האדומה האדומה הזאת


לפני מספר שנים התאהבתי. זאת לא היתה התאהבות כמו בספרים, זו היתה יותר "הידלקות" – נדלקתי עליה ואמרתי לחבר שבא איתי – "נדלקתי עליה ואני רוצה אותה!". לא עזרו הסיבובים והבדיקות במקומות אחרים – רציתי רק אותה. כולן היו יפות, שמורות, מטופחות, אבל בה היה איזה שהוא קסם פראי שלא יכולתי להפסיק לחשוב עליה.
באותו יום כבר לחצתי יד וסגרנו זיכרון דברים. אפילו לא לקחתי אותה לבדיקה (מעשה שאסור לעשות) – ביום שלמחרת כבר נהגתי בה הביתה – השברולט ספארק האדומה שלי. נכון שהיא לא היתה חדשה והיה לה גיר ידני, אבל היא הקסימה אותי – אז קניתי.

היא היתה בסדר! זאת אומרת – היא עדיין בסדר ! אבל פגעי הזמן לא פוסחים גם עליה ולפני שבועיים, תוך כדי נהיגה ברחובות השקטים של עירי הנחמדה, אני מנסה להעביר הילוך (גיר ידני – זוכרים?) כשלפתע אני שומע "פק" והרגל השמאלית שלי ננעצת ברצפת המכונית (רגל שמאל – זו הרגל שלוחצת על הקלאץ' – המצמד – על מנת להפריד בין המנוע לגלגלים שאוכל להעביר הילוך)… שיקול מהיר הביא אותי להעמיד את האדומה שלי בחניית רחוב זמינה וקרובה ולהתקשר למוסכניק שלי – סקירה של הנסיבות הובילה אותי למסקנה שנקרע הכבל של המצמד – הכבל שמחבר בין הדוושה למצמד עצמו. המחיר? יום ללא המכונית, גרירה על חשבון ביטוח הגרירה וכמה מאות שקלים בודדים שהחליפו ידיים בתמורה לכבל מצמד חדש.
אחרי כיוון של גובה הדוושה, יצאנו לנו מאושרים וטובי לב (אני והאדומה) וחזרנו לשייט ברחבי הסביבה (היא לא ממש אוהבת נסיעות ארוכות ואני לא ממש מאתגר אותה).

ולמה אני מספר לכם על מקרה, יחסית זניח, שקרה לפני שבועיים? כיוון שאתמול נסעתי לאחותי בעיר הקרובה ואחרי רמזור, אני לוחץ על דוושת המצמד להעביר הילוך… ורגל שמאל שוב שוקעת לה לכיוון רצפת המכונית האדומה והתמימה שלי… "לא שוב" אני קורא לעצמי בקול ומכוון את האדומה לעבר מפרץ תחנת אוטובוס כשארבעת אורות המחוון (וינקרים) מהבהבים.
ברגע הראשון חשבתי שאני צריך לפגוע פיזית בזה שהחליף לי את הכבל לפני שבועיים (כבל מקורי)… לפגוע פיזית זה קצת קיצוני מדי לטעמי… אז החלטתי פשוט לעזוב אותו ולעבור למישהו יותר אמין. כל זאת כשאני עוד לא יודע מה התקלה ורק מנחש שזה אותו כבל ארור התנתק לו ולכן אני נמצא באותו מצב שהייתי בו לפני שבועיים…
טלפון זריז לשירות הגרר תוך שאני מדרבן את המוקדנית שזה דחוף כי צהריים, חם ואני בתחנת אוטובוס ולא יכול לעזוב את המקום כי המשטרה גם תיתן לי דוח וגם תגרור לי את הרכב למגרש המשטרתי, שם אאלץ לשלם על אחסנתה של האדומה היקרה שלי.

לעזרתי הגיע אבא שלי. הוא עזב הכל ובא כדי לארח לי לחברה עד שהגרר יגיע (לקח לו בערך שעה – זמן טוב יחסית לשירותי גרירה וחילוץ) וכשהוא הגיע, ליווינו אותו כל הדרך למוסך, שם העלינו את האדומה היקרה שלי על הליפט וראה איזה פלא – כבל המצמד, שהייתי בטוח שהתנתק ממקומו, נמצא מתוח ומחוזק כדבעי. "אין ברירה, זה כנראה הקלאץ' עצמו – צריך להחליף אותו" אמר המוסכניק הותיק. "מחיר?" שאלתי בדאגה, שכן כל הרכב שווה בערך 3,000₪ (מה לעשות? עם כל האהבה שלי אליה, האדומה לא חדשה – היא כבר בת 10…). "1,500 כולל פירוק, החלפת שמן גיר והרכבה"… נכנסתי לבלבלות עם עצמי והחלטתי להיוועץ בזוגתי שתחייה – מה דעתה. עמדנו שם במוסך, האדומה היקרה שלי – מכסה מנוע פתוח, גבוה בשמים ואנחנו מתלבטים אם להוציא חצי משוויו של הרכב על תיקון או שלא… בשורה התחתונה, מאחר ואנחנו לא עומדים להחליף אותה ביומיים הקרובים – הוחלט לתקן. נפרדנו לשלום – אבא שלי מהמכונאי ואני מהאדומה ונסענו הביתה להטביע יגוני בכוס מים פושרת עם לימון – המשקה האהוב עלי החדש – עם המשטר הדיאטטי החדש (ע"ע פוסט קודם), אסור לי קפה, סוכר, גלוטן ועוד כמה מוצרי צריכה בסיסיים (שלא לומר מוצרי צריחה).

באמת שהרגשתי לא טוב, וכל מה שרציתי זה להיכנס מתחת לשמיכה ולישון יום יומיים, עד שהיקרה לי תהיה מוכנה ונוכל לקרוע את הכביש יחדיו… למזלי לא נאלצתי להמתין זמן רב וכבר למחרת (כלומר היום) היא היתה מוכנה – יפה ונוצצת, עם מצמד מקורי חדש (נכון, אל תהיו קטנוניים – רק המיסב, אבל מי סופר) ותיבת גיר נקייה מבפנים ומבחוץ. המכונאי שלי עשה עבודה טובה – סתם לכלכתי עליו קודם – הוא ממש בסדר.
יצאנו לכיוון הבית כשאנחנו מפליגים לנו על כביש 57 מערב, בואכה כפר יונה וההילוכים עוברים חלק, המצמד נלחץ כמו מרגרינה, או חמאה, מחוממת במחבת חם והנוף עובר. שרתי לי עם הרדיו כל הדרך עד הבית כשאני מחליט לכבות את המזגן, לפתוח חלון ולצרוח עם השירים הישראליים של רשת ג' (ככה בא לי).
עכשיו מה שנותר זה רק לרחוץ אותה לכבוד שבת (שאני אשפשף ??? – לוקח אותה לשטיפה) ולהעמיד אותה אחר כבוד בחנייה המסודרת (אני באמת חייב לבנות גגון נגד השמש הקופחת שעושה שמות לצבע האדום הבוהק שלה.

יין, מוזיקה והרבה אהבה


את לירון אישתי הכרתי לפני 10 שנים, יותר נכון – בנובמבר 2003.

זו היתה פגישה עיוורת שחבר משותף סידר לנו (תודה כפיר) ומאז אנחנו ביחד.

באותה פגישה נסענו למקום שנקרא '' ברעננה, ושתינו שם משקה משכר. לא בגלל אחוזי האלכוהול הגבוהים שבו, אלא בגלל טעמו המדהים.

תבינו – אני לא אנין טעם ביין ולא מסניף את ה- 'בוקה' אחרי שאני מערבבו קלות על מנת לראות איך הוא נוזל על דפנות הכוס. אני לא בודק את רמת העפיצות שלו ולא את הצלילות שלו. אני שותה מה שטעים לי.

באותו ערב, היין המסוים הזה עשה לי (וגם לה) "וואו"… פשוט התאהבנו (גם אחד בשנייה וגם ביין). היה זה יין מסוג של יקב בוטיק קטן שלא שמעתי עליו מעולם – 'יקבי בן-חיים'.

מרלו בן-חיים

*

מאז, השתדלנו לפחות פעם בשנה, או ביום הנישואין שלנו או בחודש נובמבר, להגיע לאותה מסעדה ולהתענג על בקבוק יין 'מרלו' של אותו יקב עלום.

זה מספר שנים, לצערנו, שהמסעדה כבר לא עובדת עם היקב ואנחנו מגיעים לשם בשביל הנוסטלגיה והזיכרונות.

אבל לפני מספר חודשים התקיים ומצאתי את היקב.

כמובן שכתבתי על היין והזיכרונות שהוא מעלה בי, וקיבלתי מייל מפתיע ממישהי בשם קרן בן-חיים (הבת של.. אבל תיכף נגיע לזה), מנהלת השיווק של היקב, שקראה את מה שכתבתי, התרגשה והזמינה אותי לקבל בקבוק מרלו של בן-חיים.

מאז עברו מספר חודשים של "כן" ושל "לא" ושל "אולי" אבל שורה תחתונה – לא הצלחתי להגיע, למרות שהיינו בקשר טלפוני מדי פעם וקשר בפייסבוק… לא יצא – משפחה, ילדים, מחויבויות…

דרך-אגב, ביקב (הכשר) נערכת מדי שישי 'קבלת שבת' והכניסה חופשית…

יקב בן חיים

*

כשקיבלתי הזמנה ל- 'מסיבת סיום בציר 2013', החלטתי שלא משנה מה, אני בא !

כמעט ופספסתי גם את האירוע הזה, אבל בסוף הצלחתי להגיע (באיחור אופנתי של שעה בערך).

*

יקב בן-חיים, אני כאן !

כבר בכניסה קידמו את פני שני טורים של אופנועים (אהבה ישנה שלי).

האולם הקטן היה מלא מפה לפה באורחים, מכרים, קרובים וחברים.

קרן, שהיתה עסוקה עד מעל הראש, קיבלה אותי בחמימות ולבביות ובמקרה או שלא במקרה הושיבה אותי ליד השולחן (חבית) של אלי בן-חיים – האב המייסד והבעלים של המקום.

התחלנו לדבר, כשברקע מוזיקה נעימה של זמר שלא היכרתי, ששר קאוורים לשירים המתאימים גם לצעירים וגם לצעירים ברוחם.

היין נשפך שם כמים ובכל מקום יושבים או עומדים אנשים המתענגים על כוסית יין זה או אחר.

הרבה אהבה היתה במקום הזה, יין שמחה והרבה אהבה.

אני התחלתי עם טעימה של 'קברנה פרנק' 2010 – בדיוק השבוע זכה היין הזה במקום שני בתחרות (מתוך 1000 בקבוקים). היין נשך לי בעדינות נעימה את הלשון והיווה התחלה נפלאה לערב הזה.

ואז לקח איתי בן-חיים (הבן של…) את המיקרופון, והציג את היין החדש 'אלמוג'. יין לבן, מתוק שיכולתי לשתות אותו כמו ששותים מיץ טעים.

היין בן 3 חודשים בלבד, מבציר 2013 ולדברי אלי, הוא בדיוק כמו הבן של איתי, שעל שמו הוא נקרא – "עדין ומתוק".

*

אלי ואיתי בן חיים

אלי ואיתי בן חיים

*

ואיך אפשר ערב של יין בלי גבינות ?

מנהל השיווק של 'משק יעקב'ס' עושה עבודה נפלאה, בשנה האחרונה שמעתי את השם 'משק יעקב'ס' בהרבה מאד בלוגים של טיולים ואוכל ובהרבה אירועים צויין שהוגשו הגבינות האלה.

*

אבל נחזור ליין, הלא לשם כך התכנסנו..

בינתיים אני כבר עם כוס יין מבקבוק קברנה סוביניון 2008 –

קברנה סוביניון 2008

קברנה סוביניון 2008

*

ואז הגיעה ההפתעה –

אלי לקח אותי לסיור ב- 'קודש הקודשים' – היקב עצמו. היכן שדורכים על הענבים, מתסיסים אותם ויוצרים מהם את נקטר האלים…

*

קודש הקודשים

*

טוב, היום כבר לא דורכים פיזית, אלא משתמשים במכבש חשמלי, אבל השיטה נשארה כמו שהיתה עוד מימי השארלומן (אימפרטור) של צרפת במאה ה- 4, הראשון שייצר חביות מעץ ומחבקים.

ראיתי את מכלי הענבים הגדולים, את החביות שבהן מישנים את היין ואת הבקבוקים… הסתובבתי שם כמו שיכור (משחק מילים שכזה), ראיתי את המכבשים ושמעתי קצת על ההיסטוריה של המשפחה – מתברר שהמשפחה של רותי, אישתו של אלי, שהגיעה מרומניה, עסקה שם כבר בבניית חביות יין…

בכלל, ליקב יש כרמים על הר מירון – כ- 1,200 מטרים מקברו של הרשב"י

*

יכולתי לשבת פה ולספר ולספר על היין, על היקב ועל האווירה, אבל הגיעה השעה לסיים, להצטלם עם קרן ובקבוק המרלו הנכסף ולחזור הביתה במונית (אם שותים לא נוהגים).

קרן בן חיים, אני ובקבוק המרלו

קרן בן חיים, אני ובקבוק המרלו

*

גלקסי טאב 3


זהו. לאט לאט אני מתחיל להתיידד איתו.

נכון, בהתחלה היו לנו קצת קשיי שפה ודיסקומוניקציה קלה, אבל הכל מתחיל להשתפר – ולטובה.

*

נתחיל מההתחלה – כזכור, אני הצטרפתי לקבוצת Samsung Mob!lers והמכשיר הראשון "שהפילו" עלינו היה הסמסונג גלקסי S4 (הזכור לטובה בעיקר בזכות המצלמה המדהימה שלו ומהירות המעבד).

*

סמסונג מובילרס

*

עברו חלפו להם מספר שבועות וקיבלנו בהשאלה מכשיר חדש "חם חם" מהתנור –  Samsung Galaxy Tab3.

SAMSUNG GALAXY TAB 320130911_174032_מתתיהו דנקנר

*

עכשיו תגידו לי את האמת – למי מכם אין Wi-Fi בבית ? שירים יד… אני מאמין שלרובכם יש. הרי מי שיש לו אינטרנט, יש לו ודאי גם אינטרנט אלחוטי בבית. נכון ? לא !

אני מרים יד – הכי גבוה ! לי אין WiFi… למה ? איך ? כמה ? מדוע ? כיצד ? סיפור ארוך… (שבוע הבא כבר יהיה לי).

כשעברנו לגור בבית השכור שאנחנו גרים בו עכשיו, אמרנו לעצמנו – לכל אחד מאיתנו יש מכשיר טלפון נייד עם חבית גלישה כמעט בלתי מוגבלת ודקות שיחה בארץ ולחו"ל גם כמעט ללא הגבלה.

לכל אחד מאיתנו יש טאבלט משלו – לי יש lenove ולזוגתי יש Galaxy Tab1 – שניהם 3G עם גלישת אינטרנט. אז בשביל מה לעשות גם קו בבית ?!

מה הבעיה עכשיו ? הגלקסי טאב 3 שקיבלנו הוא Wi-Fi בלבד… אופס…

טוב, אני לא יכול להגיד שלא ידעתי – אפילו שאלתי מראש…

אז צריך להתארגן – מה עושים ? בבית רוב הזמן הטלפון הסלולרי משמש כמודם אלחוטי ובעבודה יש לי אינטרנט אלחוטי במהירות של (כמעט) 100Mb – אז מסתדרים.

*

נעבור למכשיר עצמו ? נראה לי שהגיע הזמן…

טאבלט בגודל של "8.1 (מאד מזכיר את ה- Galaxy Note גרררר….), בצבע לבן, קליל (הרבה יותר מהלנובו שלי שחיברתי לו גם מקלדת).

אם מישהו רוצה את המפרט המלא, אפשר לראות אותו בלינק כאן.

אבל בינתיים, מעבר למעבד הכפול ולמסך ה- TFT, מה כן יש בו שאין באחרים ?

זוכרים את הפוסט שלי על הגלקסי S4 ?

למי שלא, הנה הקישור.

אז בגלקסי S4 היתה אפליקציה שהגניבה אותי כל פעם מחדש. שליטה במוצרי חשמל באמצעות אינפרא אדום.

מתברר שגם בטאב 3 יש אפליקציה כזאת, רק שכאן היא נקראת Smart Remote ונראית כך :

Smart Remote

אח… לשבת עם הטאב, להדליק את המזגן, לכבות את הטלויזיה ואת הממיר… רגע – למה לכבות ?

כי הטאב 3 (שאנחנו קיבלנו בכל אופן) הגיע עם האפליקציה SmartVOD

SMARTVOD ANIMATEDSMART VOD

עם האפשרות לראות סרטים, סדרות, תכניות – מה שרק רוצים. עם חיבור אוזניות אני כבר לא שומע "תנמיך את הטלויזיה – אני רוצה לישון" – אני פשוט יושב לי במיטה ורואה סרט לעצמי – מגניב בטירוף.

עוד אפליקציה שיש בגלקסי S4 וגם כאן – זוהי אפליקציית "אלבום סיפור"

אלבום סיפור

זוהי אפליקציה שבעצם לוקחת את התמונות שצולמו ומכניסה אותן למעין ספר, כולל עריכה של התמונות ובניית קולאז'ים.

משהו משגע. רק צריך קצת סבלנות לעבוד איתה.

*

אז עד כאן הסקירה שלי להיום.

מקווה שנהניתם, אם כן – ספרו לי וגם אם לא – ספרו לי.

שימו שמן


אז מה היה לנו בזמן האחרון ? טקס בחירת מוצר השנה, היה ? היה ! היה טוב או פחות טוב, זו לא השאלה.

התבקשתי לחוות דעה על מספר מוצרים שזכו בתואר הנכסף, ומאחר ואני לא מאלו שעושים "העתק – הדבק" לפרסומות שאני מקבל ואני צריך לנסות אותם לפני שאני כותב עליהם – אז על מוצר אחד כבר כתבתי – פילה סלמון מעושן של סטאר קיסט ועכשיו הגיע הזמן לסקירה על מוצר נוסף שזכה בתואר – תרסיס שמן קנולה (באיכות מעולה) של חברת 'טעמים', המתמחה ביצור שמן ובמיוחד שמן זית.

מתוך אתר חברת 'טעמים'

מתוך אתר חברת 'טעמים'

*

מי לא משתמש בשמן ? לטיגון, לבישול, גם קצת באפייה.

אז באו חכמים והמציאו לנו – תרסיס שמן. רעיון מעולה – לחיצה אחת ויוצאת כמות מדודה של שמן, בלי לכלוך ובלי אוכל ספוג.

כבר זמן רב שאני משתמש בתרסיס שמן לבישול – אמנם של חברה הנמצאת בארצות הברית – קליפורניה ליתר דיוק, אבל אני מאד מרוצה מהתרסיסים שלהם – גם של הקנולה וגם של שמן הזית.

מה שעשיתי זאת השוואה פשוטה – השוואה פיזית בגודל והשוואה בנוחות השימוש.

המיכל גדול ונוח להחזקה (ביד שלי בכל אופן), יש בו כמות גדולה יותר של שמן (200 גרם / 216 מ"ל) וגם את הטעם לא מרגישים לאחר הטיגון.

*

מבחן הערכים התזונתיים (ל- 100 מ"ל) :

*

אנרגיה (קלוריות) 828

פחמימות (גר') 0

כולסטרול (מ"ג) 0

נתרן (מ"ג) 0

חלבונים (ג') 0

שומנים (ג') 92 – מתוכם שומן רווי (ג') 14

מי שזה אומר לו משהו – סבבה.

מי שלא, אלו ערכים לא גבוהים (שזה טוב)… אבל… ויש פה אבל גדול (ולא לשכוח שזה מוצר השנה)…

*

השמן שהעמדתי מולו כמתחרה, מביא את הערכים הללו :

אנרגיה (קלוריות) 729

פחמימות (גר') 0

כולסטרול (מ"ג) 0

נתרן (מ"ג) 0

חלבונים (ג') 0

שומנים (ג') 81 – מתוכם שומן רווי (ג') 5

ושוב – למי שזה אומר לו משהו – סבבה, ולמי שזה לא אומר כלום – אלו ערכים טובים יותר.

1-0 לטובת התרסיס מארצות הברית.

*

הבחינה השניה היא פעולת הריסוס – אז הפעולה הפשוטה של הכנת ביצת עין לילדים התגלתה כמשימה מורכבת למדי, אחרי שענן של שמן עלה אל-על ואילולי הדלקתי את קולט האדים מיד אחרי הריסוס, הייתי מתמלא בריח של שמן (וכנראה גם רסיסים).

יכול להיות שצריך להתרגל לעבוד איתו, אבל בתור פעולה ראשונה – התרסיס של 'טעמים' מפתיע לרעה.

2-0 לטובת המוצר האמריקאי.

*

אז מה כן אני יכול להגיד שטוב בתרסיס הישראלי ?

קודם כל הוא מיוצר בארץ. אני תמיד מעדיף מוצרים כחול-לבן.

דבר שני הקיבולת שלו גדולה יותר – 200 גר' / 216 מ"ל לעומת 170 גר' / 177 מ"ל.

הוא נראה יותר טוב – התרסיס האמריקאי מזכיר לי מיכל להדלקת פחמים עם הצבעים הצהוב אדום שלו, לעומת הירוק לבן שובה העין של המוצר הישראלי.

חברת 'טעמים' יצאה עם 2 תרסיסים נוספים – תרסיס שמן זית ותרסיס שמן קנולה בטעם חמאה.

מבחינת הטעם (שזה בעצם הדבר הכי חשוב) – הילדים לא הבחינו בהבדל בין השמנים.

*

*

המוצר המתחרה הינו תרסיס שמן קנולה של חברת PAM, מיוצר ע"י קונגרה, מיקלסון דרייב 3353, אירוין קליפורניה ארה"ב. כשר פרווה, בהשגחת הבד"ץ, חוג חתם סופר פ"ת ובאישור הרבנות הראשית לישראל.
מיובא ע"י ליימן-שליסל בע"מ, פולג 5, יבנה.

50 גוונים… נו שוין..


נכון, אני אולי קצת בפיגור מבחינת הבאזז התקשורתי על הספר הזה, אבל בסוף – גם אני קראתי אותו.

50 גוונים של אפור (50 Shades of gray).

50 גוונים של אפור

האמת – בלשון עדינה, לא נפלתי.

הספר, כמו שאני רואה אותו, הוא לא יותר מאשר יומן פנטזיונרי של ילדה בת 15 שחולמת על האביר על הסוס הלבן (האפור) שיבוא ויוציא אותה מהשגרה היום-יומית של החיים.

בחור עשיר, נאה, מאוהב בה עד כלות, בעל יכולת מינית גבוהה (מאד) שמתבל את חיי הזוגיות שלהם במשהו סודי… המשהו הזה הוא אהבתו לסדיזם (סליחה – "שליטה")…

עולם ה- BDSM (קשירה, צייתנות, סאדו, מאזו) הוא הרבה יותר מהתיאורים האירוטיים בספר.

בעולם הזה מחפשים לא סתם ריגושים כדי "לטבל" את חיי המין, להוסיף משהו כדי לצאת מהשגרה –  אלא התמסרות שלמה של הגוף.

לא כל סשן חייב להיגמר במשגל סוער (ובוודאי לא כמו שמתואר בספר).

ההתרגשות (Rush) לא מגיעה מקטע מיני, אלא מדחפים יצריים של שולט / נשלט. הסקס, האקט המיני הוא שולי בסשנים כאלו.

*

אז מה שכן – הכתיבה זורמת ובאמת נשארתי לקרוא את הספר עד מאוחר בלילה, אבל כרומן רומנטי ותו לא.

מחרמן ?! כן. תיאורים מפורטים של מי עושה מה למי מחרמנים. אבל לא מביאים את הקורא (אותי בכל אופן) למצב תודעתי של יחסי שולט/נשלט.

*

על הכריכה האחורית :

אנסטסיה סטיל, סטודנטית לספרות, יוצאת לראיין את היזם הצעיר והמצליח כריסטיאן גריי. במשרד רחב הידיים שבקומה העשרים היא פוגשת גבר מבריק ויפה תואר שגורם לה, פשוטו כמשמעו, לאבד את שיווי המשקל.

היא מופתעת מהעוצמה שבה היא נמשכת אליו, ומופתעת עוד יותר לגלות שלמרות חוסר ניסיונה – גם הוא רוצה בה. ואז הוא מסביר לה מהם התנאים שלו, והיא מגלה מה זה להיות מופתעת באמת.

הטעם המיני הייחודי של כריסטיאן גריי מעורר באנסטסיה רגשות מעורבים, ועל ספו של מימוש הקשר ביניהם היא חשה מידות שוות של משיכה ופחד. שכן למרות סממני ההצלחה הרבים – עסקים בינלאומיים משגשגים, עושר רב ומשפחה אוהבת – כריסטיאן גריי הוא גבר רדוף שדים הנשלט בידי הצורך לשלוט.

*

האם אני ממליץ לקרוא את הספר ?

כאן התשובה נחלקת לשניים – כן ולא.

נתחיל דווקא עם הלא – כל מי שמכיר / הכיר / התנסה / היה מעורב וכד' בפעילות BDSM (אמיתית) – לא ימצא בספר הזה שום דבר חדש או מרגש, אולי משהו נחמד להעביר איתו את הזמן.

למי כן הייתי ממליץ לקרוא את הספר – לעקרות בית משועממות, לנשים שמחפשות משהו להתחרמן ממנו ואחר כך ללכת לבעל (זה יותר טוב מלמצוא מאהב).

אני חושב שזה שהספר נמכר בכל כך הרבה עותקים במספר שפות, דווקא מעיד על האימפוטנטיות של הזוגות הנשואים ועל מקובעות המחשבה שלהם והפחד "לצאת מהקופסה".

כדורי בשר ברוטב – מיוחד לילדים


הילדים שלי, איך נגיד את זה, לא ממש מתים על פטרוזילה, או – "העלים הירוקים האלה" שמציצים להם מכל מיני מאכלים. וזה לא רק בפטרוזיליה – זה יכול להיות כל דבר שמציץ לו מתוך האוכל – אם זה בצל או נקודה כתומה/ירוקה/כחולה וכו'…

אז אישתי מצאה פתרון – טוחנים הכל ביחד ואז יש מרקם אחד של (אסור להגיד איכס על אוכל) ולא רואים שום דבר.

כדורי בשר / קציצות / קבבים בין אם זה מטוגן, מבושל או אפוי זה מקום מצויין להכניס לילדים קצת ממה שהם רוצים להוציא.

הפעם זהו מתכון לכדורי בשר מבושלים בשני שלבים.

בשלב הראשון מבשלים את הכדורים עד שהבשר יהיה מוכן ובשלב השני, שזה השלב הארוך, מבשלים עם הרוטב.

במתכון היום אין כמויות מדוייקות, זה הכל לפי הטעם בשיטת ניסוי וטעימה.

הכדורים יוצאים רכים ומתאימים גם לתינוקות בני שנה.
ככל שבבשר יש יותר שומן, ככה הכדורים יוצאים יותר רכים.

ואחרי ההקדמה –

אפשר להתחיל ?

*

כדורי הבשר :

מתחילים עם בשר טחון ביחס של 1:2 בשר עוף או הודו לבשר בקר (2 בקר, 1 עוף או הודו).

מכניסים למעבד מזון תפוחי אדמה, בצל, פטרוזיליה, ופירורי לחם (לא לשכוח מלח ופלפל) וטוחנים הכל ביחד עד שמתקבלת עיסה פחות או יותר אחידה.

מוסיפים ביצים, לשים את הכל ביחד ומכינים את הסיר.

מעט שמן בתחתית הסיר וטיגון של שום בשביל הריח והטעם.

מוסיפים רסק עגבניות (לא עגבניות מרוסקות) ומים פושרים (לא רותחים).

יוצרים כדורים מהעיסה ומשליכים אותם בעדינות לתוך הסיר – שמתבשל על אש בינונית. אנחנו רוצים להביא לרתיחה רק אחרי שכל הכדורים כבר בפנים.

לאט לאט רואים איך הכדורים המבושלים צפים להם על פני המים והבשר שינה את צבעו ללבן פחות או יותר אחיד.

אחרי שהמים רתחו מנמיכים את האש ומבשלים עוד כ- 15 – 25 דקות (תלוי בכמות).

עכשיו סיימנו את השלב הראשון, כדורי הבשר מבושלים וניתנים לאכילה.

מוציאים אותם מהסיר ושופכים את המים.

בשלב זה ניתן גם לטגן אותם לקציצות, אבל אנחנו בקטע של בריאות ומינימום שמן אז נבשל אותם ברוטב אדום.

*

ועכשיו לרוטב :

בסיר מטגנים שום ובצל ומוסיפים שעועית או קישואים, רסק עגבניות ומים שיכסו את הכדורים (בערך).

מכניסים את כדורי הבשר שהכנו, מכסים ומביאים לרתיחה.

*

מנמיכים את האש, מסירים את המכסה ומצמצמים את הנוזלים עד שמתקבל רוטב סמיך, והכדורים (שהיו פעם לבנים) סופגים את הרוטב האדום ומשנים את צבעם.

בתיאבון.

*

מהשאריות של הרוטב, אחרי שמסיימים את כדורי הבשר, מכינים שקשוקת שעועית בסוף השבוע.

אורז אדום


יום שבת, 11 בבוקר ואני יושב לי בעבודה ונזכר שלא הבאתי איתי ארוחת צהריים…

מאחר והמכונית אצלי, אני לא יכול לבקש מזוגתי שתחיה שתקפיץ לי ארוחת צהריים. בעסה.

טלפון למצילה הלאומית שלי – אחותי הקטנה (הקטנה הזאת כבר עברה גיל 25…)

"אין בעיה. תוך שעה אני אצלך"… אין עליה !

כשהיא מגיעה, מתחילה החגיגה – קודם כל לעיניים, ואחר כך לבטן – חזה עוף דק דק דק יחד עם שניצל וירקות חתוכים, וגולת הכותרת – אורז אדום.

חוץ מזה שהוא נראה סוף הדרך, הוא גם טעים בטירוף. אז ביקשתי ממנה את המתכון והוא מובא כאן מדבריה :

 

מצרכים :

1 בצל

1 רסק עגבניות

1 כפית פפריקה

1 כפית מרק עוף

כוס וחצי אורז (מומלץ בסמטי)

3 כוסות מים רותחים

 —

אופן ההכנה :

מטגנים את הבצל עד שהוא שקוף.

מוסיפים את רסק העגבניות, הפפריקה, מרק העוף ומעט מלח.

שוטפים במסננת את האורז ומוסיפים לסיר.

מטגנים כחמש דקות.

מוסיפים את המים הרותחים.

מערבבים ומכסים את הסיר.

מדי מספר דקות מערבבים עד שנשארים ממש מעט מים בסיר.

מורידים את הסיר מהאש, פורסים מגבת מתחת למכסה ונותנים לאורז להתבשל במיץ של עצמו כרבע שעה.

 —

בתיאבון

 —

מה שנשאר אחר כך זה רק לשבת ולקוות שלא יבואו אורחים לא קרואים ויגמרו את כל האורז 🙂

כפר יונה – מכפר לעיר (?)



רקע :

כפר יונה נוסדה בשנת 1932 על ידי קבוצת פועלים. היא נקראת על שמו של יונה פישר, שרכש את האדמה בשנת 1928 לצורך גידול הדרים.

יונה נפטר בשנת 1929, אולם בנו ואחיו המשיכו את חזונו ובינואר 1930 עלו 10 חקלאים על הקרקע והחלו לעבד את השטח.

בט"ו בשבט שנת 1932 עלו התושבים הראשונים על הקרקע. עשרת הבתים הראשונים נבנו ברחוב המייסדים והם כללו שני חדרים ומטבח, ושירותים בחצר.

בשנת 1933 הוחל בבניית סדרה שנייה של עשרה בתים נוספים.

בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת כלל הישוב כ- 70 משפחות והן נאלצו לקלוט כ- 750 עולים מארצות ערב. כפר יונה הפכה להיות המעברה הגדולה באזור.

מסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 עובר היישוב התפתחות וחידוש עם התווספותם של תושבים חדשים שגילו את יופיו הכפרי של המקום וסמיכותו לאזור המרכז. סלילתו של כביש 6 בשנים האחרונות קידמה רבות את היישוב והוא הפך למבוקש עוד יותר. (מתוך אתר מועצת כפר יונה)

המצב כיום :

כיום הישוב מונה למעלה מ-19 אלף תושבים והוא כולל תושבים ותיקים וחדשים ובעיקר הרבה צעירים שבאו לגדל את ילדיהם ביישוב כפרי.

תכנון עתידי של כפר יונה

1. לישוב אין אזור תעשייה, בניגוד לישובים הסמוכים אליו (ולאו דווקא גדולים ממנו כמו נתניה) – קדימה-צורן, פרדסיה, אבן יהודה, תל-מונד, קלנסואה. אי-לכך, אין לכפר מקורות הכנסה, למעט הארנונה ובתי העסק המעטים.

2. כבר היום ניתן לראות תכנון ובינוי של מעל ל- 2,000 יח"ד, כאשר כ- 4,000 יח"ד נוספות נמצאות בתכנון.

  • * הבתים המתוכננים להיבנות היו במקור של 9 – 14 קומות, אולם בפועל גובהם עולה על כך.
  • * ברצוני להפנות אתכם לספרה של הפרופ' רחל אלתרמן – 'מגדלים כושלים' ובמיוחד לאחת מפסקות הפתיחה בעמ' 16 : " עוד בטרם ניגשו החוקרים למחקר זה, צוות המחקר הצביע על חומרת הבעיה הצפויה בישראל בהקשר לתחזוקה של בניינים גבוהים למגורים, והזהיר מפניה. החוקרים היו מודעים לידע שהצטבר בארצות מערביות אחרות  ‑ שהוא כיום בחזקת "מן המפורסמות" – הוא ידע מוצק, המסתמך על ניסיון עגום בן עשרות שנים. מן המפורסמות היא המסקנה, שמבנים גבוהים למגורים בהסדר של "בית משותף" מתאימים רק לקבוצות האוכלוסייה האמידות מאוד. אולם הסתבר, שבישראל ידע זה אינו מוכר, ומה שכבר מזמן אינו טעון הוכחה כיום בארצות המערב האחרות, דורש הסבר ושכנוע בישראל."
  • * פרופ' אלתרמן מדרגת את המגדלים לשלושה גבהים עיקריים : עד 9 קומות, 10 – 20 קומות, מעל 20 קומות.
  • מאחר וכפר יונה, גם כעיר, פונה לציבור שמחפש דירות בפריפריה, זולות יחסית, אין באפשרותו של ציבור זה לממן אחזקה שוטפת של מגדל שגובהו עולה על 8-9 קומות.
    * דבר זה יגרום להזנחת המבנים (הן חיצונית והן פנימית, יוריד את ערך הדירות וייצור אזורי "סלאמס".
  • * בעמ' 76 באותו ספר, כותבת הפרופ' את מסקנותיה : "… החיפוש אחר הסדר שיבטיח תחזוקה ארוכת טווח במגדלי מגורים בישראל טרם הסתיים. מן הראוי שנושא שהצגנו יעורר טלטלה בקרב יזמי הנדל"ן מחד וגופי התכנון הלאומיים מאידך.  במציאות הישראלית, בה גרות כל שכבות האוכלוסייה במגדלי מגורים – והשיעור עוד צפוי לעלות באופן חד  ‑ אין פתרון קל לבעיית התחזוקה. קיים פער אמיתי בין העלות של תחזוקה בת קיימא, לבין הכושר והנכונות של מרבית משקי הבית לשלם את העלות…"
  • 3. הכביש היחיד שמוביל את הכפר ומחוצה לו הוא כביש מס' 57, המשמש ככביש רוחב מכביש מס' 6 (מחלף ניצני עוז) במזרח, דרך כביש מס' 4 (צומת השרון – בית ליד) ועד לכביש מס' 2 (מחלף נתניה) והעיר נתניה במערב.
  • * הכביש מנקז אליו, בנוסף לאלה הבאים מכביש 6, גם את כל הישובים הנמצאים מזרחית לכפר יונה.
  • * כיום עוברים על הכביש כ- 100,000 כלי רכב ביום (!), ובשעות הבוקר נסיעה של כ- 10 ק"מ לנתניה יכולה לארוך גם 50 דקות ויותר.
    * כביש עוקף 57 המסומן במפה אינו נמצא בתוכנית החומש של מע"צ וגם הוא מתוכנן בשלב א' להיסלל מצומת בורגתה במזרח ועד רחוב גילה במערב. המשך הכביש וחיבורו לכביש מס' 4 אינו אושר עדיין.
  • * אפשרות נוספת שעומדת בפני המתכננים היא, הרחבת כביש מס' 57 הקיים משני מסלולים בכל נתיב ל- 3 מסלולים בכל נתיב נסיעה… אפשרות זו אינה אפשרית מבחינה פיזית, עקב מגבלות טכניות של הכביש היום. הכביש הינו ברובו ללא שוליים (דבר שאינו מאפשר לרכבי חירום לעבור בו) ונחשב כביש "אדום". כמו כן, תוואי הכביש, הכולל עלייה תלולה, שאינה מאפשרת שדה ראייה, ואחריה ירידה תלולה – עבר כבר תאונות דרכים לא מעטות.
  • * מצב זה הינו מצב בלתי נסבל והוגשה כבר עתירה לבית המשפט העליון לגבי בנייתם של כ- 650 יח"ד.
  • * לעניות דעתי (ושל רבים מחבריי), אין לאפשר תוספות בנייה עד שלא ייסלל כביש גישה נוסף לישוב (הדבר נמצא כרגע על שולחנה של הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה).
  • 4. מרבית התושבים (הוותיקים והחדשים) שהגיעו לגור כאן, באו מן הערים הגדולות אל חיק הכפר השלו שבו בתים צמודי קרקע, דירות גן-גג והבניינים הגבוהים ביותר הם בני 5 קומות.
  • 5. בכפר יונה אין אף נקודת הזנקה לרכבי חירום (משטרה / מד"א / כב"א)
  1. נכון שיש יתרונות (בעיקר כלכליים) להעברת הישוב מסטאטוס של כפר לסטאטוס של עיר. אולם ! כל עוד לא התבצע תכנון אורבאני על ידי מהנדס ערים, אסור בתכלית האיסור להפוך את כפר יונה לעיר !

ארוחת צהריים בשני חלקים – חלק א'


יום שבת, קמים מוקדם בבוקר (טוב – מוקדם זה יחסי – הילדים נתנו לנו לישון עד 9 בערך), בצהריים צריכים להגיע אורחים – דוד מחו"ל וסבתא מהצפון.

אחר כך יתברר שעוד זוג חברים שלא ראינו כבר שנים מתכוון גם להגיע.

ארוחת בוקר חטופה של קפה וג'חנון מאתמול, שולחים את הילדים לשחק ולראות טלויזיה ומתחילים לחשוב מה להכין לארוחת צהריים.

אשתי שתחייה נזכרה שאמרתי לה שאני "מת" לקובה סלק, אז לאט לאט היא אספה את הרכיבים והוחלט פה אחד לעמוד ולהכין מרק קובה סלק כמנה עיקרית. לגבי תוספת, על זה אני אספר בחלק ב'…

אז קובה סלק, למי שלא יודע, מורכב בעצם משלושה חלקים : המרק, המילוי והקובה עצמו.

מתחילים במרק –

מטגנים 2 בצלים גדולים קצוצים בסיר גדול (והכוונה כאן לסיר גדול).

מוסיפים 12 כוסות מים (בערך 3 ליטרים) ומתחילים להוסיף ירקות :

סלק אחד חתוך לפלחים.

 

3 עלי מנגולד קצוצים דק.

5 גבעולי סלרי קצוצים.

אוסף של גבעולי פטרוזיליה קצוצים.

יחד עם הירקות מוסיפים שלושה כרעי עוף.

 

נותנים לרביחה לרתוח ואז מנמיכים את האש ומבשלים על אש קטנה למשך שעה.

 

בזמן שהמרק מתבשל לו לאיטו וריח של סלק מתחיל למלא את חלל האוויר, עובדים על המילוי :

מטגנים 2 בצלים קצוצים דק דק דק עד להזהבה.

מוסיפים 300 גרם בשר בקר טרי טחון.

 

מתבלים במלח, פלפל, בהרט (תבלין שאני מאד אוהב גם לבשר על האש) ומשאירים להתקרר.

כאשר עוברת השעה, מוציאים את העוף מהמרק.

מוסיפים 100 גרם רסק עגבניות.

200 גרם שזיפים מיובשים.

מיץ מלימון אחד.

מבשלים עוד כרבע שעה (15 דקות), טועמים ומשפרים את התיבול.

ועכשיו להכנת הקובה עצמו :

שמים בקערה 500 גרם סולת.

3 כפות קמח.

3 כפות שמן.

50 גרם חמאה.

מוסיפים כוס מים ולשים את העיסה עד לקבלת בצק אחיד.

 

מכינים מהבצק כדורים, בעזרת אצבע רטובה יוצרים בהם גומה וממלאים אותה במילוי שהתקרר בינתיים,

ומגלגלים שוב לכדור.

 

הכמות הזאת צריכה להספיק בערך ל- 20 כדורים.

מכניסים את הכדורים המוכנים לתוך המרק.

החכמה היא להכניס קודם חצי מכמות הכדורים, להמתין שהמרק יתחמם שוב ואז להכניס את שאר הכדורים.

מבשלים את המרק עם הקובה בפנים עד לרתיחה, מנמיכים את האש ומבשלים על אש קטנה עוד חצי שעה.

 

הקובה יצא מדהים.

האמת היא, שמאחר וזו היתה הפעם הראשונה של שנינו בגלגול קובות (כדורי הבוץ בילדות – ה "קובבות" לא נחשבים), הכדורים היו קצת עבים.

OK, לומדים מהנסיון. בפעם הבאה הבצק יהיה דק יותר (ואז גם יספיק ליותר כדורים).

את המילוי שנשאר לנו שמנו בצלחת חומוס וניגבנו עם פיתה.

לגבי התוספת – מג'דרה…

בפוסט הבא.