חיי כלב VI – מיומנה של סוכי – הגיגי טיולים

איזו משפחה יש לי – תשפטו בעצמכם – הם הביאו אותי אליהם, ועל זה אני מוקירה להם תודה – הם ממש הצילו אותי מכל המקומות הנוראיים האלה שהייתי בהם. אבל הם לא סגורים על עצמם – כל פעם מישהו אחר לוקח אותי לטיול – גם אם אני לא רוצה – נגיד אם חם מדי או קר מדי בחוץ, או סתם בא לי להישאר בבית ולהתכרבל על הכביסה המלוכלכת של אמא…

הנץ על העץ / שירלי יובל-יאיר–ביקורת קריאה

*

זה לא שפתאום החלטתי להשקיע יותר בשבוע האחרון בזמן האיכות עם הילדים שלי (אני משתדל תמיד).

זה לא שהיום יש ספרים טובים יותר מאלה שהיו לפני חודש, שנה או עשר שנים.

זה רק המזל להיתקל בספר הנכון בזמן הנכון.

גם הספר 'הנץ על העץ' של שירלי יובל-יאיר, הוא אחד מאלה שפשוט "חייבים" לכתוב עליהם.

*

*

בוקר שבת. מה עושים ? ישנים. אין יותר טוב מזה.

אבל… אם הבטחנו משהו לילד, והוא מגיע אלינו למיטה ו- "מנדנד", לא נקום ? מילה זאת מילה !

אז אבא קם מהמיטה ונגרר אחרי בנו לחצר… הבן מתרגש, לא ישן כמעט כל הלילה – היום מנסים את המטוס החדש, המטוס על שלט.

אה… אופס… המטוס (ששמו נץ) נתקע על העץ… מה עושים ? איך מורידים את המטוס ?

מכאן מתחילה פרודיה שלמה של האב, יחד עם הבן, בניסיונות החוזרים ונשנים להוריד את המטוס.

*

אני לא אגלה מה היה בסוף, אבל אני רק אספר שנדב (בן 5) לא הפסיק לצחוק. גם למראה הציורים הנפלאים של צחי פרבר וגם כשדיברנו והעלינו ביחד עוד ועוד רעיונות איך להוריד את הנץ התקוע על העץ.

*

בעצם, יש כאן 2 סיפורים – הראשון, זה הסיפור שקוראים.

מאחוריו אנחנו יכולים למצוא איך ההורים היום צריכים לדעת להתגמש ולאלתר כדי לבצע פעולות ולהפעיל את הילדים תוך כדי…

*

אם נכנסים "לתוך" הסיפור, אנחנו (אני בכל אופן) יכולים להזדהות עם האבא, שלא רוצה לקום מהמיטה מוקדם בבוקר, אבל הוא הבטיח – והבטחה חייבים לקיים. והמשפט הישן והידוע שכל תכנית היא בסיס לשינויים מראה לנו שהוא עדיין חי ובועט ולמרות התכנון המקורי, אפשר להעביר זמן איכות מהנה ביחד עם הילד גם בצורות אחרות.

*

קצת על הסופרת :

שירלי יובל-יאיר, בעלת תור M.A היא מטפלת ומרצה בתחום הפסיכולוגיה החיובית. היא סופרת, מוזיקאית, מחזאית ובמאית בתיאטרון ילדים.

שירלי יובל יאיר כתבה גם את הספרים 'דו רה מוו' (שכתבתי עליו), 'הלן ואני' ואת הספר 'תומאס ואני'.

*

רוצה להיות מקובלת ? תתפשטי !

אוי, זה כל כך לא פוליטיקלי קורקט מה שרשמתי שם למעלה. אבל אין ברירה ! צריך לזעזע ! את מי ? את כולם : את ההורים, את הבנים, את הבנות, את המורים, את משרד החינוך, את המשטרה ובקיצור – את כולם.

התפרסמה ב- MAKO כתבה של אלינור פוקס, שחלקה הראשון עסק בקבוצת נערים בני 15-18 שניצלו מינית ילדה בת 12.5 (מתחת לגיל 13 זה אינוס, גם אם היא הסכימה).

הפרשה הזאת נחשפה כבר לפני מספר שנים אבל יפה שמעלים אותה שוב לכותרות (אלא אם כן זה משהו חדש).

*

לפני כמה שנים הייתי מורה מחליף בבית ספר. הכיתה שקיבלתי היתה הכיתה הבעייתית ביותר (כיתה ח'), ואותם הייתי צריך ללמד אנגלית.

הלימוד היה קשה מאד כיוון שהם לא רצו ללמוד אנגלית, הם לא ידעו אנגלית בסיסית וכל מה שעניין אותם זה משחקים בסלולר, סיגריות וסקס.

לאט לאט הצלחתי להתחבר אליהם רגשית, מה שכמעט ואף מורה לא הצליח לעשות לפני – הם קראו לי בשם הפרטי ולא 'המורה', הם ישבו איך שנוח להם (לאו דווקא על הכיסא), העיקר שיהיו בשקט, יקשיבו (קצת) ואולי גם ילמדו משהו.

באיזה שהוא שלב, התלמידים כל כך 'נפתחו' איתי, שהם הזמינו אותי ל- 'זולה' שלהם – לשתות אלכוהול ולעשן סיגריות (?!) – אבל זה חומר לפוסט אחר.

רק כדי לסבר את האוזן – במבחנים שעשיתי להם (אז עוד לא היו 'מבדקים') לא נתתי הנחות לאף אחד !

ולשמחתי, לקראת סוף שהותי שם כמעט ולא היו לי נכשלים.

במהלך ההפסקות, בחדר המורים, דיברתי עם מורים אחרים על הכיתה הזאת, ושמעתי מהם סיפורי זוועה, שלא המקום פה להכניס אותם.

השורה התחתונה היא שאף מורה לא ממש רצה ללמד את הכיתה הזאת, ובוודאי שלא ללמד אותם שיעור ב- 'חינוך מיני'…

*

עכשיו הגענו לחלק מעניין, לא ?

החלטתי לשלב שיעור חינוך מיני באנגלית. תפסתי ככה שתי ציפורים במכה אחת – הם גם יקשיבו כי הנושא מעניין אותם וגם יקלטו מושגים באנגלית (לא פורנו).

ישבתי על מערכי השיעור האלה מספר ימים, ובסופם הייתי מרוצה מהתוצאה.

איבר מין זכרי

ידוע לי כי חלק מהתלמידים (בני 13) כבר עם ניסיון בתחום והייתי צריך להיזהר.

מבנה איבר מין נקבי

העברתי להם מספר שיעורים בחינוך מיני באנגלית והיה מצויין. אמרתי להם קודם כל לשכוח מכל מה שהם רואים באינטרנט וב- DVD.

ניסיתי להעביר להם מסר על כבוד האדם, שמירה על כבוד גוף האישה (וגם הגבר), ולצערי, ממש לפני שהגעתי לחלק שבו הם צריכים להבין את המשמעות של סקס… מספר תלמידים נכנסו למעצר בית על אונס ילדה בת 12 (הם אומרים שזה היה בהסכמה).

מסתבר שזו היתה ילדה עם אבא שבא והולך, אמא ששותה אלכוהול (והרבה) וכל מה שהיא חיפשה היה מישהו שיאהב אותה… מישהו שיחבק אותה… שהיא תקבל קצת רגש. לא היה אכפת לה איך היא תקבל את הרגש הזה – היא הגיעה למצב שבו היא היתה מוכנה לעשות הכל כולל הכל.

(Credit: James Brey via iStock/Salon)

עצוב…

את שאר הכיתה שנשארה לי, ניסיתי ללמד מה זה הצורך הזה.

את האנגלית כבר עזבנו – כל מה שהיה להם בראש זה "אבל היא באה ורצתה, אז מה הם אשמים". ניסיתי להסביר להם שיש אנשים (בעיקר ילדים) שמבלבלים בין חום ואהבה לבין סקס, מסיבות, אורגיות, פורנוגרפיה… אני מאד מקווה שהצלחתי להחדיר בהם משהו כיוון שבאותו זמן בדיוק כבר החלפתי כיתה – המורה חזרה מחופשת לידה.

אז אני פונה לכל המורים והמורות – אל תתביישו! תעמדו מול הכיתה ותסבירו להם על מערכות הרבייה. תסבירו להם על כבוד הגוף – גם של האישה וגם של הגבר. נכון שהיא אמרה "כן" אבל ילדה בת 12 לא מבינה את המשמעות של הכן הזה. אז אתם – התלמידים צריכים להבין שמשהו כאן לא בסדר. ללכת לספר זו לא הלשנה. זו הצלת חיים.

*

תבינו – אני לא בא להאשים כאן אף אחד – זו היתה שרשרת של אירועים שהביאה בסופו של דבר לתוצאה הסופית.

תמיד אפשר לשחק ב- 'אולי' וב- 'נדמה לי' אבל שורה תחתונה, צריך פשוט לשים יותר לב.

*

אין עליך, אחותי…

ספק הצגה ספק הופעה ספק הרצאה של רוביק רוזנטל ודורי בן זאב, יחד עם פסנתרן.

*

לפני 130 שניה, הגיע בחור צעיר, כבן 20 שקראו לו – 'אלי'… טוב, זה לא היה השם המלא שלו – אבל היה לו שם נורא ארוך- 'אליעזר בן יהודה'.

אותו אליעזר חלם לקבץ את כל המילים של השפה העברית – מהתנ"ך, מהתלמוד, מהיידיש, הלדינו, הערבית, הפרסית ו… ו… ו… (בערך 30 שפות שונות של עברית) ולאחד אותן עד לכדי שפה אחת משותפת לכולם.

רוביק רוזנטל – מורה בבית צבי, סופר וזוכה פרס סוקולוב (ועוד כמה תארים שנשמיט כאן), יחד עם דורי בן זאב הזמר, הפרסומאי, הבדרן וזה שידוע, עוד מימיו כשדרן ברדיו, כשובר מוסכמות -מעמידים מול הקהל מראה ומראים לו איך וכיצד הפכנו את השפה העברית 'הגבוהה' והמיוחדת של אותו "משוגע" בן 20 מלפני 130 שנה, למה שנעשה ממנה היום.

*

בתחילת ההופעה עולה רוביק רוזנטל על הבמה ומכריז כי היום תיערך מסיבת אהבה לשפה העברית, עם נגיעה מיוחדת לאליעזר בן יהודה.

בן יהודה הצליח להפוך את השפה לשפה של כולם, אבל זאת כבר נלקחה ממנו והיא כבר לא שלו.

דורי בן זאב מצטרף אליו וביחד הם מדברים ומשתפים את הקהל על גלגוליה של השפה, על מקורותיה מכל השפות שמהן באה וכיצד היא מצליחה להביע רעיונות מורכבים במעט מלים.

רוביק רוזנטל ודורי בן זאב

*

לאחר שסיימו 'לשחוט' את העברית 'של פעם'… הם לא שוכחים את בעלי ההשפעה האחרים על צורת הדיבור המוכרת לנו היום – אם אלה 'הגשש החיוור' (הגששים – עם אהבה גדולה לפולי ז"ל) ועם השיר האלמותי 'עוזי עוזי' בביצועו של רפי לירי…

עוד בעל השפעה שהם לא שוכחים להודות לו, כמובן, זהו האחד והיחיד – שייקה אופיר ז"ל שהביא לנו את 'זרח מפרחוני', 'את צוחה או בוכקת',  'הייתי בין הטיפש והסדין' ועוד פנינים כאלה ואחרות.

גם מקומם של שדרני הספורט לא נשכח עם 'יציאות' ושליפות מוזרות של אמירות חכמה.

אבל מי שהם באמת נותנים לו כבוד גדול (ואמיתי), זהו היוצר והזמר מאיר אריאל ז"ל, שמתוך 'טרמינל לומינלט' שלו הם מביאים לא מעט ציטוטים וחידודים (…"עכשיו… כבר יותר קל… הלחץ על העין השטופה השלופה הקלופה הצלופה הדלופה הפרופה טרופה השרופה הצרופה הגלופה…").

*

מדי פעם שר לו דורי איזה שהוא שיר ממגוון יצירותיו, תוך כדי שיתוף פעולה של הקהל. והקהל – משתף איתו פעולה ושר יחד איתו ובהדרכתו.

בין השירים ניתן למצוא את 'Lemon Tree', 'ערב במסחה', 'גנבים שודדים', 'סוף שבוע בכפר' ועוד.

אם נדמה לו שמישהו לא הבין חידוד לשון כזה או אחר, עוצר דורי ומסביר את המשפט, לקול צחוקו של הקהל.

*

רוביק ודורי יוצאים להם לטייל בארץ ישראל של היום – הם מתחילים במאה שערים בירושלים, שם שומעים בעיקר יידיש, בורחים משם תל-אביבה ושומעים כיצד כל אלה 'הצפונבונים' מדברים… בורחים דרומה לבסיס צבאי ולא מבינים מילה מהז'רגון הצבאי ולבסוף מצפינים לאצבע הגליל ושם מקבלים מיני מזונות עם ב' דגושה (GEBINA)… ורק במסחה… ברחוב הקטן הזה עם הרבה בתים (בשיר) שומעים עברית נכונה.

*

הבדיחות ושנינות חידודי הלשון לא מפסיקים לרוץ, להתפתל ולהתפלפל ורצוי לו – לקהל, שיעקוב בדריכות אחר הנאמר, כיוון שעל שלושה דברים העולם עומד – וכך הוא גם נראה…

הם מדברים על הנימוס הישראלי ועל מילת הנימוס הנפוצה ביותר בעברית, הלא היא 'סליחה'…

הם מביאים את הרקע למילים השגורות בפינו יום-יום (פוסטמה – מילה הלקוחה מן הלדינו ופירושה 'פצע שמעל מוגלה', שנת תרפפ"ו – במקור 'דמיטרה פפו' – הסבא השלישי שלי ועוד).

בעיקר מן היידיש, אך גם לגרמנית מקום של כבוד – כמו הקיבוצניקית שבאה לסדרן העבודה ומבקשת בחור 'סריס'… כשהיא רואה שהוא המום, היא מנסה להסביר – בחור 'סריס' עם ז'… אהמ… אהמ…

ההופעה, כמו שאמרתי, שמה לנו מראה מול הפנים ומראה לנו איך אנחנו נראים, או יותר נכון – כיצד אנו נשמעים… אי אפשר שלא לצחוק !

התגלגלנו, על הרצפה כמעט, כששמענו את המילים ואיך הן נשמעות כשהן נאמרות ע"י צד שלישי.

ההופעה, היא לא הופעת סטנד-אפ. הכל נכון שם. ובניגוד להופעות סטנד-אפ, היא גם לא פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר. הראש רץ כדי להספיק את בליל המשפטים הנפלט מפיהם של רוביק ודורי.

מומלץ לכאלה שיודעים לדבר (או כאלה שהם חושבים שהים יודעים ו… אופס עלול להתגלות להם שלא כל כך…).

העברית, אוי העברית…

טיול בנחל באמצע העיר

יום שישי, השעה קרובה לחצות ואנחנו שוברים את הראש מה עושים עם הילדים ביום שבת… (מוכר למישהו ?)

מתחילים להיכנס לאתרי טיולים בארץ – מחפשים לפי חתכים שונים – מתאים למשפחות, שיהיה קרוב ועוד…

בסופו של דבר (ולקראת סופו של הלילה) נבחר 'נחל שיח' שנמצא על הר הכרמל ולמרבה ההפתעה – בתוך חיפה (?!)

את המסלול מצאנו באתר 'טיולי' – נחל שיח באתר טיולי.

*

קמנו ביום שבת בשעה מוקדמת (9 בבוקר), העמסנו את הילדים ויצאנו בסביבות 10³⁰ צפונה לכיוון חיפה.

ה- WAZE עובד ומראה לנו את הדרך בדיוק עד רחוב לוטוס 12 בחיפה, שם תחילתו של המסלול.

חניה ברחוב הצר, ממש ליד השלט של קק"ל המורה על תחילת המסלול (השחור).

 

המסלול עצמו הוא כשני קילומטרים, בירידה, בתוך צמחיה של אלון ואלת המסטיק, רובו בצל ומנקודות מסוימות ניתן לראות את הים. אני לא אלאה אתכם בכל הפרטים – אותם תוכלו לקרוא באתר של טיולי – סוגי הצמחיה, המערות שבדרך (טיזינג…) 

הילדים עברו מסימון לסימון ווידאו שאנחנו בדרך הנכונה.

גם שקד (בת 8) וגם נדב (בן 4 וחצי) הלכו את כל המסלול ללא תלונות, עלו, ירדו, טיפסו ובעיקר נהנו.

*

לאנשים שלא מורגלים בטיולים כל שבוע (ובינינו גם לא כל חודש), זאת היתה חוויה מרעננת שעשתה רק טוב לאיחוד המשפחתי ולגיוון של ימי שבת.

*

סוף מסלול הטיול – הפתעה – מאגר מים (מלוכלך רק מצמחייה), לא לשתייה אבל אפשר להיכנס להתרחץ – המים הקרים מרעננים את הגוף והנשמה.

הילדים הכניסו את הרגלים ונהנו להשפריץ ולאכול ארוחת בוקר-צהריים קלה.

הליכה נוספת של כ-150 מ' ומגיעים לסוף הטיול – ברחוב המלך שלמה מול שער ברוש של בית הקברות של חיפה.

*

עכשיו יש לנו כמה אופציות : האפשרות הראשונה היא לקחת מונית חזרה לרכב. האפשרות השניה היא לחזור את כל המסלול ברגל עד הרכב ולנסוע להביא את המשפחה, שמחכה בתחנת האוטובוס. האפשרות שאנחנו בחרנו (למי שמתאפשר) להזמין קרוב משפחה שגר קרוב שייקח אותנו עד לרכב.

*

אנחנו נהנינו ועכשיו מחפשים את המסלול הבא.

*

המסלול מתאים למשפחות בכל עונות השנה, דרגת קושי קל-בינוני, לא לשכוח מים (לפחות ליטר לאדם).

עונג שבת או… שלא…

היופי שבדת היהודית – יום שישי בערב, נרות, אמא מברכת, אבא מקדש, תחושה של סופו של שבוע עמוס, מנוחה, בילוי עם המשפחה, שיחות, בית כנסת, קדושה… אז זהו – שלא !

מה שאתם כן הולכים לקרוא עליו זה…

אולי הייתי צריך לקרוא לפוסט הזה "הענק הירוק" (The incredible hulk) בכלל…

אתמול (יום שישי, 9 בערב לערך), אני חוזר ממפגש משפחתי, נוסע ברכב ברחוב ראשי בשכונה שהיא בפירוש לא דתית – אני לא עושה לאנשים "דווקא".

הנסיעה רגועה, הילדים שקטים מאחור, אישתי שתחייה שקועה במחשבות ואני חצי מאזין לחדשות ברדיו.

התנועה דלילה מאד, אני בנתיב ימין (מתוך שניים) ובזווית העין אני מבחין בשלושה נערים/ילדים – קשה לי לאמוד את גילם – הייתי אומר בסביבות גיל 12 – עומדים בקבוצה כשהם מחזיקים משהו ביד. חולצותיהם הלבנות בלטו על פני הרקע החשוך של הלילה והבחנתי אפילו בכיפה אחת לבנה על ראשו של אחד מהם. כאשר אני מתקרב עם הרכב, אחד הילדים/נערים שולח את ידו וזורק על הרכב את הדבר הבהיר, שנראה כמו אבן, על הרכב. ברגע זה קרו כמה דברים באופן כל כך מהיר שהם נראו כאילו היו במקביל – חזרתי אחורה 18 שנה לאחור – לתקופה ששירתתי בשטחים וביצעתי את התרגול שעליו התאמנו בתחילת כל סיור – מכת גז, בלימה (אני לא יודע איך ידית בלם-היד לא נשארה אצלי מעוצמת המשיכה) ופריקה מהירה מהרכב. הספקתי לשמוע גם את המכה על גג הרכב כשהחפץ הנזרק פגע בו.

באדיבות PHOTOBUCKET

יצאתי מהרכב (פרקתי) וביצעתי סריקה מהירה של האזור. האדרנלין דפק לי בראש והראש היה ממוקד בדבר אחד. הבחנתי בשלושת הפרחחים מסתכלים עלי ומתחילים לברוח – כל אחד לכיוון אחר. "התבייתתי" על אחד מהם ותוך כדי שאגה התחלתי לרדוף אחריו כאילו אין מחר. בעוד אני שומע אותו צועק "סליחה, סליחה, לא התכוונו", אני שומע ברקע, כאילו מתוך חלום, את קולה של זוגתי "איל…"…

רדפתי אחריו, כשאני אטום לגמרי לסביבה ו- "מפוקס" על המטרה הבורחת ממני באימה.

כעבור 50 מטרים בערך "נגמר לי האוויר", מה עוד שהייתי עם קרוקס – שלא ממש עזרו לי לרוץ ונעצרתי, במיוחד כשראיתי את הילד רץ לכביש ובאה לי ההכרה שהוא עלול להידרס.

נעצרתי והתחלתי לחזור בהליכה איטית לכיוון הרכב, ששתי דלתותיו הקדמיות היו פתוחות, 4 מהבהבים דולקים (אני הפעלתי ?) ואשתי עומדת בהלם לידו.

*

מכוניות המשיכו לנסוע על הכביש ואנשים הסתכלו מחלונות המרפסת ודיברו בקול רם אחד עם השני, כשהם שואלים "מה קרה?" , "מי רדף?" , "למה?"…

בדרך חזרה לרכב אני מרגיש את הכאב מתחיל להתפשט באזור החזה והצוואר והאדרנלין שפעפע מתחיל להתפוגג. הידיים, שרעדו כשהתחלתי ללכת הפסיקו עד שהגעתי לרכב והראיה כבר התבהרה.

התיישבתי במושב הנהג ואשתי נכנסה לרכב והתיישבה לידי.

היא הסתכלה עלי במבט המום כאילו ראתה אותי בפעם הראשונה. זה נכון שהיא מעולם לא ראתה אותי מגיב בצורה כזאת כלפי אף אחד ושום דבר ולא משנה כמה עצבני הייתי.

תקראו לזה חוסר בשעות שינה, תקראו לזה עודף או חוסר של סרוטונין מסיבה זו או אחרת, תקראו לזה "פלאשבק" זה לא משנה את העובדה שאיבדתי את "עצמי" והפכתי להיות "הענק הירוק" (The incredible Hulk)…

לא דיברנו כמעט כל הדרך הביתה (דרך אגב – אחרי שהתחלתי בנסיעה, הבחנתי בניידת משטרה מגיעה למקום… לא יודע אם מישהו הזמין אותה או שהיא הגיעה במקרה). גם בבית – השכבנו את הילדים, שנרדמו בינתיים באוטו, במיטה, נכנסתי להתקלח ושכבנו בשקט במיטה, שוב – כמעט בלי לדבר…

*

אני עדיין מנסה לחשוב מה גורם לקבוצה של ילדים/נערים, ביום שישי בערב (אחרי כניסת שבת), לצאת ולזרוק דברים על מכוניות שעוברות על הכביש. למה ? כי נכנסה השבת ? כי משעמם להם ? רחוב ראשי, עיר גדולה, שכונה חילונית… מה קרה ? איפה החינוך שלהם ? מי חינך אותם ככה ?

הלזה יקראו "עונג שבת" ?

בדיוק אתמול בצהריים היתה לי שיחה בפייסבוק עם מישהו על "מה זה טרור".

אז מה שהיה אתמולל קולע בדיוק להגדרה של טרור!

הגדרת טרור בויקיפדיה

*

איפה "ואהבת לרעך כמוך" ? איפה "דרך ארץ קדמה לתורה" ? איפה "פיקוח נפש דוחה שבת" ? הרי הם זרקו משהו על רכב נוסע. זה בקלות היה יכול להסתיים בתאונה, בפצועים, בהרוגים חס וחלילה. שני הילדים שלי היו באוטו. אישתי ישבה לידי. אם הייתי מאבד שליטה על הרכב מהבהלה ונכנס בעץ… אם היה רכב לידי והייתי פוגע בו…

בכל מקרה, אני עדיין בהלם מהתגובה של עצמי…

*

הבוקר שלמחרת התחיל "כרגיל" אבל אני עדיין מרגיש משהו מתחת לפני הקרקע… אנחנו צריכים לשבת ולדבר על זה, אבל מה אני אגיד לה אם אני בעצמי לא יודע מה נכנס בי…

עכשיו צריך לראות מה עושים כדי שזה לא יחזור על עצמו.

*

אז שיהיה לכולם שבוע טוב ובעיקר… רגוע.

המלוליה – זיכרון מן העבר

כשהייתי צעיר (לא שעכשיו אני זקן – אז כשהייתי צעיר יותר), היה לנו מקום כזה, שהוא רק "שלנו" – למקום הזה קראנו "המלוליה" על שם החבר שהמקום היה שייך לאביו – מלול.

המלוליה היתה בעצם שלוש מכולות בצורת "ח" עם שער נעול על שפת הים.

היינו נפגשים שם הרבה – אחרי יום עמוס פעילות בים ולפני יום פעילות בים. באמצע הלילה ובאמצע היום. שותים אלכוהול (רחמנא ליצלן – בני עשרה שותים אלכוהול ?!), מעשנים סיגריות (מי שעישן) ובכלל מעבירים שם זמן איכות עם החבר'ה.

כל זה היה מזמן – כשהיינו בני עשרה. מאז הספקנו לסיים תיכון, להתגייס לצבא, לטייל, ללמוד, להתחתן, להביא ילדים ולמצוא את הדרך שלנו בחיים – כל אחד בבועה הקטנה שלו.

הקשרים בינתיים התרופפו – שלא לומר התמוססו. מי בצורה טבעית, מי בצורה נעימה ומי בצורה נעימה קצת פחות.

חלק מהחבר'ה פגשתי באירועים כאלה ואחרים, חלק עברו לגור לידי ועם חלק אני בקשר טלפוני.

סך הכל – כשאני מסתכל אחורה על התקופה הזאת, זו היתה תקופה טובה עם חבר'ה טובים.

לצערי יש לי מעט מאד תמונות מהתקופה ההיא – התקופה שלפני המצלמות הדיגיטליות והסלולרים.

*

יום אחד, בעודי משוטט במרחבי האינטרנט האינסופיים וביניהם גם בפייסבוק, שהפך לכלי תקשורת מרכזי בחיים של רוב האנשים שאני מכיר (אישתי עדיין מסרבת להתחבר לעולם הוירטואלי הזה), מצאתי את אותו מלול (וגם עוד כמה אנשים).

אחרי תקופת מה יצרתי קשר עם… אישתו (?!)

לא ! זה ממש לא מה שאתם חושבים – תכננתי טיול לצפון ביום שבת למשפחה ופתאום ראיתי את "המלולית" – בפייסבוק מגיבה על משהו שכתבתי.

מאחר והם גרים באזור הצפון – בכיוון הטיול המתוכנן, אמרתי לעצמי – למה שלא ניפגש עם האיש ומשפחתו "ונחזיר עטרה ליושנה"…

קצת צ'אטים, טלפון או שניים והוחלט לבטל את הטיול ולהגיע למלולים ביום שבת באזור הבוצוריים (בוקר צהריים) לארוחה בשרית – על האש.

*

יום לפני קפצנו לסופר לקנות שתיה ואשתי שתחיה הכינה עוגת שוקולד מעלפת.

קימה בבוקר ותוך כדי משיכת זמן, ארוחת פנקייקים, הכנת רוטב לעוגה (אמון ע"י נדב) ונסיעה צפונה.

*

40 – 50 דקות נסיעה בכביש המהיר ביותר במדינה (שלא יגידו שאני עושה פרסומות) ה- GPS מוביל אותנו בדיוק עד הבית.

שנים שלא ראיתי את האיש הזה ופתאום – יש לו אישה וארבעה ילדים… וואו, חתיכת הספק.

מיד איך שאנחנו מגיעים הילדים מוצאים שפה משותפת ונעלמים לנו. אנחנו מקשקשים קצת ונזכרים בעבר ומתחילים לעבוד על המנגל (כלומר – הוא עובד על המנגל ואני מצלם).

פתאום, ללא כל הודעה מוקדמת, הוא מגיע ! גשם ! מה ? מי ? איך ? איפה ? אמצע מאי ויורד גשם ?!

אוחזים בקרנות המנגל ומעבירים אותו לחנייה. שם ממשיכים "למנגל" ומתחילים להוציא את הבשר – מתחילים כרגיל עם הילדים – נקניקיות משופדות ושיפודי פרגית, כמה קבבים ואנטריקות שמגיע בדיוק במידה.

אחרי האוכל הילדים התפנו להם למשחקים ואנחנו משוחחים קצת (כדי להוריד את האוכל). עולה רעיון ללכת ולטייל בטיילת החדשה שבנו להם (ממש ליד הבית) שממנה נשקף נוף מדהים של יער אורנים מצד אחד ומהצד השני גגות ירוקים ומאחוריהם הרים.

גני משחקים בכל מקום והילדים נהנים ולא רוצים לחזור הביתה… אבל מה לעשות, השעה מאוחרת ויש בית ספר וגן למחרת – נכנסים לאוטו, תוך הבטחה לשוב ולהיפגש – אולי גם עם עוד כמה חברים מהעבר, ומדרימים הביתה. הילדים נרדמים תוך דקות ואנחנו מגיעים עייפים ומאושרים.

אבא אל תשיר – ביקורת ספר

איך אני יודע אם ספר ילדים הוא טוב ? (מבחינתי בכל אופן)

הוא צריך לעמוד בשלושה מבחנים :

המבחן הראשון זה מבחן הקריאה שלי – לבדוק שהוא מעניין, שהשפה לא בוטה, שהמילים מובנות והציורים נחמדים.

המבחן השני זה מבחן הקריאה של שקד, בתי הבכורה. היא בת 7 (וחצי) ואם היא אומרת שהספר נחמד לה ובמיוחד אם היא רוצה לקרוא אותו שוב – עבר!

המבחן השלישי זה מבחן נדב… זה המבחן הקשה מכולם. במבחן זה אני צריך להקריא לנדב את הספר, להיכנס לתוך הדמויות ולהציג את הסיפור.

אחרי שהספר עבר את שלושת המבחנים – אני יכול בלב שקט להמליץ עליו.

ככה זה עם הספר 'אבא אל תשיר' בהוצאת אוריון מאת גיל קלינרט.

קראתי אותו בגרסה המקוונת שלו במהלך שיטוטיי באינטרנט – והגעתי אליו בטעות. מיד התאהבתי – יכולתי בקלות להזדהות עם האבא…

הזמנתי אותו באינטרנט ונתתי לשקד לקרוא. שמעתי את הצחוק שלה בזמן שקילחתי את נדב (יופי – עבר את המבחן השני).

כשבאתי להקריא אותו לנדב בפעם הראשונה – אישתי הפסיקה אותי באמצע כי "שרתי" חזק מדי… (נכנסתי לדמות).

אבל הוא עבר גם את המבחן השלישי.

אבא קם בבוקר, מותח זרועותיו ופוצח בשיר…

ככה מתחיל הספר, עם האיורים המשעשעים של יעל קמחי אוראל.

כל השכונה כבר מתלוננת על אבא, ששר במקלחת, בשירותים, בארוחת הבוקר ואיפה לא, בעצם…

השכנים טרוטי עיניים ולא מפסיקים להתלונן על השירה. שירה ? יותר נכון להגיד קולות רמים שבוקעים מגרונו של אבא בזיופים אדירים.

גם בדרך לגן אבא לא מפסיק לשיר והקטן צריך לסתום את האוזניים מהשירה הנוראה של אבא. הוא גם מתחנן לאבא שיפסיק לשיר, אבל אבא בשלו.

ואז… מגיעים לגן, ואבא מפסיק לשיר…

את ההמשך תצטרכו לגלות בעצמכם (שלא תקראו לי ספוילר בטעות).

מומלץ לילדים (וגם למבוגרים).

מה קורה לנו ?

כחברה, כמדינה, כאנשים – מה קורה לנו ?

לאחרונה שמעתי נאום של יאיר לפיד בקמפוס החרדי של מכללת קריית אונו – "אתם ניצחתם" הוא אמר להם. "אתם ניצחתם, אבל עכשיו זה אומר שאתם צריכים לקחת אחריות על המדינה ועל שאר הקבוצות שנמצאות בה"…

ואני חושב לעצמי – אין לי שום דבר נגד הדת (כל דת שהיא) או נגד הדתיים. הבעיה שלי (ואני חושב שגם של שאר העולם) היא הפונדמנטליסטים שמנצלים ניצול ציני של הדת ומנסים לשנות את שאר התושבים סביבם (ולא משנה באיזה חלק של העולם אנחנו נמצאים) כדי שיאמינו בדת שלהם (במקרה הטוב) או פשוט לחסל את כל מי שלא מאמין (במקרה הפחות טוב). ואני מדבר על המוסלמים הקיצונים בכל רחבי העולם, ואני מדבר על הנוצרים – החל ממסעות הצלב ועד ל- KKK  של היום. ואני מדבר גם על קבוצה של חרדים פנאטים שמשתמשים בדמוקרטיה ולאט לאט משתלטים על מדינת ישראל, שמורכבת מקבוצות של אנשים שמאמינים בדבר זה או אחר, בעצמה זו או אחרת, ופשוט מנסים לכפות את דעתם ואת חוקיהם על קבוצות אחרות, שמנסות לחיות את חייהן.

אני תושב כפר יונה.

הגעתי עם משפחתי (אישה ושני ילדים) לכפר, במטרה לחיות חיים חילוניים, קניתי בית בשכונה חילונית והרגשתי שהצביון הכללי של הכפר הוא חילוני.

והנה, זמנים משונים הגיעו עלינו – פתאום מתברר לי שהמועצה – "נבחרי הציבור" מקצים שטחים ציבוריים (שבמקור היו שטחים להרחבת בית ספר תיכון) לטובת הקמת קריה חרדית, הכוללת מגורים, ישיבה, בית כנסת… אין לי בעיה עם בתי כנסת בישוב אבל כשבכל רחוב (גם באמצע שכונות חילוניות) מוקם קרוואן ועליו שלט מאיר עיניים "בית כנסת", והקרוואן נמצא על קרקע ציבורית שבמקור מיועדת אולי לגן ילדים, לתחנת מד"א, נקודת משטרה, מגרש משחקים או כל דבר אחר שהוא לטובת רוב הציבור… משהו מסריח לי פה.

בכפר יונה מתגוררות כ- 18 – 20 משפחות חרדיות. הן חיות בהרמוניה עם שאר תושבי הכפר ובאמת עם מינימום חיכוכים.

בסוף הרחוב שבו אני גר הוקם לפני כ- 8 שנים בית ספר חרדי. בבית הספר לומדים כ- 250 תלמידים, פחות מחצי מהם תושבי הכפר. השאר מגיעים באוטובוסים מחוץ לכפר.

בית הספר שייך לעמותה פרטית ובנוי (כמו שאמרתי קודם) על קרקע ציבורית. הוא מחובר לתשתית של מים וחשמל, וכמובן שהעמותה אינה משלמת ארנונה, מים או חשמל… נשאלת שאלה מהותית : למה רוב התושבים הכפר, שהינם שומרי חוק ומשלמים את מיסיהם בזמן, צריכים לממן עמותה פרטית שהשתלטה על קרקע ציבורית ?

אני חבר בקבוצה המתנגדת לכל נושא "ההתחרדות" של הכפר – ובתמורה אני נושא בתואר המפוקפק של "שמאלני גזען", לפי דבריו של ראש המועצה בטלויזיה. האמת – לא הבנתי מה הקשר… זה משנה אם אני שמאל או ימין ? ושאלה יותר חשובה – האם החרדים הם גזע ?

השתלטות כזאת קורית בהרבה מקומות בארץ – בבית שמש, ביבנאל ובעוד ערים.

זה מתחיל בקטן – בית כנסת אחד… ועוד אחד… ואיזה כולל קטן "רק כדי ללמד תורה" ואז מוקם בית ספר "לרווחת התושבים החרדים שלא יכולים ללמוד במקום אחר" ולאט לאט רחובות מתחילים להיסגר בשבת "כדי לא לפגוע ברגשותיהם של התושבים שגרים שם"… אבל אני, את ואתה גרים שם !!! ואנחנו כן רוצים לנסוע בשבת לים או לטיול בגליל.

חייבים לעצור את זה !

אני עושה כמיטב יכולתי, יחד עם אנשים טובים – שלא שונאים את הדת, כפי שמנסים לצייר אותם, אלא פשוט רוצים להמשיך ולחיות את אורח החיים שלהם בשקט.