לא, הפוסט הזה לא ייקח 90 דקות לקרוא אותו – מקסימום לכתוב אותו…
אני רוצה לספר לכם על ניתוח אנתרופולוגי של דקה וחצי שעשיתי אתמול, וכמו שעולה מהכותרת – איך לא ? במגרש כדורגל.
אתמול הגשמתי לנדבי חלום – לראות משחק כדורגל של הקבוצה האהובה עליו… להיכנס לפרטים ? מכבי נתניה (לטוב ולרע) מול קבוצה.. אממ… כדי להיות פוליטיקלי קורקט נגיד רק שזו קבוצה אדומה.. בלי שמות (yeah.. right). להמשיך לקרוא
יום שבת האחרון, שקד ואני מכתתים רגלינו תל-אביבה לשכונת רמת אביב ג' הידועה לשמצה. מה בתפריט היום ? מקהלות מורן במופע ווקאלי מיוחד לילדים – על ילדים. להמשיך לקרוא
יצא הגורל והוזמנתי לאופרטה 'העטלף' (Fledermaus) מאת יוהן שטראוס בהיכל התרבות התל אביב.
תשאלו – מה לי ולאופרה או אופרטה ? אז אני אגיד לכם. אין קשר.
יש פשוט קטע נגינה אחד שאני מאד אוהב (דקה 2:57 עד דקה 3:59) ובשבילו אמרתי שאני מוכן ללכת ולראות… וחוץ מזה הכרטיסים בחינם – אז למה לא להעשיר את עולמי באיזו אופרטה משובחת בת 140 ועוד בניצוחו של המאסטרו זובין מהטה ?
האופרטה היא באמת בת 140, יצאה בשנת 1874, פרי עטו (או נוצתו – מה שהיה אז) של יוהן שטראוס הווינאי.
*
אני רוצה שתעצמו את העיניים ותדמיינו את עצמכם כך :
תוסיפו לבטן עוד 10 קילו מיותרים, מאחוריכם תקופה של תיפוף בלהקת רוק עם להיט אחד, אתם גרושים כבר 8 שנים וגרים במלונית זולה עם עוד 3 חברים בערך באותו מצב כמו שלכם, יש לכם ילדה בת 18 בהריון ואתם עומדים למות…
לא דיכאון ? מה הייתם עושים ?
*
רק עוד דבר אחד ודי
*
אז אלה החיים של דרו סילבר בספר של ג'ונתן טרופר. זהו הספר הראשון שלו שאני קורא והייתי צריך לא מעט אורך רוח כדי "להיכנס" אליו.
הספר בנוי משני חלקים – בחלק הראשון מתוארים החיים של סיבר וחבריו במלונית הזולה, כשרוב ימיהם הם רובצים בחוסר מעש על יד הבריכה ובוהים בבנות הקולג' בביקיני שמגיעות לרחוץ שם.
אני מצאתי את החלק הזה קצת מייגע וכמו שאמרתי, לקח לי זמן להתרגל לצורת הכתיבה.
*
עכשיו מתחיל החלק השני (בעמוד 104) והדברים מתחילים יותר לזרום והספר מעלה שני הילוכים.
ממש בסוף החלק הראשון ביתו של סילבר – קייסי, מגיעה לבקר אותו, אחרי שהם כמעט ולא התראו בשמונה השנים האחרונות – אישה צעירה ויפה… ובהריון. אופס… היא מחפשת תשובות אצל 'סילבר', לא אצל 'אבא' – היא כמעט ולא קוראת לו כך, גם ככה הוא לא ממש היה שם בשבילה.
סילבר מנסה לעזור לה (ואולי לשקם את היחסים איתה) ורגע לפני שהם מממשים את את ההחלטה (בלי ספוילרים – אני אשתדל לגלות כמה שפחות), דרו סילבר מאבד את ההכרה ומובהל לבית החולים.
מי מטפל בו שם ? לא אחר מאשר זה שעומד להתחתן עם גרושתו… (מתחיל להזכיר איזה מערכון של הגששים – אבל לא). מתברר שיש לו דליפה מעורק ראשי ואם הוא לא יטופל הוא ימות !
תוך כמה זמן ? לא בטוח – זה יכול להיות עניין של דקות וזה יכול להיות עניין של שבועות – בכל מקרה הוא חייב לעבור את הניתוח.
עכשיו גם השם של הספר באנגלית יותר ברור -One Last Thing Before I Go.
*
תגללו עכשיו לתחילת הפוסט, תדמיינו את עצמכם במצבו ותחשבו מה הייתם מחליטים…
*
מכאן והלאה הסיפור מסתבך כשהוא מוצא את עצמו לבד אם גרושתו, הוא מתגושש עם בעלה לעתיד (הרופא המנתח – להזכיר), חבר שלו מהקבוצה במלונית חוטף סרטן, הבת שלו שוכבת עם החבר שלה (האקס שלה) שלא יודע שהיא בהריון בכלל, הוא עולה לבמה בבת מצווה שהוא לא הוזמן אליה בכלל… ומה לא. ממש סיפור מהסרטים.
אמרתי – בלי ספוילרים מיותרים.
*
אז כמו שאמרתי – החלק השני סחף אותי וקראתי את כל 200 העמודים שלו ממש בנשימה אחת. החלק הראשון… היה שווה להחזיק מעמד כדי לסיים את מאת העמודים שלו ולהגיע לחלק השני.
*
*
יום חמישי גשום וסוער, שייטתי לי מהבית החם והנעים אל תוך השמיים השחורים בואכה תל אביבה, לרחוב עלום שם, קטן ולא מוכר (לי לפחות) – רח' יוקנעם מספר 3, במקום הזה נמצא, לא פחות ולא יותר, תיאטרון ובית ספר למשחק – תיאטרון מוב (MOVE) .
*
תיאטרון מוב
*
מאחר והגעתי מוקדם יחסית, התיישבתי לי בבית הקפה הקטן והחם, בעל התקרה הגבוהה, הצמוד לכניסת התיאטרון, ונראה איך שהוא כחלק ממנו. ישבתי עם עוד כמה "מקדימים" מסביב לשולחנות העגולים והמתנו שהמסך יעלה.
*
נכנסנו לאולם, וכבר בהתחלה הרגשתי את השוני בין האולם הזה לאולמות תיאטרון אחרים – האווירה, הכיסאות, הריח… הם היו… איך לומר – ביתיים, מזמינים, אינטימיים – זאת המילה.
התיישבנו לנו על הכיסאות, ברקע התנגנה לה מוזיקה ספרדית רגועה, שהכניסה אותנו (אותי בכל אופן) לאווירה אחרת.
*
על הבמה הלא גדולה כיסא אחד ולידו מזוודה.
מסביב הכל שחור.
האורות מתעממים וכשהם חוזרים, אנו רואים אישה (נינה חסקינה) יושבת על הכיסא ומתחילה במונוגרפיה המבוססת על אוטוביוגרפיה שלה…
*
*
נינה מגלמת את עצמה ועוד מספר דמויות. כאשר היא 'נינה', תווי הפנים שלה בדרך כלל רגועים או שמחים, אבל כשהיא משחקת את הדמויות האחרות, המתקשרות עם נינה, היא כועסת, זועפת, ישירה.
נינה מספרת שתמיד היא היתה שונה, גם בתור ילדה. כששאלו אותה מה היא רוצה להיות כשהיא תהיה גדולה – היה לה ברור שהיא תהיה שחקנית. ולא סתם שחקנית – היא תהיה השחקנית בהא' הידיעה.
החל מגיל 10 החיים התחילו להשתנות לה… טוב, בלי יותר מדי ספוילרים… רק נספר שמהר מאד מתברר שכל הסיפור מתרחש בעצם במקום אחד, שממנו היא חוזרת לזכרונות שלה ולחלומות שלה וחזרה להווה.
גם לשחף שלה (ביתה הקטנה שאיתה עלתה לארץ בגיל שנה) היא מתגעגעת. היא היתה רוצה לעוף כמו שחף והשחף הקטנה שלה יחד איתה.
*
השאלה שעלתה לי לקראת סוף המחזה היא – 'האם המשחק שלה (של הדמות) הוא חלק מהטירוף שלה', ואני חושב שאיפה שהוא היא ענתה על זה כשהיא אומרת לרופא, במשפט הסיום, 'הנפש שלי לא חולה, היא פצועה'.
*
הצגת יחיד עם הרבה כאב ואם זה מבוסס על סיפור אמיתי, זה עצוב. כל מה שעבר עליה… אהבות, אכזבות, שמחה ועצב, כאב והשפלה.
*
הצגת יחיד – השחף של נינה.
תיאטרון Move – רח' יוקנעם 3, תל אביב.
*
משחק וכתיבה: נינה חסקינה.
כתיבה עריכה ובימוי : אברהם שלום לוי.
מוסיקה מקורית : יודן מיבר.
עיצוב תאורה: אייל דניאל.
עיצוב גלויה: רינת צמח.
עיצוב תלבושת: ילנה גונופולסקי .
*
*
אז זהו שזה לא מה זה, אלא מי זה.
מיקי וינשטיין, שחזר לארץ אחרי 30 שנות "גלות" בארצות הברית שכללו נישואים, ילדים, גירושים ומה לא…
חזר לארץ ועושה את מה שהוא אוהב – שר.
*
*
*
לאחרונה הוא הוציא דיסק ראשון בשם 'נוסטלגיה', שהשיר שפותח אותו נקרא 'תל אביב 24' ואני אישית מאד התחברתי אליו (הוא מתנגן אצלי באוטו נון-סטופ).
*
*
קצת על ההופעה – מיקי לא היה כאן 30 שנה ואני הרגשתי כאילו הוא חזר לארץ לאותו מקום שממנו הוא עזב – שומעים נגיעות של משינה בתחילת הדרך (בשיר נוסטלגיה), רוק של תיסלם, כוורת ובנזין – בתולי כזה והתחלתי.
זו היתה הופעה שלו, עם הזמרת טל יהושוע קרט, יוסי סידי על הקלידים, נאור דיין ואבי חן על הגיטרות, יואב פינקלמן תופים, חבר טוב של מיקי – נועם הרטמן ניהול מוזיקלי ובס ונגינה מופלאה של דב האמר במפוחית פה במועדון השבלול בנמל תל אביב. המקום האינטימי הזה עשה לו רק טוב, יכולתי להירגע ולחזור למוזיקה של שנות השמונים, המוזיקה שאני גדלתי עליה.
*
*
מיקי התרגש ואני התרגשתי יחד איתו. כשהוא שר את 'בראש אחד' של דני ליטני, אני ממש שמעתי וראיתי את ליטני עומד על הבמה ושר…
יש לו קול עמוק ונעים שבא לידי ביטוי הכי טוב (לדעתי כמובן) בשיר 'ריקוד ישן' כשאני עוצם את העיניים אני יכול לראות את מאיר אריאל יושב על כיסא בר על הבמה ומדקלם את השיר המרגש על הגעגועים לזאת שהיתה ועכשיו היא במקום אחר (אולי גם עם מישהו אחר).
*
*
יכול להיות שמיקי בוחר את השירים שהמילים שלהם מתאימות לו או שהוא מצליח להתאים את עצמו לשירים – למילים, למנגינה, למה שנמצא מאחורי המילים, אפשר לראות את כל המימיקה בפנים שלו ואת שפת הגוף ממש בתוך השיר.
בקיצור – הרבה שירים, מעט קאוורים, לרובם התחברתי, לחלקם קצת פחות אבל מיקי בהחלט נותן שואו ואני התרגשתי יחד איתו. יש המון אהבה על הבמה, המון שמחה. מיקי מדבר עם הנגנים שלו ומספר לקהל קצת על עצמו ועל העבר שלו.
איך אומרים באנגלית – "Good vibes"…
*
סיום ההופעה היה שוב עם השיר 'תל אביב 24' ודווקא בפעם השניה ששמעתי את השיר, אהבתי יותר את החיבור הזה בין מיקי לטל יהושוע קרט, שליוותה אותו לאורך כל ההופעה.
*
מאד אהבתי, אני מחכה ללכת לעוד הופעה ולעוד דיסק.
*
מאז ומתמיד ידעתי שדוד שלי, יגאל, הוא אדם מוכשר. אפילו מוכשר מאד.
אבל אני חושב שרק אתמול, כשפתח את התערוכה בבית יהודי בסרביה, ניתנה לי הזדמנות להבין את גודל הכישרון הזה…
*
ידעתי שהוא מנגן בגיטרה וגם ליווה כמה זמרים בעבר, אבל לראות אותו "בפעולה" עם חני ליבנה היה משהו מרגש.
*
*
יגאל תמיד אהב לצייר, ועכשיו ניתנה לו ההזדמנות להציג חלק מיצירותיו בתערוכה צנועה.
לדבריו, מה שהוא מנסה לתפוס בציור זה את ההבעה, בעיקר בפנים… אפשר לראות שלכל ציור וציור יש את ההבעה שלו – אם זה בקמטים, אם זה בעיניים או בכל קו אחר, כאשר נדמה שלפני כל משיכת עפרון היתה מחשבה כבר על הקו שיבוא אחריו.
חלק מהציורים שהוצגו בתערוכה
*ח
ובהחלט אחת התמונות האהובות עלי, היא התמונה של סבי המנוח, שצוירה בשנת 1975 –
*
דרך פעילותם הענפה ורבת השנים של יגאל ושל אשתו רעיה, בעיקר בתחום החינוך, הזדמן להם להכיר מספר לא מבוטל של אנשים, חלקם מפורסמים יותר וחלקם מפורסמים פחות.
בין הנוכחים בתערוכה יכולנו למצוא את יצחק (בוז'י) הרצוג, נחמן שי, נינו אבסדזה, אפרים לפיד, חני ליבנה ועוד כמה שעלו לברך באופן אישי…
*
בסיום השמיע לנו יגאל יצירה של איסק אלבניז – אסטוריאס, שנכתבה במקור לפסנתר ולצערי לא הספקתי להקליט את הביצוע שלו…
*
לסיכום – היתה תערוכה שונה מזו שאני מגיע אליהן בדרך כלל. חוץ מהעובדה שהאמן המציג הוא דודי וזו היתה סיבה למפגש משפחתי מרענן, ראיתי חלק מהאנשים איתם עבדו יגאל וזוגתו רעיה במהלך השנים, שמעתי את יגאל מנגן וראיתי את הציורים המדהימים שלו.
גם נדב (בן ה- 5) אמר שהיה יפה – גם הציורים וגם המוזיקה.
*תחי
*
ספק הצגה ספק הופעה ספק הרצאה של רוביק רוזנטל ודורי בן זאב, יחד עם פסנתרן.
*
לפני 130 שניה, הגיע בחור צעיר, כבן 20 שקראו לו – 'אלי'… טוב, זה לא היה השם המלא שלו – אבל היה לו שם נורא ארוך- 'אליעזר בן יהודה'.
אותו אליעזר חלם לקבץ את כל המילים של השפה העברית – מהתנ"ך, מהתלמוד, מהיידיש, הלדינו, הערבית, הפרסית ו… ו… ו… (בערך 30 שפות שונות של עברית) ולאחד אותן עד לכדי שפה אחת משותפת לכולם.
רוביק רוזנטל – מורה בבית צבי, סופר וזוכה פרס סוקולוב (ועוד כמה תארים שנשמיט כאן), יחד עם דורי בן זאב הזמר, הפרסומאי, הבדרן וזה שידוע, עוד מימיו כשדרן ברדיו, כשובר מוסכמות -מעמידים מול הקהל מראה ומראים לו איך וכיצד הפכנו את השפה העברית 'הגבוהה' והמיוחדת של אותו "משוגע" בן 20 מלפני 130 שנה, למה שנעשה ממנה היום.
*
בתחילת ההופעה עולה רוביק רוזנטל על הבמה ומכריז כי היום תיערך מסיבת אהבה לשפה העברית, עם נגיעה מיוחדת לאליעזר בן יהודה.
בן יהודה הצליח להפוך את השפה לשפה של כולם, אבל זאת כבר נלקחה ממנו והיא כבר לא שלו.
דורי בן זאב מצטרף אליו וביחד הם מדברים ומשתפים את הקהל על גלגוליה של השפה, על מקורותיה מכל השפות שמהן באה וכיצד היא מצליחה להביע רעיונות מורכבים במעט מלים.
רוביק רוזנטל ודורי בן זאב
*
לאחר שסיימו 'לשחוט' את העברית 'של פעם'… הם לא שוכחים את בעלי ההשפעה האחרים על צורת הדיבור המוכרת לנו היום – אם אלה 'הגשש החיוור' (הגששים – עם אהבה גדולה לפולי ז"ל) ועם השיר האלמותי 'עוזי עוזי' בביצועו של רפי לירי…
עוד בעל השפעה שהם לא שוכחים להודות לו, כמובן, זהו האחד והיחיד – שייקה אופיר ז"ל שהביא לנו את 'זרח מפרחוני', 'את צוחה או בוכקת', 'הייתי בין הטיפש והסדין' ועוד פנינים כאלה ואחרות.
גם מקומם של שדרני הספורט לא נשכח עם 'יציאות' ושליפות מוזרות של אמירות חכמה.
אבל מי שהם באמת נותנים לו כבוד גדול (ואמיתי), זהו היוצר והזמר מאיר אריאל ז"ל, שמתוך 'טרמינל לומינלט' שלו הם מביאים לא מעט ציטוטים וחידודים (…"עכשיו… כבר יותר קל… הלחץ על העין השטופה השלופה הקלופה הצלופה הדלופה הפרופה טרופה השרופה הצרופה הגלופה…").
*
מדי פעם שר לו דורי איזה שהוא שיר ממגוון יצירותיו, תוך כדי שיתוף פעולה של הקהל. והקהל – משתף איתו פעולה ושר יחד איתו ובהדרכתו.
בין השירים ניתן למצוא את 'Lemon Tree', 'ערב במסחה', 'גנבים שודדים', 'סוף שבוע בכפר' ועוד.
אם נדמה לו שמישהו לא הבין חידוד לשון כזה או אחר, עוצר דורי ומסביר את המשפט, לקול צחוקו של הקהל.
*
רוביק ודורי יוצאים להם לטייל בארץ ישראל של היום – הם מתחילים במאה שערים בירושלים, שם שומעים בעיקר יידיש, בורחים משם תל-אביבה ושומעים כיצד כל אלה 'הצפונבונים' מדברים… בורחים דרומה לבסיס צבאי ולא מבינים מילה מהז'רגון הצבאי ולבסוף מצפינים לאצבע הגליל ושם מקבלים מיני מזונות עם ב' דגושה (GEBINA)… ורק במסחה… ברחוב הקטן הזה עם הרבה בתים (בשיר) שומעים עברית נכונה.
*
הבדיחות ושנינות חידודי הלשון לא מפסיקים לרוץ, להתפתל ולהתפלפל ורצוי לו – לקהל, שיעקוב בדריכות אחר הנאמר, כיוון שעל שלושה דברים העולם עומד – וכך הוא גם נראה…
הם מדברים על הנימוס הישראלי ועל מילת הנימוס הנפוצה ביותר בעברית, הלא היא 'סליחה'…
הם מביאים את הרקע למילים השגורות בפינו יום-יום (פוסטמה – מילה הלקוחה מן הלדינו ופירושה 'פצע שמעל מוגלה', שנת תרפפ"ו – במקור 'דמיטרה פפו' – הסבא השלישי שלי ועוד).
בעיקר מן היידיש, אך גם לגרמנית מקום של כבוד – כמו הקיבוצניקית שבאה לסדרן העבודה ומבקשת בחור 'סריס'… כשהיא רואה שהוא המום, היא מנסה להסביר – בחור 'סריס' עם ז'… אהמ… אהמ…
ההופעה, כמו שאמרתי, שמה לנו מראה מול הפנים ומראה לנו איך אנחנו נראים, או יותר נכון – כיצד אנו נשמעים… אי אפשר שלא לצחוק !
התגלגלנו, על הרצפה כמעט, כששמענו את המילים ואיך הן נשמעות כשהן נאמרות ע"י צד שלישי.
ההופעה, היא לא הופעת סטנד-אפ. הכל נכון שם. ובניגוד להופעות סטנד-אפ, היא גם לא פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר. הראש רץ כדי להספיק את בליל המשפטים הנפלט מפיהם של רוביק ודורי.
מומלץ לכאלה שיודעים לדבר (או כאלה שהם חושבים שהים יודעים ו… אופס עלול להתגלות להם שלא כל כך…).
העברית, אוי העברית…
הספר שהפך לסרט אנימציה שהפך להצגה…
באחד מימות השבוע אני מתבשר במייל שמגיעה למתנ"ס ההצגה 'מעלה קרחות'.
מיד הוצפתי בפרץ של נוסטלגיה – אני גדלתי על הספר הזה.
שוב עלו הזכרונות על ראש העיר של הישוב 'מעלה קרחות' (עיירה קטנה שבה לתושבים אין ולו שערה אחת על גופם)' שיום אחד מגלה שצמחה על ראשו, לא פחות ולא יותר – שערה… איך הוא יתמודד עם השערוריה ? עם הבושה ? הוא שונה… הוא לא כמו כולם… הם ינדו אותו… יזרקו אותו מהעיר… ולא משנה עד כמה הוא ראש עיר טוב…
*
חזרה ל- 2013 – מיד עשיתי 2 דברים :
חיפשתי גם קצת מידע באינטרנט ובאמת, היה רשום שההצגה מומלצת החל מגיל 6.
הכנתי את שקד מראש, כשאני מספר לה בגדול על מה ההצגה הולכת להיות (לא נחזור על זה… נכון?), הגענו לאולם ותפסנו את מקומותינו בשורה הראשונה. אני נהניתי' אני לא יכול להגיד שלא. גם מהשירה, גם מהחריזה.
לצערי שקד לא הצליחה להישאר עד הסוף, ולאחר חצי שעה בערך (אורך ההצגה – כשעה) היא התלוננה על כאבי אזניים בלתי נסבלים וכך, עם דמעות תנין נאלצנו לצאת מהאולם.
כעבור מספר ימים הגיע הספר ונתתי אותו לשקד לקרוא (אחרי שאני עברתי עליו).
היא לא הפסיקה לצחוק – גם מההומור השנון של אפרים סידון וגם מהאיורים המשובחים (תמיד) של יוסי אבולעפיה.
*
אז מה יעלה בגורלו של ראש העיר ? האם הוא יגורש ? האם כמה מעשי גבורה יזכה אותו בחנינה מהגלות ?
ומה קורה כשהשתן עולה לראש…
*
הספר מומלץ ביותר.
http://www.steimatzky.co.il/Steimatzky/Pages/Product.aspx?ProductID=11560396
ההצגה – לילדים מגיל 8.
http://www.habama.co.il/Pages/Event.aspx?Subj=6&Area=1&EventId=100
טוב, לא ממש יוונית – אבל בהחלט מזרח תיכונית.
יש לי חבר שגר בכפר לא רחוק ממקום מגוריי.
הוא גם המוסכניק שלי (ושל עוד לא מעט אנשים).
יש לו אישה, 3 בנות ובן.
והוא ערבי מוסלמי.
אני מכיר אותו כבר 10 שנים בערך, אותו ואת אחיו. הוא אפילו הוזמן לחתונה שלי.
אז כשאחיו התחתן, הוא הגיע אלי הביתה בסביבות 10 בלילה כדי להביא לי את ההזמנה באופן אישי.
אז אני יכול שלא לבוא ?
מזל שגם את אחי הקטן הוא מכיר, אז איחדנו כוחות ובאנו יחדיו – אני, אחי הקטן ואישתו (שרצתה לראות מה זה חתונה ערבית).
האמת היא שלא ידענו למה לצפות – יהיו יריות ? איזה אוכל יהיה ? הפרדה נשים / גברים ?
אז באנו. אנחנו ועוד מספר לא מועט של חברים (יהודים), שאת רובם אני מכיר.
האמת היא – שחלקם הגדול משרת בכוחות הביטחון בתפקידים אלה ואחרים.
"גני המשולש" – זה השם של גן האירועים שבו התחתן האח של החבר שלי.
מקום חצי מקורה, עם במה גדולה שעליה ניגנה להקה עם זמר (השירים בערבית כמובן).
מי שתכנן את הסאונד עשה עבודה לא ממש טובה כי הרמקולים היו אך ורק ליד הבמה – אז מי שישב קרוב התחרש, ומי שישב בקצה השני – נו טוב, שמע לא רע.
אני מעריך שהיו כ- 300 אורחים במסיבה. טוב, החבר שלי הוא דמות ידועה באזור ודוד שלו גם רץ לראשות המועצה המקומית פעם.
אז אנחנו (היהודים) מילאנו 4 שולחנות עגולים גדולים שעליהם מפוזרות צלוחיות עם מיני סלטים.
"כמו במסעדת 'אחמד את סלים' " צחקנו בינינו לבין עצמינו.
אז ניגבנו חומוס בפיתות ואכלנו מלפפונים בטחינה וקצת טבולה ובאמצע סלט ירוק עשיר.
כל אותו הזמן הזמר שר ומלהיב את הקהל המקומי שעמד על הבמה ורקד (וכל זה בלי אלכוהול).
מנה עיקרית יכולנו לבחור בין לשון לעוף ממולא, כשעל השולחן קערת אורז גדולה עם אגוזי קשיו ולידה רוטב עדשים אדומים.
והקהל עדיין רוקד וקופץ על הבמה.
אחרי שעתיים של פיזוזים, פנו האנשים לאכול והלהקה פינתה את מקומה לדי-ג'יי מקומי.
לפתע עלתה לבמה חבורת צעירים, לבושים בבגדים אותנטיים (נראה לי), והחלו לרקוד סוג של ריקוד ערבי, כאשר הרקדן הראשי מנופף במקל לכל הכיוונים (אחר כך אמרו לי שבמקור זאת היתה אמורה להיות חרב). החתן עמד על הבמה ופיזז וקפץ יחד איתם.
היה מאד מעניין.
היתרון במקומות ללא תעודת כשרות הוא, שאחרי המנה הבשרית, אתה מקבל קינוח חלבי ולא פרווה. אז היתה גלידה וקנאפה (חלביים) וקפה שחור מהביל בכוסות קטנות.
החבר שלנו, החליט שגם אנחנו צריכים להראות מה אנחנו יודעים – והעלה את רובנו לבמה ושם התחלנו לרקוד לצלילי מוזיקה מזרחית מוכרת יותר (גם בעברית).
Define irony – חתונה של מוסלמים שרוקדים לצלילי השיר 'אבינו שבשמיים'…
היה מאד נחמד, משהו קצת שונה, מאד שמח, קופצני, נטול אלכוהול וגם לא רחוק מהבית.
עוד פיסת תרבות שנמצאת מתחת לאף.
Eyal's Blog 