חופש מהחופש


חזרנו כל המשפחה מאילת, עייפים ורצוצים. שבוע שלם ששעות השינה של הקטנים השתבשו לגמרי – הלכו לישון מאד מאוחר, שעת השינה שלהם בצהריים הפכה לשעת שינה אחר הצהריים והלילה הצעיר נכנס לשעותיו הקטנות – עד שהם נרדמו – שניהם באותה מיטה (ספה נפתחת – סמנטיקה). ההגעה למלון התחילה בנימה עוקצנית, כאשר ביקשו מאיתנו עוד 5,000 ש"ח תשלום עבור שקד ונדב (שני מבוגרים), אבל אנחנו שילמנו כבר 3,000 ש"ח לחברת הנסיעות… אז משהו פה לא הסתדר. בסופו של עניין, ואחרי ששעברנו שני נציגים ושיחה עם המוקד של חברת הנסיעות, הובטח לנו שאת 3,000 השקלים נקבל חזרה ואנחנו צריכים לשלם למלון על שני הילדים (הבוגרים) שלנו.

אחרי התחלה קצת צורמת, התמקמנו בחדרים (עם דלת מקשרת) וירדנו לארוחת צהריים של יום ראשון.
הודעתי כבר שבוע מראש שיש לי שני ילדים (פעוטים) עם אלרגיה מסכנת חיים לביצים (שכחתי את זוגתי והגדולה – שלא אוכלות בשר – אופס), ההודעה נשארה במחשב ואף אחד לא הודיע לשף ולחדר האוכל. יצא אלינו השף, שאני רוצה מפה להחמיא לו – הוא עשה מעל ומעבר לילדים ולאישתי – בישל להם מנות במיוחד, דאג שמשטח העבודה שלו יהיה כמה שהיותר סטרילי, עבר איתנו על כל הבופה ואמר מה אפשר ומה אי אפשר – ובככל, דאג לנו בצורה יוצאת מן הכלל. 10 מתוך 10 למטבח ולצוות המטבח (אם היה 11 – גם אותו הייתי נותן).

ליד הבריכה

ואם באוכל ובחדר האוכל עסקינן, לא היתה ארוחה אחת שהקטים לא ביקשו ללכת לשירותים – שניהם ובנפרד – אבא פיפי אבא קקי. זה סחט אותי. באמצע הביס התאום הראשון צריך לשירותים – אז לוקחים אותו, כשחוזרים עם הראשון, השני פתאום נזכר. חזרתי עם השני, הראשון פתאום צריך שוב. כל ארוחה זה קרה. לא היתה ארוחה אחת שהתחלתי וסיימתי בלי לבקר בחדר השירותים.


ואחרי שהחמאתי כך לשף ולצוות המטבח, אני רוצה לציין את השירותים הכלליים בלובי – את הריח של מטהר האוויר מריחים כבר בפתח גרם המדרגות (17 – ספרתי) וגם אור וגם מתן אמרו שיש כאן ריח לא נעים. בבוקר היה עוד סביר לגשת לשם, אולם ככל שנקפו השעות השירותים הכלליים היו פחות ופחות אטרקטיביים ואנחנו ניגשנו חזרה לשירותים בחדר. אז השירותים הכלליים מקבלים אצלי 5 מתוך 10 – יש גם שירותים נגישים (יש שלט שאומר "שירותים נגישים" ליד הקבלה) אותם לא בדקנו. ביום האחרון שלנו, גילינו שיש גם שירותים ליד הבריכה – אין שילוט מספק ומכוון.

בריכה – הבריכה קטנה בגודל, עם מציל ובר חופשי (ציינתי כבר שזה מלון "הכל כלול"?) והילדים שלי חושבים היום שמים זה "ברד" – הם שתו שם כמויות של ברד (אם אפשר לקרוא לזה "לשתות") ואכלו קרטיב קרח בארבעה צבעים. אני שתיתי בירה גולדסטאר מהחבית בכמות שלא היתה מביישת מבשלה קטנה, ובערב – כשירדנו ללובי, קינחתי גם בוודקה אבסולוט "נקייה". לירון והגדולה (עוד מעט 18, אז הרשינו לה) שתו קוקטייל טעים.

טיולים ברגל באילת – לכיוון האייס-מול – הליכה של מספר דקות ואנחנו שם. למקום היחיד שנסענו ברכב (היינו יכולים לקחת אוטובוס) היה המצפה התת ימי – כולם נהנו – הקטנים רצו רק לראות כרישים ואנחנו ירדנו לעומק המצפה וראינו דגים מסוגים שונים, איזה כיף. שאר הטיולים ברגל היו לטיילת (גם הליכה של מספר דקות) – אנחנו לא מפחדים ללכת ברגל – רק מדרגות גומרות לנו את האוויר מהריאות.

ואם כבר יורדים לאילת – לא נזמין ללירון טלפון חדש? (הקודם עושה קולות של גסיסה), אז היא התחדשה במכשיר סמסונג חדש. הזמנו באינטרנט באתר של KSP (יש הרבה סניפים בארץ), הגענו לחנות (מרחק הליכה מהמלון), לקחנו מספר ואחרי מספר דקות קראו לנו לדלפק. תיק תק וזוגתי עם מכשיר חדש ונוצץ.
באותה הזדמנות היא התחדשה בזוג אוזניות, מטען ושעון. אולי ככה היא תפיל את הטלפון פחות – יש לה הסטוריה של כיסוח טלפונים סלולרים בממוצע כל שנה וחצי.
שקד שלי התחדשה בעכבר חדש וורוד למחשב שלה.
ניתן לשלם בנקודות של אמריקן אקספרס – אז כל הנקודות שצברתי ולא השתמשתי בהן אפילו פעם אחת – ירדו בקנייה הזאת.
מעבר לכך, ללירון היו לא מעט "גיפט כארד" (Gift Cards), והיא ושקד יצאו לשופינג כשנדב ואני יצאנו לשחק בבבילון פארק באייס מול.

בערב השני חוויתי נפילת סוכר (להזכירכם, אני חזרתי לתזונה מאוזנת ונכונה ואני נמנע מסוכרים ופחמימות).
הרגשתי איך הכוחות עוזבים אותי ונאלצתי להתיישב על הכורסה בלובי כדי לא להתמוטט. מזל שלירון היתה שם וקלטה את המצב. היא הביאה לי כמה קינוחים מחדר האוכל, שהחזירו לי את כוחותיי.
ביום שלישי כבר נשברתי סופית, והחלטתי שאני יכול לטעום מקינוח פה ושם. לא עדיין הגבלתי את עצמי ולא השתוללתי עם האוכל. אכלתי בעיקר בשר ומעט פחמימות, אבל קינוח – שניים הרשיתי לעצמי "כדי למלא את התאווה של העיניים". ועם כל זה – עדיין הורדתי קילוגרם שלם ממשקלי.

ביום האחרון ביצענו צ'ק אאוט מהמלון, ניגשנו שוב לאייס מול, הסתובבנו כשעתיים והתחלנו להצפין הביתה. מה שלא לקחנו בחשבון זה שהיום יום חמישי וכל הפקקים של המרכז מתנכזים לאותה שעת אחר הצהריים… אם היינו חושבים, היינו יוצאים שעתיים קודם או שעתיים מאוחר יותר, כדי להימנע מהפקקים של המרכז.

זוהר רוצה לעוף / תרצה דביר


נתתי את הספר לבתי הגדולה (11), וזאת היתה התזוהר רוצה לעוףרשמותה:

"אבא של זוהר מת וזוהר לא יודעת איך. היא גילתה מדינה (חברה של אימה א.ב.) ומחברתה שאביה נהרג
במלחמה ושקראו לו דרור.
רוצים לדעת איך הוא מת? …
לי יש המון דברים טובים לספר על הספר הזה, כמו למשל: יש בו שמחה, עצב, כעס ועוד המון רגשות.
רוצים לדעת למה ?
קראו את הספר."

ונעבור לקטע האומנותי – קראתי את הספר והוא העלה בי רגשות – כמו ששקד כתבה.

זוהר מתמודדת עם אובדן אביה בגיל צעיר ועם אימה שמנסה לחזור לשגרת חיים נורמלית. חבר אחד זוהר כבר "הצליחה" להבריח מהבית. אין תחליף לאבא, גם אם הוא לא נמצא – מה פתאום שגבר אחר יישן במיטה עם אמא שלה ? רק לה מותר!

שקדי שלי ילדה קטנה עם המון רגשות והמון אמפתיה, ממש נכנסה לדמות ובקטעים מסוימים אף נקוו דמעות בעיניים הכחולות ירוקות השקדיות שלה. אני לא רוצה להרוס לכם את הספר, אבל הסוף הוא טוב (דבר ששימח את שקד מאד).

אז –
זוהר רוצה לעוף
מחברת: תרצה דביר
איורים: נורית צרפתי
הוצאה: גוונים
עמודים: 79
מחיר: 55 ₪

COMPAS להקת הפלמקו הישראלית – KIMIKA


נכון, אני משוחד. נכון, אני מגיע עם משיכה לתחום. אז מה ? אסור לי להתלהב ממופע פלמנקו משובח ולכתוב על זה ?!

את להקת הפלמנקו הישראלית COMPAS יצא לי לראות לפני ארבע שנים במופע המשובח 'דון קישוט', אז הם אירחו את חוזה מורו הספרדי.
הפעם הם מעלים את המופע הספקטקולרי KIMIKA (כימיה) עם האומן האורח אדריאן סנטנה, שמעלה את הרמה של הלהקה בכמה דרגות.

הוא רקד ואני וזוגתי שתחיה היבטנו בו מהופנטים. השליטה שלו בקצב, ברגלים, בתנועות הגוף היתה פשוט לא מהעולם הזה. לא רצינו שהסולו שלו יסתיים…

אבל נחזור למופע – אין ספק שממופע למופע הרמה של הלהקה, בניהולה של מיכל נתן, הולכת ועולה. שני מריאצ'יס (נגני גיטרה) שיושבים באחורי הבמה יחד עם זמר וזמרת (שוקי שוויקי ומרים לוי) השרים בספרדית, בהחלט עושים משהו אחר "מסתם" עוד הופעה עם מוזיקת רקע.
זה נכון שלכל אחד יש את האינטרפנטציה שלו למופע מחול, במיוחד עם שם לא מחייב כמו "כימיה", אבל אני אספר לכם מה אני הבנתי מהמופע:
בכפר קטן בספרד – גבר ואשה (מיכל נתן ואדריאן סנטנה) רוקדים ביחד ולחוד על הבמה כזוג אוהבים שנפרד זה מזו. בינתיים בנות הכפר מפזזות להן עם החתיך התורן ברחבי הכפר. עצובה וגלמודה ממתינה מיכל נתן לאהובה שיחזור, כשרק המוזיקה והשירה מלווים אותה. החתיך התורן עובר מרקדנית לרקדנית (מבחורה לבחורה) ואז… חוזר לו אהוב ליבה של הרקדנית הראשית והם פוצחים במחול שטוף יצרים ואהבה. בכפר – חגיגה – פעם ראשונה שהיא מוכנה לפזז עם שאר הבנות ולחגוג את אירוסיה לאדריאן סנטנה. הוא מבחינתו יוצא להילחם בשדים (או אולי אלה שוורים?) ורוקד את ריקוד החתונה באהבה והתלהבות, שגורמים לקהל לצעוק לעברו "אולה" מדי פעם ולמחוא כפיים לפי הקצב המהיר של המוזיקה.
הוא גרם לקהל להרגיש כחלק מהמופע. מחיאות הכפיים נשמעו בכל חלקי הריקוד והקהל הביט בו בהתלהבות, עת הוא דפק ברגליו ונענע את גופו לצלילי המוזיקה.

בום! המופע הסתיים אחרי שעה וחצי של ריקודים מרהיבים ואנחנו נותרנו עם חסרי נשימה ועם ההרגשה שקיבלנו תמורה מלאה לכרטיס. זה מה שחשוב בעצם, לא ?!

כל כך הצטערתי ששקד שלי (בת 11 שלומדת פלמנקו כבר 5 שנים) לא ראתה את המופע…

להקת הפלמנקו הישראלי COMPAS במופע KIMIKA – מומלץ ובחום אפילו.

אהבה על אש גבוהה


הראשון שחיבר את המילים אני-אוהב-אותך היה גאון. כל המשוררים שבאו אחריו נאלצו לעבוד קשה. כך מתחיל רוני סומק את המסע המרתק אחר ביטויי האהבה העזים ביותר, המופרכים ביותר, הדביקים והמפתיעים: בשירה, במוזיקה ובשפת היום-יום.
משיר השירים ועד גלגל"צ. לצידו על הבמה – נסיך האהבה דניאל סולומון והזוג הצעיר ליאת אליהו וגל שלו, בשירי אהבה גדולים של משוררים עבריים ואחרים.

להמשיך לקרוא

חכי לי ואחזור


 

את חכי לי ואחזור

את חכי לי ואחזור,
את חכי היטב.
את חכי לי גם בקדור
מסגריר הלב.
את חכי לעת כפורים,
את חכי בחום,
את חכי עת אחרים
ישתכחו עד תום.

את חכי, חכי, ולו
לא יבוא מכתב.
את חכי אם גם ילאו
המחכים לשוא.

את חכי לי ואחזור,
וארור הסח
בבטחה גמורה לאמור:
"מת הוא… ונשכח"…

מילים: קונסטנטין סימונוב
תרגום: אברהם שלונסקי

להמשיך לקרוא