מאז שזוגתי שתחייה והבת הגדולה שלי הפסיקו לאכול בשר, יותר נכון – זוגתי הפסיקה לאכול בשר והגדולה שלי אוכלת רק ב special occasions – אנחנו כל הזמן מחפשים תחליפים, וטופו הוא אחד המרכיבים העיקריים למנת חלבון, לאלה מאיתנו שהחליטו לוותר על מנת הבשר שלהם.
גם התאומים, בני השלוש מתקשים באכילה של כל דבר, היות והם אלרגיים לביצים, ואנחנו כל הזמן מחפיש להם תחליפים. אז איך מתחילים? יופי – אני שמח ששאלתם.
פטריות היו מאז ומתמיד חולשה שלי – אני זוכר את היום בו הכנתי (אז היא עוד היתה רק חברה שלי בהגדרה) פטריות פורטבלו במילוי בשר ומוקרמות, וכך זכיתי גם לארוחה טובה וגם בליבה של זאת שנמצאת עזר כנגדי ב- 18 השנים האחרונות, ובשאיפה לעוד שנים ארוכות, טובות ויפות יחד.
עברנו על ספרי בישול וחיפשנו באינטרנט, ומצאנו את את פשטידת הפטריות המופלאה הזאת:
נתחיל בהזהבת בצל גדול חתוך דק במחבת, נוסיף 2-3 שיני שום כתושות, את פטריות השמפניון הגדולות שחתכנו לרצועות גסות נזרוק גם לטיגון (בערך 3 סלסילות) ונמשיך תוך כדי ערבוב במשך מספר דקות (בערך 5 דקות), תוך שאנו מוסיפים מעט אגוז מוסקט, רבע כפית טימין ורבע כפית אורגנו (עדיף טרי). מעט מלח ופלפל שחור – לפי הטעם.
אחרי שטיגנו את המרכיבים, טוחנים בבלנדר (אפשר גם במוט) – 300 גרם טופו נקי, 6 כפות של קמח עדשים, מוסיפים כוס אחת של חלב סויה ושליש כוס שמן זית. ממשיכים לטחון עד שמקבלים עיסה חלקה.
בקערה מערבבים את הפטריות המטוגנות שלנו ואת עיסת הטופו שטחנו ומעבירים לתבנית.
לתנור שחומם מראש ל- 200 מעלות מכניסים את התבנית – לא לשכוח לרפד אותה בנייר אפייה למניעת הידבקות – למשך של 35 דקות.
הילדים עפו על הפשטידה, שבמקור היא הגיעה מספר בישול טבעוני, ואנחנו הוספנו לה טוויץ' קטן.
חזרנו כל המשפחה מאילת, עייפים ורצוצים. שבוע שלם ששעות השינה של הקטנים השתבשו לגמרי – הלכו לישון מאד מאוחר, שעת השינה שלהם בצהריים הפכה לשעת שינה אחר הצהריים והלילה הצעיר נכנס לשעותיו הקטנות – עד שהם נרדמו – שניהם באותה מיטה (ספה נפתחת – סמנטיקה). ההגעה למלון התחילה בנימה עוקצנית, כאשר ביקשו מאיתנו עוד 5,000 ש"ח תשלום עבור שקד ונדב (שני מבוגרים), אבל אנחנו שילמנו כבר 3,000 ש"ח לחברת הנסיעות… אז משהו פה לא הסתדר. בסופו של עניין, ואחרי ששעברנו שני נציגים ושיחה עם המוקד של חברת הנסיעות, הובטח לנו שאת 3,000 השקלים נקבל חזרה ואנחנו צריכים לשלם למלון על שני הילדים (הבוגרים) שלנו.
אחרי התחלה קצת צורמת, התמקמנו בחדרים (עם דלת מקשרת) וירדנו לארוחת צהריים של יום ראשון. הודעתי כבר שבוע מראש שיש לי שני ילדים (פעוטים) עם אלרגיה מסכנת חיים לביצים (שכחתי את זוגתי והגדולה – שלא אוכלות בשר – אופס), ההודעה נשארה במחשב ואף אחד לא הודיע לשף ולחדר האוכל. יצא אלינו השף, שאני רוצה מפה להחמיא לו – הוא עשה מעל ומעבר לילדים ולאישתי – בישל להם מנות במיוחד, דאג שמשטח העבודה שלו יהיה כמה שהיותר סטרילי, עבר איתנו על כל הבופה ואמר מה אפשר ומה אי אפשר – ובככל, דאג לנו בצורה יוצאת מן הכלל. 10 מתוך 10 למטבח ולצוות המטבח (אם היה 11 – גם אותו הייתי נותן).
ליד הבריכה
ואם באוכל ובחדר האוכל עסקינן, לא היתה ארוחה אחת שהקטים לא ביקשו ללכת לשירותים – שניהם ובנפרד – אבא פיפי אבא קקי. זה סחט אותי. באמצע הביס התאום הראשון צריך לשירותים – אז לוקחים אותו, כשחוזרים עם הראשון, השני פתאום נזכר. חזרתי עם השני, הראשון פתאום צריך שוב. כל ארוחה זה קרה. לא היתה ארוחה אחת שהתחלתי וסיימתי בלי לבקר בחדר השירותים.
ואחרי שהחמאתי כך לשף ולצוות המטבח, אני רוצה לציין את השירותים הכלליים בלובי – את הריח של מטהר האוויר מריחים כבר בפתח גרם המדרגות (17 – ספרתי) וגם אור וגם מתן אמרו שיש כאן ריח לא נעים. בבוקר היה עוד סביר לגשת לשם, אולם ככל שנקפו השעות השירותים הכלליים היו פחות ופחות אטרקטיביים ואנחנו ניגשנו חזרה לשירותים בחדר. אז השירותים הכלליים מקבלים אצלי 5 מתוך 10 – יש גם שירותים נגישים (יש שלט שאומר "שירותים נגישים" ליד הקבלה) אותם לא בדקנו. ביום האחרון שלנו, גילינו שיש גם שירותים ליד הבריכה – אין שילוט מספק ומכוון.
בריכה – הבריכה קטנה בגודל, עם מציל ובר חופשי (ציינתי כבר שזה מלון "הכל כלול"?) והילדים שלי חושבים היום שמים זה "ברד" – הם שתו שם כמויות של ברד (אם אפשר לקרוא לזה "לשתות") ואכלו קרטיב קרח בארבעה צבעים. אני שתיתי בירה גולדסטאר מהחבית בכמות שלא היתה מביישת מבשלה קטנה, ובערב – כשירדנו ללובי, קינחתי גם בוודקה אבסולוט "נקייה". לירון והגדולה (עוד מעט 18, אז הרשינו לה) שתו קוקטייל טעים.
טיולים ברגל באילת – לכיוון האייס-מול – הליכה של מספר דקות ואנחנו שם. למקום היחיד שנסענו ברכב (היינו יכולים לקחת אוטובוס) היה המצפה התת ימי – כולם נהנו – הקטנים רצו רק לראות כרישים ואנחנו ירדנו לעומק המצפה וראינו דגים מסוגים שונים, איזה כיף. שאר הטיולים ברגל היו לטיילת (גם הליכה של מספר דקות) – אנחנו לא מפחדים ללכת ברגל – רק מדרגות גומרות לנו את האוויר מהריאות.
ואם כבר יורדים לאילת – לא נזמין ללירון טלפון חדש? (הקודם עושה קולות של גסיסה), אז היא התחדשה במכשיר סמסונג חדש. הזמנו באינטרנט באתר של KSP (יש הרבה סניפים בארץ), הגענו לחנות (מרחק הליכה מהמלון), לקחנו מספר ואחרי מספר דקות קראו לנו לדלפק. תיק תק וזוגתי עם מכשיר חדש ונוצץ. באותה הזדמנות היא התחדשה בזוג אוזניות, מטען ושעון. אולי ככה היא תפיל את הטלפון פחות – יש לה הסטוריה של כיסוח טלפונים סלולרים בממוצע כל שנה וחצי. שקד שלי התחדשה בעכבר חדש וורוד למחשב שלה. ניתן לשלם בנקודות של אמריקן אקספרס – אז כל הנקודות שצברתי ולא השתמשתי בהן אפילו פעם אחת – ירדו בקנייה הזאת. מעבר לכך, ללירון היו לא מעט "גיפט כארד" (Gift Cards), והיא ושקד יצאו לשופינג כשנדב ואני יצאנו לשחק בבבילון פארק באייס מול.
בערב השני חוויתי נפילת סוכר (להזכירכם, אני חזרתי לתזונה מאוזנת ונכונה ואני נמנע מסוכרים ופחמימות). הרגשתי איך הכוחות עוזבים אותי ונאלצתי להתיישב על הכורסה בלובי כדי לא להתמוטט. מזל שלירון היתה שם וקלטה את המצב. היא הביאה לי כמה קינוחים מחדר האוכל, שהחזירו לי את כוחותיי. ביום שלישי כבר נשברתי סופית, והחלטתי שאני יכול לטעום מקינוח פה ושם. לא עדיין הגבלתי את עצמי ולא השתוללתי עם האוכל. אכלתי בעיקר בשר ומעט פחמימות, אבל קינוח – שניים הרשיתי לעצמי "כדי למלא את התאווה של העיניים". ועם כל זה – עדיין הורדתי קילוגרם שלם ממשקלי.
ביום האחרון ביצענו צ'ק אאוט מהמלון, ניגשנו שוב לאייס מול, הסתובבנו כשעתיים והתחלנו להצפין הביתה. מה שלא לקחנו בחשבון זה שהיום יום חמישי וכל הפקקים של המרכז מתנכזים לאותה שעת אחר הצהריים… אם היינו חושבים, היינו יוצאים שעתיים קודם או שעתיים מאוחר יותר, כדי להימנע מהפקקים של המרכז.
כך עברו להם 10 ימים לא קלים, וסיימנו את האתגר של ג'יי לו – ג'ניפר לופז. מה אומר האתגר הזה בעצם ? תתחיל לאכול, אבל רק מה שמותר. ומה מותר, אתם בטח רוצים לדעת, אז אני אספר לכם – מותר ירקות, והרבה. רוב התזונה מתבססת על ירקות טריים ומבושלים. מותר 4 יחידות של שמן (אחת בביצה בבוקר, כף אחת בסלט בצהריים, כף אחת בסלט בערב ועוד יחידה במשך היום). מותר עד 15 אגוזים / בוטנים / שקדים וכד' ביום. מותר בשר רזה – עוף ללא עור וללא שומן, בקר – סינטה או פילה – ללא שומן כמעט. את הביצה (2 ביום) כבר הזכרתי, טופו לסוגיו. בגדול – זה מה שאוכלים. ואוכלים עד ששבעים. וכן, אפשר לשבוע מירקות מבושלים (בדגש על פלפלים ופטריות) עם טופו. לוקחים אולי 2 מנות, אבל שבעים.
אבל משהו היה חסר לי – משהו "לעיס", שאני אוכל לנשנש איתו ממרח טעים… לחם! כל התקופה הזאת של שינוי התזונה והירידה במשקל (6 קילו לא הולכים ברגל), היה חסר לי כל כך הלחם "בחייאת הלחם הזה שאני אוכל…". עוגה, שתהיה גם בלי סוכר, אבל שאוכל לתת בה ביס רעבתני כזה מכל הנשמה… זה מה שבאמת היה חסר לי. אבל גם בתום עשרת ימי "הצום" / האתגר לא יכולתי לחזור לאכול את הדברים האלה – הפחמימות – שאני כל כך אוהב. בואו אני אספר לכם משהו על עצמי – אני בן אדם של "שחור ולבן" כלומר "הכל או לא כלום". אם אני מתחיל "דיאטה" / תזונה, אני הולך איתה עד הסוף. אין אצלי קיצורי דרך ואין לי, גם ברגעי משבר, אין נפילות. אני טוטאלי למשימה. ואין אצלי מעידות קטנות/גדולות… כלומר אם תהיה לי מעידה – אני מפסיק עם התזונה וחוזר לאכול מה שאכלתי, או יותר נכון, בצורה שאכלתי שהביאה אותי למשקל הגבוה (בשבילי) של 82 ק"ג, שירדו לאיזור ה- 74-75 ק"ג והצרת היקף הבטן (לצערי לא מדדתי אז אין לי מידות) אבל ירידה בג/ינס ממידה 44 למידה 40-42 בהחלט עושה לי טוב על הנשמה.
אז מה אכלתי? חלק העליתי באינסטגרם, כמו למשל התבשיל הזה – https://www.instagram.com/p/CNnN9pbH8ZQ/?utm_source=ig_web_copy_link, או התבשיל הזה – https://www.instagram.com/p/CNh1E83HmcA/?utm_source=ig_web_copy_link שהם תבשילים מצויינים, כל אחד בפני עצמו, מבוססים על בישול של ירקות וטופו – טעים ומאד מזין. גם הילדים אוהבים את זה. רעב – לא יצאתי. אה… ואיך אפשר לשכוח את הסלטים – כמויות אדירות של סלטי כרוב, חסה, ירקות – עם מעט מאד שמן, חצי לימון סחוט טרי לתוך התערובת ומעט מאד מלח. ניתן לקנות לקטים של ירקות חתוכים כבר ואפשר לשלב ולגוון. אבל דבר ראשון "על הבוקר" – חצי ליטר של מים חמימים על חצי לימון סחוט בפנים.
אני מאושר. נכון, אני לא אוכל פחמימות (שכמו שאמרתי – הן כל כך אהובות עלי), אבל אחרי האתגר של ג'יי לו אני יכול לחזור ולאכול פירות (לא בהגזמה), להימנע מסוכר מעובד ואני מרגיש הרבה יותר טוב.
תקראו לי 'מפגר חברתי' או 'מוגבל קולינרי' אבל את מסעדת TAYA לא היכרתי (רחוב האופה 1 קדימה), ואחרי שהכרתי פתאום גיליתי שכולם מכירים את המסעדה ואף מהללים ומשבחים אותה… ואיפה אני הייתי כשכל זה קרה ???
אז החלטנו שמשנים תפריט.
הורדנו קמח לבן, חלב פרה וסוכרים על כל תחליפיהם.
אני עדיין קצת חוטא מדי פעם בכוס קפה עם חלב וכריך מלחם "אמיתי" בעבודה… אבל הביתה אנחנו בעיקרון לא מכניסים אותם.
אז מצאנו ספר נפלא שנקרא "בלי ריטלין" ובתוכו מתכון לבצק של פיצה.
ניסינו את המתכון, שיצנו אותו קצת שיתאים אלינו (למרון שהוא מכיל קמצוץ של סוכר – לא צריך להיות פנאטים).
אז הנה המתכון – מתאים גם לטבעונים:
לבצק:
מערבבים חבילת שמרים, כוס וחצי מים וקמצוץ סוכר בקערה, מכסים אותה ונותנים לשמרים "לעבוד". כמה זמן ? בערך שעה, אם המקום לא קר.
אחרי ההתפחה מוסיפים שלוש וחצי כוסות קמח שיפון, שתי כפות שמן זית איכותי ומעט מלח ים אטלנטי.
מלח ים אטלנטי
אני רוצה לעמוד פה על הנקודה של מלח ים אטלנטי – אני בכלל אוהב להשתמש בו –
יותר ממלח שולחן או אפילו ממלח גס – המרקם, הצבע ואפילו המליחות שלו שונים
(הביטו בתמונה) –
ונחזור לבצק: נלוש אותו כעשר דקות עד שאנחנו מקבלים עיסה אחידה ואז ניתן לו לנוח ולתפוח בקערה בערך שעתיים (הכל תלוי בטמפרטורה).
מותחים את הבצק על תבנית עם נייר אפייה (אני נגד שימון תבניות ונייר אפייה גם דורש פחות ניקיון אחר כך) ומומלץ לדקור את הבצק עם מזלג – לא יותר מדי – זו לא מצה זו פיצה.
הרוטב:
רוטב לפיצה
מטגנים במחבת חצי בצל קצוץ דק עד שהוא מזהיב ומוסיפים שתי שיני שום.
מרסקים שלוש עגבניות אדומות (ללא הקליפה) עד שמקבלים מרקם של קונפיטורה ומוסיפים לבצל ולשום על המחבת. מערבבים הכל טוב טוב עד שמקבלים עיסה סמיכה.
נותנים לרוטב להתקרר ומורחים אותו על הבצק המתוח על התבנית.
אנחנו (לא טבעונים) הוספו זיתים וטונה לפיצה – אבל התוספות יכולות לבוא ככל העולה על רוחכם וכיד הדמיון הטובה.
מפזרים גבינה צהובה או כל תחליף שהוא – אנחנו השתמשנו בתחליף גבינה צהובה מקוקוס אבל אפשר להשתמש גם בתחליף גבינה מסויה.
בתנור שחומם מראש ל- 200 מעלות נכניס את התבניות ונאפה את הפיצה שלנו חצי שעה בערך – תלוי בתנור – אתם כבר תראו מתי הפיצה מוכנה.
אפילו נדב, שהוא יותר בררן במה שנכנס לו לפה אכל – ובתאווה.
יום רביעי, בנוהל שנהיה כבר הרגל בשבועות האחרונים, אני מגיע עם נדב להורים שלי לארוחת ערב ולינה. למה ? לא ממש משנה… אבל אנחנו עושים לנו ערב כיף של "גברים" ומשאירים את הבנות לערב כיף משלהן…
לפי Wikipedia : סייטן הוא מזון העשוי מחלבון הגלוטן המצוי בחיטה. הכנתו נעשית על ידי שטיפת בצק העשוי מקמח חיטה עד להמסת העמילן. הסייטן נפוץ בעיקר כתחליף בשר, בשל דמיונו לבשר בטעם ובמרקם, אולם הוא נפוץ פחות ממאכלי הסויה למיניהם (ובעיקר הטופו).
מקורו של הסייטן הוא בסין, שם הומצא על ידי נזיריםבודהיסטים שדתם אוסרת אכילת בשר ונזקקו לתחליף למוצרי הסויה שהיו במחסור. משם התפשטה הכנת הסייטן לשאר מזרח אסיה ובמיוחד ליפן, שם הפך הסייטן לפופולרי יחד עם מוצרים דומים רבים (הידועים בשמם הכללי – פו (Fu)).
הסייטן נפוץ כיום בקרב בודהיסטים וכן בקרב צמחונים וטבעונים רבים. בעולם המערבי (ובישראל) ניתן להשיגו בעיקר בחנויות טבע בצורתו המוכנה, והכנתו העצמאית אינה שכיחה בשל הזמן והמאמץ הנדרשים למכינים שאינם מיומנים.
השימוש בסייטן נפוץ בקהילת העבריים מדימונה אשר עלו מארצות הברית (שם היה מוכר הסייטן בקרב טבעונים כבר בשנות ה-60) ושומרים על אורח חיים טבעוני. במפעלם ביישוב אף מיוצר סייטן ומשווק ברחבי הארץ וניתן למצוא אותו במגוון אופנים, מוכן לאכילה.
"הזמנה ליום פינוק בחברת הקוסמטיקה הבינלאומית desheli בראשון לציון" זאת היתה כותרת המייל שקיבלתי לפני זמן לא רב מאחת מנשות היח"צ שאני בקשר עימן. נשמע מגניב, עד שהמשכתי לקרוא את המייל :
"היי,
הנך מוזמנת לטיפול פנים מקצועי כולל אבחון ממוקד- מתנה , בחברת הקוסמטיקה הבינלאומית Desheli
…
לקראת יום המשפחה הנך מוזמנת להגיע עם אמא/אחות/חברה
Eyal's Blog 