זוהר רוצה לעוף / תרצה דביר


נתתי את הספר לבתי הגדולה (11), וזאת היתה התזוהר רוצה לעוףרשמותה:

"אבא של זוהר מת וזוהר לא יודעת איך. היא גילתה מדינה (חברה של אימה א.ב.) ומחברתה שאביה נהרג
במלחמה ושקראו לו דרור.
רוצים לדעת איך הוא מת? …
לי יש המון דברים טובים לספר על הספר הזה, כמו למשל: יש בו שמחה, עצב, כעס ועוד המון רגשות.
רוצים לדעת למה ?
קראו את הספר."

ונעבור לקטע האומנותי – קראתי את הספר והוא העלה בי רגשות – כמו ששקד כתבה.

זוהר מתמודדת עם אובדן אביה בגיל צעיר ועם אימה שמנסה לחזור לשגרת חיים נורמלית. חבר אחד זוהר כבר "הצליחה" להבריח מהבית. אין תחליף לאבא, גם אם הוא לא נמצא – מה פתאום שגבר אחר יישן במיטה עם אמא שלה ? רק לה מותר!

שקדי שלי ילדה קטנה עם המון רגשות והמון אמפתיה, ממש נכנסה לדמות ובקטעים מסוימים אף נקוו דמעות בעיניים הכחולות ירוקות השקדיות שלה. אני לא רוצה להרוס לכם את הספר, אבל הסוף הוא טוב (דבר ששימח את שקד מאד).

אז –
זוהר רוצה לעוף
מחברת: תרצה דביר
איורים: נורית צרפתי
הוצאה: גוונים
עמודים: 79
מחיר: 55 ₪

האיש שאלוהים לא ראה – ישראל חלוץ / ביקורת קריאה


*

קיבלתי את הספר לקריאה ואני חייב לציין שכבר מהשם שלו ומהתמונה על הכריכה, עיקמתי את הפרצוף. מדובר באוסף של חמישה סיפורים קצרים, שהראשון שבהם, עליו נקרא שם הספר, מתאר בדיוק את מה שאני לא רציתי לקרוא – עוד סיפור על השואה… באמת שאין לי כח לקרוא על עוד ילד שהתחבא עם אמא שלו בתוך איזה אסם וכל רגע הגרמנים כמעט וגילו אותם… הסיפורים הידועים… להמשיך לקרוא

קיסר השכונה / נאוה מקמל-עתיר – ביקורת קריאה משותפת


בסלון ביתו, במאהל האינדיאנים שהקים, עולה סיפור בדידותו של גד והחרם שהטילו עליו חבריו. שם, בעולמו הסודי, הוא אהוב ורצוי ומקובל, והוא יכול לעשות בדמיונו כל מה שהוא רוצה, אפילו להחזיר את אבא.

הכל התחיל כשההורים של עידו, הילד מהבית השכן, מביאים כלב חדש הביתה ועידו קורא לו קיסר. לכל ילדי השכונה מרשה עידו לטייל עם קיסר ולשמור עליו, חוץ מאשר לגד. אבל נפשו של גד יוצאת אל הכלב, ובאחר צהריים אחד הוא עוקב אחריו עד לשדרה המרוחקת ומגלה שם דברים שלא אמור היה לראות. מרגע זה שום דבר כבר לא יהיה כמו קודם…

להמשיך לקרוא

FemDom (לגילאי 18 ומעלה)


שימו לב, חלק מהתכנים מיועדים לגילאי 18 ומעלה.

FemDom

רבים מהקוראים ירימו גבה לשם המוזר של הפוסט הזה.

אלה שבכל זאת יריצו בגוגל את הביטוי, אולי יתחלחלו ממה שהם ימצאו שם (ואולי לא).

FemDom – Feminine Domination הוא מושג הלקוח מעולם ה- BDSM (בעברית "עממית" סאדו-מאזו) ומתאר בעצם סוג של "עולם" שבו הנשים שולטות והגברים הם העבדים הכנועים שלהן והן יכולות לעשות בו כרצונן.

בניגוד ל- MaleDom המתאר מצב הפוך לגמרי.

*

OK… מה לי ולביטוי הזה, או יותר נכון – נראה למישהו שאני אעלה כזה פוסט בלי איזה שהוא סימן שהוא למבוגרים בלבד ?! ממש לא.

אני פשוט רוצה לתאר מצב אמיתי לחלוטין, הלקוח ממדינת ישראל בשנות האלפיים ששם ישנה שליטה חד משמעית שאינה משתמעת לשתי פנים של נשים.

עכשיו צריכים להגיע שלושה סימני שאלה גדולים ואדומים (לא אצלי, אצלכם) – איך זה יכול להיות ? לא יכול להיות ! מה פתאום ! אין דבר כזה ! ועוד ועוד… אז זהו – שיש !

*

סיפור המעשה :

סימן טוב ומזל טוב – התחתנתם . איזה יופי. מסיבה עם DJ מהשורה הראשונה, אוכל ויין כיד המלך, הרב מברך וכולם שמחים ומאושרים ואתם נקשרים לכם באזיקים אחד לשניה ואחת לשני.

love cuffs

love cuffs

עבר לו זמן לא רב, אתם כבר חזרתם מירח הדבש ובת הזוג, במזל טוב, יולדת בן זכר. שוב שמחה ואושר, אורחים מגיעים ומברכים, הרב מגיע ומרך את ברכותיו שלו – וגם "מקצר לקטן את השמחה" וכולם מאושרים.

גם הזוג הצעיר מאושר.

וכך עוברות להן מספר שנים (To make a long story short), לא אלאה אתכם בהמשך דרכו של בני הזוג, אולי נולד עוד ילד, אולי שניים והחיים ממשיכים.

ואז, כל הדברים הקטנים שלא שמנו לב אליהם לפני כן, מתחילים לצוץ ולעלות לפני הקרקע, האהבה הגדולה שהיתה מתחילה להיסדק וקרעים מתחילים להיווצר בזוגיות המושלמת שלכם…

*

מנסים טיפול זוגי, מנסים עוד אחד, האישה והבעל מתחילים להתרחק זה מזו וזו מזה, אולי יש גם איזה רומן קטן בעבודה (שלו או שלה, זה לא ממש משנה), אתה עוזב את הבית למספר ימים "כדי להתאוורר", חוזר ומנסים שוב, לא ממש מצליח ואז מחליטים להתגרש !

*

בעולם מושלם, מחלקים את הרכוש המשותף בין שני בני הזוג, קובעים משמורת משותפת על הילדים וכל אחד הולך לדרכו. אבל מה לעשות שאנחנו חיים בעולם לא שוויוני בעליל… וכאן נכנס הכח הנשי לפעולה :

מספיק שהגברת תתקשר 100 (משטרה – למי שלא מכיר) ותדווח שבן זוגה מאיים עליה – היא לא צריכה הוכחה, היא לא צריכה שהוא ירים עליה יד, מספיק להגיד שהיא חוששת להיות לידו והוא מהווה איום עליה ו/או על הילדים – באופן אוטומטי וכמעט ללא יכולת לערער, הבעל נעצר על ידי המשטרה, הוא מתחיל בהליך פלילי ומורחק מהבית למשך שבוע שלם (כשהוא נתון במעצר בית).

עצור

קרדיט : אתר nrg

עכשיו תגידו – "זה הכל ?"

אז זה לא הכל – בהסכם בוררות (עוד לפני הגירושים וההסכמים), יום שני זה היום שלך לקבל את הילדים, אולם 'היא' (פרודתך) באה ולקחה אותם, על פניו חטיפה לכל דבר, אתה – הגבר, פונה למשטרה ומתלונן על חטיפה. הדבר הראשון שישאלו אותך, זה – "מה עשית לה שהיא לקחה ממך את הילדים ?!" – אתה אשם בזה שהיא לקחה את הילדים…

*

הפניה לפוסט – אם אין אני לי – רישום פלילי לי…

*

עד כאן בנושא המשטרה, עכשיו הגעתם לבית המשפט. החוק בארץ, באופן אוטומטי כמעט, משאיר את הילדים אצל האמא. לא משנה אם היא היתה המפרנסת העיקרית ואתה היית 'עקר הבית'. הילדים הולכים לאמא ! במקרה הטוב תקבלו משמורת משותפת ואתה תשלם מזונות כאילו הם אצלה כל השבוע…

*

אני לא רוצה להמשיך בנושא, אבל אותו "עולם" דמיוני שבו לנשים יש כח על פני הגברים (FemDom) קורם עור וגידים. נכון, כאן ההתעללות היא פחות פיזית ויותר נפשית, אבל תודו שזה ממש לא נעים שיש לך תיק במשטרה על אלימות ורשום לך בתעודת היושר ששהית במעצר או שנעצרת.

*

בגידה


היום אני רוצה לספר על חבר שלי – נקרא לו יוסי. יוסי בן 30, נשוי בסוג של אושר 5 שנים ויש לו ילד בן 3.

כמו כולנו (או רובינו, בכל אופן) גם ליוסי יש עבודה, דירה צנועה בפרוורים וחיים נוחים ורגועים לכל הדעות.

אבל – אם נסתכל מתחת לפני השטח, נגלה שהחיים לא כל כך ורודים כמו שהם מצטיירים "על הנייר"… עוד נגיע לזה בהמשך.

לפני כשנה נכנס יוסי לניתוח להסרת התוספתן (אפנדיציט) – ניתוח פשוט שמבוצע מדי יום ברחבי העולם, יומיים בבית חולים וסיימנו.

הניתוח של יוסי קצת הסתבך, מתברר שהתוספתן התפוצץ בפנים וגרם לזיהום – לא משהו נורא שצריך לפחד ממנו, אם תופסים את זה בזמן ואכן תפסו את זה בזמן, רק שבמקום יומיים, הוא נאלץ להישאר שבוע בבית חולים ידוע במרכז הארץ.

יוסי איש בריא וכבר אחרי יום כבר התהלך במסדרונות בית החולים.

במהלך טיוליו בבית החולים, פגש יוסי באפרת – ילדונת נחמדה בת 22, שמאושפזת גם היא באותה מחלקה שהוא נמצא בה. הם התחילו ב-"שלום שלום" ועד מהרה מצאו את עצמם יושבים בקפיטריה של בית החולים עם כוס קפה ביד שקועים בשיחה עד לזמן ביקור הרופאים וכיבוי האורות.

הם החליפו טלפונים ומצאו את עצמם משוחחים אל תוך הלילה (בשקט כדי לא להפריע לחולים האחרים שישנים בחדר).

הדיבורים הפכו למעשים, והפלירטוטים (משני הצדדים) הגיעו לכלל מעשה כשיום לפני שחרורו של יוסי הם התנשקו בעת שצפו בנוף הנשקף אליהם מהחלון בקומה האחרונה ממרומי מגדל האשפוז.

יוסי חזר הביתה לאשתו ולבנו, אולם אפרת לא הצליחה לצאת ממחשבתו. יחסיו עם אשתו נעשו מתוחים יותר ויותר והוא מצא את עצמו יוצא בערב "לנקות את הראש" אבל בעצם הוא נפגש עם אפרת – כל פעם במקום אחר.

אישתו של יוסי אכן חשה שמשהו קורה אולם ניסתה לשמור על "שלום בית" ונתנה לו לצאת בשקט.

ואז יום אחד הודיע לה יוסי כי הוא עוזב את הבית. הוא מצא את אהבת חייו, את נפשו התאומה, והוא החליט לצאת ולעזוב אליה.

אישתו של יוסי היתה המומה. מהיכן זה בא לה ? מה היא עשתה לא בסדר ? מה קרה לבעל האוהב שאיתו התחתנה ? לאבא של בנם המשותף ? הרבה לא היה לה מה לעשות. היא גייסה את כל משפחתו של יוסי שידברו על ליבו, חברים משותפים ומי לא – כל מי שלדעתה יכל לסייע – גויס להחזרתו של יוסי הביתה.

אולם יוסי, מסונוור מאהבתו החדשה, הצעירה והמושכת, עבר לגור עם אפרת. הם יצאו ובילו יחדיו עד השעות הקטנות של הלילה, חיו חיי הוללות שנדמה היה לו כי כבר שכח מהחיים האלה שהיו לו לפני שנים.

אם נדמה לכם שבזה תם הסיפור, יש לכם טעות גדולה !

אישתו של יוסי החליטה שהיא לא תפסיד במאבק הזה ללא קרב, והיא נלחמה בשיניים על מנת להשיב את יוסי אליה.

היא בישלה ארוחות ערב גדולות וביקשה מיוסי שיחזור רק כדי "להשכיב את הילד". ההשכבות הללו נמשכו זמן רב ובגיעו עד למיטתם (שעד לפני זמן קצר היתה משותפת) – הם התנסו בסקס פרוע וחסר מעצורים, דבר שלא קרה מעולם בכל חייהם המשותפים.

יוסי הרגיש שהוא "בוגד בחברה שלו עם אישתו"…

אישתו גם אמרה לו שהיא לא תוותר עליו כל כך מהר ! היא אוהבת אותו ולא רוצה לפרק את המשפחה.

יוסי חזר לביתם המשותף שלו ושל אפרת כשראשו טרוד.

אפרת, שהבחינה בהתנהגותו, ניסתה לברר את אשר על ליבו, אולם הוא פטר אותה בכך שהוא עייף וצריך לקום מוקדם לעבודה מחר.

לאחר חודשיים של בגידות באישתו עם החברה שלו ובגידות בחברה שלו עם אישתו, החליט יוסי שהוא רוצה לחזור הביתה, למקום שהוא בנה, לאשה שאיתה התחתן ואותה הבטיח לאהוב, לבן הקטן שלו, שעוד מעט ימלאו לו 4 שנים וכבר שואל "איפה אבא?"

אפרת קיבלה את הבשורה בבכי, אבל גם היא הרגישה, בחושיה הנשיים המתפתחים, "לאן הרוח נושבת" והבינה מזה זמן מה שיוסי מתגעגע הביתה.

אישתו של יוסי קיבלה אותו בזרועות פתוחות אבל תינתה את חזרתו בטיפול זוגי.

יוסי הסכים, ונראה היה שהכל שב על מקומו בשלום. את הטיפול הזוגי הם נטשו אחרי 3-4 מפגשים.

אבל עד מהרה הלביאה הפראית שפיתתה אותו כל כך לחזור הביתה חזרה להיות אותה אישה אפורה, יחסי המין הסוערים שקיימו חזרו להיות אותה תנוחה מסיונרית של אחת לחודש – חודשיים, והשד נעור שנית והוא לוחש על אוזנו של יוסי יום וליל כמה הוא מפסיד שהוא לא מחפש לו "אפרת" אחרת…

נכון להיום יוסי עדיין חי בבית, למרות שאולי 'חי' זאת מילה לא מתאימה – הוא יוצא בבוקר לעבודה אחרי שהכין את הילד לגן, חוזר בערב, לפעמים מצליח להשכיב את הילד לישון, נגרר לאיזה ויכוח מטופש ונרדם מול הטלויזיה.

לזכותו יאמר שהוא לא יוצא עם נשים אחרות, מנסה להיות אבא טוב לבנו, לא מרים יד, לא מנבל את פיו… הוא פשוט משתמש בבית כמקום לאחסון חפצים ולהניח את הראש…

איזה "חיים"…

אז מה זה בעצם חב"ד ?


חסידות חב"ד ליובאוויטש היא אחת החסידויות הגדולות בעולם. בסימן הפסוק "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" הקימה החסידות נציגויות, המכונות בתי חב"ד, באלפי מקומות יישוב בעולם שבהם יש נוכחות יהודית. נציגויות אלו מנוהלות על ידי שלוחי הרבי מליובאוויטש. הסלוגן של בתי חב"ד הוא: "הכתובת לכל עניין יהודי". השם חַבָּ"ד הוא ראשי תיבות של "חכמה, בינה, דעת" ומבטא את דרכה הרעיונית של החסידות. על פי הקבלה הם שלושת הכוחות המרכיבים את תהליך החשיבה וההבנה. לפי שיטת חסידות חב"ד, השכל צריך להיות הציר המרכזי בהנעת האדם ולכן יש ללמוד ולהבין לעומקה את המהות הפנימית של כל דבר.

החסידות מכונה גם בשם לְיוּבַּאַוְויִטְש על שם העיירה הרוסית לובביץ', בה חיו ופעלו מרבית אדמו"רי חב"ד במשך כמאה ושתיים שנים, ובה היה מרכז החסידות בשנים אלו. בכך היא דומה למרבית החסידויות האחרות, הנקראות על שם העיר שבה חיו האדמו"רים. כינוי זה גם מבדיל בינה לבין חסידיות אחרות משושלת חב"ד שהתקיימו בעבר: חסידויות קאפוסט, ניעז'ין, ליאדי, רציצה ובוברויסק.

בשישה העשורים האחרונים, בהכוונת הרבי מליובאוויטש, הפנתה חסידות חב"ד את פניה החוצה באופן בולט. היא דוגלת בהתערות בתוך כלל החברה היהודית, מתוך ניסיון להשפיע על הציבור היהודי הרחב להתקרב למסורת היהודית. רבים מחסידי חב"ד מתגוררים בתוך הציבור הכללי ולא בשכונות משלהם, בתקווה שמעורבות זו, בדרך אהבת ישראל (אחד הערכים המובילים במשנת חב"ד), תתרום לקירוב שכנים לערכי היהדות. התנועה מקיימת פעילויות רבות להפצת ערכי היהדות והחסידות בקרב הציבור הרחב, ואנשיה משקיעים מאמצים לשכנע את הציבור לקיים מצוות, כגון הנחת תפילין לגברים מעל גיל בר מצווה והדלקת נרות שבת לנשים ובנות.

ההערכות בדבר מספר חסידי חב"ד נעות בין חמישים אלף למאתיים אלף. הריכוזים הגדולים ביותר שלה ממוקמים בניו יורק ובישראל. בראשית המאה ה-21 היו כ-4,000 בתי חב"ד בכ-950 ערים השוכנות ב-75 מדינות בעולם.

היחס אל הרבי לאחר פטירתו

בכל חסידות וגם בחסידות חב"ד מקובל שהרבי הוא האישיות הדומיננטית והרוח החיה, שעל פיו יישק כל דבר. לאחר פטירת הרבי, חסידי חב"ד לא מינו אדמו"ר חדש, משום שלרבי לא היו ילדים או ממשיך טבעי אחר ומתוך אמונה שהרבי ממשיך להנהיג את החסידות. הם נשענים על כך שגם הרבי הצהיר פעמים רבות שחמיו הוא "נשיא הדור" גם לאחר פטירתו, וש"אנחנו" איננו אלא שליחיו ומבצעי הוראותיו. לאור זאת אומרים חסידי חב"ד בימינו שמנהיגותו של הרבי נמשכת, "מורשתו" משמשת נר לרגליהם, הם לומדים את תורתו ופועלים ומחנכים לפיה. הם שומרים על הוראותיו הרבות (כגון, לימוד יד החזקה של הרמב"ם, לפי חלוקה שנתית). הם רואים בלימוד תורתו ובמילוי הוראותיו דרך של "התקשרות" אליו. הם מאמינים כי המצב הנוכחי הוא זמני בלבד, וכי בקרוב תתממש בשורתו על הגאולה וביאת המשיח.

על פי התאולוגיה החב"דית לכל דור ודור בדברי ימי עם ישראל, החל ממשה ועד ימינו, ישנו מנהיג המשמש כ"נשיא הדור". חסידי חב"ד מאמינים כי מאז ייסוד החסידות שימש כל אחד מאדמו"ריה כנשיא הדור, וממילא התקיים בינו לבין אלוהים קשר בלתי אמצעי ונעלה אף מצדיקים אחרים בדורו. החסידים הם מאמינים שהרבי ממשיך לשמש כנשיא הדור. לפי תורת חב"ד, לכל דור ישנו תפקיד מיוחד שאותו עליו להשלים. המשימה של הדור השביעי על פי הוראות הרבי היא הבאת המשיח, וכל עוד לא הושלמה משימה זו ממשיך הרבי לשמש נשיא הדור ומנהיגו.

פולמוס המשיחיות

לאחר פטירתו של הרבי נוצר בחסידות חב"ד ויכוח שהוביל להיווצרות שתי קבוצות: הזרם המתון (הקרוי גם "הזרם המרכזי" או "הזרם האנטי-משיחיסטי") מאמין כי תפקידה של חסידות חב"ד להמשיך את מורשתו של הרבי, תוך הכרה בעובדת פטירתו. אנשי הקבוצה אומרים קדיש ביום פטירתו ועולים לקברו, כפי שנוהגים בכל רבי שנפטר. הם מצפים לשובו בתחיית המתים. חלק מאנשי קבוצה זו מאמינים כי הרבי עשוי להיות המשיח, למרות פטירתו, אך טוענים כי מאחר שהרבי התנגד לזיהויו ולפרסומו כמשיח – אין לעסוק בזה. הזרם המשיחיסטי סבור כי חלק מרכזי בתפקידם של חסידי חב"ד הוא להכריז ולפרסם שהרבי הוא המשיח. אנשי הקבוצה נוהגים להכריז "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד" ולהדפיס זאת בדף השער של ספרים וחוברות שהם מוציאים לאור. רבים מהם חובשים כיפה שעליה הכרזה זו וחלקם גם עונד על דש חליפתו דגלון צהוב עם המילה משיח. ה'משיחיסטים' ממשיכים להוסיף לשמו של הרבי את האיחול "שליט"א" (שיחיה לאורך ימים טובים ארוכים) ואומרים שהוא עדיין חי. חלק מאנשי הזרם המשיחי אינם עולים לקברו של הרבי ובאים רק לבית מדרשו בברוקלין.

באחת משיחותיו הזכיר הרבי שנשמת הרבי שבכל דור צריכה להיות מלובשת בגוף גשמי. הזרם המתון מבין התבטאויות כאלו כתפילה וכמשאלה של הרבי. הזרם המשיחיסטי סבור שלמרות פטירתו, הרבי חי בגוף גשמי ממש, ושדברי הרבי גוברים על המציאות הנראית לעיניים. את פטירת הרבי מכנים המשחיסטים 'היעלמות'. הרבי לא הכריז מעולם במפורש שהוא המלך המשיח. עם זאת, בכמה שיחותיו ניתן למצוא אמירות, המפורשות על ידי הזרם המשיחי כרמזים למשיחיותו. מאידך, בכמה מקרים דיבר הרבי ברבים או כתב מכתבים שבהם התנגד נחרצות לפרסומים המזהים אותו כמשיח, ועל כך מסתמכים אנשי הזרם המתון.

יחסה לציונות ולמדינת ישראל

לחסידות חב"ד שורשים עמוקים בארץ-ישראל. מייסד חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי, היה הממונה על גיוס כספים להחזקת היישוב היהודי בארץ-ישראל ברוסיה הלבנה, והקים בארץ-ישראל קופת תמיכה במשפחות נזקקות שנקראה מאוחר יותר "כולל חב"ד". בנו, רבי דוב בער שניאורי, הקים שורה של מוסדות בחברון. מנהיג חב"ד בדור השלישי, הצמח צדק, הקים את בתי-הכנסת הקרויים על שמו בעיר העתיקה בירושלים ובצפת.

בדור הרביעי של חסידות חב"ד החלה הסתייגות מהשאיפה ליישוב הארץ מתוך מגמות חילוניות. ראשי תנועת ביל"ו פנו אל האדמו"ר שמואל שניאורסון וביקשו את תמיכתו במפעלם. הוא השיב להם כי השם ביל"ו הוא ראשי תיבות של חלקו הראשון של הפסוק "בית יעקב לכו ונלכה באור ה' ", אך הם ניתקו את סופו של הפסוק מתחילתו ואין כוונתם לעלות לארץ-ישראל מתוך אמונה. הוא הצהיר: "אם הייתם שומרים על סופו של הפסוק ("באור ה' "), הייתי נוסע איתכם ולוקח איתי 100 אלף חסידים".

המנהיג החמישי של חב"ד, רבי שלום דובער שניאורסון, היה מתנגד חריף לציונות. הוא טען כי הציונות שואפת ליצור עם יהודי חדש, שאינו מחובר לתורה ולמצוותיה, ולפתות באמצעות הכמיהה לציון את המוני העם לנטוש את האמונה ואת שמירת המצוות. בקו זה המשיך גם ממלא מקומו, רבי יוסף יצחק שניאורסון, בשנים הראשונות של מנהיגותו.

מאוחר יותר, בשנים שקדמו להקמת המדינה חל מפנה בגישת חב"ד. אף שהרבי יוסף יצחק שניאורסון המשיך לדחות בתקיפות את האידאולוגיה הציונית, עם פרוץ העימות הצבאי הגלוי הוא החל לתמוך במחתרות, בעיקר באצ"ל ובלח"י, ועודד את חסידיו להשתתף בהן. לאחר הקמת המדינה הורה לקבוצה מחסידיו, שיצאה מרוסיה, לעלות לארץ ולהקים את כפר חב"ד.

האדמו"ר השביעי, רבי מנחם מענדל שניאורסון, גילה מעורבות אקטיבית בחיי המדינה. הוא עודד את חסידיו לשרת בצה"ל אחרי תום לימודיהם בישיבה, קיים קשרים הדוקים עם חלק ממנהיגי המדינה, קצינים בצה"ל וראשי מערכות הביטחון בישראל, הפנה אנשי עסקים להקמת מפעלי תעשייה בישראל, בשכונות שהקים לחסידיו בלוד, בקריית מלאכי ובירושלים הורה לקלוט גם קבוצות של עולים חדשים מגאורגיה ובוכרה, ודגל בתפיסה מדינית-ביטחונית תקיפה. הרבי מליובאוויטש לא הסיר את ההתנגדות לציונות האידאולוגית ולמסתעף ממנה, אך מיעט לעסוק בכך. הוא אף ראה את המדינה כחסד אלוהי, שנועד לתת לעם ישראל הזדמנות להוכיח שהוא ראוי לגאולה.

 

עמדות פוליטיות במדינת ישראל

בבסיסה חב"ד היא תנועה א-פוליטית, הנמנעת באופן מוחלט מהזדהות או זיקה מפלגתית כלשהי. הרבי הקפיד על כך גם כשהדבר פגע באפשרויותיה של חב"ד לקבל תקציבים. לדבריו, חב"ד צריכה לפנות לכל חלקי העם היהודי, ואילו מפלגה היא מלשון פלג ופילוג. עם זאת, הרבי לא נמנע מהבעת עמדות בסוגיות השנויות במחלוקת פוליטית, והסביר כי עמדותיו אלה אינן פוליטיקה אלא דאגה לקיומו הרוחני והפיזי של העם בישראל.

בסוגיית ההתיישבות ביש"ע הציג הרבי קו ניצי המתנגד בחריפות לכל מסירת שטחים לערבים. הסיבה לכך הייתה פיקוח נפש ולא אידאולוגיה לאומית. הרבי סבר כי מדיניות הוויתורים והנסיגות תחליש את ישראל, תסכן את ביטחונה, תגביר את הלחצים עליה ותרחיק את השלום.

הרבי נאבק גם על תיקון חוק מיהו יהודי, בקריאה לציין בחוק במפורש כי יהודי הוא אך ורק מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר כהלכה. הוא טען כי החוק הקיים מעניק הכרה גם לגויים שהם ילדים ונכדים של יהודי, ומכיר גם בגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים, וכך נרשמים גויים כיהודים ואחדות העם נפגעת.

חב"ד נמנעת מהמלצה לבחור במפלגה מסוימת בבחירות לכנסת. הרבי הנחה את חסידיו להצביע "לרשימה היותר חרדית", ובשנים אחרות הורה "להצביע עבור החרדים לדבר ה'". החסידים אמורים להחליט בעצמם איזו מפלגה עונה על ההגדרה הזאת.

יוצאות מן הכלל היו שתי מערכות בחירות: האחת, מערכת הבחירות של 1988, אז הורה הרבי לחסידיו להצביע לאגודת ישראל לאחר שחל פילוג באגודת ישראל והליטאים פרשו ממנה והקימו את דגל התורה, בהוראת הרב שך, כחלק ממאבקו בחב"ד. השנייה, הבחירות בשנת 1996, שבהן נבחר בנימין נתניהו לראשות ממשלת ישראל. בבחירות אלו רוב אנשי חב"ד פעלו לבחירתו של נתניהו, בשל עמדתה של חב"ד שראתה בהסכמי אוסלו סכנת פיקוח נפש. מטה שהקימו חסידי חב"ד טבע את הסיסמה "נתניהו. זה טוב ליהודים", וסייע לבחירת נתניהו לראשות הממשלה. מעורבות התנועה, שהייתה אמורה להיות א-פוליטית, עוררה את קצפם של תומכי העבודה והשמאל, בפרט לנוכח תרומתו של המיליונר האוסטרלי יוסף יצחק גוטניק, חסיד חב"ד, שמימן את הקמפיין.

בשנת 1990 כאשר ניסה שמעון פרס להרכיב ממשלה לאחר נפילת ממשלת שמיר, במסגרת "התרגיל המסריח", סיכל זאת הרבי מליובאוויטש. פרס הצליח לכאורה להשיג רוב של 61 ח"כים, ובהם חברי אגודת ישראל. ואולם ביום המיועד לאישור הממשלה החדשה התברר כי שניים מחברי הכנסת של האגודה, אליעזר מזרחי (חסיד חב"ד) ואברהם ורדיגר, לא באו לתמוך בממשלה החדשה. השניים הושפעו בעניין זה מעמדות הרבי בעניין שלמות הארץ.

עם זאת, בבחירות לרשויות המקומיות, בערים שבהן מתגוררות קהילות גדולות של חסידי חב"ד, יש מעורבות גדולה יותר מצד חב"ד. בשנת 2003 התמודדה חב"ד בקריית מלאכי ברשימה משותפת עם הליכוד (וזכתה ל-3 מנדטים). בצפת התמודדה התנועה בראשות משה אוחיון וזכתה למנדט אחד. בבחירות לרשויות המקומיות בשנת 2008 רצה חב"ד בקרית מלאכי עם רשימתו של ראש העיר מוטי מלכא 'נס' וזכתה בשני מנדטים מתוך ארבעה לרשימה כולה. בצפת הגדילה את כוחה ל-2 מנדטים. צפת היא העיר היחידה שבה אנשי החסידות מתמודדים בשם 'חב"ד'.

***

חשיפה: "ועד המנהלים" של חב"ד בצפת, בחר בר' יורם מעודה. מ'כולל חב"ד' בעיר לכהן כמספר 2 ברשימת חב"ד למועצת העיר, שבראשה עומד ר' משה אוחיון.

בבחירות האחרונות זכתה סיעת חב"ד במספר קולות השווה לשני מנדטים, אך הסכם עודפים של סיעה אחרת מנע ממנה להכניס שני נציגים בפועל. לאחר מחצית התקופה, בוצעה רוטציה בתוך הסיעה, ור' משה אוחיון נכנס לתפקיד, אותו הוא ממלא בנאמנה מזה למעלה משנתיים.

ב"ועד המנהלים" חברים שישה מאנ"ש בעיר, המייצגים את השלוחים ומנהלי המוסדות. את הועד הקים השליח הראשי הרב אריה לייב קפלן ע"ה, בהוראתו של הרבי. (מתוך אתר 'חב"ד און-ליין')

"חובה להשתתף בבחירות ולהצביע למפלגה החרדית ביותר"

בית דין רבני חב"ד בארה"ק מפרסם גילוי דעת בקשר לבחירות שבפתח ומזכיר את דעתו הק' של הרבי בדבר החובה להשתתף בבחירות ולהצביע, וכן בדבר ההצבעה "לרשימה היותר חרדית". בתוך כך, מציין בית הדין כי תנועת חב"ד אינה מפלגתית ועלינו להתרחק מכל השתייכות למפלגה כלשהי. "אלו המתבטאים בזמן האחרון בנוגע לבחירות אינם מיצגים את עמדתה הרשמית של חב"ד, והדברים הם על דעתם בלבד", נכתב   על פי בקשת בית הדין לא יפורסמו תגובות לכתבה זו

(מתוך אתר 'חב"ד און-ליין')

***

הרבי עשה הפרדה ברורה בין מעורבות פוליטית ישירה או עקיפה ובין השתתפות בבחירות וחיזוק הכוחות החיוביים * "לפעמים על-ידי קולות בוחרים מתי-מספר, אפשר להשפיע שלא תתקבל איזה גזירה .. ומי הוא זה .. היכול לומר אני את נפשי הצלתי"! * כמעט לקראת כל מערכת בחירות יצאה הוראה מפורשת מאת הרבי, המורה לאיזה כיוון להצביע.

מאת: הרב מרדכי-מנשה לאופר

(מתוך שבועון "התקשרות" גליון צ"ה (95), מדור "ניצוצי רבי")

הפרד ומשול


אז אחרי שנה ושמונה חודשים (כמעט), שהילדים ישנו ביחד, ולאחר בקשות מרובות משקד, בתי הבכורה, שמלאו לה 5 שנים לפני שבוע וחצי. החלטנו בצעד נועז להפריד בין הילדים.

הסתובבנו בין הנגריות וראינו אינספור חדרי ילדים ונוער. כי הרי אם קונים אז שיהיה משהו לכמה שנים טובות. ואם קונים חדר לילד אז צריך גם שולחן לגדולה – ואם כבר שולחן אז שיתאים כבר לכיתה א' לפחות.

המחירים היו פחות או יותר זהים בכל המקומות – חדר שינה בסביבות ה- 5,000 ש"ח (פלוס מינוס 1,000 ש"ח תלוי עד כמה עץ מלא רצינו) ושולחנות יש מכאן ועד ירושלים דגמים וצורות.

בצר לנו, שמנו פעמינו לסניף איקאה הקרוב למקום מגורינו (סניף נתניה) – אולי שם נמצא איזה רעיון. אני הייתי נגד, כמובן, אחרי שהם החרימו את האניות שלנו – למה שאני אקנה מהם… אבל אשתי התעקשה… אז נכנסנו לאיקאה כשאני סקפטי שנמצא שם משהו איכותי מספיק וטוב מספיק שנקנה.

להפתעתי (או להפתעתנו)  מצאנו שם מיטה שאפשר להרכיב אותה בגובה 1.20 מ' ומתחת אפשר או לשים מזרון, או להפוך אותה לפינת "זולה". גם אני וגם אשתי שתחייה נדלקנו על המיטה ובאותו הרגע קנינו אותה וגם שני שולחנות כתיבה (זה היה היום האחרון של האיקאה סייל) .

סך הכול יצאנו בנזק של כרבע ממה שהיינו יוצאים אם היינו קונים חדר ילדים קומפלט באחת מהנגריות או החנויות "המתמחות".

היום הפרדנו בין הילדים בפעם הראשונה, עשינו "רמונט" בחדרים – שינינו את הסדר בחדר של שקד, הבת הגדולה, והעברנו את מיטת התינוק של נדב הקטן לחדר החדש שלו. הוא הסתכל עלי במהלך פירוק והכבת המיטה שלו במבט שואל ולא ממש הבין מה ולמה אני לוקח לו את המיטה.

כרגע הוא שוכב במיטה ומנסה להירדם בחדר החדש, עם הקולות והצבעים החדשים, עם המראות השונים ממה שהוא רגיל.

שקד כבר ישנה מזמן – הילדה הזאת – רק שמה את הראש כבר נרדמת 🙂

נדב זה סיפור אחר – הוא נלחם עם השינה – אנחנו רואים אותו מחזיק בכח את העיניים שלו פקוחות וממש מתאמץ לא ללכת לישון (אם הא היה יכול הוא היה דוחף גפרורים כדי לא לעצום את העיניים).

אז עד כמה זה היה נכון להפריד ביניהם ? אני חושב שכן היה נכון (אחרת לא הייתי עושה את זה).

למרות שיש אסכולה שלמה שטוענת שילדים צריכים להיות ביחד כמה שיותר.

עד עכשיו הם היו ביחד והיה להם חדר משחקים משותף (ומבולגן רוב הזמן). החל מהיום לכל אחד יש את החדר שלו, את הפינה שלו ואת המשחקים שהם רק שלו.

ככל שאני חושב על זה יותר, אני משתכנע שעשינו את הבחירה הנכונה כשהפרדנו ביניהם.

הקרב על הסלולר


אז בשבוע האחרון קצת ברחתי, קצת לא הייתי כאן, אבל בעיקר הלכתי ראש בראש מול חברת אורנג'.

כן, גם אני מנוי בחברה הסלולרית שחרטה על דיגלה שהיא נותנת השירות מספר אחת מבין ספקיות התקשורת הסלולרית בארץ.

האמת – אם זה כך… אני לא רוצה אפילו לחשוב מה הולך אצל המתחרות.

לפני כשנה וחצי שדרגתי את המכשיר הסלולרי שלי למכשיר מתקדם, דור 3.5 (מה שזה לא אומר) – NOKIA N85 – מכשיר מתקדם לכל הדעות – עם מצלמה 5MP, עם כרטיס זכרון ועוד כהנה וכהנה פונקציות ושכלולים.

אבל… מהרגע הראשון המכשיר התחל לעשות לי בעיות – הוא כבה לי באופן ספונטני בכיס ולפעמים גם באמצע שחת טלפון… אפליקציות (איזו מילה) התחילו לפעול באיטיות נוראית… הסוללה הודיעה שהיא ריקה לחלוטין ומפעילה מצב חסכון (דבר שנפתר באורח פלא כאשר הוצאתי את הסוללה והחזרתי אותה למקום) למרות שהיא היתה טעונה במלואה… והמקשים לא תמיד מגיבים ללחיצות שלי.

מה עושה בחור צעיר שיש לו בעיה במכשיר הסלולרי ? כמובן ! מכניס אותו לעמדת השירות הקרובה למקום מגוריו. העמדה הקרובה למקום מגורי נמצאת במרחק של 10 ק"מ מביתי וצריך לשלם חנייה (אז יש לנו זמן, דלק וחנייה).

קיבלתי מכשיר חלופי ולאחר שלושה ימים (ימי עסקים כמובן) חזרתי בהתרגשות לקבל את המכשיר החדש שלי כשאני לתומי בטוח שהוא תקין ומתוקן (ושוב יש לנו כאן זמן, דלק וחנייה).

לא עובר חודש והמכשיר הסורר חוזר ולסורו ושוב מתחיל להיכבות באופן ספונטני, האפליקציות (אני ממש אוהב את המילה הזאת) נפתחות באיטיות מרגיזה, הסוללה מראה חיווי של אוטוטו נגמרת למרות שהיא טעונה כמעט במלואה והמקשים לא תמיד מגיבים ללחיצות.

ושוב אני חוזר לעמדת השירות (ושוב יש לנו כאן זמן, דלק, חנייה – זוכרים) ושוב המכשיר נכנס לטיפול של שלושה ימים (ימי עסקים) ושוב אני חוזר לקחת אותו בדחילו ורחימו… לא עובר חודש ואני מוצא את עצמי בנקודת השירות  ש ו ב . . .

על מנת לא להלאות אתכם בהלוך ושוב אני רק אציין שבמשך השנה וחצי האחרונות המכשיר היה בממוצע פעם בחודש במעבדה לטיפול ועדיין לא הצליחו לפתור לי את הבעיה.

עכשיו כבר איבדתי את הסבלנות !

אחרי שנה וחצי (איזה אורך רוח יש לי) החלטתי שנמאס לי !

התקשרתי למוקד (054*) ודרשתי לשוחח עם אחראי שיפתור לי את הבעיה. אתם חושבים שזה עזר ? ברור שלא !

הרי אני לקוח עסקי… אני צריך לפנו ל 555*. אבל במוקד העסקי טוענים שהם לא מטפלים בי כי אני עסק קטן מדי אז אני צריך לפנות למוקד אחר – 444*.

במוקד הזה טוענים בכלל שהם לא יודעים על מה אני מדבר ומחזירים אותי למוקד הראשון שדיברתי איתו (054*).

מרוב מוקדים, מוקדנים ומוקדניות אני כבר איבדתי סבלנות והתחלתי לצעוק.

אז הגעתי לנציג שימור לקוחות (אחרי שאיימתי בניתוק ומעבר לרשת מתחרה) – מאד נחמד שאמר לי "למה אתה מתרגז ?"

הנציג הנחמד קודם כל הציע לי לשדרג את המכשיר . . . המממ… לשדרג זה אומר שאני ממשיך לשלם על המכשיר הנוכחי שלי ומתחיל במקביל לשלם על מכשיר חדש… לא נראה לי !

הנציג הנחמד הבטיח לי שהוא לוקח אחריות, הוא דואג לי לשליחות סלולרית מהבית וחזרה הביתה (חוסך לי זמן, דלק וחנייה) והמכשיר יטופל אצל "מנהל המעבדה" לדבריו.

אמרתי "סבבה". אולי באמת הגיע גואל לחברה הסלולרית.

ביום ראשון לפני שבוע וחצי אני מקבל את המכשיר מהמעבדה (אחרי ש=-"מנהל המעבדה" בכבודו ובעצמו היה אמור לתקן אותו) וביום שני – נפלו פני, נפלה רוחי וכמעט נפל גם הטלפון… שוב חוזר הניגון הנושן של מכשיר שכבה באופן עצמאי.

במשך כל אותו שבוע אני ניסיתי להגיע את אותתו נציג נחמד משימור לקוחות (לפחות שיסגור מעגל ויוודא שאני מרוצה) אולם גם הנציגים שאמרו שיחזרו אלי לא חזרו בזמן – נציגה שדיברתי איתה בשעה 5 בערב ואמרה שתחזור אלי "תוך שעתיים" חזרה אלי אחרי 4 שעות (אחרי השעה 9 בערב כשהכל סגור כבר והלך היום, כל פניותיי לכל המוקדים (054*, 444*, 555*) נפלו על אזניים ערלות.

בצר לי נסעתי היום למרכז השירות של אורנג' בנתניה (ושוב יש לנו כאן זמן ודלק – חנייה חינם אבל המרחק גדול יותר). אחרי שחיכיתי שעה בתור הנציג שהשתדל להיות מאד חביב הציע לי הצעה שממש "לא יכולתי לסרב לה" – להכניס את המכשיר למעבדה באישור מנהל ושיחליפו לי את כל המכשיר חוץ מהפלסטיקה.

אמרתי לו שאני מסכים אבל אני לא מתכוון להגיע לפה לקחת את המכשיר, אני מעוניין בשליחות שיחזירו לי את המכשיר הביתה. פה הוא התחיל להתבלבל ולהגיד שעשו לי יותר מדי שליחויות ועברתי את המכסה המותרת ללקוח. גם המנהל שלו הגיע וניסה להסביר לי שזה עולה להם כסף (והזמן שלי לא עולה כסף ? והדלק ? והחנייה ?)… כולי בעצבים ביקשתי טופסי ניתוק.

ברם אולם, מאחר שאשתי שתחיה היא בעלת הקו ואני רק מיופה כח, אני לא יכול לבצע ניתוק – רק היא.

אז אני שואל – מה עוד בן-אדם יכול לעשות חוץ מלבכות בבלוג ולהזיל דמעות על לוח המקשים ?