בגידה


היום אני רוצה לספר על חבר שלי – נקרא לו יוסי. יוסי בן 30, נשוי בסוג של אושר 5 שנים ויש לו ילד בן 3.

כמו כולנו (או רובינו, בכל אופן) גם ליוסי יש עבודה, דירה צנועה בפרוורים וחיים נוחים ורגועים לכל הדעות.

אבל – אם נסתכל מתחת לפני השטח, נגלה שהחיים לא כל כך ורודים כמו שהם מצטיירים "על הנייר"… עוד נגיע לזה בהמשך.

לפני כשנה נכנס יוסי לניתוח להסרת התוספתן (אפנדיציט) – ניתוח פשוט שמבוצע מדי יום ברחבי העולם, יומיים בבית חולים וסיימנו.

הניתוח של יוסי קצת הסתבך, מתברר שהתוספתן התפוצץ בפנים וגרם לזיהום – לא משהו נורא שצריך לפחד ממנו, אם תופסים את זה בזמן ואכן תפסו את זה בזמן, רק שבמקום יומיים, הוא נאלץ להישאר שבוע בבית חולים ידוע במרכז הארץ.

יוסי איש בריא וכבר אחרי יום כבר התהלך במסדרונות בית החולים.

במהלך טיוליו בבית החולים, פגש יוסי באפרת – ילדונת נחמדה בת 22, שמאושפזת גם היא באותה מחלקה שהוא נמצא בה. הם התחילו ב-"שלום שלום" ועד מהרה מצאו את עצמם יושבים בקפיטריה של בית החולים עם כוס קפה ביד שקועים בשיחה עד לזמן ביקור הרופאים וכיבוי האורות.

הם החליפו טלפונים ומצאו את עצמם משוחחים אל תוך הלילה (בשקט כדי לא להפריע לחולים האחרים שישנים בחדר).

הדיבורים הפכו למעשים, והפלירטוטים (משני הצדדים) הגיעו לכלל מעשה כשיום לפני שחרורו של יוסי הם התנשקו בעת שצפו בנוף הנשקף אליהם מהחלון בקומה האחרונה ממרומי מגדל האשפוז.

יוסי חזר הביתה לאשתו ולבנו, אולם אפרת לא הצליחה לצאת ממחשבתו. יחסיו עם אשתו נעשו מתוחים יותר ויותר והוא מצא את עצמו יוצא בערב "לנקות את הראש" אבל בעצם הוא נפגש עם אפרת – כל פעם במקום אחר.

אישתו של יוסי אכן חשה שמשהו קורה אולם ניסתה לשמור על "שלום בית" ונתנה לו לצאת בשקט.

ואז יום אחד הודיע לה יוסי כי הוא עוזב את הבית. הוא מצא את אהבת חייו, את נפשו התאומה, והוא החליט לצאת ולעזוב אליה.

אישתו של יוסי היתה המומה. מהיכן זה בא לה ? מה היא עשתה לא בסדר ? מה קרה לבעל האוהב שאיתו התחתנה ? לאבא של בנם המשותף ? הרבה לא היה לה מה לעשות. היא גייסה את כל משפחתו של יוסי שידברו על ליבו, חברים משותפים ומי לא – כל מי שלדעתה יכל לסייע – גויס להחזרתו של יוסי הביתה.

אולם יוסי, מסונוור מאהבתו החדשה, הצעירה והמושכת, עבר לגור עם אפרת. הם יצאו ובילו יחדיו עד השעות הקטנות של הלילה, חיו חיי הוללות שנדמה היה לו כי כבר שכח מהחיים האלה שהיו לו לפני שנים.

אם נדמה לכם שבזה תם הסיפור, יש לכם טעות גדולה !

אישתו של יוסי החליטה שהיא לא תפסיד במאבק הזה ללא קרב, והיא נלחמה בשיניים על מנת להשיב את יוסי אליה.

היא בישלה ארוחות ערב גדולות וביקשה מיוסי שיחזור רק כדי "להשכיב את הילד". ההשכבות הללו נמשכו זמן רב ובגיעו עד למיטתם (שעד לפני זמן קצר היתה משותפת) – הם התנסו בסקס פרוע וחסר מעצורים, דבר שלא קרה מעולם בכל חייהם המשותפים.

יוסי הרגיש שהוא "בוגד בחברה שלו עם אישתו"…

אישתו גם אמרה לו שהיא לא תוותר עליו כל כך מהר ! היא אוהבת אותו ולא רוצה לפרק את המשפחה.

יוסי חזר לביתם המשותף שלו ושל אפרת כשראשו טרוד.

אפרת, שהבחינה בהתנהגותו, ניסתה לברר את אשר על ליבו, אולם הוא פטר אותה בכך שהוא עייף וצריך לקום מוקדם לעבודה מחר.

לאחר חודשיים של בגידות באישתו עם החברה שלו ובגידות בחברה שלו עם אישתו, החליט יוסי שהוא רוצה לחזור הביתה, למקום שהוא בנה, לאשה שאיתה התחתן ואותה הבטיח לאהוב, לבן הקטן שלו, שעוד מעט ימלאו לו 4 שנים וכבר שואל "איפה אבא?"

אפרת קיבלה את הבשורה בבכי, אבל גם היא הרגישה, בחושיה הנשיים המתפתחים, "לאן הרוח נושבת" והבינה מזה זמן מה שיוסי מתגעגע הביתה.

אישתו של יוסי קיבלה אותו בזרועות פתוחות אבל תינתה את חזרתו בטיפול זוגי.

יוסי הסכים, ונראה היה שהכל שב על מקומו בשלום. את הטיפול הזוגי הם נטשו אחרי 3-4 מפגשים.

אבל עד מהרה הלביאה הפראית שפיתתה אותו כל כך לחזור הביתה חזרה להיות אותה אישה אפורה, יחסי המין הסוערים שקיימו חזרו להיות אותה תנוחה מסיונרית של אחת לחודש – חודשיים, והשד נעור שנית והוא לוחש על אוזנו של יוסי יום וליל כמה הוא מפסיד שהוא לא מחפש לו "אפרת" אחרת…

נכון להיום יוסי עדיין חי בבית, למרות שאולי 'חי' זאת מילה לא מתאימה – הוא יוצא בבוקר לעבודה אחרי שהכין את הילד לגן, חוזר בערב, לפעמים מצליח להשכיב את הילד לישון, נגרר לאיזה ויכוח מטופש ונרדם מול הטלויזיה.

לזכותו יאמר שהוא לא יוצא עם נשים אחרות, מנסה להיות אבא טוב לבנו, לא מרים יד, לא מנבל את פיו… הוא פשוט משתמש בבית כמקום לאחסון חפצים ולהניח את הראש…

איזה "חיים"…

הפרד ומשול


אז אחרי שנה ושמונה חודשים (כמעט), שהילדים ישנו ביחד, ולאחר בקשות מרובות משקד, בתי הבכורה, שמלאו לה 5 שנים לפני שבוע וחצי. החלטנו בצעד נועז להפריד בין הילדים.

הסתובבנו בין הנגריות וראינו אינספור חדרי ילדים ונוער. כי הרי אם קונים אז שיהיה משהו לכמה שנים טובות. ואם קונים חדר לילד אז צריך גם שולחן לגדולה – ואם כבר שולחן אז שיתאים כבר לכיתה א' לפחות.

המחירים היו פחות או יותר זהים בכל המקומות – חדר שינה בסביבות ה- 5,000 ש"ח (פלוס מינוס 1,000 ש"ח תלוי עד כמה עץ מלא רצינו) ושולחנות יש מכאן ועד ירושלים דגמים וצורות.

בצר לנו, שמנו פעמינו לסניף איקאה הקרוב למקום מגורינו (סניף נתניה) – אולי שם נמצא איזה רעיון. אני הייתי נגד, כמובן, אחרי שהם החרימו את האניות שלנו – למה שאני אקנה מהם… אבל אשתי התעקשה… אז נכנסנו לאיקאה כשאני סקפטי שנמצא שם משהו איכותי מספיק וטוב מספיק שנקנה.

להפתעתי (או להפתעתנו)  מצאנו שם מיטה שאפשר להרכיב אותה בגובה 1.20 מ' ומתחת אפשר או לשים מזרון, או להפוך אותה לפינת "זולה". גם אני וגם אשתי שתחייה נדלקנו על המיטה ובאותו הרגע קנינו אותה וגם שני שולחנות כתיבה (זה היה היום האחרון של האיקאה סייל) .

סך הכול יצאנו בנזק של כרבע ממה שהיינו יוצאים אם היינו קונים חדר ילדים קומפלט באחת מהנגריות או החנויות "המתמחות".

היום הפרדנו בין הילדים בפעם הראשונה, עשינו "רמונט" בחדרים – שינינו את הסדר בחדר של שקד, הבת הגדולה, והעברנו את מיטת התינוק של נדב הקטן לחדר החדש שלו. הוא הסתכל עלי במהלך פירוק והכבת המיטה שלו במבט שואל ולא ממש הבין מה ולמה אני לוקח לו את המיטה.

כרגע הוא שוכב במיטה ומנסה להירדם בחדר החדש, עם הקולות והצבעים החדשים, עם המראות השונים ממה שהוא רגיל.

שקד כבר ישנה מזמן – הילדה הזאת – רק שמה את הראש כבר נרדמת 🙂

נדב זה סיפור אחר – הוא נלחם עם השינה – אנחנו רואים אותו מחזיק בכח את העיניים שלו פקוחות וממש מתאמץ לא ללכת לישון (אם הא היה יכול הוא היה דוחף גפרורים כדי לא לעצום את העיניים).

אז עד כמה זה היה נכון להפריד ביניהם ? אני חושב שכן היה נכון (אחרת לא הייתי עושה את זה).

למרות שיש אסכולה שלמה שטוענת שילדים צריכים להיות ביחד כמה שיותר.

עד עכשיו הם היו ביחד והיה להם חדר משחקים משותף (ומבולגן רוב הזמן). החל מהיום לכל אחד יש את החדר שלו, את הפינה שלו ואת המשחקים שהם רק שלו.

ככל שאני חושב על זה יותר, אני משתכנע שעשינו את הבחירה הנכונה כשהפרדנו ביניהם.

איך אומרים בעברית ? שלוש קילו או שלושה קילו ?


הייתי רוצה לשתף אותכם במקרה שקרה לי היום.

אשתי שתחיה שלחה אותי לקניות (כן, גם אני יוצא לפעמים לקנות בסופר).

ואני לא מדבר על הסופר השכונתי לקנות שקית חלב, אני מדבר על למלא עגלה של 500 ש"ח לפחות…

נסעתי לסופר "חינם פלוס" בתנובות, כשאני שמח וטוב לבב ומפזם לי להנאתי שיר עם רומני ידוע…

בעוד אני ממלא את העגלה, תפס עת עיני שלט בקצבייה : "בקנייה מעל 200 ש"ח כרעיים במחיר X, מוגבל עד 3 ק"ג". כמובן, שכולי נפעם ונרגש, כיוון שהרי בטוח שאני עובר את 200 השקלים בקנייה הזו (ואולי אפילו מכפיל), כמובן שביקשתי מהקצב התורן שיכין לי שקית עם 3 ק"ג כרעיים.

בעוד אני ממשיך לשוטט לי עם העגלה בסופר, נהנה מהמבצעים, אני שם לב שעברתי גם את ה-400 ש"ח בקנייה.

בלב מאושר אני בטוח (הרי השלט לא מגביל אותי) שאני יכול לקנות עוד 3 ק"ג של כרעיים עוף.

הגעתי לקופה והתחלתי להניח את המוצרים על הדלפק.

הסכום על הצג הדיגיטלי הראה כ-530 ש"ח סך הקנייה. ביקשתי מהקופאית להמתין בעוד אני הולך ומביא עוד 3 ק"ג של כרעיים.

הקופאית הודיעה לי שהכרעיים מוגבלים לקנייה אחת בלבד. "אין בעיה" הודעתי לה בעליצות "אני אפצל את הקנייה לשני חשבונות נפרדים".

הקופאית קמה ממקומה ונגשה לקופה הראשית. שם היא שוחחה עם מישהי, אותה מישהי חייגה בטלפון, שוחחה קצרות ולאחר מכן קראה לי. "אתה מוכן לדבר בטלפון?" היא שאלה אותי "מי זה" שאלתי "זה מנהל הסניף" היא ענתה.

"שלום לך" פתחתי, והוא בתגובה התחיל לצעוק עלי שאני לא יכול לעשות מה שאני רוצה פה. "הקנייה מוגבלת ל-3 ק"ג כרעיים ללקוח אחד", ואני לתומי שאלתי אותו "איפה זה כתוב?" כנראה שהשאלה הזאת הרגיזה אותו עוד יותר כיוון שטון הדיבור שלו עלה עוד יותר והוא הודיע לי שהוא לא ימכור לי בכלל.

כששאלתי אותו למה הוא צועק עלי, ואני הרי לא הרמתי את קולי אפילו פעם אחת, הוא השיב שהוא נמצא בחוץ.

לא ממש הבנתי את התשובה אבל המשכתי להקשיב לצעקות עד שבשלב מסויים נמאס לי מהצעקות של אותו אחד שמכנה את עצמו "מנהל הסניף" וטוען "שיש לו בעל בית וזו המדיניות של הסניף" ואני בסך הכל ביקשתי לדעת איפה כתוב שהקנייה מוגבלת ללקוח אחד.

בשלב זה די נמאס לי שצועקים עלי, אמרתי לאותו מר בחור "שיהיה לך יום טוב" וניתקתי את הטלפון.

השארתי את העגלה ליד הקופה ויצאתי מהחנות.

האמת, היו להם מבצעים טובים. אם רק היה מסביר לי בשקט, הייתי משתכנע.

לא תמיד צעקות פותרות את העניינים. לפעמים דיבור שקט עוזר הרבה יותר.

מה דעתכם ?