עוד שנה עברה… לאן בעצם ?


אתמול העליתי פוסט בפייסבוק על כך שאני כבר בן 11 וחגגתי יום הולדת. חבר טוב שלי, שאני מעריך מאד את שהוא אומר, כתב לי בפוסט אישי שהגיע הזמן שאני אעבור הלאה, שאמשיך, שהזמן עובר ואני צריך לשכוח מהתאונה ותוצאותיה. איך הוא כתב לי- …"מספיק אייל – תשאיר את העבר למקום אליו הוא שייך. חגגת 10 – כיבדת את המתנה שקיבלת. מכאן והלאה החיים צריכים להמשיך. התאונה אינה ראשית הצירים שלך."… להמשיך לקרוא

אל תפנה את מבטך / לינווד ברקלי


תסתכלו על בני/בנות הזוג שלכם – עד כמה באמת אתם מכירים אותם ?
האם יכול להיות שאשתך היא לא מי שהיא אומרת שהיא ? האם יכול להיות שבעלך, אותו את מכירה כבר מספר שנים ואתם חולקים ילד אפילו – הוא לא אותו האיש שאיתו התחתנת ? להמשיך לקרוא

לגעת בפרויד בשתי מערכות


נניח שהיתה לכם מכונת זמן ויכולתם לחזור לעבר… נניח שיכולתם לפגוש את כל מי שאתם רוצים ולשוחח איתו פנים אל פנים באותה שפה…

לאיזו שנה הייתם חוזרים ? עם מי הייתם נפגשים ? ויותר חשוב מזה – על מה הייתם משוחחים ?

להמשיך לקרוא

חיי כלב – פרק II


למי שלא קרא את הפרק הראשון, יכול להתעדכן כאן.סוכי עם קוקו

שוב שלום לכם, כאן סוּכּׅי הכלבה השיצואית.

אחרי שבועיים – שלושה שהייתי אצל המשפחה שאימצתי, הם לקחו אותי לפגוש את שאר המשפחה. יש להם לא מעט גורים במשפחה הזאת… להמשיך לקרוא

דר' דניאל סימון ז"ל (2014 – 1953)


היא עמדה בפתח בית החולים חושבת לעצמה מה לעשות ולאיזה כיוון ללכת. לידה עמד מפקד היחידה ובידה הסל-קל עם התינוקת בת השלושה חודשים.

הגבר בעל סבר הפנים הרציני נכנס דקה אחריהם וכשראה את המבטים על פניהם שאל לאן הם צריכים. "לחדרי הניתוח" ענתה לו. הוא הסביר להם את הדרך בתוך מבוך בית החולים והמשיך לדרכו.

ד"ר דניאל סימון ז"ל

ד"ר דניאל סימון ז"ל

היא הגיעה לחדרי הניתוח והתיישבה על כסאות הפלסטיק אל מול דלתות הזכוכית שנפתחו ונסגרו כאשר אנשי צוות רפואי נכנסו ויצאו. השעות עברו והיא לא הרגישה איך הזמן עובר והבוקר עוד מעט כבר מגיע.

לפתע ראתה אותו יוצא, זה היה אותו אחד שסייע להם למצוא את המקום. הוא התיישב על ידה ושאל אותה לשמה- "לירון" היא ענתה לו. "נעים מאד, אני דר' סימון" באה התשובה. "את אישתו של איל ?" היא הנהנה בחיוב, עדיין לא מעכלת את מה שעובר עליה, עליהם…

"אני אסביר לך את זה הכי פשוט שאני יכול" הוא התחיל לומר ופניו הרציניים הביעו עדינות והזדהות עם מצבה. "תדמייני לך יער גדול ואפל, עם שביל מפותל שעובר בתוכו… אנחנו עכשיו מנסים לתת לאיל את הכרטיס ליער הזה". תיאורו המופשט המם אותה. "אם נהוג לומר בחדשות שמצבו של אדם הוא 'קריטי ויציב', מצבו של בעלך הוא קריטי ולא יציב" הוא המשיך, "עכשיו צריך לראות מה יהיה ב- 24 השעות הקרובות".

עם משפחתו של איל הוא דיבר בצורה נעימה, בגובה העיניים, ללא יוהרה, באמפתיה. הוא מעולם לא השלה אותם. הוא אמר להם בדיוק מה מצבו, ללא סיפורים מיותרים ובלי לייפות את האמת.

במהלך השבועיים הבאים הגיע דר' סימון לעתים קרובות לראות מה שלומו של איל, שנפצע בתאונת אופנוע ושכב מורדם ומונשם בחדר הטיפול הנמרץ בבית החולים.

מדי פעם העירו אותו כדי לוודא שהוא לא נכנס לתרדמת. דניאל סימון היה שם כדי לנטר. בכל פעם ששקלו לבצע פרוצדורה כירורגית, השתפר מצבו של איל באורח פלא.

כעבור שבועיים התעורר איל מההרדמה ונותק ממכונת ההנשמה. שבוע לאחר מכן עזב את מחלקת הטיפול הנמרץ ומספר שבועות לאחר מכן עזב גם את בית החולים.

במשך מספר שנים ביקר איל את דר' סימון למעקב ותמיד התקבל בסבר פנים יפות, תוך שהוא שומע, מקשיב ומנסה לסייע ככל שניתן.

גם כאשר הגיע אליו איל כעבור מספר שנים, זכר אותו דר' סימון. אותו ואת פציעתו.

*     *

*

בתאריך 30 בינואר 2014 נפטר האיש הגדול הזה, לאחר מלחמה במחלת הסרטן.

כעת, אנו מציינים שנה למותו, וגם אם לא אצליח להגיע פיזית לאזכרה, תמיד הוא ישאר בליבנו ובזיכרון משפחתי.

זהו אדם שלו אני חב את חיי.

טיפול נמרץ


זוכרים שכתבתי בפוסט הקודם על הצלקות שלי ?
אז באמת יצאתי עם המון מזל מהתאונה הזאת. אני ממש נחשב 'נס רפואי'… כן, אני יודע – אני מודה בתור התחלה לפראמדיק מועווייה כבהא ולנהג האמבולנס דרור ששון שנלחמו עלי, אחרי שכבר קיבלו אישור בקשר להכריז עלי כ…מת (!), אני מודה לרופא בבית החולים 'תל השומר' שהזעיק את פרופסור מרטינוביץ' ביום שישי באמצע הלילה לדחוף לי איזו זריקה נסיונית שעולה 5,000$ בערך (בסוף קיבלתי 3 כאלה)… אני מודה לד"ר דניאל סימון ז"ל, מנהל מחלקת הטראומה, שטיפל בי במסירות ולכל הצוות הרפואי. אני מודה לאשתי שישבה לידי כל יום כל היום וטיפלה בי ואני מודה לאגף התנועה במשטרת ישראל על העזרה והתמיכה ולמפקד שלי – דודו בוהדנה (עוד נחזור אליו).

להמשיך לקרוא

עוגת שוקולד ללא גלוטן


בימים האחרונים אני מוצף בעוגות מסוגים שונים. כל עוגה שונה מחברתה – אם זאת עוגת הטריקולד ואם זאת עוגת הגבינה האפויה ללא בצק.המשותף לכל העוגות הללו, הוא שהן מכילות קמח מכל סוג שהוא, ובעלי בטן רגישה (צליאק) לא יכולים לאכול אותן.אז אחרי חיפושים, ניסיונות וניסויים הצלחנו להגיע לעוגה, שתהיה גם טעימה, גם שוקולדית וגם ללא קמח.

להמשיך לקרוא

רק עוד דבר אחד / ג'ונתן טרופר – ביקורת קריאה


*

אני רוצה שתעצמו את העיניים ותדמיינו את עצמכם כך :

תוסיפו לבטן עוד 10 קילו מיותרים, מאחוריכם תקופה של תיפוף בלהקת רוק עם להיט אחד, אתם גרושים כבר 8 שנים וגרים במלונית זולה עם עוד 3 חברים בערך באותו מצב כמו שלכם, יש לכם ילדה בת 18 בהריון ואתם עומדים למות…

לא דיכאון ? מה הייתם עושים ?

*

רק עוד דבר אחד ודי

רק עוד דבר אחד ודי

*

אז אלה החיים של דרו סילבר בספר של ג'ונתן טרופר. זהו הספר הראשון שלו שאני קורא והייתי צריך לא מעט אורך רוח כדי "להיכנס" אליו.

הספר בנוי משני חלקים – בחלק הראשון מתוארים החיים של סיבר וחבריו במלונית הזולה, כשרוב ימיהם הם רובצים בחוסר מעש על יד הבריכה ובוהים בבנות הקולג' בביקיני שמגיעות לרחוץ שם.

אני מצאתי את החלק הזה קצת מייגע וכמו שאמרתי, לקח לי זמן להתרגל לצורת הכתיבה.

*

עכשיו מתחיל החלק השני (בעמוד 104) והדברים מתחילים יותר לזרום והספר מעלה שני הילוכים.

ממש בסוף החלק הראשון ביתו של סילבר – קייסי, מגיעה לבקר אותו, אחרי שהם כמעט ולא התראו בשמונה השנים האחרונות – אישה צעירה ויפה… ובהריון. אופס… היא מחפשת תשובות אצל 'סילבר', לא אצל 'אבא' – היא כמעט ולא קוראת לו כך, גם ככה הוא לא ממש היה שם בשבילה.

סילבר מנסה לעזור לה (ואולי לשקם את היחסים איתה) ורגע לפני שהם מממשים את את ההחלטה (בלי ספוילרים – אני אשתדל לגלות כמה שפחות), דרו סילבר מאבד את ההכרה ומובהל לבית החולים.

מי מטפל בו שם ? לא אחר מאשר זה שעומד להתחתן עם גרושתו… (מתחיל להזכיר איזה מערכון של הגששים – אבל לא). מתברר שיש לו דליפה מעורק ראשי ואם הוא לא יטופל הוא ימות !

תוך כמה זמן ? לא בטוח – זה יכול להיות עניין של דקות וזה יכול להיות עניין של שבועות – בכל מקרה הוא חייב לעבור את הניתוח.

עכשיו גם השם של הספר באנגלית יותר ברור -One Last Thing Before I Go.

*

תגללו עכשיו לתחילת הפוסט, תדמיינו את עצמכם במצבו ותחשבו מה הייתם מחליטים…

*

מכאן והלאה הסיפור מסתבך כשהוא מוצא את עצמו לבד אם גרושתו, הוא מתגושש עם בעלה לעתיד (הרופא המנתח – להזכיר), חבר שלו מהקבוצה במלונית חוטף סרטן, הבת שלו שוכבת עם החבר שלה (האקס שלה) שלא יודע שהיא בהריון בכלל, הוא עולה לבמה בבת מצווה שהוא לא הוזמן אליה בכלל… ומה לא. ממש סיפור מהסרטים.

אמרתי – בלי ספוילרים מיותרים.

*

אז כמו שאמרתי – החלק השני סחף אותי וקראתי את כל 200 העמודים שלו ממש בנשימה אחת. החלק הראשון… היה שווה להחזיק מעמד כדי לסיים את מאת העמודים שלו ולהגיע לחלק השני.

*