בורח מעצמי


הכותרת מבהילה, אני מודה. אבל כל כך התרגשתי באמצע שנה שעברה, כשכתבתי את "הגעתי ליעד", שאני מסתכל על עצמי עכשיו בעיניים המומות… כבר הספקתי להחזיר לעצמי את כל אותם קילוגרמים אבודים, שהשלתי מעלי בעבודה קשה של אומץ ועמידה מול כל הפיתויים. הכרחתי את עצמי לאכול נכון ועשיתי גם את האתגר של ג'ניפר לופז – שהיה לא קל – אבל עשיתי אותו.
והנה עכשיו, אני כבר מסרב לעלות על המשקל בבוקר. אני יודע טוב מאד מה קרה לי ואני יכול להמציא ולהוציא תירוצים, נכונים יותר ונכונים פחות, מפה ועד להודעה חדשה. הנקודה הסופית היא שעליתי במשקל בצורה דרסטית ומהירה, ושנה של עבודה קשה ירדה לטמיון.

זה לא משנה אם שקלתי 150 ק"ג וירדתי ל 80 קילוגרמים או ששקלתי 100 ק"ג וירדתי ל 70. המספרים פה לא ממש משנים. משנה הדרך, המחשבה, הרצון… ובסופו של דבר – אי היכולת שלי לעמוד מנגד ולהגיד לא לאוכל. אני אוהב לאכול, ואני גם קצת אוהב מתוק – לנשנש בקטנה כזה, אבל בתקופה של 7 חודשים עליתי כמעט את כל מה שירדתי… זה שיא חדש שעוד לא הגעתי אליו. ואני יודע שאני עולה במשקל – אני רואה את זה על החולצות שאני לובש – איך הן הולכות וצרות עלי, עד שאני צריך להוציא מהבוידעם את החולצות הגדולות יותר (אלוהים יודע למה שמרתי אותן שם).

ותמיד יש את התירוצים והפיתויים – היה פסח – מה? לא נאכל איזו מצה עם שוקולד? והיה פורים – מה? לא נאכל אוזן המן כדי לסמל את החג? ואם אוכלים אחת – חייבים לאכול עוד אחת ואולי גם עוד כמה כדי "לסתום את החור בשן" כמו שאני אומר… וארוחות שישי – לא נטעם מכל המטעמים שהכינו? בטח שנטעם – וימי שישי, גם בתקופה ששמרתי, הרשיתי לעצמי לחרוג קצת ולהרגיש "בטן מלאה".

יצא לי השבוע, או שבוע שעבר, לאכול ארוחת "צוערב" אצל ההורים שלי, ושמתי לב שאמא שלי מגישה לי את אותה צלחת שהיא מגישה לאבא שלי (שעובד בעבודה פיזית כל היום), ואני מבקש תוספת. ומה זה תוספת ? עוד 4 פרוסות לחם – תגידו לי אתם – זה נראה לכם תקין? כי כשאני יושב ומנתח את ההתנהגות האכילתית שלי עכשיו, ברור שזה מה שיקרה! ברור שאם בימי שלישי – שאלה "ימי פיצה", אני יורד על מגש, אלה התוצאות שיגיעו! וברור שאם אני יושב בעבודה ליד המטבח, אני כל שניה קופץ לנשנש משהו קטן – וזאת התוצאה.

ואם קראתם את הפוסט מאתמול, אתם בטח יודעים שאני בדרך לאילת. ואם כבר באילת, לא נשתולל באיזו מסעדת בשרים טובה? אז זהו – שלא !!!

אני מחליט, ואתם עדי, שאני חוזר לעצמי. אני לא אהיה אותה אמא מספר הילדים המצויין "משפחת גדליהו", שבמשך שבוע הכריחה את כל בני הבית לעשות ספורט ולאכול בריא, כשבסופו של דבר היא נשברה ובאה לרדת על עוגת השוקולד עם קרם… רק שהיא גילתה שכולם כבר הקדימו אותה ואכלו "בשושו" והשאירו לה פרוסה אחת.

אני מחליט לחזור ולאכול יותר נכון. ספורט אני לא עושה, כואב לי פה, כואב לי שם. אבל לאכול יותר בריא ופחות ג'אנק – זה כן. בפעם הקודמת השלתי מעצמי את הקילוגרמים המיותרים רק בעזרת אכילה נכונה. והפעם אני אעשה את זה שוב. אין יותר התגנבויות למטבח ונשנושים של סוכרים או פחמימות.

לא יודע כמה זמן זה ייקח, לא יודע כמה אני אוכל להתמיד, אבל את ההחלטה הראשונית – המודעת והרציונלית יש לי. נכון שימי שלישי הם עדיין ימים של פחמימות – אבל לא חייבים לרדת על כל המגש – גם חצי מגש מספיק.
ואם יש עוגע במקרר כי לבת שלי היה יום הולדת 17, אז לא חייבים לאכול פרוסת עוגה נוספת.

אז נשימה עמוקה – והנה זה מתחיל. אני אטפס על ההר הגבוה הזה, שראשו מעל העננים, ואגיע אל היעד הנכסף – אל המשקל וההיקפים שהצבתי לעצמי כיעד!

עבודה של גדולים


הי חברים וחברות,
אחרי שנים שלא מצאתי את עצמי, ובאמת שחיפשתי, אני חושב שסוף סוף מצאתי את הכיוון שאליו אני רוצה להגיע. כמובן שזה בתחום המיחשוב -אבל, למרות שעברתי את כל המבחנים, החלטתי שכתיבת קוד הוא לא התחום שאליו אני שואף – גיליתי את זה עוד בלימודי ה QA שעשיתי לפני 4 שנים (למרות שיצאתי מצטיין). חזרתי לתחום שאותו נטשתי בגיל 25, עת למדתי MCSE – Microsoft Certificated System Engineer שם מפוצץ ללימודים לא קלים. חשבתי על הרבה תחומים, כשאחד ועיקרי ביניהם היה למסד תחום פרא-רפואי שכיום הוא פרוץ, וכל זב חוטם שקונה ציוד ב Ebuy או Ali-Express פותח קליניקה בבית.
התייעצתי עם אחי הגדול (My brother from a different mother) ואפילו כבר קבעתי פגישה עם אושייה ממשרד הבריאות ממחלקת בריאות הציבור (ברה"צ) כדי לקדם את הנושא וגם נרשמתי במכללה קרובה למקום מגוריי ללימודי ניהול מערכות בריאות… ואז הגיעה הקורונה וטרפה לנו את כל הקלפים. ואני ישבתי שנתיים בבית, הילדים הגדולים בזום מנסים ללמוד, שבוע קורונה משפחתית ומתישה (מי אמר שזו שפעת עם יחסי ציבור?) זוגתי שתחייה מנהלת מעון של התמ"ת או משרד החינוך (אני כבר לא עוקב) גם כן בעיקר דרך הטלפון, מצאתי קורס – דרך משרד העבודה – של IT – Information Technologies.
אז למדנו בגדול איך בונים מחשב מאפס, איך מחשבים כתובות IP ו- Subnet Mask, איך מדברים בשפה בינארית (0 ו- 1), הקסה-דצימאלית ועוד כל מיני כהנה וכהנה. יצאתי אחרי 3 חודשים בהרגשה שאני שולט בתחום, ואפילו הצלחתי למצוא עבודה (דרך חברת קבלן) בחברת ביג פארמה, בתור איש IT.

ברור שעשיתי שגיאות, ומהר מאד גיליתי עד כמה אני לא יודע כלום. למזלי, חברת הקבלן מחזיקה צוות תמיכה ואני השתמשתי בו לא מעט. המנהל שלי לא היה מרוצה, בלשון המעטה, אבל הוא נתן לי 100 ימים של חסד (3 חודשים), שעמדתי בהם – בקושי. הזיכרון הדפוק שלי היה לי לרועץ שוב ושוב ועשיתי פאדיחות על ימין ועל שמאל.
אני חייב ללמוד לרשום לי ביומן – אני מתנהל כיום עם 3 יומנים – 1 היומן של חשבון google שלי ושל אישתי (משותפים), אחד של העבודה (outlook) ועוד אחד – יומן ידני שאישתי מנהלת ואני נחשף אליו כשהיא משתפת אותי באירועים שהיא כותבת שם.
אם אני אצליח לרכז את כל היומנים האלה ליומן אחד, עם תזכורות של יום לפני וכמה שעות לפני – אני בטוח שלא יקרה מקרה כמו שהיה שבוע שעבר, שפיספסתי פגישת זום. אבל אני עובד על זה.
אני עובד על עצמי חזק מאד כדי שדבר כזה לא יישנה.

באמת אני חושב שהגעתי אל המנוחה והנחלה בתחום העבודה הנוכחי שלי, ואני תמכנן לחזור לשולחן הלימודים, לכיסא התלמיד וללמוד ולהעמיק את הידע שלי בתחום.
לגבי הפרוייקט הפרא-רפואי – גם הוא יגיע. לא נראה לי שמישהו חשב על הנושא, וגם אם כן – אף אחד לא עושה שום דבר בקשר לזה (אתם תסלחו לי שאני לא משתף יותר פרטים, אני רוצה להיות זה שמרים את הפרוייקט לאוויר).

לאחרונה הודיעו לי מחברת האם, שהתפקיד שלי עומד להיסגר (לא להתפנות למישהו אחר – אלא ממש להיסגר), וכל פעם דוחים את רוע הגזירה (מחודש יוני זה עבר לאוגוסט ומשם לדצמבר), וכרגע אני עם "חרב על הצוואר" ותלוי בין שמים לארץ בנוגע לעתידי הלוטה בערפל והבלתי ברור מה ילד יום.

התחלתי לחפש, אודה ולא אבוש, וחזרו אלי. עם כל הפחדים שלי – להישאר ללא עבודה וללא מקצוע, שוב בבית כמו בתקופת הקורונה, חזרו אלי והציעו לי עבודות לא רעות בכלל. אבל התחייבתי להישאר לפחות עד דצמבר בעבודה הנוכחית (אלא אם כן יחליטו שאני לא נחוץ עוד לפני) ואני עומד במילה שלי.

אז תאחלו לי בהצלחה ותודה לכל מי שקרא עד כאן.
אני באמת חושב שלכתוב זה דבר משחרר ואני מקווה לעשות זאת יותר בעתיד.

פסנתר הזמן


כבר הרבה זמן שלא כתבתי בך, יומני היקר… לא… זה לא יומן מסוג כזה, אבל באמת שהרבה זמן כבר לא העליתי פוסט… כמעט חודשיים אם אני מסתכל בסטטיסטיקה של האתר… אז מה יותר נכון להעלות מאשר על ההופעה "פסנתר הזמן" להמשיך לקרוא

עוד שנה עברה… לאן בעצם ?


אתמול העליתי פוסט בפייסבוק על כך שאני כבר בן 11 וחגגתי יום הולדת. חבר טוב שלי, שאני מעריך מאד את שהוא אומר, כתב לי בפוסט אישי שהגיע הזמן שאני אעבור הלאה, שאמשיך, שהזמן עובר ואני צריך לשכוח מהתאונה ותוצאותיה. איך הוא כתב לי- …"מספיק אייל – תשאיר את העבר למקום אליו הוא שייך. חגגת 10 – כיבדת את המתנה שקיבלת. מכאן והלאה החיים צריכים להמשיך. התאונה אינה ראשית הצירים שלך."… להמשיך לקרוא

טוב מראה עיניים / לינווד ברקלי


את לינווד ברקלי פגשתי בספרי הקודמים 'בלי לומר שלום', 'אל תפנה את מבטך' ו- 'ביום שאיבדתי אותה'. מאד אהבתי את הסגנון הקולח שלו והכתיבה הרציפה. גם התרגום עושה חסד עם הספר והסופר ומכניס אותנו ישר לאווירת המתח הרצוייה.
בדיוק במידה.טוב מראה עיניים לינווד ברקלי להמשיך לקרוא

גיבור מזדמן / אבי דומושביצקי – ביקורת קריאה


תום הוא גאון. אבל כמו רוב הגאונים, יש לו בעיה… במקרה של תום הוא סובל מנכות חברתית. כלומר – לא ממש א-סוציאלי, אבל הוא לא מרגיש בנוח בחברת אנשים ומעדיף לעבוד על המחשב – במקום שהוא מרגיש בבית. להמשיך לקרוא

רוצי איילה – קומדיה על פי תהום


יום חמישי בערב, זורקים את הילדים אצל גיסי ושמים פעמינו למרכז סוזן דלל לצפות בהצגה – ולא סתם הצגה – קומדיה על החיים. עם כל הבלגאן שקורה כאן בארץ, רצינו קצת לנקות את הראש ואני חייב לציין, שהצליחו. להמשיך לקרוא

לגעת בפרויד בשתי מערכות


נניח שהיתה לכם מכונת זמן ויכולתם לחזור לעבר… נניח שיכולתם לפגוש את כל מי שאתם רוצים ולשוחח איתו פנים אל פנים באותה שפה…

לאיזו שנה הייתם חוזרים ? עם מי הייתם נפגשים ? ויותר חשוב מזה – על מה הייתם משוחחים ?

להמשיך לקרוא

האיש שאלוהים לא ראה – ישראל חלוץ / ביקורת קריאה


*

קיבלתי את הספר לקריאה ואני חייב לציין שכבר מהשם שלו ומהתמונה על הכריכה, עיקמתי את הפרצוף. מדובר באוסף של חמישה סיפורים קצרים, שהראשון שבהם, עליו נקרא שם הספר, מתאר בדיוק את מה שאני לא רציתי לקרוא – עוד סיפור על השואה… באמת שאין לי כח לקרוא על עוד ילד שהתחבא עם אמא שלו בתוך איזה אסם וכל רגע הגרמנים כמעט וגילו אותם… הסיפורים הידועים… להמשיך לקרוא