קיבלתי מתנה ליום הולדת.
כחובב קעקועים וכאחד שמתהדר בלא פחות מתשעה (!) קעקועים על הגוף, קיבלתי כרטיס VIP לכנס הקעקועים הבין-לאומי השלישי, שנערך בגני התערוכה – בביתן 11.
הגעתי עם אחי הקטן (שמתחרה בי על כמות וגודל הקעקועים בגוף) ועם חבר טוב (שמקעקע בזמנו החופשי) והתחלנו להסתובב ברחבי הביתן. מהר מאד נעלמנו אחד לשני בינות למקעקעים, עושי הפירסינג, פריק שואו ומוכרי אקססוריז מטורפים ובירכנו את אלכסנדר גרהם בל, שהמציא לנו את הטלפון (וגם את סטיב ג'ובס).
המצב הקשה ביותר עבור הורה זה, להיות בסיטואציה שאתה לא יכול לעזור לילד שלך. מצב שבו אתה לגמרי תלוי באנשים אחרים…
זה פחות או יותר מה שקרה לנו עם נדבי שלנו. להמשיך לקרוא
לא. לא מדובר ביצירה הידועה של חאצ'טוריאן (המערכה האחרונה מתוך הבלט 'גאינה')… להמשיך לקרוא
יצא לי לחשוב עכשיו "איזה דוד נורא אני"… ולמה ? אני שמח ששאלתם, כי אני בדיוק עומד לענות על השאלה הזאת. להמשיך לקרוא
נניח שהיתה לכם מכונת זמן ויכולתם לחזור לעבר… נניח שיכולתם לפגוש את כל מי שאתם רוצים ולשוחח איתו פנים אל פנים באותה שפה…
לאיזו שנה הייתם חוזרים ? עם מי הייתם נפגשים ? ויותר חשוב מזה – על מה הייתם משוחחים ?
איילת יוגב פשוט לחות בריא
גם את הפוסט הזה אני אתחיל בגילוי נאות: איילת היא בת דוד שלי.
זהו. עכשיו שסיימנו עם הפורמליות, אפשר לעבור ל- "עבודת האלילים" – סתאאאאאאם… דיקור סיני והרפואה הסינית בכלל כבר מזמן לא נחלתם של תמהונים כאלה ואחרים. זוהי רפואה לכל דבר, שמשתמשים בה גם בבתי חולים קונבנציונליים. להמשיך לקרוא
*
קיבלתי את הספר לקריאה ואני חייב לציין שכבר מהשם שלו ומהתמונה על הכריכה, עיקמתי את הפרצוף. מדובר באוסף של חמישה סיפורים קצרים, שהראשון שבהם, עליו נקרא שם הספר, מתאר בדיוק את מה שאני לא רציתי לקרוא – עוד סיפור על השואה… באמת שאין לי כח לקרוא על עוד ילד שהתחבא עם אמא שלו בתוך איזה אסם וכל רגע הגרמנים כמעט וגילו אותם… הסיפורים הידועים… להמשיך לקרוא
היא עמדה בפתח בית החולים חושבת לעצמה מה לעשות ולאיזה כיוון ללכת. לידה עמד מפקד היחידה ובידה הסל-קל עם התינוקת בת השלושה חודשים.
הגבר בעל סבר הפנים הרציני נכנס דקה אחריהם וכשראה את המבטים על פניהם שאל לאן הם צריכים. "לחדרי הניתוח" ענתה לו. הוא הסביר להם את הדרך בתוך מבוך בית החולים והמשיך לדרכו.
ד"ר דניאל סימון ז"ל
היא הגיעה לחדרי הניתוח והתיישבה על כסאות הפלסטיק אל מול דלתות הזכוכית שנפתחו ונסגרו כאשר אנשי צוות רפואי נכנסו ויצאו. השעות עברו והיא לא הרגישה איך הזמן עובר והבוקר עוד מעט כבר מגיע.
לפתע ראתה אותו יוצא, זה היה אותו אחד שסייע להם למצוא את המקום. הוא התיישב על ידה ושאל אותה לשמה- "לירון" היא ענתה לו. "נעים מאד, אני דר' סימון" באה התשובה. "את אישתו של איל ?" היא הנהנה בחיוב, עדיין לא מעכלת את מה שעובר עליה, עליהם…
"אני אסביר לך את זה הכי פשוט שאני יכול" הוא התחיל לומר ופניו הרציניים הביעו עדינות והזדהות עם מצבה. "תדמייני לך יער גדול ואפל, עם שביל מפותל שעובר בתוכו… אנחנו עכשיו מנסים לתת לאיל את הכרטיס ליער הזה". תיאורו המופשט המם אותה. "אם נהוג לומר בחדשות שמצבו של אדם הוא 'קריטי ויציב', מצבו של בעלך הוא קריטי ולא יציב" הוא המשיך, "עכשיו צריך לראות מה יהיה ב- 24 השעות הקרובות".
עם משפחתו של איל הוא דיבר בצורה נעימה, בגובה העיניים, ללא יוהרה, באמפתיה. הוא מעולם לא השלה אותם. הוא אמר להם בדיוק מה מצבו, ללא סיפורים מיותרים ובלי לייפות את האמת.
במהלך השבועיים הבאים הגיע דר' סימון לעתים קרובות לראות מה שלומו של איל, שנפצע בתאונת אופנוע ושכב מורדם ומונשם בחדר הטיפול הנמרץ בבית החולים.
מדי פעם העירו אותו כדי לוודא שהוא לא נכנס לתרדמת. דניאל סימון היה שם כדי לנטר. בכל פעם ששקלו לבצע פרוצדורה כירורגית, השתפר מצבו של איל באורח פלא.
כעבור שבועיים התעורר איל מההרדמה ונותק ממכונת ההנשמה. שבוע לאחר מכן עזב את מחלקת הטיפול הנמרץ ומספר שבועות לאחר מכן עזב גם את בית החולים.
במשך מספר שנים ביקר איל את דר' סימון למעקב ותמיד התקבל בסבר פנים יפות, תוך שהוא שומע, מקשיב ומנסה לסייע ככל שניתן.
גם כאשר הגיע אליו איל כעבור מספר שנים, זכר אותו דר' סימון. אותו ואת פציעתו.
* *
*
בתאריך 30 בינואר 2014 נפטר האיש הגדול הזה, לאחר מלחמה במחלת הסרטן.
כעת, אנו מציינים שנה למותו, וגם אם לא אצליח להגיע פיזית לאזכרה, תמיד הוא ישאר בליבנו ובזיכרון משפחתי.
זהו אדם שלו אני חב את חיי.
הפוסט הזה עומד להיראות כמו פוסט פרסומי… ואולי איפה שהוא יש בזה משהו…
אבל בתור אחד שעובר יחד עם זוגתו טיפולי הפרייה (IVF + PGD), אני מאמין שהמיזם הזה חשוב ויכול לסייע רבות, לי אולי כבר לא, אבל לאלה שרוצים להיות הורים שמנסים להיות הורים, שכל מה שהם מבקשים זה ילד… אולי זאת תהיה התשובה הפשוטה ביותר בשבילם – ללא ניתוחים, ללא הרדמה ועם אחוזי הצלחה גבוהים פי… 50 אפילו…
אז מה זה אותו מיזם מסתורי שאני רוצה להכיר לכם ? הסכיתו וקראו להמשיך לקרוא
באמת שיותר מדי זמן לא כתבתי על משהו רציני. פוסטים של צרכנות זה נחמד… אבל לא מספק את יצר הכתיבה האמיתי שלי… זה שבא מבפנים, מהליבה של ה- 'בפנוכו'…
על מה לכתוב ? יש המון דברים שאפשר לכתוב עליהם – קודם כל אנחנו כבר שלושה שבועות במלחמה בעזה עם לא מעט הרוגים ועוד יותר מזה פצועים, יש את יום ההולדת התשיעי של שקד שמגיע ומתקרב במהירות (שיואו – היא גדלה מהר הילדונת) וצריך לקנות מתנות ולעשות מסיבה (אירוע – היום כבר לא עושים מסיבות, עושים אירועים – ורצוי גם שיהיו מושקעים בכמה אלפי שקלים טובים), יש את נדבי שהחליט להתחיל את גיל ההתבגרות שלו בגיל 5 וחצי ואפשר לספר גם על זה, יש את קובי, שאני כותב את סיפוריו באתר 2Bdaddy – שהתחיל מזיכרון קטן והמשיך דרך תחת הכותרת 'מיומנו של קובי'… בקיצור – לא ממש חסר על מה לכתוב.
אבל מה… כשהתותחים רועמים – המוזות שותקות… ולא ממש בא לי, לא מרגיש לי לכתוב על משהו…
כאילו הראש הלך למקום אחר ושני המקומות האלה, שמהם יוצאות המלים (הלב והראש) תפסו לעצמם איזה חופש גדול כזה והחליטו לעשות לי 'דווקא' (עם אצבע משולשת מול הפנים) ולא רוצים לתת לי לכתוב.
גם האצבעות, שריחפו על המקלדת והקלידו, כמעט לבד, מרגישות לי כבדות כאלה וכל מילה שאני מוציא מהן דורשת השקעה וכח.
אז על מה אני אכתוב ?
Eyal's Blog 