אגם הזאבים / ג'ון ורדון – ביקורת קריאה

…"חלמתי על עדת זאבים שמקיפה אותי, זאב אחד עולה על המיטה שלי ואני מרגיש את המשקל שלו עלי. יש לו שתי עיניים אדומות כדם והוא מסתכל עלי. פתאום הוא הופך לפגיון עם ראש של זאב. אני לא יכול יותר"…

ביום שאיבדתי אותה / לינווד ברקלי

קרה לכם פעם שבאתם לבקר במקום עבודה של מישהו אהוב וגיליתם… שהוא לא עובד שם, או יותר נכון – שהוא לא עבד שם מעולם ?

לגעת בפרויד בשתי מערכות

נניח שהיתה לכם מכונת זמן ויכולתם לחזור לעבר… נניח שיכולתם לפגוש את כל מי שאתם רוצים ולשוחח איתו פנים אל פנים באותה שפה…

לאיזו שנה הייתם חוזרים ? עם מי הייתם נפגשים ? ויותר חשוב מזה – על מה הייתם משוחחים ?

חיי כלב V – נרקוסוכי

היי – זאת אני – סוכי, השיצואית חסרת המנוחה שתמיד מסתבכת בכל מיני דברים משוגעים…
והיום – איך כמעט ומתתי ממנת יתר…

זו כבר תקופה שאני מחפשת לי אוכל על השולחן במטבח. אני קופצת על הכיסא, ומשם לשולחן. מדי פעם אני מוצאת שאריות של דברים טעימים שאמא ואבא ובעיקר האחים שלי – שכחו להוריד. לפעמים אני גם נחה לי קצת ברביצה חסרת מעש על השולחן – מחכה לקרני השמש שיבואו לחמם אותי.
כשאני שומעת את אמא מתקרבת – אני ישר קופצת למטה – היא ממש לא אוהבת שאני על השולחן… גם אבא קצת כועס, אבל הוא מוריד אותי בעדינות. שקד ונדב סתם עומדים וצוחקים – אני לא שמה לב אליהם, עד שאמא או אבא באים.

בתקופה האחרונה החליפו לנדב את הריטלין בתרופה חדשה ממשפחת האדרל, שקוראים לה ויואנס (vyvanse). זו תרופה ממשפחת האמפתאמינים – ממש סמים לכל דבר. כבר תקופה ארוכה שאני מתכננת על התרופה… לא בגלל התרופה – בגלל שהוא לוקח אותה בתוך מעדן.

יום אחד, זה היה יום רביעי, נדב לא סיים את כל המעדן – והרבה מהתרופה נשארה במעדן. אמא ואבא מאד מיהרו ויצא שהם שכחו את המעדן על השולחן… רק להזדמנות הזאת חיכיתי! חיכיתי שאבא ילך לעבודה ואמא תרד למטה לעבודה שלה, קפצתי על הכסא, משם אל השולחן ו… "התחרעתי" על המעדן. אוי, זה היה טעים – מעדן בטעם וניל. אני בכלל – מאד אוהבת את האוכל של המשפחה שלי – הוא יותר טעים משלי.

אבל אז התחלתי לראות כל מיני צבעים וצורות… ירדתי מהשולחן (בזהירות) ורבצתי לי בחדר של נדב. כל החדר הסתובב מולי ונהיה לי חם. התחלתי לשמוע רעשים וקולות ולא יכולתי לקום בכלל.
אמא עלתה ולא יכולתי לחכות לה ליד המדרגות – עד כדי כך הרגשתי רע. זאת היתה "סטלה" אמיתית. אמא מאד נבהלה וישר התקשרה לאבא ולד"ר שרון – הוטרינרית שלי.
אבא ישר עזב את העבודה והגיע הביתה. ד"ר שרון המליצה לנו לנסוע לבית החולים האזורי, שנמצא בבית ברל, ונקרא 'חוות דעת'. היא גם התקשרה לשם והודיעה שאנחנו בדרך עם מקרה דחוף.

נסענו לבית ברל ואבא עבר על כמה חוקי תנועה בדרך (בעיקר מהירות).
הגענו לחוות דעת ונכנסנו ישר למרפאת החירום. ד"ר זאב קיבל אותנו בחיוך, טוב – את אמא ואבא, אני הייתי מסטולה מדי בשביל לראות אותו בבירור – סתם גוש של חלוק לבן וזקן כהה על הפנים… בכל מקרה – הוא היה מאד נחמד וישר מדד לי דופק והודיע שיש לי הפרעות קצב. הוא גם מדד לי חום ואמר שיש לי 39 – שזה קצת גבוה בשביל כלב (אני כלבה – לא כלב – שיסתכל בין הרגליים).
בינתיים כמעט ונפלתי מהשולחן כי הוא היה חלק מאד.
אמא ואבא עזבו אותי שם – אבל זה לא עניין אותי בכלל – אני עוד הייתי עם הצבעים והצורות שהסתובבו סביבי… גם שחור התחיל להשתלט לי על שדה הראיה – וזה היה פחות נחמד.
ד"ר זאב גילח לי חלק מהרגל והחדיר לי עירוי נוזלים לוריד. לא היה לי כח להתנגד אפילו. הוא גם נתן לי תרופה שקוראים לה ואליום, שסידרה לי את קצב הלב והגרמה לי להיות יותר נינוחה. השחור כבר ממש השתלט לי על שדה הראיה ונכנסתי לתנומה. גם הרעידות בראש כבר הפסיק ואני הנחתי אותו על שולחן הטיפולים. הרגשתי הרבה יותר רגועה ושלווה.
פתאום דחפו לי לפה חתיכה של משהו שחור ולא טעים – נכון שאני אוכל כמעט הכל – אבל אני מאד בררנית במה אני לא אוכלת – יש להם מזל שלא היה לי כח להתנגד. מתברר שזו היתה חתיכת פחם – כדי לספוח את התרופה מהבטן וממחזור הדם שלי.

אמא ואבא התקשרו בערב אבל אני הייתי עייפה מדי בשביל לענות להם – אז ד"ר זאב אמר שעדיף שאני אשאר ללילה. אמא ואבא שלחו לי חיבוק ונשיקות ואני הלכתי לישון.

ביום שלמחרת הרגשתי כאילו דופקים לי בראש עם פטישים… ד"ר זאב נתן לי עוד מנה של נוזלים והתקשר לד"ר שרון לעדכן אותה.
בסביבות השעה 10 בבוקר כבר הייתי חיונית, אכלתי את האוכל הטעים שנתנו לי שם וגם היתה לי יציאה תקינה. רק חיכיתי שאמא ואבא יבואו לאסוף אותי ונחזור הביתה. רציתי להיות במקום מוכר ולנוח.
בצהריים אמא ואבא באו ואני נורא שמחתי לקראתם – קפצתי וליקקתי אותם בלי הפסקה, אבל הדרך מהמרפאה לאוטו היתה ארוכה לי וכבר לא היה לי כח לקפוץ על אמא באוטו, אז אבא עזר לי.

עכשיו אני בבית. אני נחה המון, מחזירה לעצמי את הכוחות כדי שאוכל לקפוץ שוב ולשמוח. הפנים שלי מלאים בפחם שנתנו לי וכבר קבעו לי תור אצל ורדית הספרית לטיפוח קומפלט.

בתמונה אני עדיין מנסה להתאושש על הסמיכה שלי וביד שמאל – החבישה מהעירוי.

לסיכום – זאת הייתה חווייה. חווייה שלילית אמנם, אבל סוג של חווייה. אני עדיין בבית בהתאוששות, אבא ושקד מוציאים אותי מדי פעם לסיבוב קצר בשכונה – כלום לא השתנה – עדיין אותם כלבים מעצבים שנובחים עלי כשאני עוברת ועדיין אותם מקומות לעשות בהם פיפי. הקקי שלי קצת נוזלי וצבוע בשחור בגלל הפחם – שיעבור כבר, הוא מלכלך לי את הפרווה…
ולכם, כלבלבים חמודים שלי, אני ממליצה לא לעשות סמים ולא לקחת טריפים למיניהם. זה לא בריא ויכול גם להרוג. מתברר שהתרופה שלקחתי כמעט והרגה אותי. תחשבו איך הייתם חיים בלי סוכי השיצואית…

איפה הכל השתבש

זו לא תהיה "סתם" עוד ביקורת קריאה.
קיבלתי לסקירה את הספר "איפה הכל השתבש" של אלעד רואימי – אוסף של סיפורים קצרים.
כהרגלי, הנחתי את הספר על יד המיטה, ובאחד הערבים בהם עליתי על יצועי מעט מוקדם מן הרגיל, לקחתי אותו והתחלתי לקרוא.
הצלחתי לקרוא אולי 4 סיפורים מתוך הקובץ, עד "שנשברתי" – הייתי מסכם אותם ב- "סקס, סמים, אלכוהול ואי שפיות"… זה בעצם המכנה המשותף של כל הסיפורים הקצרים בספר.
לקחו לי מספר ימים, בהם ראיתי את הסרט "The Traveler" עם ואל קילמר, שהצליח להכניס אותי ל- Mode, או לסוג של הלך מחשבתי שאצליח לסיים לקרוא את הספר.
זה לא ספר שקוראים על רגל אחת, כלאחר יד. זה ספר שצריך להיות במצב תודעתי אחר (אולי זה גם מה שהיה לאלעד בזמן שהוא כתב את הסיפורים… מי יודע).
אבל הצלחתי לסיים לקרוא ואפילו די נהניתי.
הצלחתי להיכנס לראש של הדמויות הראשיות ולקרוא בין השורות ולהבין את הניואנסים הקטנים שנרמזים במשפטים הלכאורה רגילים או סתמיים.
*
איך אני מגדיר את הספר ? זה לא ספר רגיל. זה ספר מיוחד, והייתי ממליץ לקרוא אותו אחרי שתי ביורות או כוסית וויסקי (חס וחלילה שאני אדבר על חומרים אסורים בחוק, אבל אם יש לכם אישור לקנאביס רפואי, זה בדיוק הזמן להשתמש בו).

"זה הרגע. שלוש. בקבוק וויסקי שלישי, גרם שלישי של קוקאין ושלושה אנשים. אני כמו צופה מהצד בהתרחשויות, נותן הוראות בימוי, לי ולהן, מכוון בדיוק למה שאני רוצה, לתנוחות שאני רוצה, לטעמים שאני רוצה, ולתחושות שאני רוצה".
בספרו "איפה הכל השתבש" מתאר אלעד רואימי עולם אפל ודקדנטי, עירוני מאד. הסיפורים של רואימי הם על ברים חשוכים בלילות שחורים, בהם מככבות שלל דמויות גרוטסקיות וחשוכות מרפא נפשי. בה בעת, לצדן ודרכן, מתקיים גיבור סמוי וגלוי, שמבטו על החיים ועל היעדר משמעותם מסופר בשפה לקונית וישירה ובהומור עצמי מר. נקודת האור היחידה בחייו היא אותה דמות נשית – ספיר, דנה, יסמין, או המלאכית בכחול – שאינה אלא פנטזיה, או כמיהה גדולה: "אני כותב עליה, מנסה לצייר אותה, מנסה להרכיב דמות מלאה שלה, פעם נזכר בשיער שחור ופעם בגזרה דקה, בנקודת חן על החזה, ופעם אחרת בצוואר ארוך. רסיסי זיכרון רגשי".
על פי עולמו של הגיבור המאגד את שבעה-עשר סיפורי הקובץ, המוצא הוא אחד, משום שהחיים עצמם כאוטיים ובלתי ניתנים להבנה: "יש פעמים בהן היקום מסתדר לך בצורה כזו שלמשך לילה אחד הכל מתיישר ואתה חווה את מה שניתן לתאר כנגיעה אלוהית. רק שילוב של מספר במשוואת החיים יכול לגרום לזה. לי זה קרה עם המספר שלוש"….