המידענית / טיילור סטיבנס

בגיל 14 היא כבר עזבה את הבית ועברה אימונים אצל סדיסט שאנס אותה…

מחול החרבות

לא. לא מדובר ביצירה הידועה של חאצ'טוריאן (המערכה האחרונה מתוך הבלט 'גאינה')…

90 דקות של אנתרופולוגיה

לא, הפוסט הזה לא ייקח 90 דקות לקרוא אותו – מקסימום לכתוב אותו…

אני רוצה לספר לכם על ניתוח אנתרופולוגי של דקה וחצי שעשיתי אתמול, וכמו שעולה מהכותרת – איך לא ? במגרש כדורגל.
אתמול הגשמתי לנדבי חלום – לראות משחק כדורגל של הקבוצה האהובה עליו… להיכנס לפרטים ? מכבי נתניה (לטוב ולרע) מול קבוצה.. אממ… כדי להיות פוליטיקלי קורקט נגיד רק שזו קבוצה אדומה.. בלי שמות (yeah.. right).

קמ"י ו- ADHD

קמי ? מה פתאום ? מה זה בכלל ולמה אני צריך לשלוח את נדבי שלי לשם ?!

אז קמ"י אלה ראשי תיבות של 'קרב מגן ישראלי'. ולמה צריך לשלוח את נדב לשם ? מכמה סיבות –

קודם כל, זה לא רע להכיר ולדעת אומנות לחימה. בוודאי שלא בארצנו.

מי אשם ?

 

אני הולך לשחוט פה כבשה קדושה. הפוסט הזה לא יהיה קל ואני בטוח שאני אקבל עליו קיתונות של קיטור. אבל אחרי מספר ימים שאני מתחבט עם עצמי, אחרי שבתאריך 25/6 קראתי את הפרסום של בן כספית על סיכום החקירה של גלעד שליט, באמת שהדבר הדיר שינה מעיני.

דוד בן גוריון נאם בכנס סגל פיקוד כללי, הקריה, ב- 2 ביולי 1963 ואמר, בין השאר – "שתדע כל אם עבריה שהפקידה גורל חיי בניה לידי המפקדים הראויים לכך…"

האם המפקדים באמת ראויים ? האם צה"ל, הצבא החזק במזרח התיכון, באמת ראוי ויכול לקחת על עצמו את גורל הנערים ?

האם כל מה שמשפיע על שיבוץ התפקיד הוא כושר גופני ופרופיל רפואי ? האם הערכה נפשית יכולה ליפול 'בין הכיסאות' ולשלוח ילד שלא מתאים, מבחינה נפשית, להיות לוחם, לשרת בחייל קרבי ? האם צה"ל פושט רגל ?

או שמא החייל עבר את המבדקים והצליח לשטות במערכת ? (דבר שלא נראה הגיוני במקרה זה).

ניו יורק בשבועות

 

כשמבטיחים צריך לקיים. זה מה שלימדו אותי מאז שהייתי קטן…

הנשכחים / דייוויד באלאדאצ'י–ביקורת קריאה

*

מה כבר אפשר להגיד על דייוויד באלאדאצ'י שלא נאמר כבר ? סופר מתח מעולה. כתיבה זורמת. סיפור שנקרא בנשימה אחת וכל זה נכון ואני גם בין המסכימים והמהללים.

אבל… ופה זה אבל גדול מאד –

הספר האחרון שקראתי (הנשכחים) עונה על כל מה שכתבתי אבל באותה נשימה מזכיר לי בצורה מעצבנת את ג'ק ריצ'ר של לי צ'יילד (טוב, בתקופה שהוא עוד היה חוקר בצבא) – איש גדל מימדים, בעל מוח חריף, בולט, קצין מוערך, מגיע ממשפחה עם הסטוריה צבאית ותמיד רואה את מה שאחרים לא מצליחים לראות.

מטריד. מאד מטריד אפילו. אם היו משנים את שם הדמות מג'ון פולר לג'ק ריצ'ר, הייתי יכול להיות בטוח שמדובר בסיפור הראשון מבחינה כרונולוגית של לי צ'יילד.

*

הנשכחים / דייוויד באלאדאצ'י

*

אחרי שקטלתי את הסופר, נעבור לסיפור עצמו, שאותו קראתי בשני ערבים בנשימה עצורה כשאני מנסה לנחש מה יהיה הצעד הבא.

אני מאד אוהב את הכתיבה של הסופר, שזה לא הספר הראשון שלו שאני קורא.

*

הסיפור מתחיל בסירת מהגרים בלתי חוקית שאחד מהם מצליח לקפוץ למים ולברוח.

במקביל, החוקר ג'ון פולר מגיע לבית החולים שבו אביו הגנרל (הסובל מדימנציה – שלא להגיד אלצהיימר) שוכב, ומקבל ממנו מכתב שנשלח מדודתו.

כאן מתחילים להתרחש שני סיפורים במקביל, בעיירת הנופש 'פרדייס' שבקליפורניה (לא הכפר שליד זכרון).
כשפולר מגיע לעיירה השלווה, הוא מגלה שדודתו נהרגה במה שנראה כתאונה מצערת. בדיקה מעמיקה שלו מעלה את החשד שמדובר, איך לא, ברצח.

לאט לאט מתחילות להיערם הגופות.

*

איך הכל קשור למיליונר עלום שעמד בפני פשיטת רגל לפני מספר שנים והיום יש לו את הבית הגדול ביותר באיזור (ויש לו חולשה אדירה לנשים) ?

מדוע אישתו של בנו החורג עוקבת אחריו ?

מה הקשר לענק שהצליח לברוח מחוטפי הפליטים ממדינות העולם השלישי ועוסק בגננות ?

איך טרוריסט בעל שם עולמי נכנס לתמונה ?

*

בסוף, ואני לא אקלקל למי שלא קרא, רק שיתוף פעולה ודמות "שהופכת את עורה" מצליחים לשפוך אור על האמת…

למי שלא קרא את לי צ'יילד – מומלץ בחום, ולמי שקרא – לעשות סוויץ' בראש ורק אז לקרוא.

*

הוצאת מודן.

תרגום : נורית לוינסון.

הראש הוא קדוש…

הוא חזר הביתה מהפגישה, כמו כל יום. רק שהיום כנראה שמשהו לא עבד כמו שצריך.

יוסי פתח את הדלת כשהוא בעמידה קרבית ועיניו מבולבלות / כועסות. רינה ידעה מה עומד לקרות. זו לא הפעם הראשונה שיוסי, בעלה, חוזר כך הביתה. היא הכירה את העמידה הזאת ואת המבט הזה.

מאז שנפצע, בתחילת אוגוסט 2006, במלחמת לבנון השניה, הוא לא חזר לעצמו.

*

אלה לא היו הפציעות הפיזיות, אותן כבר כמעט ולא רואים כבר. זו היתה פגיעת הראש ממנה סבל, והיא זו שהטילה צל כבד על חייהם.

היא זוכרת את הערב הזה כאילו היא אתמול – היא ישבה לבד מול הטלוויזיה רואה חדשות, כשלפתע נשמעה דפיקה בדלת. היא הסתכלה על השעון – רבע ל- 12 בלילה… מי זה יכול להיות ? היא תהתה.

"מי זה?" שאלה. "דורון" היתה התשובה. דורון ? מי זה דורון ?

היא פתחה את הדלת וקפאה במקומה. דורון היה המפקד במילואים של יוסי. לידו עמד רוני, חייל נוסף בפלוגת השריון בה שירת בעלה, והיתה אמורה לשוב מחר מלבנון.

"יוסי נפצע"… המלים האלה הדהדו בראשה והיא לא הצליחה לקלוט את המשמעות שלהן…

רגליה כמעט ולא הצליחו לשאת אותה. היא חשה חולשה והרגישה איך הדם אוזל מפניה.

דורון הבחין בכך ומיהר לתפוס אותה.

"הוא ברמב"ם" הוא אמר, "רוני ייקח אותך" לשם.

את הימים שעברו לאחר מכן היא זוכרת כאילו צפתה על עצמה כמו בסרט – יוסי שוכב במיטה, בטיפול נמרץ, גופו חבוש, עיניו עצומות וצפצופים נשמעים מכל המכשירים המחוברים אליו. צינורות פלסטיק יוצאים מגופו והוא נראה ישן ורגוע…

*

*

היא חילקה את זמנה בינו לבין הדס, התינוקת שנולדה רק 3 חודשים לפני האירוע, זה מה שהחזיק אותה שפויה במשך כל הזמן הזה, בעיקר כששכב מחוסר הכרה, מורדם ומונשם.

סיפרו לה שהטנק שלו קיבל פגיעה ישירה. הנהג והתותחן, שהיו בחלק הנמוך של הטנק נהרגו מיד ואילו הטען והוא הועפו אל מחוץ לטנק. הטען נפצע בינוני והוא שוכב בצפת ואילו יוסי, מפקד הטנק, נפגע בצידו הימני ומהנחיתה על הסלעים קיבל מכה בראשו. זו היתה הפגיעה החמורה ביותר מבחינתה. הרופאים – הם רק רצו להציל את חייו, לא משנה מה.

היא ישבה לידו וליטפה אותו, הרופאים גם עודדו אותה לעשות כך – ראו שכל פעם שהיא לידו, הוא נרגע יותר, הדופק נרגע ולחץ הדם משתפר.

*

אחר כך הגיע השיקום… הרופאים לא הפסיקו להגיד שהוא נס רפואי וכל כך התפעלו מההתקדמות הפיזית שלו, עד שנראה ששכחו שהוא סבל גם מפגיעת ראש לא קלה…

יוסי החלים מהפציעות במהירות, אבל לאדם ששמר על עצמו – התאמן כמה פעמים בשבוע במכון כושר, רץ שלוש פעמים בשבוע 10 ק"מ ורכב על אופניים בשבתות בקבוצה מאורגנת, חוסר היכולת לחזור לכל זה דיכא אותו. הוא ישב בבית בוהה בטלוויזיה ונתן לחיים 'לעבור לידו'.

מעבר לפגישות העקרות עם הפסיכולוג והפסיכיאטר, שקיבל ממשרד הביטחון והנסיעות למרכז השיקום בבית החולים, הוא כמעט ולא יצא מהבית. הוא נכנס למרה שחורה וגם לא לקח את הכדורים שקיבל, למעט הכדורים נגד כאבים, שכמותם גברה ככל שעבר הזמן.

הוא התנתק מכל החברים הרבים שהיו לו לפני המלחמה, רק מעט חברים עקשנים המשיכו לשמור איתו על קשר, וגם מספרם פחת כשראו שהוא מסרב להיפגש איתם.

יוסי התבייש בגופו, בפצעיו ומחוסר יכולתו לשחזר את כושרו. גם הראש החכם שהיה לו לפני אוגוסט 2006 נפגע והוא הרגיש את זה. הזיכרון שלו, הראיה המרחבית, הסבלנות – כל אלה נפגעו לו והוא הרגיש מאוכזב מעצמו, או כמו שהוא אמר לא פעם "אני לא אוהב את עצמי"…

*

רינה סגרה בעדינות ובשקט, עד כמה שיכלה, את ארון המטבח – אם הארון היה משמיע רעש קל שבקלים, יוסי היה עלול להתפרץ בצרחות…

"איך היתה הפגישה?" שאלה בהיסוס ובקול עדין, כשהיא יודעת מה תהיה התשובה, "סתם חבורה של כלומניקים שלא מצפים מעצמם לשום דבר יושבים ולא עושים שום דבר מועיל עם עצמם" השיב יוסי בכעס.

הוא לא בדיוק ידע על מי או על מה הוא כועס. לפעמים הוא כעס על עצם העובדה שהוא כועס.

"אולי תמצא משהו לעשות בזמן הפנוי שלך" הציעה רינה, כשהיא יודעת, שוב, שהיא מדברת לקיר אטום. "מה כבר אני יכול לעשות?!" השיב והכעס בקולו מתגבר. "אני כלום ! אני שבר כלי ! תסתכלי עלי !!!" את המילים האחרונות כבר צעק לכיוונה. "אני לא טוב לכלום עכשיו! מה אני אעשה ? אשב ואענה לטלפונים כל היום בתור איזה מזכירה ?! ככה את רואה אותי ?" קולו הפך למאשים, "למה נתת להם להציל אותי ? למה לא אמרת להם שינתקו אותי מהמכשירים ? אלה החיים שאת רוצה בשבילי ? בשבילנו ?" דמעות עלו בעיניו אבל הוא המשיך "והילדים ? את לא רואה שהם מפחדים ממני ?! כן ! עוד לא הרבצתי להם, וגם לא לך ! אבל אני לא יודע כמה זמן אני אוכל להחזיק ככה. אני נקרע מבפנים." הוא הסתובב חצי סיבוב כדי להסתיר את צד ימין הפגוע שלו, "את לא יודעת שאני בוכה בלילה ומרגיש שכל מה שאני רוצה זה למות".

היא ידעה. ועוד איך היא ידעה. היא היתה שוכבת לידו במיטה ומקשיבה לקולות הבכי החנוקים, מפחדת לגעת בו, מפחדת לזוז. היא שמרה עליו עד שנרדם וקולות הבכי התחלפו בקולות השינה.

את הכדורים כבר החליפו לו מספר פעמים, הוא התמכר כבר כמה פעמים למשככי הכאבים ונגמל מהם כל פעם מחדש וכל פעם זה היה כרוך בכאבי גמילה חדשים. אבל זה נתן לו משמעות חדשה. עוד משהו לחיות בשבילו, עוד אתגר שצריך לחיות בשבילו…

*

היום הזה עוד מעט נגמר, בשביל רוב האנשים, אבל בשביל יוסי (וגם בשביל רינה) בלילה מגיעים השדים, מגיעות המחשבות – הן באות וזוחלות כמו נחשים… שקטות וקטלניות… רינה ידעה שעוד לילה היא לא תישן – היא צריכה לשמור עליו, על אהובה. היא אהבה אותו פעם, היום זה נראה כמו נצח – כשהיה בריא וחזק והיא אוהבת אותו גם עכשיו – כשהוא כועס ועצבני רוב הזמן. היא לא תיתן לו ללכת כל כך מהר. היא לא תיתן לו את הפתרון הקל ! בריחה היא לא פתרון מבחינתה !

*

תנו לשד לישון–ג'ון ורדון / ביקורת קריאה

הספר השלישי של ג'ון ורדון בסדרה של הבלש המופלא דייב גרני.

קישור לספר הראשון 'חשוב על מספר'.

קישור לספר השני 'עצמי עיניים חזק'.

דייב גרני, כזכור, יצא לפנסיה ממשטרת ניו-יורק – בלש בעל שיעור סגירת התיקים הגבוה ביותר אי פעם…

OK, הבנו שמדובר כאן בשוטר-על.

*

בספר האחרון הוא נפצע קשה, אבל יצא מזה והתחיל לשקוע במרה שחורה – עד שחברה מהעבר מבקשת ממנו לשמור קצת על הבת שלה…

אם בספר השני ראינו קצת מהאנושיות של דייב, כשדרס בטעות עופר צעיר שקפץ לו לכביש, כאן הוא ממש "מאבד את זה" ומזיל דמעה יותר מפעם אחת. האם הוא סובל מתסמונת פוסט טראומטית ? אין ספק שמשהו אצלו בראיית החיים השתנה, למרות שהוא נאלץ לפענח פשע של רוצח סדרתי שפעל לפני עשר שנים (ואולי יותר ?).

מרגישים את העצבים הרופפים שלו, במיוחד כשהוא מצליח לעצבן כל בעל עמדה וכח שעומד בפניו – אם זה סוכן ה- FBI שהיה אמון על החקירה לפני עשר שנים ואם זאת הקרימינולוגית המבריקה שהמתח המיני ביניהם התחיל עוד בספר הראשון ואם זה חוקר הצתות של כיבוי האש.

*

הספר מרתק ונקרא בנשימה אחת. ג'ון ורדון בהחלט יודע "לדבר: עם הקורא. גם התרגום של הספר (עפרה אביגד) טוב, ולפי דעתי לא מאבד הרבה.

אבל… וזה אבל גדול –

זו כבר הפעם השלישית שבלש בגמלאות (ולא משנה עד כמה הוא מחונן) מצליח במקום שהמשטרה, הבולשת הפדראלית וצוות של פרופיילרים נכשלים.

מתחיל להראות קצת… אהמ.. לא אמיתי…. לעניות דעתי.

אני הייתי מגייס את האיש הזה לצוות סיעור מוחות מבריק ופותר אחוז גדול מהפשעים הנוראיים שקרו… מתחיל לאבד מהאמינות.

בסוף הספר השני גרני נפצע קשה וחצי שנה אחרי הוא חוזר לפעילות מבצעית מלאה, למרות שהוא מעיד על עצמו שהוא הפסיק עם תרגילי הכושר…

*

הוא חוגג יום הולדת 49 – מזל טוב, ובמקרה מגלה עוד רמז שמקרב לפענוח החקירה.

זהות הרוצח נשמרת, בסוד כמובן, עד לסוף הספר, אולם היא בהחלט אחת מהדמויות החשודות שאני דמיינתי לעצמי.

גם כאן הוא נחלץ בעור שיניו (והפעם המצב גרוע עוד יותר מהמצב בסוף הספר השני).

*

הרוצח הסדרתי "הרועה הטוב" קם לתחיה…

מניפיסט בן 20 עמודים מבסס את הנחת היסוד שמדובר בפנאט שמתנגד לאנשים עשירים…

צלף מיומן בנשק מיוחד… (נגלה ? נשר המדבר בקוטר 0.5) עם כישורי קליעה שיכולים להכניס את רוב אנשי שמירת החוק בכיס הקטן.

איש תקשורת שרוצה להרוויח כסף, גם אם זה על גב של ילדה (בת 21) שמחפשת את התזה שלה בתמימות.

איש משטרה שנאלץ לפרוש בבושת פנים לאחר מרדף רווי אלכוהול וסמים וכל מה שנשאר לו בחיים זה לחפש נקמה.

והטופ של הטופ – יש שלוש סיבות עיקריות לרצח – אהבה, כסף וקנאה.

האם יש סיבה רביעית ?

הכל מתערבב ביחד, אבל ג'ון ורדון מצליח לעשות סדר בכל הבלגאן בצורה המיוחדת שלו והכל מובן (חוץ מהזהות של הרוצח).

*

גם הרמז לספר הבא (בלי ספוילרים) מגיע ללא כל קשר לשום דבר רציני – דייב מוצא חץ תקוע באדמה.

אין שום קשר לכלום, אולי לזיכרון ילדות…

*

במובן מסויים מזכיר לי הספר איפה שהוא את "הצלף" של לי צ'יילד… אבל את זה מבינים רק אחרי קריאת 300 – 350 עמודים בערך.

הסחטן–ג'ון גרישם / ביקורת קריאה

תשכחו כל מה שידעתם על ג'ון גרישם !

הספר הזה ייקח אתכם למקומות אחרים, לטיולים ביבשת אמריקה (ביקר צפון ומרכז), הלבנת כספים, פשיטות מטורפות של ה- FBI ושל ה- DEA (הרשות למלחמה בסמים), רצח של שופטים, אנשי ממשל מושחתים וכמויות אדירות של זהב שמחליף ידיים תמורת….

*

נקמה זה בהחלט יצר חזק.

אבל מה קורה כשאתה רוצה לנקום בממשל הפדראלי של ארצות הברית ?

עורך דין שחור, שנכנס לכלא "צווארון לבן" בטעות – ברור שאצל ה- FBI והרשות לניירות ערך אין אף פעם טעויות… אבל לפעמים, כשזורקים בוץ לכל הכיוונים, נפגעים גם אנשים שהם לאו דווקא אשמים…

זאת ההרגשה של של מלקולם בניסטר, שנכנס למתקן כליאה (אמנם באבטחה מינימלית), אבל בכל זאת – 10 שנים זה הרבה זמן.

אשתו עזבה אותו עם בנם לטובת גבר אחר, אביו (שהיה שוטר קשוח) בטוח שהוא אשם, הוא לא ממש בקשר עם שאר משפחתו ונראה שאין לו הרבה תקווה.

עד שנרצח שופט פדראלי.

לחוקרים לא היה קצה חוט, עד שבניסטר זורק להם עצם, שתוציא אותו מהכלא.

האם ה- FBI יסכימו לעסקה ?

איך יתחמק בניסטר ממשפחת פשע שמתחילה לרדוף אחריו ומוצאת אותו גם כשהוא בתכנית להגנת עדים ?

*

ספר שקראתי בנשימה עצורה ולא יכולתי לעזוב אותו עד שסיימתי.

אחד ממותחני המשפטים הטובים ביותר שקראתי ובהחלט אחד מהיותר מוצלחים של ג'ון גרישם.

*

מחיר מומלץ : 98 ש"ח.

הוצאת מודן.