מאז שזוגתי שתחייה והבת הגדולה שלי הפסיקו לאכול בשר, יותר נכון – זוגתי הפסיקה לאכול בשר והגדולה שלי אוכלת רק ב special occasions – אנחנו כל הזמן מחפשים תחליפים, וטופו הוא אחד המרכיבים העיקריים למנת חלבון, לאלה מאיתנו שהחליטו לוותר על מנת הבשר שלהם.
גם התאומים, בני השלוש מתקשים באכילה של כל דבר, היות והם אלרגיים לביצים, ואנחנו כל הזמן מחפיש להם תחליפים. אז איך מתחילים? יופי – אני שמח ששאלתם.
פטריות היו מאז ומתמיד חולשה שלי – אני זוכר את היום בו הכנתי (אז היא עוד היתה רק חברה שלי בהגדרה) פטריות פורטבלו במילוי בשר ומוקרמות, וכך זכיתי גם לארוחה טובה וגם בליבה של זאת שנמצאת עזר כנגדי ב- 18 השנים האחרונות, ובשאיפה לעוד שנים ארוכות, טובות ויפות יחד.
עברנו על ספרי בישול וחיפשנו באינטרנט, ומצאנו את את פשטידת הפטריות המופלאה הזאת:
נתחיל בהזהבת בצל גדול חתוך דק במחבת, נוסיף 2-3 שיני שום כתושות, את פטריות השמפניון הגדולות שחתכנו לרצועות גסות נזרוק גם לטיגון (בערך 3 סלסילות) ונמשיך תוך כדי ערבוב במשך מספר דקות (בערך 5 דקות), תוך שאנו מוסיפים מעט אגוז מוסקט, רבע כפית טימין ורבע כפית אורגנו (עדיף טרי). מעט מלח ופלפל שחור – לפי הטעם.
אחרי שטיגנו את המרכיבים, טוחנים בבלנדר (אפשר גם במוט) – 300 גרם טופו נקי, 6 כפות של קמח עדשים, מוסיפים כוס אחת של חלב סויה ושליש כוס שמן זית. ממשיכים לטחון עד שמקבלים עיסה חלקה.
בקערה מערבבים את הפטריות המטוגנות שלנו ואת עיסת הטופו שטחנו ומעבירים לתבנית.
לתנור שחומם מראש ל- 200 מעלות מכניסים את התבנית – לא לשכוח לרפד אותה בנייר אפייה למניעת הידבקות – למשך של 35 דקות.
הילדים עפו על הפשטידה, שבמקור היא הגיעה מספר בישול טבעוני, ואנחנו הוספנו לה טוויץ' קטן.
לפני מספר שנים התאהבתי. זאת לא היתה התאהבות כמו בספרים, זו היתה יותר "הידלקות" – נדלקתי עליה ואמרתי לחבר שבא איתי – "נדלקתי עליה ואני רוצה אותה!". לא עזרו הסיבובים והבדיקות במקומות אחרים – רציתי רק אותה. כולן היו יפות, שמורות, מטופחות, אבל בה היה איזה שהוא קסם פראי שלא יכולתי להפסיק לחשוב עליה. באותו יום כבר לחצתי יד וסגרנו זיכרון דברים. אפילו לא לקחתי אותה לבדיקה (מעשה שאסור לעשות) – ביום שלמחרת כבר נהגתי בה הביתה – השברולט ספארק האדומה שלי. נכון שהיא לא היתה חדשה והיה לה גיר ידני, אבל היא הקסימה אותי – אז קניתי.
היא היתה בסדר! זאת אומרת – היא עדיין בסדר ! אבל פגעי הזמן לא פוסחים גם עליה ולפני שבועיים, תוך כדי נהיגה ברחובות השקטים של עירי הנחמדה, אני מנסה להעביר הילוך (גיר ידני – זוכרים?) כשלפתע אני שומע "פק" והרגל השמאלית שלי ננעצת ברצפת המכונית (רגל שמאל – זו הרגל שלוחצת על הקלאץ' – המצמד – על מנת להפריד בין המנוע לגלגלים שאוכל להעביר הילוך)… שיקול מהיר הביא אותי להעמיד את האדומה שלי בחניית רחוב זמינה וקרובה ולהתקשר למוסכניק שלי – סקירה של הנסיבות הובילה אותי למסקנה שנקרע הכבל של המצמד – הכבל שמחבר בין הדוושה למצמד עצמו. המחיר? יום ללא המכונית, גרירה על חשבון ביטוח הגרירה וכמה מאות שקלים בודדים שהחליפו ידיים בתמורה לכבל מצמד חדש. אחרי כיוון של גובה הדוושה, יצאנו לנו מאושרים וטובי לב (אני והאדומה) וחזרנו לשייט ברחבי הסביבה (היא לא ממש אוהבת נסיעות ארוכות ואני לא ממש מאתגר אותה).
ולמה אני מספר לכם על מקרה, יחסית זניח, שקרה לפני שבועיים? כיוון שאתמול נסעתי לאחותי בעיר הקרובה ואחרי רמזור, אני לוחץ על דוושת המצמד להעביר הילוך… ורגל שמאל שוב שוקעת לה לכיוון רצפת המכונית האדומה והתמימה שלי… "לא שוב" אני קורא לעצמי בקול ומכוון את האדומה לעבר מפרץ תחנת אוטובוס כשארבעת אורות המחוון (וינקרים) מהבהבים. ברגע הראשון חשבתי שאני צריך לפגוע פיזית בזה שהחליף לי את הכבל לפני שבועיים (כבל מקורי)… לפגוע פיזית זה קצת קיצוני מדי לטעמי… אז החלטתי פשוט לעזוב אותו ולעבור למישהו יותר אמין. כל זאת כשאני עוד לא יודע מה התקלה ורק מנחש שזה אותו כבל ארור התנתק לו ולכן אני נמצא באותו מצב שהייתי בו לפני שבועיים… טלפון זריז לשירות הגרר תוך שאני מדרבן את המוקדנית שזה דחוף כי צהריים, חם ואני בתחנת אוטובוס ולא יכול לעזוב את המקום כי המשטרה גם תיתן לי דוח וגם תגרור לי את הרכב למגרש המשטרתי, שם אאלץ לשלם על אחסנתה של האדומה היקרה שלי.
לעזרתי הגיע אבא שלי. הוא עזב הכל ובא כדי לארח לי לחברה עד שהגרר יגיע (לקח לו בערך שעה – זמן טוב יחסית לשירותי גרירה וחילוץ) וכשהוא הגיע, ליווינו אותו כל הדרך למוסך, שם העלינו את האדומה היקרה שלי על הליפט וראה איזה פלא – כבל המצמד, שהייתי בטוח שהתנתק ממקומו, נמצא מתוח ומחוזק כדבעי. "אין ברירה, זה כנראה הקלאץ' עצמו – צריך להחליף אותו" אמר המוסכניק הותיק. "מחיר?" שאלתי בדאגה, שכן כל הרכב שווה בערך 3,000₪ (מה לעשות? עם כל האהבה שלי אליה, האדומה לא חדשה – היא כבר בת 10…). "1,500 כולל פירוק, החלפת שמן גיר והרכבה"… נכנסתי לבלבלות עם עצמי והחלטתי להיוועץ בזוגתי שתחייה – מה דעתה. עמדנו שם במוסך, האדומה היקרה שלי – מכסה מנוע פתוח, גבוה בשמים ואנחנו מתלבטים אם להוציא חצי משוויו של הרכב על תיקון או שלא… בשורה התחתונה, מאחר ואנחנו לא עומדים להחליף אותה ביומיים הקרובים – הוחלט לתקן. נפרדנו לשלום – אבא שלי מהמכונאי ואני מהאדומה ונסענו הביתה להטביע יגוני בכוס מים פושרת עם לימון – המשקה האהוב עלי החדש – עם המשטר הדיאטטי החדש (ע"ע פוסט קודם), אסור לי קפה, סוכר, גלוטן ועוד כמה מוצרי צריכה בסיסיים (שלא לומר מוצרי צריחה).
באמת שהרגשתי לא טוב, וכל מה שרציתי זה להיכנס מתחת לשמיכה ולישון יום יומיים, עד שהיקרה לי תהיה מוכנה ונוכל לקרוע את הכביש יחדיו… למזלי לא נאלצתי להמתין זמן רב וכבר למחרת (כלומר היום) היא היתה מוכנה – יפה ונוצצת, עם מצמד מקורי חדש (נכון, אל תהיו קטנוניים – רק המיסב, אבל מי סופר) ותיבת גיר נקייה מבפנים ומבחוץ. המכונאי שלי עשה עבודה טובה – סתם לכלכתי עליו קודם – הוא ממש בסדר. יצאנו לכיוון הבית כשאנחנו מפליגים לנו על כביש 57 מערב, בואכה כפר יונה וההילוכים עוברים חלק, המצמד נלחץ כמו מרגרינה, או חמאה, מחוממת במחבת חם והנוף עובר. שרתי לי עם הרדיו כל הדרך עד הבית כשאני מחליט לכבות את המזגן, לפתוח חלון ולצרוח עם השירים הישראליים של רשת ג' (ככה בא לי). עכשיו מה שנותר זה רק לרחוץ אותה לכבוד שבת (שאני אשפשף ??? – לוקח אותה לשטיפה) ולהעמיד אותה אחר כבוד בחנייה המסודרת (אני באמת חייב לבנות גגון נגד השמש הקופחת שעושה שמות לצבע האדום הבוהק שלה.
היי חברים וחברות שלי, שוב סוכי השיצואית שלכם חוזרת – ובגדול. והפעם – ההורים שלי נפגשות עם חברים ולקחו אותי לטיול על הר הכרמל, ממש מתחת לבית אורן – למקום שנקרא 'מערת אצבע'.
תקראו לי 'מפגר חברתי' או 'מוגבל קולינרי' אבל את מסעדת TAYA לא היכרתי (רחוב האופה 1 קדימה), ואחרי שהכרתי פתאום גיליתי שכולם מכירים את המסעדה ואף מהללים ומשבחים אותה… ואיפה אני הייתי כשכל זה קרה ???
אתמול העליתי פוסט בפייסבוק על כך שאני כבר בן 11 וחגגתי יום הולדת. חבר טוב שלי, שאני מעריך מאד את שהוא אומר, כתב לי בפוסט אישי שהגיע הזמן שאני אעבור הלאה, שאמשיך, שהזמן עובר ואני צריך לשכוח מהתאונה ותוצאותיה. איך הוא כתב לי- …"מספיק אייל – תשאיר את העבר למקום אליו הוא שייך. חגגת 10 – כיבדת את המתנה שקיבלת. מכאן והלאה החיים צריכים להמשיך. התאונה אינה ראשית הצירים שלך."… להמשיך לקרוא ←
קיבלתי מתנה ליום הולדת.
כחובב קעקועים וכאחד שמתהדר בלא פחות מתשעה (!) קעקועים על הגוף, קיבלתי כרטיס VIP לכנס הקעקועים הבין-לאומי השלישי, שנערך בגני התערוכה – בביתן 11.
הגעתי עם אחי הקטן (שמתחרה בי על כמות וגודל הקעקועים בגוף) ועם חבר טוב (שמקעקע בזמנו החופשי) והתחלנו להסתובב ברחבי הביתן. מהר מאד נעלמנו אחד לשני בינות למקעקעים, עושי הפירסינג, פריק שואו ומוכרי אקססוריז מטורפים ובירכנו את אלכסנדר גרהם בל, שהמציא לנו את הטלפון (וגם את סטיב ג'ובס).
הי חברים שלי – שיצואים ובעלי חיים אחרים. הרבה זמן לא כתבתי, אני יודעת, אבל יש לי תירוצים טובים.
אז מה היה לנו ? החופש הגדול נגמר לו ואיתם, אני מקוה, הימים הארוכים של הפעילות האינטנסיבית. מה בסך הכל רוצה כלבת שיצו קטנה וחמודה כמוני? שיתנו לה לנמנם כמה שעות בלי הפרעה… זה הכל. בחופש הזה – טיולים, צימרים, לפגוש אנשים, כלבים ומקומות אחרים… ממש כאב ראש. עכשיו אני מקוה שאני אוכל שוב לנוח לי על הכרית שלי.
שלום חברים שלי – אלה ההולכים על ארבע ואלה ההולכים על שתיים… כאן השיצואית האהובה עליכם – סוכי…
הפעם אני רוצה לספר לכם על סוף השבוע שעבר עלי. סוף שבוע לא קל עבר על כוחותינו: אמא ואבא נסעו לצימר משלהם יחד עם האחים שלי, ואותי השאירו לבדי לבדי גלמודה ועצובה אצל ג'ני – הצימר של הכלבים. להמשיך לקרוא ←
Eyal's Blog 