שלוחת איילה ונחל שמרי – טיול של שבת


יום שישי, השעה קרובה לחצות, זוגתי ואני מתכננים טיול למחר… רגע… נשמע מוכר – כבר היה לי איזה פוסט עם ההתחלה הזאת… (טיול בנחל שיח – חיפה).

אז אצלנו ימי שישי (בלילה) מוקדשים להכנות לקראת הטיולים של יום שבת.

קודם כל, החיפוש נעשה יותר נוח – למה ? כי במקום מסך של 4.8" (3S) יש לי מסך של 5" (S4) – זה אולי לא נשמע הרבה, אבל זה משמעותי כשאתה נמצא במיטה ושניכם מחפשים באתרים שונים את הטיול המתאים.

S3 מול S4 מתוך אתר סמסונג

S3 מול S4 מתוך אתר סמסונג

*

יוהו.. מצאנו לנו טיול (או ככה חשבנו בכל אופן) – נחל שניר (החצבאני). טיול קצר, עם מים, איזה כיף. הילדים ימותו על זה.

*

יום שבת, אנחנו מתעוררים מוקדם (אבל יוצאים מהמיטה קצת לפני 9). התארגנות מהירה (הג'חנון בתנור מאתמול) ואז נשאלת השאלה המפוצצת "כמה זמן נסיעה זה עד לנחל?"… בלי להסס אני עונה "בערך שעתיים, אולי קצת פחות".

פניה של זוגתי נפלו מיד. הרי השעה היא עוד מעט 10, מה שאומר שנגיע בסביבות 12 לנחל, הילדים יהיו עייפים, רעבים ועוד ועוד…

*

מחפשים שוב –

טיול קרוב, מעגלי, מתאים למשפחות, רצוי עם מים… מחפשים ומחפשים ומוצאים נקודה קטנה, שאני בטוח שמאות אנשים עברו על פניה ופשוט לא ידעו שהיא שם – שלוחת איילה ונחל שמרי.

התמונות והסיפור באתר הבטיחו רק טוב.

*

העמסנו את הצידנית, התיקים, המצלמה והטלפון – הגיע הזמן להשוות בין מצלמה (Canon SX40 HS) למצלמה של Samsung Galaxy S4 עם הפיצ'רים המגניבים ועם 13MPixel.

*

נוסעים על כביש החוף (2), מחלף זכרון יורדים ובצומת פרדיס לוקחים שמאלה.

נסיעה של 4 ק"מ בערך (ה- WAZE מביא אותך בדיוק עד לנקודה) ופונים ימינה לכיוון הישוב עופר.

משם בכביש מפותל עם נוף מדהים (מעורר בי געגועים לאופנוע) מגיעים לחלקת אלוהים קטנה עם שולחנות ישיבה ופחי זבל שקק"ל ארגנו.

ארוחת בוקר לפני הצעידה

ארוחת בוקר לפני הצעידה

התיישבנו לארוחת בוקר קלה שלאחריה יצאנו לצעוד לכיוון המים.

*

אנחנו בחרנו את המסלול הקצר (2 ק"מ) – מסומן לבן-ירוק-לבן ומיד לאחר עץ התות הענק הגענו לעין איילה, שלצערנו המים שם לא ממש טובים לטבילה…

יצאנו לצעידה

אבל הבטיחו לנו מים בהמשך אז לא ויתרנו והמשכנו לצעוד בין עצים ושיחים כשמדי פעם נגלה אלינו נוף מדהים של הים ושל המשך הר הכרמל.

היה חם. אין ספק שהיה חם ולכן גם דאגנו לשתות, והרבה. אבל נגד הלחות אין הרבה מה לעשות ואחרי קילומטר של הליכה הזיעה מעורבבת בקרם הגנה נכנסה לנדב לעין (וזה שורף) ונאלצנו לסטות מהשביל המקורי ולעלות על שביל האופניים שהוביל אותנו במהירות חזרה לרכב.

ואפילו היה זמן לרומנטיקה

ואפילו היה זמן לרומנטיקה

עד שהגענו לרכב, ואחרי כמה עצירות קטנות כדי לשטוף את העין וללטף את הפרות), נדב כבר נרגע.

*

אז במים לא הספקנו לטבול אבל את ההבדלים בצילום ניתן לראות. התמונות עם התאריך אלו התמונות מהמצלה והתמונות ללא תאריך אלו התמונות מהגלקסי.

*

על הפיצ'רים של המצלמה אני אכתוב אולי בפוסט הבא. בינתיים – נצלו את החופש וטיילו עם הילדים. זה יעשה לכולם רק טוב.

זה מלכד את המשפחה, מרחיב את האופק של הילדים, מלמד אותם עוד קצת על הארץ שלנו ומחזק את המשפט (בלי דעות פוליטיות) "כל מקום שכף רגלנו דרכה בו – שלנו הוא".

טיול בנחל באמצע העיר


יום שישי, השעה קרובה לחצות ואנחנו שוברים את הראש מה עושים עם הילדים ביום שבת… (מוכר למישהו ?)

מתחילים להיכנס לאתרי טיולים בארץ – מחפשים לפי חתכים שונים – מתאים למשפחות, שיהיה קרוב ועוד…

בסופו של דבר (ולקראת סופו של הלילה) נבחר 'נחל שיח' שנמצא על הר הכרמל ולמרבה ההפתעה – בתוך חיפה (?!)

את המסלול מצאנו באתר 'טיולי' – נחל שיח באתר טיולי.

*

קמנו ביום שבת בשעה מוקדמת (9 בבוקר), העמסנו את הילדים ויצאנו בסביבות 1030 צפונה לכיוון חיפה.

ה- WAZE עובד ומראה לנו את הדרך בדיוק עד רחוב לוטוס 12 בחיפה, שם תחילתו של המסלול.

חניה ברחוב הצר, ממש ליד השלט של קק"ל המורה על תחילת המסלול (השחור).

 שלט כניסה

המסלול עצמו הוא כשני קילומטרים, בירידה, בתוך צמחיה של אלון ואלת המסטיק, רובו בצל ומנקודות מסוימות ניתן לראות את הים. אני לא אלאה אתכם בכל הפרטים – אותם תוכלו לקרוא באתר של טיולי – סוגי הצמחיה, המערות שבדרך (טיזינג…) 

הילדים עברו מסימון לסימון ווידאו שאנחנו בדרך הנכונה.

גם שקד (בת 8) וגם נדב (בן 4 וחצי) הלכו את כל המסלול ללא תלונות, עלו, ירדו, טיפסו ובעיקר נהנו.

הליכה בואדי

*

לאנשים שלא מורגלים בטיולים כל שבוע (ובינינו גם לא כל חודש), זאת היתה חוויה מרעננת שעשתה רק טוב לאיחוד המשפחתי ולגיוון של ימי שבת.

איחוד משפחתי

*

סוף מסלול הטיול – הפתעה – מאגר מים (מלוכלך רק מצמחייה), לא לשתייה אבל אפשר להיכנס להתרחץ – המים הקרים מרעננים את הגוף והנשמה.

הילדים הכניסו את הרגלים ונהנו להשפריץ ולאכול ארוחת בוקר-צהריים קלה.

מים

הליכה נוספת של כ-150 מ' ומגיעים לסוף הטיול – ברחוב המלך שלמה מול שער ברוש של בית הקברות של חיפה.

*

עכשיו יש לנו כמה אופציות : האפשרות הראשונה היא לקחת מונית חזרה לרכב. האפשרות השניה היא לחזור את כל המסלול ברגל עד הרכב ולנסוע להביא את המשפחה, שמחכה בתחנת האוטובוס. האפשרות שאנחנו בחרנו (למי שמתאפשר) להזמין קרוב משפחה שגר קרוב שייקח אותנו עד לרכב.

*

אנחנו נהנינו ועכשיו מחפשים את המסלול הבא.

*

המסלול מתאים למשפחות בכל עונות השנה, דרגת קושי קל-בינוני, לא לשכוח מים (לפחות ליטר לאדם).

עצמי עיניים חזק / ג'ון ורדון – ביקורת קריאה


הבלש בעל המוח האנליטי החד כתער, דייוויד גרני, יצא לגמלאות, או כך לפחות הוא חשב…

הוא ואשתו (או יותר נכון לומר – אשתו והוא) קנו חלקת אדמה באמצע שום מקום והם מנסים לחיות חיים שלווים ללא הפרעות.

אחרי שבספר הקודם "חשוב על מספר" נאלץ דייב לחזור ולעזור למשטרה מכיוון שחברו נרצח באופן מוזר ביותר, הפעם הוא מקבל פנייה ישירה מהחוקר הישיר של הפרשה, ג'ק הארדוויק (דרך אם הנרצחת), לבוא ולעזור בפרשייה מזעזעת נוספת, שמתגלה אח"כ שהיא רק קצה הקרחון בפרשה חובקת עולם ומעורבות בה משפחות פשע, תעשיית פורנו שלמה, סחר בנשים, כסף ויצרים אפלים.

עצמי עיניים חזק

המוח המבריק של הבלש (בגימלאות ?) מנתח מצבים במהירות של פורשה על מסלול המירוצים, לפעמים אפילו לי הניתוח נראה מהיר מדי – הנקודות לא מתחברות אצלי לאותה מסקנה הגיונית שדייב מגיע אליה עם אותם נתונים.

הספר גורם לי לאמץ את הראש ! זה לא ספר לקחת לפני השינה, לקרוא כמה עמודים ולהירדם איתו. זה מסוג הספרים שנשארים לקרוא עד הסוף (ורצוי בסביבה נטולת הפרעות).

מעבר לעל-אנושיות של מוחו, נגלה לנו כאן גם פן אחר באישיותו של דייב – פן רגשי. הוא פורץ בבכי, כאשר הקטליזטור הוא… בלי ספוילרים…

ג'ון ורדון לוקח את הדמות הראשית צעד אחד נוסף קדימה ומראה לנו פנים נוספות אצל הבלש המהולל (שדמותו עיטרה את שער ה-"טיימס" הניו-יורקי פעם).

הפעם דייוויד עומד בפני סכנת מוות אמיתית ומוחשית יחד עם ג'ק הארדוויק (האנטי דמות שלו).

את ההמשך… תקראו לבד.

*

מגב הספר :

דייוויד גרני הוא הגיבור הבלתי נשכח של רב-המכר חשוב על מספר, חוזר לחקירה נוספת, מסובכת ומרתקת אפילו יותר מקודמתה.

*

גופתה של כלה יפהפייה מתגלה במהלך טקס נישואיה לפסיכיאטר בכל שם עולמי, כשראשה ערוף. החשוד המיידי הוא הגנן המקסיקני המועסק באחוזה, שניהל ככל הנראה רומן עם הנרצחת. אלא שהוא נעלם בלי להשאיר עקיבות, ובאופן בלתי מוסבר אפילו במצלמות הוידאו שלפניהן עבר לא נקלטה דמותו.

בייאושה פונה אמה של הנרצחת לגרני כדי שיסייע למשטרה בחקירה. גרני, בעבר הבלש המעוטר ביותר במשטרת ניו-יורק, מנסה שוב להסתגל לחיי הכפר השלווים ולהתנתק מהעולם האפל שהשאיר מאחוריו, אבל נסיבות הרצח המוזרות והמסתורין האופף אותו מפתים אותו לקבל על עצמו את החקירה למרות הסתייגותה של אישתו מדלן. וככל שהוא מעמיק לחקור, הוא מגלה שהוא הולך ומתקרב למארג פשיעה בין לאומי, אכזרי וחולני ועם זאת יעיל להחריד. וייתכן שהוא מתקרב אליו יותר מדי.

*

ספרו הראשון של מחבר המותחנים האמריקאי ג'ון ורדון, חשוב על מספר, תורגם לעשרות שפות והיה לרב מכר עולמי. ספרו השני עצמי עיניים חזק, מבסס את מעמדו של ורדון כאחד מסופרי המתח המקוריים והמרתקים בעולם כולו.

*

אני מאד נהניתי מרוב הספר ואני כבר מחכה לפנות את הזמן לקריאת הספר השלישי בסדרה, שכבר נמצא אצלי בטווח יד…

תערוכת מכוניות – השיא


אני מאד אוהב כלי רכב. בעיקר כאלה שמושקעים – ולא משנה אם הם חדשים או ישנים, קלאסים או עממיים. אני פשוט אוהב להתבונן בכלי רכב שנראה טוב.

העדיפות שלי, היא כמובן דו-גלגלי – ורצוי אחד כזה שלא מתקרב יותר מדי לאבק וחול.

*

אז בכמה שבועות האחרונים רצה ברשת החברתית, בכמה קבוצות שאני מנוי עליהן, הודעה על מפגש של כלי רכב ישנים. אפילו קיבלתי הזמנה אישית לאירוע.

ברור שבאתי. שאני אפסיד אירוע כזה ?! אפילו שלחתי הודעות לחברים שיבואו גם. שגם הם יהנו קצת, ישטפו את העיניים.

*

יום שישי, השעה 4 בדיוק, אני מחנה את הרכב קצת רחוק כדי שלא יחסמו אותי אחר כך כשארצה לצאת, אני מתייצב ברחבת החנייה ליד בית הספר.

כבר לפני הכניסה אני רואה שולחן ועליו מנשרים של מועמד כזה או אחר , הרץ לתפקיד ראש המועצה המקומית של הישוב, ניחא – הבנתי מההזמנה שאותו מועמד אירגן את ה- "הפנינג" על מנת לקדם את מסע הבחירות שלו. חברי סיעתו של אותו מועמד הסתובבו בחולצות לבנות עם הלוגו וסיסמת הבחירות.

בשעה 4 אחר הצהריים, היו שם 2 מכוניות בלבד… רובר ופיאט 125, לאט לאט הגיעו גם אופנוע סוזוקי GS400 ישן, פיאט 500 רודסטאר (שנת 69'), שתי חיפושיות וקאדילק שבאמת נראתה טוב.

מכוניות

החום היה כבד מאד ומי שסבל מכך היו בעיקר הילדים הקטנים.

קבוצת רוכבי אופנוע חנתה לה בצל בצידו השני של המגרש וההיי-לייט (לטעמי בכל אופן) היה הופעתו של אחד הכלים המדהימים ביותר שיוצרו ביצור סדרתי – SUZUKI GSX1300R המכונה גם "HAYABUSA" (הנץ)

GSX1300R

http://en.wikipedia.org/wiki/Suzuki_Hayabusa הצבוע בהזמנה אישית.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהב כלי רכב בעלי 4 גלגלים, גם עתיקים וגם חדשים. אבל האופנוע הזה הוא משהו מיוחד.

בסביבות השעה 5 וחצי התחילו להתפזר המכוניות – שלוש חיפושיות, פיאט 125, אופנוע, רובר, קאדילק ופיאט 500 רודסטאר אדומה ונוצצת.

עוד הצצה על המכוניות

גם כ- 50-60 האנשים שבאו התחילו להתפזר.

עכשיו אני נכנס לפלונטר (או מלכוד 22, אם תרצו) – אם אני אגיד משהו טוב על התכנון, הארגון והביצוע – אני אצטייר כתומך במועמד שארגן את האירוע ואם אני אגיד משהו נגד… טוב, אתם מבינים את הדילמה.

אז אני פונה מכאן לכל אותם אנשים שקוראים את הבלוג שלי והיו שם לבוא ולהגיב – מה דעתם.

*

בכל מקרה אני רוצה להודות למיטל יצחקי ולצוות שלה על ארגון אירוע כזה בכפר יונה ולמועצת כפר יונה שאישרה אותו וכמובן לחברי המועדון שהגיעו עם כלי הרכב.

אני מקווה שיהיו אירועים (מוטוריים ואחרים) נוספים בכפר וכאלה שימשכו קהל גם מחוץ לכפר.

*

ועוד כמה תמונות של החלום הרטוב כשברקע הקאדילק…

SUZUKI GSX1300R HAYABUSA

SUZUKI GSX1300R HAYABUSA

 

עונג שבת או… שלא…


היופי שבדת היהודית – יום שישי בערב, נרות, אמא מברכת, אבא מקדש, תחושה של סופו של שבוע עמוס, מנוחה, בילוי עם המשפחה, שיחות, בית כנסת, קדושה… אז זהו – שלא !

מה שאתם כן הולכים לקרוא עליו זה…

אולי הייתי צריך לקרוא לפוסט הזה "הענק הירוק" (The incredible hulk) בכלל…

אתמול (יום שישי, 9 בערב לערך), אני חוזר ממפגש משפחתי, נוסע ברכב ברחוב ראשי בשכונה שהיא בפירוש לא דתית – אני לא עושה לאנשים "דווקא".

הנסיעה רגועה, הילדים שקטים מאחור, אישתי שתחייה שקועה במחשבות ואני חצי מאזין לחדשות ברדיו.

התנועה דלילה מאד, אני בנתיב ימין (מתוך שניים) ובזווית העין אני מבחין בשלושה נערים/ילדים – קשה לי לאמוד את גילם – הייתי אומר בסביבות גיל 12 – עומדים בקבוצה כשהם מחזיקים משהו ביד. חולצותיהם הלבנות בלטו על פני הרקע החשוך של הלילה והבחנתי אפילו בכיפה אחת לבנה על ראשו של אחד מהם. כאשר אני מתקרב עם הרכב, אחד הילדים/נערים שולח את ידו וזורק על הרכב את הדבר הבהיר, שנראה כמו אבן, על הרכב. ברגע זה קרו כמה דברים באופן כל כך מהיר שהם נראו כאילו היו במקביל – חזרתי אחורה 18 שנה לאחור – לתקופה ששירתתי בשטחים וביצעתי את התרגול שעליו התאמנו בתחילת כל סיור – מכת גז, בלימה (אני לא יודע איך ידית בלם-היד לא נשארה אצלי מעוצמת המשיכה) ופריקה מהירה מהרכב. הספקתי לשמוע גם את המכה על גג הרכב כשהחפץ הנזרק פגע בו.

באדיבות PHOTOBUCKET

באדיבות PHOTOBUCKET

יצאתי מהרכב (פרקתי) וביצעתי סריקה מהירה של האזור. האדרנלין דפק לי בראש והראש היה ממוקד בדבר אחד. הבחנתי בשלושת הפרחחים מסתכלים עלי ומתחילים לברוח – כל אחד לכיוון אחר. "התבייתתי" על אחד מהם ותוך כדי שאגה התחלתי לרדוף אחריו כאילו אין מחר. בעוד אני שומע אותו צועק "סליחה, סליחה, לא התכוונו", אני שומע ברקע, כאילו מתוך חלום, את קולה של זוגתי "איל…"…

רדפתי אחריו, כשאני אטום לגמרי לסביבה ו- "מפוקס" על המטרה הבורחת ממני באימה.

כוונת

כעבור 50 מטרים בערך "נגמר לי האוויר", מה עוד שהייתי עם קרוקס – שלא ממש עזרו לי לרוץ ונעצרתי, במיוחד כשראיתי את הילד רץ לכביש ובאה לי ההכרה שהוא עלול להידרס.

נעצרתי והתחלתי לחזור בהליכה איטית לכיוון הרכב, ששתי דלתותיו הקדמיות היו פתוחות, 4 מהבהבים דולקים (אני הפעלתי ?) ואשתי עומדת בהלם לידו.

*

מכוניות המשיכו לנסוע על הכביש ואנשים הסתכלו מחלונות המרפסת ודיברו בקול רם אחד עם השני, כשהם שואלים "מה קרה?" , "מי רדף?" , "למה?"…

בדרך חזרה לרכב אני מרגיש את הכאב מתחיל להתפשט באזור החזה והצוואר והאדרנלין שפעפע מתחיל להתפוגג. הידיים, שרעדו כשהתחלתי ללכת הפסיקו עד שהגעתי לרכב והראיה כבר התבהרה.

התיישבתי במושב הנהג ואשתי נכנסה לרכב והתיישבה לידי.

היא הסתכלה עלי במבט המום כאילו ראתה אותי בפעם הראשונה. זה נכון שהיא מעולם לא ראתה אותי מגיב בצורה כזאת כלפי אף אחד ושום דבר ולא משנה כמה עצבני הייתי.

תקראו לזה חוסר בשעות שינה, תקראו לזה עודף או חוסר של סרוטונין מסיבה זו או אחרת, תקראו לזה "פלאשבק" זה לא משנה את העובדה שאיבדתי את "עצמי" והפכתי להיות "הענק הירוק" (The incredible Hulk)…

לא דיברנו כמעט כל הדרך הביתה (דרך אגב – אחרי שהתחלתי בנסיעה, הבחנתי בניידת משטרה מגיעה למקום… לא יודע אם מישהו הזמין אותה או שהיא הגיעה במקרה). גם בבית – השכבנו את הילדים, שנרדמו בינתיים באוטו, במיטה, נכנסתי להתקלח ושכבנו בשקט במיטה, שוב – כמעט בלי לדבר…

*

אני עדיין מנסה לחשוב מה גורם לקבוצה של ילדים/נערים, ביום שישי בערב (אחרי כניסת שבת), לצאת ולזרוק דברים על מכוניות שעוברות על הכביש. למה ? כי נכנסה השבת ? כי משעמם להם ? רחוב ראשי, עיר גדולה, שכונה חילונית… מה קרה ? איפה החינוך שלהם ? מי חינך אותם ככה ?

הלזה יקראו "עונג שבת" ?

בדיוק אתמול בצהריים היתה לי שיחה בפייסבוק עם מישהו על "מה זה טרור".

אז מה שהיה אתמולל קולע בדיוק להגדרה של טרור!

הגדרת טרור בויקיפדיה

*

איפה "ואהבת לרעך כמוך" ? איפה "דרך ארץ קדמה לתורה" ? איפה "פיקוח נפש דוחה שבת" ? הרי הם זרקו משהו על רכב נוסע. זה בקלות היה יכול להסתיים בתאונה, בפצועים, בהרוגים חס וחלילה. שני הילדים שלי היו באוטו. אישתי ישבה לידי. אם הייתי מאבד שליטה על הרכב מהבהלה ונכנס בעץ… אם היה רכב לידי והייתי פוגע בו…

בכל מקרה, אני עדיין בהלם מהתגובה של עצמי…

*

הבוקר שלמחרת התחיל "כרגיל" אבל אני עדיין מרגיש משהו מתחת לפני הקרקע… אנחנו צריכים לשבת ולדבר על זה, אבל מה אני אגיד לה אם אני בעצמי לא יודע מה נכנס בי…

עכשיו צריך לראות מה עושים כדי שזה לא יחזור על עצמו.

*

אז שיהיה לכולם שבוע טוב ובעיקר… רגוע.

50 גוונים של סוף…


סוף סוף זה נגמר. ולא, אני לא מדבר על החופש שהסתיים זה עתה והחזיר את החיים למסלולם, אלא לספר השלישי בסדרה – 50 גוונים של…

50 גוונים של שחרור

אם בספר הראשון נתקלנו בפורנוגרפיה לשמה המעורבת בקורטוב של BDSM ובספר השני נשארה רק הפורנוגרפיה, כאשר לקראת הסוף התחלנו להרגיש שיכול להתפתח סיפור כלשהוא של רומן או איזה ספר מתח, מגיע הספר השלישי ו… נו, מה אני אגיד – אילצתי את עצמי להישאר ולקרוא עד הסוף, כשבדפים האחרונים כבר לא יכולתי להחזיק את עצמי ופשוט נרדמתי על הספר.

זה הספר הגרוע ביותר בסדרה (לטעמי). אם בשניים הקודמים הקריאה זרמה, בספר הזה משתלט השיעמום.

נכון שתיאורי הפורנוגרפיה מצטמצמים רבות ומתחילים בנשיקה החוקרת את עומק הגרון של אנסטסיה אבל את ההמשך הסופרת מצפה שנשלים בעצמנו.

גם סיפור המתח המתחיל בחבלה במסוק של כריסטיאן גריי לקראת סוף הספר השני ואיזה שהוא "טיזינג" לקראת הספר השלישי מתברר כסיפור מתח בלשי מליגה ז' (סליחה על כפל המשמעות).

גם הפרולוג, המראה את פגישתם הראשונה של כריסטיאן ואנסטסיה סטיל, מתוך עיניו של כריסטיאן (יזם, עשיר, מעסיק 40,000 עובדים, איש העולם הגדול, ילד שבגיל 4 גדל והתחנך במשפחה עשירה) מראה לנו אדם קטן שהדבר היחיד שמנחה אותו בחיים זה הליבידו המטורף שלו…

*

מן הכריכה האחורית :

דבר לא הכין את אנסטסיה סטיל למפגש שלה עם כריסטיאן גרר, יזם צעיר, מסחרר וכריזמטי, ודבר לא הכין אותה למשיכה העזה שתתעורר ביניהם ולרומן החושני והמטלטל שיבוא בעקבותיה. אבל ההפתעה האמיתית שציפתה לה היתה הפרקטיקה המינית המועדפת על כריסטיאן, שהפגישה אותה עם עולם שלם של רגשות ותחושות שלא הכירה קודם לכן. אלא שכדי לחיות בעולם שלו נזקקה אנסטסיה למחויבות גדולה יותר מצדו: ועל מנת שלא לאבד אותה – כריסטיאן נעתר.

עתה נדמה שיש להם הכל: אהבה, תשוקה, אינטימיות, עושר ואינספור אפשרויות. אבל אנה יודעת שהחיים לצדו של כריסטיאן הם אתגר מורכב: היא צריכה להסתגל לסגנון החיים הראוותני שלו מבלי לאבד את עצמיותה, והוא מצדו חייב ללמוד לוותר על הצורך הכפייתי שלו לשלוט בה. יחד יש להם עוצמה אדירה שנדמה שתוכל לכל צרה ומשבר, אבל חוסר מזל, רוע לב וגורל אכזר חוברים יחדיו כדי לעמת אותם עם פחדיהם האפלים ביותר.

*

ההמלצה שלי היא בפירוש לא לקרוא את הספר השלישי בסדרה. הוא משעמם, מרוח, ילדותי ובסך הכל – בזבוז זמן משווע.

כמה פעמים אפשר לקרוא על גבר שכל דבר קטן שמתעורר בזוגיות שלו הוא פותר על ידי סקס מטורף ואורגזמות שבאות אחת אחרי השנייה…

*

מועדון המבקרים של רשת – שווה קריאה או לא ?

נהיגה תחת השפעה – חלק ראשון


 אתמול, ממש במקרה, נתקלתי בהודעה בפייסבוק, באחת הקבוצות שאליהן אני שייך, שהודיעה על הרצאה של עו"ד אלה שוורצמן בנושא 'נהיגה תחת השפעה'.

אצלי זה ישר התקשר לאלכוהול, ומאחר שההרצאה תוכננה לשעה 7 בערב, אמרתי לעצמי "אני אלך להרצאה, אשרוף שעה, ואמשיך משם לישיבת מועצה (כפר יונה) בשעה 8".

להפתעתי ישבתי מרותק באולם המלא בכ- 300 בני נוער (כיתות יא' יב' מהתיכון המקומי), הורים, מורים וחברי 'סיירת הורים'. במשך שלוש שעות עמדה אלה שוורצמן והיפנטה אותנו בהרצאה מרתקת על נהיגה, תרבות השתייה בקרב בני נוער, לחץ חברתי, מעט על סמים ובכלל – נגעה בנקודות הכואבות של עולם הנהיגה בכלל ומדינת ישראל בפרט – הגורמים לתאונות דרכים…

עוד לפני שההרצאה התחילה, בזמן שישבנו וחיכינו שהאולם יתמלא, כבר קיבלנו "טעימה" ממה שהולך לקרות – סרטונים (אמיתיים) שצולמו ברחבי אירופה בשנת 2008 המנציחים תאונות דרכים מכל הסוגים, כשברקע מתנגנת לה המוזיקה של We are the champions  …

בהמשך ראינו מצגת של מכוניות לאחר תאונות (לא מראה מלבב).

המפגש התחיל בסיפור חיים של אב שנהרג בתאונת דרכים מפגיעת רכב שהיה נהוג בידי אדם שתוי והמשיך בנער שיכור שנכנס לצומת באור אדום והואשם בהריגה של 6 אנשים – אחיו התאום ועוד 5 אנשים שהיו ברכב אחר. הנער, דרך אגב, קיבל 16 שנים בכלא (כאשר העונש על הריגה של אדם אחד יכול להגיע עד 20 שנה) – תאונה שהתרחשה במרץ 2007.

אלה פונה אל בני הנוער ומבקשת מהם לדמיין שהם שתו ונהגו, גרמו לתאונה – ועכשיו על ההורים שלהם…

במהלך ההרצאה נחשפים הצופים להשפעת האלכוהול על הגוף ולטבלאות בסיסיות של משקל גוף לעומת צריכת אלכוהול, חוקים שנחקקו על כמויות האלכוהול המותרות בדם ובאוויר נשוף ובכל רגע נתון מרחפת עננה של עוד מישהו שנהרג בגלל אלכוהול – בין זה הוא ששתה ובין זה הוא שנפגע כתוצאה ממישהו ששתה אלכוהול.

ההרצאה מלווה בקטעי עיתונות ובסיפורים אמיתיים על נהיגה ושכרות והיא מכוונת אל בני הנוער (גילאי 16-18) שמתחילים להוציא רשיונות ולנהוג. אלה יודעת (וגם אנחנו, אפילו אם אנחנו מעלימים עין) שהם שותים. היא לא מבקשת מהם להפסיק לשתות (הם יצחקו עליה), אלא רק לנהוג בזהירות – בכל הנוגע לשתיה, לסמים ולחומרים נוספים שעליהם היא מדברת בחלק השני של ההרצאה.

*

ילדים במדינת ישראל מתחילים לשתות אלכוהול היום בכיתה ו' (?!)… ילד בגיל 11 צורך אלכוהול…

נכון, לא כולם, אבל לחץ חברתי עושה את שלו ואת ההמשך… קוראים בעיתון…

*

אלה, בעלת תואר במשפטים ותואר שני במנהל עסקים, התחילה בפרוייקט ההרצאות שלה לפני 6 שנים. היא מאמינה שאפשר לשנות עדיין את בני הנוער !

*

רק נתון יבש אחד לקראת סיוםן החלק הראשון – ישראל נמצאת במקום החמישי והלא מכובד מבחינת תאונות דרכים, מקום 2 בעולם מבחינת פגיעה בהולכי רגל ובמקום המאד לא מכובד והראשון (?!) בפגיעה בילדים…

*

בשנתיים האחרונות חוקקו חוקים על מנת להילחם בנגע האלכוהול, ובינהם חוק המתיר לשוטר להחרים, להשמיד (לשפוך) ולהיפטר ממשקאות אלכוהוליים הנמצאים ברכב או במקום ציבורי.

רק כדי לסבר את האוזן, במחצית הראשונה של שנת 2012 נשפכו כ- 20,000 בקבוקי אלכוהול !

עד כאן החלק הראשון של ההרצאה…

*

בסוף החלק השני אלה מחלקת כרטיסים שבהם גם מופיע מספר הטלפון הפרטי שלה (מסיבות מובנות הוא לא מופיע כאן…)

לדבריה בני נוער במצוקה מתקשרים אליה בכל שעות היממה (היא לא עונה לחסויים בלילה) ומבקשים סיוע.

*

ג'יפ ג'וק


יום שבת של שבועות, איזה כיף – נוסעים לבקר קרובים בעפולה. קמנו בבוקר (צהריים), הרמנו טלפון שאנחנו מתנצלים אבל נאחר ויצאנו לדרך. כביש 6, מהירות שיוט בקרוז קונטרול והג'וק האדמדם משייט לו בכיף.

ארוחת צהריים, מנוחה קצרה ואנחנו יוצאים לכיוון חיפה – איך ? הכי פשוט (לכאורה) – מעפולה, כביש הסרגל, צומת מגידו ימינה, צומת התשבי, צומת יגור והופ אנחנו כבר בצ'ק פוסט.

חצי שעה נסיעה – 45 דקות מקסימום.

באותו הזמן, יצאו קרובים נוספים (שאליהם רצינו לנסוע) מתל אביב. (מזכיר שעורי מתמטיקה מהתיכון ?)

אמרנו – "נחכה קצת בחוץ או מקסימום ניקח מפתח מהשכנה…" פשוט, לא ?

אז זהו – שלא !

היציאה מעפולה, בואכה צומת התענכים (אמצע כביש הסרגל) עמוסה לעייפה… דיווח בגלגל"צ – רכב שרוף בהמשך, עומס תנועה עד צומת מגידו ואחר כך בצומת התשבי…

אמרנו – נסתובב, ניסע דרך נהלל, אמנם הדרך יותר ארוכה, אבל לפחות נוסעים.

אז זהו, שגם זה לא – צומת רמת ישי – השומרים – פקוקה גם היא.

זחלנו לנו בעומס הכבד, כשהילדים מתחילים כבר לשאול "מתי נגיע?"

ואז גמלה בליבנו החלטה – אם ברומא מתנהגים כמו רומנים, א… סליחה – רומאים, בישראל נתנהג כמו ישראלים !

הרי יש לנו ג'וק… אמנם לא 4X4, אבל לשבילי עפר הוא מתאים בהחלט…

ירדנו מהכביש והתחלנו לנסוע בדרך העפר המקבילה לכביש הסרגל.

זוגתי התרגשה – זו היתה לה הפעם הראשונה שהיא יורדת מהאספלט השחור לטובת הכורכר הלבן.

לפנינו ומאחורינו רכבי 4X4 ענקיים (דיפנדר, שברולט סילברדו ועוד מפלצות), ואנחנו הקטנים מקפצים לנו בכיף על האבנים הקטנות.

כל הדרך אנחנו מסתכלים מהחלון ורואים עד כמה אנחנו קרובים לשדה החמניות המסיטות את ראשון לעבר השמש.

בצומת מגידו פנינו ימינה והמשכנו עוד כ- 100 מטרים על שביל העפר. בשלב זה החלטנו לחזור לכביש, מאחר ואנחנו לא מכירים את השטח ובאמת שנהיה כבר מאוחר.

קרובי המשפחה שיצאו מתל אביב כבר המתינו לנו בביתם ולא רצינו לבזבז זמן על סיבוכים מיותרים, ובטח שלא כשיורד החושך.

נהנינו מאד מנסיעת "השטח" הראשונה שלנו, ומי יודע – אולי יהיו עוד כאלה…

צריך רק לחפש שבילי עפר ופשוט "לתת בגז".

עכשיו נשאר רק לשטוף את האוטו וללכת לישון.

נכון, זאת לא "נסיעת שטח" והרבה אנשים ובואו ויצחקו, אבל זו היתה טבילת האש הראשונה ובעיקבותיה (כך מקווים) יבואו עוד.

ג'וק ב- 26 שקלים


איך לא קיבלתי ג'וק בגלל 26 שקלים ?

לאחרונה הגיע הזמן להחליף את הרכב.

אני פעם בשלוש וחצי שנים זכאי להחליף את הרכב שלי.

למותר לציין שהרכב משרת אותי לצרכים רפואיים, שכן אני נכה של משרד הבטחון.

אז אשתי שתחיה ואנוכי שקלנו איזה רכב לקנות.

אני, בפרץ אימפולסיביות – שילמתי מקדמה על סך 1,000 שקלים לטויוטה קורולה.

לאחר מחשבה משותפת, החלטנו לוותר על הטויוטה ולקנות ניסאן ג'וק. כן כן, הרכב עם המראה הכי מוזר (יש שיגידו – מיוחד) שיש בשוק הישראלי היום (בנפח של עד 1,600 סמ"ק).

נכנסנו לסוכנות ניסאן בנתניה, קיבלו אותנו יפה, עם חיוכים וקפה וסגרנו עסקה.

עד כאן הכל טוב ויפה.

כאשר הגיע האישור על העסקה ממשרד הבטחון, באתי אחר כבוד והבאתי את הרכב שלי ל- "טרייד אין", הוספתי את ההפרש (4,500 שקלים) והמתנתי לרכב הנכסף שיגיע.

באותו מעמד ביקש ממני מנהל המכירות לשלם את אגרת הרישוי על סך 26 שקלים.

הוצאתי שטר של 100 ונתתי לו. במקרה, או שלא במקרה לא היה לו עודף, אז הוא אמר לי : "עזוב עכשיו, תשלם לי כשתיקח את האוטו".

עד כאן סבבה.

כעבור מספר ימים הגיע הכסף ממשרד הביטחון ואנחנו התחלנו לספור 14 ימי עסקים עד לקבלת הרכב מהסוכנות, שבינתיים נסגרה ונפתחה שוב ע"י בעלים אחרים.

לאחר כ- 7 ימי עבודה (יום שני) התקשרתי לסוכנות לשאול מה מצב הרכב, ובקשתי שאם הם יכולים לזרז את העניינים כיוון שאנחנו כרגע ללא רכב (נתנו אותו בטרייד אין).

הנציגה הודיעה לי שהרכב מוכן והוא נמצא כרגע ברישוי, היא המליצה לי להתקשר יומיים מאוחר יותר והיא תנסה לזרז את הגעתו של הרכב.

ביום רביעי התקשרתי ודיברתי אחר כבוד עם מנהל המכירות בכבודו ובעצמו (שלא ידע דבר על השיחה שלי עם העובדת שלו יומיים קודם לכן).

"מה קורה עם הרכב?" שאלתי, והוא ענה לי "הרכב תקוע ברישוי…" לא ממש הבנתי, זה רכב חדש, על מה הוא תקוע ? למה ?

שאלתי אותו והוא ענה לי בנון-שנלטיות "לא שילמת את האגרה של 26 שקלים, אז לא מעבירים את האוטו טסט…"

הייתי בשוק !

על 26 שקלים הם מחזיקים לי את האוטו ?

אמרתי לו מה שאמר לי מנהל המכירות לפניו (לא היה לו מושג גם על זה), ואמרתי לו שישלם את הכסף ואני אחזיר לו כשאני אבוא לקחת את האוטו… הרי לא מדובר על מליונים, סך הכל 26 שקלים, וזה גם לא חלק ממחיר הרכב – הכסף הועבר להם. זה סך הכל פורמאלי – רישוי של רכב נכה.

"אני אעשה את זה ואני אשתדל שהרכב יהיה מוכן עד יום שני". זאת היתה ההבטחה שלו אלי (להזכירכם – היום יום רביעי).

ביום ראשון אחר הצהריים אני שוב מרים טלפון לסוכנות (למחרת הרכב אמור להגיע – לדבריו "הוא ישתדל" בכל אופן).

"הרכב עדיין תקוע ברישוי"…

? ? ?

עדיין ?

במקרה היינו ליד הסוכנות אז נכנסנו לדבר אישית עם הברנש.

"אתה לא מבין" הוא התחיל להסביר "אמרתי שהשליח מגיע אלי ביום שני ואז אני אעביר לו את הכסף (26 שקלים), ישלמו את האגרה בדואר וביום שלישי יעבירו את הרכב טסט.ורק ביום רביעי או חמישי הרכב יגיע".

רק בשביל לסבר את האוזן, ביום חמישי נגמרים 14 ימי העסקים שבמהלכם הם התחייבו שהרכב יגיע אלי.

נכון להיום, בתאריך 28.12.11, לאחר 13 ימי עסקים, התקשר מנהל המכירות והודיע שהרכב לא יהיה מוכן היום אלא רק מחר (אולי) והוא לא יודע באיזו שעה הוא יגיע.

מה למדנו ? 

אם לא הייתי מתקשר ומברר, היה מגיע תאריך היעד (לכאורה) של מסירת הרכב, ומנהל המכירות היה אומר לי "תשמע, לא שילמת את האגרה של הרישוי, אז אתה לא מקבל את הרכב".

למה הסוכנות לא התקשרה להודיע לי שחסר כסף (26 שקלים) ? אחרי שמנהל המכירות (הקודם – אבל אותי זה לא ממש מעניין) סגר איתי שאני אשלם את הכסף הזה בזמן מסירת הרכב !

למה הייתי צריך לברר את זה באופן אישי ולמה למשוך אותי עד היום האחרון ?!

לפי מה שאמרו לי הרכב היה מוכן כבר לפני שבועיים (ביום שהגיע הכסף ממשרד הביטחון).

מסקנה :

לסוכנות ניסאן החדשה בנתניה אני כבר לא נכנס יותר !

גם אם הרכב הבא שלי יהיה ניסאן, הוא לא יהיה מהסוכנות הזאת – אני אסע קצת יותר רחוק אבל אני אקבל שירות נורמלי.

ובכלל, אולי בכלל עדיף לחזור לטויוטה ?! מבחינת שירות – אני יצאתי מאד מרוצה.

אז – תקראו טוב טוב את האותיות הקטנות בכל מסמך שאתם חותמים עליו ואל תאמינו לאף מילה אם היא לא מגובה במסמך חתום.

ושתהיה לכולנו נסיעה טובה, נעימה ובעיקר – בטוחה.

בום טראח… או – לתת לאישה לנהוג…


OK, בואו נבהיר משהו מההתחלה – אני לא שוביניסט ואין לי שום דבר נגד נשים שנוהגות, להיפך – אני חושב שיש נשים שנוהגות באותה הרמה של גברים אם לא יותר טובה.

אבל… מה לעשות שכשאישה דופקת את האוטו מסתכלים על זה אחרת מאשר גבר שדפק את הרכב בדיוק באותה סיטואציה.

אז אחרי שהבהרנו את הסוגיה הגזע(נ)ית, אפשר להתחיל.

יום ראשון, 7 בערב, אני מתארגן לסגור את המשרד, ופתאום טלפון בהול – בצד השני – זוגתי שתחיה.

מה קרה ? היתה תאונה…

טוב, בסדר… מישהו נפגע ? לא. היא רק קצת ב- STRESS מהאירוע.

אחרי שהבהרנו שכולם בריאים ושלמים (היא, אמא שלי ושני הילדים שהיו ברכב), עוברים לחלק שכואב בכיס – מה הנזק ?…

אפילו עוד לא שאלתי איך זה קרה – קודם כל – מה הנזק.

מראה שמאלית מרוסקת ושריטות לאורך הצד השמאלי של הרכב.

לא נורא.

לקחת פרטים ?

הוא נתן לי שם, טלפון ומספר תעודת זהות.

מספר רכב לקחת ?

לא. הוא העמיד את הרכב רחוק.

פרטי ביטוח לקחת ?

לא.

ראית רישיון נהיגה / תעודת זהות / דרכון או כל אמצעי זיהוי אחר ?

לא. הוא נתן את הפרטים והלך.

איך אומרים בפולנית ? אוי אברוך…

עכשיו עוברים לשאלה האחרונה – איך זה קרה ?

נסעתי ברחוב של ההורים שלך (רחוב לא רחב במיוחד שהעצים מסתירים את עמודי התאורה), ואתה מכיר אותי – אני נצמדת לצד ימין. הוא בא ממול, באמצע הכביש ושיפשף את האוטו.

מה עושים עכשיו ? מתקשרים לסוכן הביטוח (הוא במקרה דוד של אישתי).

שיחה קצרה וקבענו שנדבר למחרת בבוקר.

רק זה המקום לציין שמספר הטלפון שנתן הבחור היה שגוי (חסרה בו סיפרה).

בדרכים לא דרכים הצלחנו למצוא שהשם שכתוב אצלינו תואם למספר תעודת הזהות, מצאנו את הסיפרה החסרה במספר הטלפון הנייד שקיבלנו ואף הצלחנו למצוא את כתובתו. ביקור קצר בדפי זהב אף נתן לנו את מספר הטלפון בבית.

אבל… מספר הטלפון הסלולרי מנותק ובטלפון בבית אין תשובה באופן קבוע.

לפני שנעבור לערכאות משפטיות, נבחן את נושא הביטוח : יש לנו ביטוח מקיף לרכב. השתתפות עצמית – 2000 ש"ח (אם מטפלים במוסך הסדר – 1000 ש"ח).

שיחה למוסך המרכזי מבהירה לנו שמראה חדשה, כולל צביעה בצבע הרכב יחד עם עבודה תעלה לנו כ-2000 ש"ח (רק המראה 1200 ש"ח).

נראה שאין ברירה וצריך להפעיל את הביטוח.

התחלנו עם העברת פקסים, כאשר לפתע "נזכרתי" שיש לי חבר והוא בעל מוסך.

טלפון קצר אליו עם תיאור המקרה ואחרי 5 דקות הוא חוזר אלי – מראה חדשה מהקופסה – 500 ש"ח.

תזמין לי אני בא !

בוקר המחרת (חופש) – העמסנו את הילדים ונסענו למוסך של החבר.

פגישה מרגשת – חיבוקים נישוקים וקצת סמול טוק, ונסענו להביא את המראה החדשה.

לקח לחבר שלי חצי שעה לחבר את המראה אבל אז נתקלנו בבעיה אחרת – המכסה האחורי של המראה מגיע בצבע שחור… אין בעיה – החבר קופץ לצבע ועוד 24 שעות (ו-100 ש"ח) יהיה לי מכסה למראה בצבע הרכב.

איזה כיף – דפקתי את העולם – גם מצאתי מראה בכלום כסף (יחסית), גם שילמתי פחות מההשתתפות העצמית שלי וגם לא מעלים לי את הפרמיה שנה הבאה כשאני אבוא לבטח את הרכב.

אבל אליה וקוץ בה – המראה לא זהה בדיוק למראה המקורית של הרכב, ועוד יותר גרוע – הראות מעוותת והרכבים המשתקפים "נמרחים"…

איזה מזל שהרכב נמכר כבר ואנחנו רק מחכים לאישור להחליף אותו. שמישהו אחר ישבור את הראש עם המראה…