חיי כלב V – נרקוסוכי

היי – זאת אני – סוכי, השיצואית חסרת המנוחה שתמיד מסתבכת בכל מיני דברים משוגעים…
והיום – איך כמעט ומתתי ממנת יתר…

זו כבר תקופה שאני מחפשת לי אוכל על השולחן במטבח. אני קופצת על הכיסא, ומשם לשולחן. מדי פעם אני מוצאת שאריות של דברים טעימים שאמא ואבא ובעיקר האחים שלי – שכחו להוריד. לפעמים אני גם נחה לי קצת ברביצה חסרת מעש על השולחן – מחכה לקרני השמש שיבואו לחמם אותי.
כשאני שומעת את אמא מתקרבת – אני ישר קופצת למטה – היא ממש לא אוהבת שאני על השולחן… גם אבא קצת כועס, אבל הוא מוריד אותי בעדינות. שקד ונדב סתם עומדים וצוחקים – אני לא שמה לב אליהם, עד שאמא או אבא באים.

בתקופה האחרונה החליפו לנדב את הריטלין בתרופה חדשה ממשפחת האדרל, שקוראים לה ויואנס (vyvanse). זו תרופה ממשפחת האמפתאמינים – ממש סמים לכל דבר. כבר תקופה ארוכה שאני מתכננת על התרופה… לא בגלל התרופה – בגלל שהוא לוקח אותה בתוך מעדן.

יום אחד, זה היה יום רביעי, נדב לא סיים את כל המעדן – והרבה מהתרופה נשארה במעדן. אמא ואבא מאד מיהרו ויצא שהם שכחו את המעדן על השולחן… רק להזדמנות הזאת חיכיתי! חיכיתי שאבא ילך לעבודה ואמא תרד למטה לעבודה שלה, קפצתי על הכסא, משם אל השולחן ו… "התחרעתי" על המעדן. אוי, זה היה טעים – מעדן בטעם וניל. אני בכלל – מאד אוהבת את האוכל של המשפחה שלי – הוא יותר טעים משלי.

אבל אז התחלתי לראות כל מיני צבעים וצורות… ירדתי מהשולחן (בזהירות) ורבצתי לי בחדר של נדב. כל החדר הסתובב מולי ונהיה לי חם. התחלתי לשמוע רעשים וקולות ולא יכולתי לקום בכלל.
אמא עלתה ולא יכולתי לחכות לה ליד המדרגות – עד כדי כך הרגשתי רע. זאת היתה "סטלה" אמיתית. אמא מאד נבהלה וישר התקשרה לאבא ולד"ר שרון – הוטרינרית שלי.
אבא ישר עזב את העבודה והגיע הביתה. ד"ר שרון המליצה לנו לנסוע לבית החולים האזורי, שנמצא בבית ברל, ונקרא 'חוות דעת'. היא גם התקשרה לשם והודיעה שאנחנו בדרך עם מקרה דחוף.

נסענו לבית ברל ואבא עבר על כמה חוקי תנועה בדרך (בעיקר מהירות).
הגענו לחוות דעת ונכנסנו ישר למרפאת החירום. ד"ר זאב קיבל אותנו בחיוך, טוב – את אמא ואבא, אני הייתי מסטולה מדי בשביל לראות אותו בבירור – סתם גוש של חלוק לבן וזקן כהה על הפנים… בכל מקרה – הוא היה מאד נחמד וישר מדד לי דופק והודיע שיש לי הפרעות קצב. הוא גם מדד לי חום ואמר שיש לי 39 – שזה קצת גבוה בשביל כלב (אני כלבה – לא כלב – שיסתכל בין הרגליים).
בינתיים כמעט ונפלתי מהשולחן כי הוא היה חלק מאד.
אמא ואבא עזבו אותי שם – אבל זה לא עניין אותי בכלל – אני עוד הייתי עם הצבעים והצורות שהסתובבו סביבי… גם שחור התחיל להשתלט לי על שדה הראיה – וזה היה פחות נחמד.
ד"ר זאב גילח לי חלק מהרגל והחדיר לי עירוי נוזלים לוריד. לא היה לי כח להתנגד אפילו. הוא גם נתן לי תרופה שקוראים לה ואליום, שסידרה לי את קצב הלב והגרמה לי להיות יותר נינוחה. השחור כבר ממש השתלט לי על שדה הראיה ונכנסתי לתנומה. גם הרעידות בראש כבר הפסיק ואני הנחתי אותו על שולחן הטיפולים. הרגשתי הרבה יותר רגועה ושלווה.
פתאום דחפו לי לפה חתיכה של משהו שחור ולא טעים – נכון שאני אוכל כמעט הכל – אבל אני מאד בררנית במה אני לא אוכלת – יש להם מזל שלא היה לי כח להתנגד. מתברר שזו היתה חתיכת פחם – כדי לספוח את התרופה מהבטן וממחזור הדם שלי.

אמא ואבא התקשרו בערב אבל אני הייתי עייפה מדי בשביל לענות להם – אז ד"ר זאב אמר שעדיף שאני אשאר ללילה. אמא ואבא שלחו לי חיבוק ונשיקות ואני הלכתי לישון.

ביום שלמחרת הרגשתי כאילו דופקים לי בראש עם פטישים… ד"ר זאב נתן לי עוד מנה של נוזלים והתקשר לד"ר שרון לעדכן אותה.
בסביבות השעה 10 בבוקר כבר הייתי חיונית, אכלתי את האוכל הטעים שנתנו לי שם וגם היתה לי יציאה תקינה. רק חיכיתי שאמא ואבא יבואו לאסוף אותי ונחזור הביתה. רציתי להיות במקום מוכר ולנוח.
בצהריים אמא ואבא באו ואני נורא שמחתי לקראתם – קפצתי וליקקתי אותם בלי הפסקה, אבל הדרך מהמרפאה לאוטו היתה ארוכה לי וכבר לא היה לי כח לקפוץ על אמא באוטו, אז אבא עזר לי.

עכשיו אני בבית. אני נחה המון, מחזירה לעצמי את הכוחות כדי שאוכל לקפוץ שוב ולשמוח. הפנים שלי מלאים בפחם שנתנו לי וכבר קבעו לי תור אצל ורדית הספרית לטיפוח קומפלט.

בתמונה אני עדיין מנסה להתאושש על הסמיכה שלי וביד שמאל – החבישה מהעירוי.

לסיכום – זאת הייתה חווייה. חווייה שלילית אמנם, אבל סוג של חווייה. אני עדיין בבית בהתאוששות, אבא ושקד מוציאים אותי מדי פעם לסיבוב קצר בשכונה – כלום לא השתנה – עדיין אותם כלבים מעצבים שנובחים עלי כשאני עוברת ועדיין אותם מקומות לעשות בהם פיפי. הקקי שלי קצת נוזלי וצבוע בשחור בגלל הפחם – שיעבור כבר, הוא מלכלך לי את הפרווה…
ולכם, כלבלבים חמודים שלי, אני ממליצה לא לעשות סמים ולא לקחת טריפים למיניהם. זה לא בריא ויכול גם להרוג. מתברר שהתרופה שלקחתי כמעט והרגה אותי. תחשבו איך הייתם חיים בלי סוכי השיצואית…

רק עוד דבר אחד / ג'ונתן טרופר – ביקורת קריאה

*

אני רוצה שתעצמו את העיניים ותדמיינו את עצמכם כך :

תוסיפו לבטן עוד 10 קילו מיותרים, מאחוריכם תקופה של תיפוף בלהקת רוק עם להיט אחד, אתם גרושים כבר 8 שנים וגרים במלונית זולה עם עוד 3 חברים בערך באותו מצב כמו שלכם, יש לכם ילדה בת 18 בהריון ואתם עומדים למות…

לא דיכאון ? מה הייתם עושים ?

*

רק עוד דבר אחד ודי

*

אז אלה החיים של דרו סילבר בספר של ג'ונתן טרופר. זהו הספר הראשון שלו שאני קורא והייתי צריך לא מעט אורך רוח כדי "להיכנס" אליו.

הספר בנוי משני חלקים – בחלק הראשון מתוארים החיים של סיבר וחבריו במלונית הזולה, כשרוב ימיהם הם רובצים בחוסר מעש על יד הבריכה ובוהים בבנות הקולג' בביקיני שמגיעות לרחוץ שם.

אני מצאתי את החלק הזה קצת מייגע וכמו שאמרתי, לקח לי זמן להתרגל לצורת הכתיבה.

*

עכשיו מתחיל החלק השני (בעמוד 104) והדברים מתחילים יותר לזרום והספר מעלה שני הילוכים.

ממש בסוף החלק הראשון ביתו של סילבר – קייסי, מגיעה לבקר אותו, אחרי שהם כמעט ולא התראו בשמונה השנים האחרונות – אישה צעירה ויפה… ובהריון. אופס… היא מחפשת תשובות אצל 'סילבר', לא אצל 'אבא' – היא כמעט ולא קוראת לו כך, גם ככה הוא לא ממש היה שם בשבילה.

סילבר מנסה לעזור לה (ואולי לשקם את היחסים איתה) ורגע לפני שהם מממשים את את ההחלטה (בלי ספוילרים – אני אשתדל לגלות כמה שפחות), דרו סילבר מאבד את ההכרה ומובהל לבית החולים.

מי מטפל בו שם ? לא אחר מאשר זה שעומד להתחתן עם גרושתו… (מתחיל להזכיר איזה מערכון של הגששים – אבל לא). מתברר שיש לו דליפה מעורק ראשי ואם הוא לא יטופל הוא ימות !

תוך כמה זמן ? לא בטוח – זה יכול להיות עניין של דקות וזה יכול להיות עניין של שבועות – בכל מקרה הוא חייב לעבור את הניתוח.

עכשיו גם השם של הספר באנגלית יותר ברור -One Last Thing Before I Go.

*

תגללו עכשיו לתחילת הפוסט, תדמיינו את עצמכם במצבו ותחשבו מה הייתם מחליטים…

*

מכאן והלאה הסיפור מסתבך כשהוא מוצא את עצמו לבד אם גרושתו, הוא מתגושש עם בעלה לעתיד (הרופא המנתח – להזכיר), חבר שלו מהקבוצה במלונית חוטף סרטן, הבת שלו שוכבת עם החבר שלה (האקס שלה) שלא יודע שהיא בהריון בכלל, הוא עולה לבמה בבת מצווה שהוא לא הוזמן אליה בכלל… ומה לא. ממש סיפור מהסרטים.

אמרתי – בלי ספוילרים מיותרים.

*

אז כמו שאמרתי – החלק השני סחף אותי וקראתי את כל 200 העמודים שלו ממש בנשימה אחת. החלק הראשון… היה שווה להחזיק מעמד כדי לסיים את מאת העמודים שלו ולהגיע לחלק השני.

*

הצייד / ג'ון לסקואה–ביקורת קריאה

*

את ג'ון לסקואה אני מכיר מספרים קודמים, שחלקם גם עברו תחת עיני הבוחנת ובוקרו כאן בבלוג, כמו הספר בכוונת זדון.

אם בספר הקודם אייב גליצקי היה "רק" בלש במחלק הרצח, הרי שכאן הוא עולה בדרה ונהיה מפקח של המחלק. בתור המפקח, הוא כבר לא יכול ללכת על 'תחושת בטן'. הוא צריך הוכחות ממשיות (נראה שיש כאלה ששוכחים מהיכן הם הגיעו), אבל אפשר להבין אותו.

בשביל זה יש אזרחים – במיוחד החוקר הפרטי המוכשר ויאט האנט, שמקבל הודעת טקסט (SMS) יום אחד שמטלטלת את עולמו "איך אמא שלך מתה?"…

*

*

הוא מעולם לא התעניין בהוריו הביולוגים – הוא נמסר לאימוץ בגיל צעיר מאד על ידי ארגון אימוץ של הכנסייה ולא הסתכל אחורה.

מחקירה ראשונית עולה שאימו נרצחה. הוא מתחיל לחקור רצח שאירע לפני 20 שנה, ומסתייע בחברו, בלש ממחלק הרצח (תחת פיקודו של גליצקי) דבין ג'ול, שלא תמיד מקבל יד חופשית ממפקדו.

הרצח מתחיל להעלות לפני השטח מקרי מוות מוזרים נוספים, כמו התאבדות לכאורה של שוטר ובמקביל, גוויות נוספות נערמות.

*

בכל פעם שהאנט מרגיש שהוא עלה על קצה חוט, נוספת גופה והוא מקבל עוד מסרון שמכוון אותו למקום אחר.

*

העלילה משתרעת על פני ארצות הברית ואף חודרת למדינה השכנה – מקסיקו ולחשד של סכסוך בין כנופיות סוחרי הסמים שם.

*

המתח הנפשי משפיע על ויאט והוא מתמוטט במלון במקסיקו.

האם זה מה שימנע ממנו להמשיך ?

*

ג'ון לסקואה כותב בצורה שוטפת ואני פשוט נהנה לקרוא אותו.

העלילה זורמת, ואפילו אחד כמוני – שלא קורא מילה במילה, אלא מרפרף ומשלים את המשפטים בראש, הצלחתי לעקוב אחרי הפיתולים הסבוכים.

מומלץ לקריאה, במיוחד לאוהבי ג'ון לסקואה וג'ון גרישם (כן – אני מכניס את שניהם לאותה קטגוריה).

*

50 גוונים של סוף…

סוף סוף זה נגמר. ולא, אני לא מדבר על החופש שהסתיים זה עתה והחזיר את החיים למסלולם, אלא לספר השלישי בסדרה – 50 גוונים של…

אם בספר הראשון נתקלנו בפורנוגרפיה לשמה המעורבת בקורטוב של BDSM ובספר השני נשארה רק הפורנוגרפיה, כאשר לקראת הסוף התחלנו להרגיש שיכול להתפתח סיפור כלשהוא של רומן או איזה ספר מתח, מגיע הספר השלישי ו… נו, מה אני אגיד – אילצתי את עצמי להישאר ולקרוא עד הסוף, כשבדפים האחרונים כבר לא יכולתי להחזיק את עצמי ופשוט נרדמתי על הספר.

זה הספר הגרוע ביותר בסדרה (לטעמי). אם בשניים הקודמים הקריאה זרמה, בספר הזה משתלט השיעמום.

נכון שתיאורי הפורנוגרפיה מצטמצמים רבות ומתחילים בנשיקה החוקרת את עומק הגרון של אנסטסיה אבל את ההמשך הסופרת מצפה שנשלים בעצמנו.

גם סיפור המתח המתחיל בחבלה במסוק של כריסטיאן גריי לקראת סוף הספר השני ואיזה שהוא "טיזינג" לקראת הספר השלישי מתברר כסיפור מתח בלשי מליגה ז' (סליחה על כפל המשמעות).

גם הפרולוג, המראה את פגישתם הראשונה של כריסטיאן ואנסטסיה סטיל, מתוך עיניו של כריסטיאן (יזם, עשיר, מעסיק 40,000 עובדים, איש העולם הגדול, ילד שבגיל 4 גדל והתחנך במשפחה עשירה) מראה לנו אדם קטן שהדבר היחיד שמנחה אותו בחיים זה הליבידו המטורף שלו…

*

מן הכריכה האחורית :

דבר לא הכין את אנסטסיה סטיל למפגש שלה עם כריסטיאן גרר, יזם צעיר, מסחרר וכריזמטי, ודבר לא הכין אותה למשיכה העזה שתתעורר ביניהם ולרומן החושני והמטלטל שיבוא בעקבותיה. אבל ההפתעה האמיתית שציפתה לה היתה הפרקטיקה המינית המועדפת על כריסטיאן, שהפגישה אותה עם עולם שלם של רגשות ותחושות שלא הכירה קודם לכן. אלא שכדי לחיות בעולם שלו נזקקה אנסטסיה למחויבות גדולה יותר מצדו: ועל מנת שלא לאבד אותה – כריסטיאן נעתר.

עתה נדמה שיש להם הכל: אהבה, תשוקה, אינטימיות, עושר ואינספור אפשרויות. אבל אנה יודעת שהחיים לצדו של כריסטיאן הם אתגר מורכב: היא צריכה להסתגל לסגנון החיים הראוותני שלו מבלי לאבד את עצמיותה, והוא מצדו חייב ללמוד לוותר על הצורך הכפייתי שלו לשלוט בה. יחד יש להם עוצמה אדירה שנדמה שתוכל לכל צרה ומשבר, אבל חוסר מזל, רוע לב וגורל אכזר חוברים יחדיו כדי לעמת אותם עם פחדיהם האפלים ביותר.

*

ההמלצה שלי היא בפירוש לא לקרוא את הספר השלישי בסדרה. הוא משעמם, מרוח, ילדותי ובסך הכל – בזבוז זמן משווע.

כמה פעמים אפשר לקרוא על גבר שכל דבר קטן שמתעורר בזוגיות שלו הוא פותר על ידי סקס מטורף ואורגזמות שבאות אחת אחרי השנייה…

*

מועדון המבקרים של רשת – שווה קריאה או לא ?

פשטידת תירס ליום המשפחה

יום חמישי בערב, זוגתי ואני בחתונה משפחתית ואחרי שאני שיכור קלות (כלוט) אני לפתע נזכר שלנדב יש מסיבת יום המשפחה למחרת בבוקר, ואני צריך להכין פשטידה שתהיה מוכנה עד 10 בבוקר…

הלכתי לישון בהרגשה מדוכדכת שאני עומד לאכזב את הבן הקטן שלי (איך אבא לא מכין פשטידה שהוא הבטיח ?!)

קימה בבוקר עם חמרמורת רצינית אחרי שתיית אי אילו כוסיות של 'סטולי' (וודקה סטוליצ'ניה – מחליקה יפה בגרון ומרגישים אותה רק אחרי הכוס הרביעית בערך), הסעתי את הילדים לגן ולבית הספר ופתחתי את הארונות לראות אילו מצרכים נשארו לנו לסוף השבוע…

מה לכל הרוחות אפשר לעשות עם בליל המוצרים האלה ?

פשטידת תירס !!!

בקערה מערבבים 6 ביצים, 6 כפות שמן, 2 כוסות חלב, 6 כפות קמח תופח ושתי חבילות תירס.

לא לשכוח מלח ופלפל לפי הטעם.

מערבבים עד שלא נשארים גושים של קמח (זה סתם לא טעים אחר כך).

משמנים תבנית חד פעמית (אני משתמש בספריי שמן – המצאה גאונית) ומוזגים את הבלילה פנימה.

עכשיו יש 2 אסכולות –

האסכולה הראשונה טוענת שאפשר להכניס לתנור פשוט בצורה הזאת (אני לא בעד).

האסכולה השנייה ממליצה לפזר פירורי גבינה צהובה מלמעלה.

מאחר ולא היו לי פירורי גבינה צהובה, הנחתי פרוסות גבינה שכיסו את כל המשטח.

מכניסים לתנור שחומם ל- 180 מעלות למשך של כשעה ומקבלים פשטידת תירס מוקרמת בקלי קלות.

* טיפ : אני הפעלתי טורבו בתנור למשך 10 הדקות האחרונות וקיבלתי מרקם קריספי וקראנצ'י מלמעלה יחד עם השחמה מגרה.

*

האמת היא שלא הספקתי לצלם את שלבי החיסול של הפשטידה בגן, היא חוסלה במהירות מעוררת הערצה גם על ידי הילדים וגם על ידי ההורים.

אז שיהיה בתיאבון.