עוד שנה עברה… לאן בעצם ?


אתמול העליתי פוסט בפייסבוק על כך שאני כבר בן 11 וחגגתי יום הולדת. חבר טוב שלי, שאני מעריך מאד את שהוא אומר, כתב לי בפוסט אישי שהגיע הזמן שאני אעבור הלאה, שאמשיך, שהזמן עובר ואני צריך לשכוח מהתאונה ותוצאותיה. איך הוא כתב לי- …"מספיק אייל – תשאיר את העבר למקום אליו הוא שייך. חגגת 10 – כיבדת את המתנה שקיבלת. מכאן והלאה החיים צריכים להמשיך. התאונה אינה ראשית הצירים שלך."… להמשיך לקרוא

אל תפנה את מבטך / לינווד ברקלי


תסתכלו על בני/בנות הזוג שלכם – עד כמה באמת אתם מכירים אותם ?
האם יכול להיות שאשתך היא לא מי שהיא אומרת שהיא ? האם יכול להיות שבעלך, אותו את מכירה כבר מספר שנים ואתם חולקים ילד אפילו – הוא לא אותו האיש שאיתו התחתנת ? להמשיך לקרוא

משהו בלי כותרת… אולי התחלה חדשה


באמת שיותר מדי זמן לא כתבתי על משהו רציני. פוסטים של צרכנות זה נחמד… אבל לא מספק את יצר הכתיבה האמיתי שלי… זה שבא מבפנים, מהליבה של ה- 'בפנוכו'…

על מה לכתוב ? יש המון דברים שאפשר לכתוב עליהם – קודם כל אנחנו כבר שלושה שבועות במלחמה בעזה עם לא מעט הרוגים ועוד יותר מזה פצועים, יש את יום ההולדת התשיעי של שקד שמגיע ומתקרב במהירות (שיואו – היא גדלה מהר הילדונת) וצריך לקנות מתנות ולעשות מסיבה (אירוע – היום כבר לא עושים מסיבות, עושים אירועים – ורצוי גם שיהיו מושקעים בכמה אלפי שקלים טובים), יש את נדבי שהחליט להתחיל את גיל ההתבגרות שלו בגיל 5 וחצי ואפשר לספר גם על זה, יש את קובי, שאני כותב את סיפוריו באתר 2Bdaddy – שהתחיל מזיכרון קטן והמשיך דרך תחת הכותרת 'מיומנו של קובי'… בקיצור – לא ממש חסר על מה לכתוב.

אבל מה… כשהתותחים רועמים – המוזות שותקות… ולא ממש בא לי, לא מרגיש לי לכתוב על משהו…
כאילו הראש הלך למקום אחר ושני המקומות האלה, שמהם יוצאות המלים (הלב והראש) תפסו לעצמם איזה חופש גדול כזה והחליטו לעשות לי 'דווקא' (עם אצבע משולשת מול הפנים) ולא רוצים לתת לי לכתוב.
גם האצבעות, שריחפו על המקלדת והקלידו, כמעט לבד, מרגישות לי כבדות כאלה וכל מילה שאני מוציא מהן דורשת השקעה וכח.

אז על מה אני אכתוב ?

להמשיך לקרוא

מי אשם ?


 

אני הולך לשחוט פה כבשה קדושה. הפוסט הזה לא יהיה קל ואני בטוח שאני אקבל עליו קיתונות של קיטור. אבל אחרי מספר ימים שאני מתחבט עם עצמי, אחרי שבתאריך 25/6 קראתי את הפרסום של בן כספית על סיכום החקירה של גלעד שליט, באמת שהדבר הדיר שינה מעיני.

דוד בן גוריון נאם בכנס סגל פיקוד כללי, הקריה, ב- 2 ביולי 1963 ואמר, בין השאר – "שתדע כל אם עבריה שהפקידה גורל חיי בניה לידי המפקדים הראויים לכך…"

האם המפקדים באמת ראויים ? האם צה"ל, הצבא החזק במזרח התיכון, באמת ראוי ויכול לקחת על עצמו את גורל הנערים ?

האם כל מה שמשפיע על שיבוץ התפקיד הוא כושר גופני ופרופיל רפואי ? האם הערכה נפשית יכולה ליפול 'בין הכיסאות' ולשלוח ילד שלא מתאים, מבחינה נפשית, להיות לוחם, לשרת בחייל קרבי ? האם צה"ל פושט רגל ?

או שמא החייל עבר את המבדקים והצליח לשטות במערכת ? (דבר שלא נראה הגיוני במקרה זה).

להמשיך לקרוא

השחף של נינה – MOVE


*

יום חמישי גשום וסוער, שייטתי לי מהבית החם והנעים אל תוך השמיים השחורים בואכה תל אביבה, לרחוב עלום שם, קטן ולא מוכר (לי לפחות) – רח' יוקנעם מספר 3, במקום הזה נמצא, לא פחות ולא יותר, תיאטרון ובית ספר למשחק – תיאטרון מוב (MOVE) .

*

תיאטרון מוב

תיאטרון מוב

*

מאחר והגעתי מוקדם יחסית, התיישבתי לי בבית הקפה הקטן והחם, בעל התקרה הגבוהה, הצמוד לכניסת התיאטרון, ונראה איך שהוא כחלק ממנו. ישבתי עם עוד כמה "מקדימים" מסביב לשולחנות העגולים והמתנו שהמסך יעלה.

*

נכנסנו לאולם, וכבר בהתחלה הרגשתי את השוני בין האולם הזה לאולמות תיאטרון אחרים – האווירה, הכיסאות, הריח… הם היו… איך לומר – ביתיים, מזמינים, אינטימיים – זאת המילה.

התיישבנו לנו על הכיסאות, ברקע התנגנה לה מוזיקה ספרדית רגועה, שהכניסה אותנו (אותי בכל אופן) לאווירה אחרת.

*

על הבמה הלא גדולה כיסא אחד ולידו מזוודה.

מסביב הכל שחור.

האורות מתעממים וכשהם חוזרים, אנו רואים אישה (נינה חסקינה) יושבת על הכיסא ומתחילה במונוגרפיה המבוססת על אוטוביוגרפיה שלה…

*

*

נינה מגלמת את עצמה ועוד מספר דמויות. כאשר היא 'נינה', תווי הפנים שלה בדרך כלל רגועים או שמחים, אבל כשהיא משחקת את הדמויות האחרות, המתקשרות עם נינה, היא כועסת, זועפת, ישירה.

נינה מספרת שתמיד היא היתה שונה, גם בתור ילדה. כששאלו אותה מה היא רוצה להיות כשהיא תהיה גדולה – היה לה ברור שהיא תהיה שחקנית. ולא סתם שחקנית – היא תהיה השחקנית בהא' הידיעה.

החל מגיל 10 החיים התחילו להשתנות לה… טוב, בלי יותר מדי ספוילרים… רק נספר שמהר מאד מתברר שכל הסיפור מתרחש בעצם במקום אחד, שממנו היא חוזרת לזכרונות שלה ולחלומות שלה וחזרה להווה.

גם לשחף שלה (ביתה הקטנה שאיתה עלתה לארץ בגיל שנה) היא מתגעגעת. היא היתה רוצה לעוף כמו שחף והשחף הקטנה שלה יחד איתה.

*

השאלה שעלתה לי לקראת סוף המחזה היא – 'האם המשחק שלה (של הדמות) הוא חלק מהטירוף שלה', ואני חושב שאיפה שהוא היא ענתה על זה כשהיא אומרת לרופא, במשפט הסיום, 'הנפש שלי לא חולה, היא פצועה'.

*

הצגת יחיד עם הרבה כאב ואם זה מבוסס על סיפור אמיתי, זה עצוב. כל מה שעבר עליה… אהבות, אכזבות, שמחה ועצב, כאב והשפלה.

*

הצגת יחיד – השחף של נינה.

תיאטרון Move – רח' יוקנעם 3, תל אביב.

*

משחק וכתיבה: נינה חסקינה.
כתיבה עריכה ובימוי : אברהם שלום לוי.
מוסיקה מקורית : יודן מיבר.
עיצוב תאורה: אייל דניאל.
עיצוב גלויה: רינת צמח.
עיצוב תלבושת: ילנה גונופולסקי .

*

יש גם ימים כאלה


*

נכון שגנבתי את השם מספר, אבל לכל אחד מאיתנו יי יום כזה שבא לו להיכנס מתחת לפוך ולא לקום לפחות לשבוע.
לחלק זה קורה יותר ולחלק זה קורה פחות.
אז זה אחד הימים האלה שלי.

*
אתמול קיבלתי בדואר את הדבר הכי מפחיד שמישהו יכול לקבל בתיבה אי פעם : הודעה על מכתב רשום….
מה זה ? מי זה ? למה זה ? מי אמור לשלוח לי ? דוח מהמשטרה ? מה כבר לא שילמתי ?
1001 שאלות שמתרוצצות בראש ומטרידות את המנוחה.

*
אז הבוקר, אחרי ששני הילדים כבר בגן ובבית הספר, השעה 07:40 ואני עומד ראשון, בחיל וברעדה, מול סניף הדואר שאמור להיפתח בשעה 8.
0800 על השנייה אני ניגש לפקידה וביד רועדת נותן לה את הפתק. "רק תחתום פה שקיבלת" היא אומרת בקול מונוטוני שמזכיר לי רובוט. קישקשתי איזה שירבוט, הצגתי תעודה מזהה (שבטעות אני לא אקח את הדוח המשטרתי של מישהו אחר) וקיבלתי לידי מעטפה שמנה.

*
את הדרך הביתה (בהליכה) עשיתי כשאני קורא מילה במילה ומתעכב על כל אות ופסיק מהמכתב שנשלח אלי – מהיכן ?! המכון הרפואי לבטיחות בדרכים…

*
המכון הרפואי לבטיחות בדרכים (או בקיצור – מרב"ד) נמצא ברחוב הארבעה 12 בתל אביב ומגיעים אליו אנשים רבים – כאלה שרוצים להוציא רשיון למונית, לאוטובוס או לרכב כבד וגם נכים – נכים פיזית שצריכים אביזרים מיוחדים ושם בוחנים אם הם מסוגלים לנהוג במצבם או נכים "בראש" כמו שנקרא שבאים להיבדק ולראות אם הם מתאימים לנהיגה על כבישי ישראל.

*
מאחר ועברתי תאונת דרכים לפני מספר שנים ונפגעתי בראש, גם אני נאלצתי להיבחן במרב"ד.
עלות הבחינה נעה בין 700 ל- 800 ₪ וכדאי להגיע מוקדם בבוקר כי התור הוא עד הערב.
את הזימון למבחן מקבלים לשלושה חודשים מאוחר יותר (יש עליהם לחץ) ואת התשובות כחצי שנה לאחר מכן.

*
אז להלן התשובות : לאחר שיחה עם פסיכולוג קליני, הוא לא ממליץ לקחת לי את הרשיון (יש לי את זה שחור על גבי לבן).
לאחר השיחה עם הפסיכיאטרית – היא לא ממליצה לקחת לי את הרשיון, אבל היא מעבירה את ההחלטה לוועדה פנימית.
לכאורה, יש לי סיכויים טובים שלא יקחו לי את רשיון הנהיגה… לכאורה….

*
החלטת הועדה הפנימית – נראה לנו שהנבדק נמצא במצב שהוא מסוכן לעצמו ולסביבה ובעל אישיות מסוכנת לנהיגה בטוחה (???)
איך הם הגיעו לתשובה הזאת ?! או במילים אחרות – WTF ?

*
רק כדי לסבר את האוזן – יש לי רישיון נהיגה משנת 1993 בערך, למעט תאונת האופנוע שעברתי (שהיתה במסגרת עבודתי כשוטר ביחידת האופנועים ולא נמצאתי בה אשם), לא עברתי תאונות דרכים. אין לי דוח תנועה אחד אפילו (סליחה – דוח חניה מלפני שלוש שנים).
אני נהגתי עשרות אלפי קילומטרים גם ברכב וגם על אופנוע, ואני ! אני לא כשיר לנהיגה בטוחה ?!
אני יכול לצאת עם ההוא שקיבל את ההחלטה לכל מקום בארץ ולהראות לו 4 אנשים בדקה (ואני לא מגזים) שלא ראויים לנהוג כי הם מסוכנים לעצמם ולסביבה. ולי הם לוקחים את הרישיון ?!
מאיפה זה בא ?

*
מחר יש לי פגישה עם עורך דין וכנראה שאני אערער על ההחלטה הזאת, או בכל אופן – אנסה. יעלה כמה שיעלה אבל רשיון נהיגה זה דבר חשוב ואפילו נחוץ והכרחי במדינתנו הקטנטונת, שלכל מקום צריך לנהוג. עם כל התחבורה הציבורית המפותחת, אי אפשר היום להסתדר בלי רשיון נהיגה.
אז… פרטים בהמשך.

*