינים מהקירות.

בספר שהוצא ע"י המוזיאון מתוארים הציורים ונראות גם הסקיצות שלהם כמו גם התמקדות בפרטים מתוך הציור.

*

לגבי שאר התצוגות, הן יגיעו בפוסטים הבאים.

בכל מקרה – מומלץ בחום.

דון קישוט – להקת הפלמנקו הישראלית


כן ! גם לנו יש להקת פלמנקו. ולא סתם – היא גם חוגגת 15 להיווסדה, ועושה את זה בגדול.

עם שני 'שחקני חיזוק' – חוזה מורו הבין-לאומי והוגו דוד אלוורז הנפלא הם מעלים את המופע 'דון קישוט'.

את הסיפור על 'דון קישוט איש למאנשה' כולם מכירים – האיש החולמני שנלחם בטחנות הרוח כי חשב שהן ענקים מסוכנים הבאים לחטוף את דולצינאה שלו – כפרייה שהוא התאהב בה (והיא לא ממש שמה עליו)…

המופע הוא בן 10 סצינות ומלווה בקטעים מתוך יצירות של ויולדי, טרטיני ודבוז'ק, ובין לבין גם מוסיקה ספרדית המכניסה את הצופים לאווירה.

דון קישוט (חוזה מורו – שהוא גם הכוריאוגרף) מתחיל כאיש פשוט – הבא לנקות אחרי שיעור פלמנקו בסטודיו. הוא דואג שאיש לא יראה אותו, אולם הוא "נתפס בקלקלתו (בריקודו)" על ידי המורה לפלמנקו (מיכל נתן – שהיא גם המנהלת האומנותית של הלקה). ואז מתחילות ההזיות, כאשר הוא מדמיין את עצמו כגיבור, ומגייס לשם כך איש פשוט – סנשו פנסה (הוגו דוד אלוורז) שיהיה נושא כליו.

במשך כל המופע נקרע דון קישוט בין המציאות לבין הדילוזיות שלו, עד לסוף ה… מחזה…טוב אני לא אגלה לכם את הסוף, נכון ?!

מה שאני כן יכול להגיד זה שהמופע הזכיר לי מאד את "Lord of the dance" שראיתי לפני כמה שנים, מבחינת עבודת רגליים.

אני ישבתי כשעה וחצי ונהניתי מכל רגע – כשאני חווה יחד עם הגיבור את התהפוכות שעוברות עליו, כאשר בסצינה אחת רואים את המציאות ואת נסיונותיו של סנשו פנשה המסכן לשכנע את דון קישוט לפקוח את עיניו ולראות את המציאות ובסצינה שלאחר מכן רואים את דון קישוט עמוק בתוך ההזיה כשהוא הגיבור המציל את העם או כובש את ליבה של דולצינאה (מיכל נתן) היפה שלו.

כל אחד יכול להזדהות עם אחת הדמויות – לא סתם הספר 'דון קישוט' שנכתב ע"י 'מיגל דה סרוואנטס' הספרדי ופורסם בין השנים 1605 – 1615, תורגם למספר השפות הגדול ביותר בעולם, ועד היום נחשב בעיני רבים לרומן המודרני הטוב בעולם.

*

מאחר ולא רציתי להגיע לבד, באתי יחד אישתי שתחיה (אשר בעברה מספר שנים לא מבוטל של נסיון בריקוד), ואף היא נהנתה מן ההופעה.

גילוי נאות – למופע אני הוזמנתי לבד ולזוגתי הזמנתי כרטיס במחיר מלא.

המופע יעלה בשבוע וחצי הקרובים ברחבי הארץ ומומלץ לצפייה לכל גיל.

צילום – לא מה שחשבת


"ממעמקים" – תערוכת צילום יוצאת דופן של שתי אומניות צילום מוכשרות – מירב נאור ומיטל שבירו.

מתוך הכאב,
ממקום של חסר,
נשמעת הצעקה.
בחיבור שצומח וגדל,
השתקפות של מים,
התפרצות, לכלוך, ערבוב, שקט…

האמת, כשקיבלתי את המייל לבוא לתערוכת צילום – אמרתי לעצמי "מה כבר יכול להיות מיוחד בעוד תערוכה ? סתם עוד איזה צלם מתחיל שרוצה להראות כמה קשקושים… נו טוב – אני במקרה פנוי, אז יאללה – נלך לראות."

אני מודה – אכלתי את הכובע !

28 צילומים שצולמו במשך כשנה באזור צפון הארץ תלויים בגלריה במגדלי נאמן בתל אביב.

התמונות מוצגות בסדר כרונולוגי רגשי של מירב ומיטל – שתי צלמות מקצועיות, המגדירות את עצמן (ואני מצטרף) כאמניות.

התמונות צולמו בשחור לבן על מנת לקבל את העוצמה של האובייקטים. הן אינן ממוסגרות על מנת שהצופה יוכל להמשיך בדמיונו את התמונה.

"אצלנו הצילום הוא פינה רגועה" אומרת אחת מהן. שתי הצלמות חוו כאב בשנים האחרונות והן מביעות אותו דרך הצילום, כשהן מצרפות לכל צילום משפט משיר ישראלי המתאר את רגשותיהם בזמן הצילום.

שני אנשים יכולים להתבונן באותה תמונה ולהרגיש דברים שונים וגם לא להבין מה הצלם חש באותו רגע. לפי דעתי – תוספות השירים לכל תמונה מסייעות, למי שרוצה בכך, לנסות ולהבין את מה שהצלמת ניסתה להעביר באותה תמונה.

מילות השירים הצמודים לתמונות לקוחות משיריהם של רחל שפירא, ארקדי דוכין, נחום היימן, מאיר אריאל ועוד.

כל התמונות צולמו באור טבעי בעדשת מאקרו, ללא שימוש באביזרים למעט משחקים של צמצם, מהירות, שינויי חשיפה ו- ASA.

התהלכתי כחולם לאורך הקירות כשאני נשאב לתוך הצילומים ומנסה להבין את נקודת הכאב שהורגשה כשהתמונה צולמה בעוד אני קורא את מילות השיר הקבוע בקיר לידה.

נגע בליבי סיפורה של מירב נאור ששכלה את אחיה בתאונת דרכים ואת בעלה כמה שנים לאחר מכן.

עברתי על פני התמונות כשאני מתעכב על פני תמונה זו או אחרת, עד שהגעתי לתמונה שבה קלטה הצלמת את אותו שבריר השנייה שבו המים ניתזים והנתז משתקף בפני המים. ידידה שלי שראתה את התמונה אמרה שזה נראה כמו תינוק מעורסל,

 והכיתוב של מוש בן-ארי כל כך התאים…

ההכרה באה והכתה בי… כמה בדידות, כמה עצב, כמה כאב…

איך שניה אחת משנה לנו את החיים. אפילו לא שנייה. שבריר שניה לפני או אחרי והתמונה היתה נראית לגמרי אחרת..

בדיוק כמו בחיים.

לפתע הבנתי מה שתי הנשים המוכשרות האלה ניסו לומר ללא מילים.

הבנתי על איזה כאב פנימי וצורב הן מדברות בלי להגיד כלום.

הן רק מסתתרות מאחורי עדשת המצלמה ומנסות להעביר לנו משהו מתוך תוכן, מהכאב הפנימי שלהן.

לכאורה, מבחוץ הכל שקט, הכל רגוע, אבל מבפנים הכל יכול לקרות. כל אבן קטנה שנזרקת אל השקט הזה גורמת לגלים ולמתזים ויכולה להפוך את הכל. גלים ועוד גלים נוצרים, ואחר כך, לכאורה, חוזר השקט.

אבל את מה שקרה לפני רגע כבר אי אפשר להחזיר וכל מה שיהיה מרגע זה ואילך קשור למה שקרה רגע לפני…

בתערוכה היו עוד הרבה תמונות, כולן יפות, על כולן יכולתי לשבת שעות ולהתבונן ולהיכנס לתוכן.

אבל, באומנות כמו באומנות – האמת היא בעיני המתבונן, ואני רק מקווה שהצלחתי להעביר, ולו רק לאותו שבריר שניה, את אותה התחושה המופלאה הזאת שאני חשתי באותה תערוכה.