האדומה האדומה הזאת


לפני מספר שנים התאהבתי. זאת לא היתה התאהבות כמו בספרים, זו היתה יותר "הידלקות" – נדלקתי עליה ואמרתי לחבר שבא איתי – "נדלקתי עליה ואני רוצה אותה!". לא עזרו הסיבובים והבדיקות במקומות אחרים – רציתי רק אותה. כולן היו יפות, שמורות, מטופחות, אבל בה היה איזה שהוא קסם פראי שלא יכולתי להפסיק לחשוב עליה.
באותו יום כבר לחצתי יד וסגרנו זיכרון דברים. אפילו לא לקחתי אותה לבדיקה (מעשה שאסור לעשות) – ביום שלמחרת כבר נהגתי בה הביתה – השברולט ספארק האדומה שלי. נכון שהיא לא היתה חדשה והיה לה גיר ידני, אבל היא הקסימה אותי – אז קניתי.

היא היתה בסדר! זאת אומרת – היא עדיין בסדר ! אבל פגעי הזמן לא פוסחים גם עליה ולפני שבועיים, תוך כדי נהיגה ברחובות השקטים של עירי הנחמדה, אני מנסה להעביר הילוך (גיר ידני – זוכרים?) כשלפתע אני שומע "פק" והרגל השמאלית שלי ננעצת ברצפת המכונית (רגל שמאל – זו הרגל שלוחצת על הקלאץ' – המצמד – על מנת להפריד בין המנוע לגלגלים שאוכל להעביר הילוך)… שיקול מהיר הביא אותי להעמיד את האדומה שלי בחניית רחוב זמינה וקרובה ולהתקשר למוסכניק שלי – סקירה של הנסיבות הובילה אותי למסקנה שנקרע הכבל של המצמד – הכבל שמחבר בין הדוושה למצמד עצמו. המחיר? יום ללא המכונית, גרירה על חשבון ביטוח הגרירה וכמה מאות שקלים בודדים שהחליפו ידיים בתמורה לכבל מצמד חדש.
אחרי כיוון של גובה הדוושה, יצאנו לנו מאושרים וטובי לב (אני והאדומה) וחזרנו לשייט ברחבי הסביבה (היא לא ממש אוהבת נסיעות ארוכות ואני לא ממש מאתגר אותה).

ולמה אני מספר לכם על מקרה, יחסית זניח, שקרה לפני שבועיים? כיוון שאתמול נסעתי לאחותי בעיר הקרובה ואחרי רמזור, אני לוחץ על דוושת המצמד להעביר הילוך… ורגל שמאל שוב שוקעת לה לכיוון רצפת המכונית האדומה והתמימה שלי… "לא שוב" אני קורא לעצמי בקול ומכוון את האדומה לעבר מפרץ תחנת אוטובוס כשארבעת אורות המחוון (וינקרים) מהבהבים.
ברגע הראשון חשבתי שאני צריך לפגוע פיזית בזה שהחליף לי את הכבל לפני שבועיים (כבל מקורי)… לפגוע פיזית זה קצת קיצוני מדי לטעמי… אז החלטתי פשוט לעזוב אותו ולעבור למישהו יותר אמין. כל זאת כשאני עוד לא יודע מה התקלה ורק מנחש שזה אותו כבל ארור התנתק לו ולכן אני נמצא באותו מצב שהייתי בו לפני שבועיים…
טלפון זריז לשירות הגרר תוך שאני מדרבן את המוקדנית שזה דחוף כי צהריים, חם ואני בתחנת אוטובוס ולא יכול לעזוב את המקום כי המשטרה גם תיתן לי דוח וגם תגרור לי את הרכב למגרש המשטרתי, שם אאלץ לשלם על אחסנתה של האדומה היקרה שלי.

לעזרתי הגיע אבא שלי. הוא עזב הכל ובא כדי לארח לי לחברה עד שהגרר יגיע (לקח לו בערך שעה – זמן טוב יחסית לשירותי גרירה וחילוץ) וכשהוא הגיע, ליווינו אותו כל הדרך למוסך, שם העלינו את האדומה היקרה שלי על הליפט וראה איזה פלא – כבל המצמד, שהייתי בטוח שהתנתק ממקומו, נמצא מתוח ומחוזק כדבעי. "אין ברירה, זה כנראה הקלאץ' עצמו – צריך להחליף אותו" אמר המוסכניק הותיק. "מחיר?" שאלתי בדאגה, שכן כל הרכב שווה בערך 3,000₪ (מה לעשות? עם כל האהבה שלי אליה, האדומה לא חדשה – היא כבר בת 10…). "1,500 כולל פירוק, החלפת שמן גיר והרכבה"… נכנסתי לבלבלות עם עצמי והחלטתי להיוועץ בזוגתי שתחייה – מה דעתה. עמדנו שם במוסך, האדומה היקרה שלי – מכסה מנוע פתוח, גבוה בשמים ואנחנו מתלבטים אם להוציא חצי משוויו של הרכב על תיקון או שלא… בשורה התחתונה, מאחר ואנחנו לא עומדים להחליף אותה ביומיים הקרובים – הוחלט לתקן. נפרדנו לשלום – אבא שלי מהמכונאי ואני מהאדומה ונסענו הביתה להטביע יגוני בכוס מים פושרת עם לימון – המשקה האהוב עלי החדש – עם המשטר הדיאטטי החדש (ע"ע פוסט קודם), אסור לי קפה, סוכר, גלוטן ועוד כמה מוצרי צריכה בסיסיים (שלא לומר מוצרי צריחה).

באמת שהרגשתי לא טוב, וכל מה שרציתי זה להיכנס מתחת לשמיכה ולישון יום יומיים, עד שהיקרה לי תהיה מוכנה ונוכל לקרוע את הכביש יחדיו… למזלי לא נאלצתי להמתין זמן רב וכבר למחרת (כלומר היום) היא היתה מוכנה – יפה ונוצצת, עם מצמד מקורי חדש (נכון, אל תהיו קטנוניים – רק המיסב, אבל מי סופר) ותיבת גיר נקייה מבפנים ומבחוץ. המכונאי שלי עשה עבודה טובה – סתם לכלכתי עליו קודם – הוא ממש בסדר.
יצאנו לכיוון הבית כשאנחנו מפליגים לנו על כביש 57 מערב, בואכה כפר יונה וההילוכים עוברים חלק, המצמד נלחץ כמו מרגרינה, או חמאה, מחוממת במחבת חם והנוף עובר. שרתי לי עם הרדיו כל הדרך עד הבית כשאני מחליט לכבות את המזגן, לפתוח חלון ולצרוח עם השירים הישראליים של רשת ג' (ככה בא לי).
עכשיו מה שנותר זה רק לרחוץ אותה לכבוד שבת (שאני אשפשף ??? – לוקח אותה לשטיפה) ולהעמיד אותה אחר כבוד בחנייה המסודרת (אני באמת חייב לבנות גגון נגד השמש הקופחת שעושה שמות לצבע האדום הבוהק שלה.

יותר מהר ויותר עצבני


יום חמישי בערב, הגדולה בטיול צופים של שלושה ימים ואת הקטן העברנו אחר כבוד לסבא וסבתא, בדיוק כשסיים את הצרצור הקונצרטי הראשון שלו בכינור.

תכנון נסיעה בווייז לאושילנד כפר סבא, מתחם הבילויים החדש באזור התעשייה 'עתיר ידע', ממש מאחורי נווה ימין, על כביש 531 החדש שנפתח לא מזמן…
מתחם חדש של 9,200 מ"ר הכולל אולמות קולנוע וכנסים, שוק אוכל ועוד ועוד.
אנחנו באנו לאולם ספציפי – אולם 18, כדי לטעום את המאכלים שהשף שגב משה הכין לנו (היה ממש וואו) –  יש לו גם נציגות נכבדה במתחם – וכדי ליהנות מבכורה עולמית של הסרט החדש בסדרת הסרטים המהירים והעצבניים – מהיר ועצבני 8.

את הסדרה אני לא חושב שצריך להציג – וין דיזל, דומיניק טורטו, מתחיל, הפעם בקובה, את הסרט בסצינת מרוצים 'מהסרטים' (אי אפשר לתת יותר מדי ספוילרים… ואלו עוד יבואו 'בקטנה' – בהמשך)…
מסתבר שהוא ולטי (מישל רודריגז) חוגגים את ירח הדבש שלהם, עד ששרליז ת'רון, מחבלת סייבר ידועה בשם 'סייפר' נותנת לו את הסיבה היחידה לבגוד בצוות שלו ובמשפחה – אאא… התרעת ספוילר… $#%^…
דוויין ג'ונסון, הלו הוא סוכן האגף הדפלומטי שנכנס לכלא על פעילותו בסרט הקודם (לא ראיתם ?! רוצו לראות… אחד הטובים), מתעמת פיזית בכלא עם ג'ייסון סטתהאם והשניים מגיעים לצוות הפעולה המיוחד שהוקם כדי ללכוד את טורטו… האם הם יצליחו ?

הרבה דלק נשפך שם מהמנועים, במרדפים עוצרי נשימה ומסוכנים מוות (תרתי משמע). טילים מתעופפים וגם סקי קרח על דלת של למבורגיני כתומה לא יעצרו את הצוות (עוד ספוילר?). אבל כשכלי רכב ומטוסים לא עוצרים, אולי צוללת גרעינית תעשה את העבודה…

ישבנו בכיף, זוגתי ואני, וצפינו במסך הענק, כשאנחנו שומעים את כל המוזיקה והאפקטים בשיטת הדולבי אטמוס (Dolby ATMOS), שגרמו לכיסאות שלנו לרטוט ולנו להרגיש את הסאונד בתוך הגוף.

אולם ברמת VIP, עם משענות היורדות לאחור ומגש לספלים (או לכוסות הקולה) עם סרט שגורם ללב להחסיר פעימה באיזור ה- 7,000 סל"ד ו- 1,000 כוחות סוס.
שורה תחתונה – מומלץ. גם המקום וגם הסרט.

מיומנה של סוכי: עשו אותי באצבע ?


היי חברים וחברות שלי, שוב סוכי השיצואית שלכם חוזרת – ובגדול. והפעם – ההורים שלי נפגשות עם חברים ולקחו אותי לטיול על הר הכרמל, ממש מתחת לבית אורן – למקום שנקרא 'מערת אצבע'.

להמשיך לקרוא

עוד שנה עברה… לאן בעצם ?


אתמול העליתי פוסט בפייסבוק על כך שאני כבר בן 11 וחגגתי יום הולדת. חבר טוב שלי, שאני מעריך מאד את שהוא אומר, כתב לי בפוסט אישי שהגיע הזמן שאני אעבור הלאה, שאמשיך, שהזמן עובר ואני צריך לשכוח מהתאונה ותוצאותיה. איך הוא כתב לי- …"מספיק אייל – תשאיר את העבר למקום אליו הוא שייך. חגגת 10 – כיבדת את המתנה שקיבלת. מכאן והלאה החיים צריכים להמשיך. התאונה אינה ראשית הצירים שלך."… להמשיך לקרוא

רוצי איילה – קומדיה על פי תהום


יום חמישי בערב, זורקים את הילדים אצל גיסי ושמים פעמינו למרכז סוזן דלל לצפות בהצגה – ולא סתם הצגה – קומדיה על החיים. עם כל הבלגאן שקורה כאן בארץ, רצינו קצת לנקות את הראש ואני חייב לציין, שהצליחו. להמשיך לקרוא

שיוט במרצדס לוילה V


סתם יום של אמצע שבוע ואני בשיחת חולין עם חבר טוב – רוני אקרמן, שבדיוק קיבל מרצדס 180C Class לבדיקה עבור אתר הרכב 'אוקטן גבוה', בו הוא מפרסם.

מזמן לא נפגשנו אז קבענו לנו בשיא הספונטניות לנסוע יחד עוד באותו ערב לרמת הגולן, לישוב חד-נס ולבדוק מסעדה שרוני קרא עליה המלצה מצוינת, בשם 'וילה וי' שהיא מסעדת שף עם צימר צמוד, או בקיצור – מתחם נופש קולינרי, כמו שקורא לה השף גיא בן שמחון. להמשיך לקרוא

משהו בלי כותרת… אולי התחלה חדשה


באמת שיותר מדי זמן לא כתבתי על משהו רציני. פוסטים של צרכנות זה נחמד… אבל לא מספק את יצר הכתיבה האמיתי שלי… זה שבא מבפנים, מהליבה של ה- 'בפנוכו'…

על מה לכתוב ? יש המון דברים שאפשר לכתוב עליהם – קודם כל אנחנו כבר שלושה שבועות במלחמה בעזה עם לא מעט הרוגים ועוד יותר מזה פצועים, יש את יום ההולדת התשיעי של שקד שמגיע ומתקרב במהירות (שיואו – היא גדלה מהר הילדונת) וצריך לקנות מתנות ולעשות מסיבה (אירוע – היום כבר לא עושים מסיבות, עושים אירועים – ורצוי גם שיהיו מושקעים בכמה אלפי שקלים טובים), יש את נדבי שהחליט להתחיל את גיל ההתבגרות שלו בגיל 5 וחצי ואפשר לספר גם על זה, יש את קובי, שאני כותב את סיפוריו באתר 2Bdaddy – שהתחיל מזיכרון קטן והמשיך דרך תחת הכותרת 'מיומנו של קובי'… בקיצור – לא ממש חסר על מה לכתוב.

אבל מה… כשהתותחים רועמים – המוזות שותקות… ולא ממש בא לי, לא מרגיש לי לכתוב על משהו…
כאילו הראש הלך למקום אחר ושני המקומות האלה, שמהם יוצאות המלים (הלב והראש) תפסו לעצמם איזה חופש גדול כזה והחליטו לעשות לי 'דווקא' (עם אצבע משולשת מול הפנים) ולא רוצים לתת לי לכתוב.
גם האצבעות, שריחפו על המקלדת והקלידו, כמעט לבד, מרגישות לי כבדות כאלה וכל מילה שאני מוציא מהן דורשת השקעה וכח.

אז על מה אני אכתוב ?

להמשיך לקרוא

המכה האחרונה / מיכאל דרור – ביקורת קריאה


למה שאני עומד לכתוב כרגע, אין קשר ישיר לביקורת. זוהי אנקדוטה שלי עם עצמי שאני מעוניין לחלוק.

ספר, כספר, לא צריך להיות מעולה כדי שאני אקרא אותו. הוא גם יכול להיות בינוני. יותר חשובה לי הכתיבה מאשר התוכן. אני מעדיף ספרים עם כתיבה זורמת, שמשאירים אותי ער עד השעות הקטנות של הלילה, מאשר ספר טוב, או אפילו טוב מאד, שהכתיבה שלו כבדה ואיטית.

אחרי שחלקתי את רחש לבי אפשר לעבור לספר שהכתיבה בו היא מהזורמות יותר שקראתי.

להמשיך לקרוא

הנשכחים / דייוויד באלאדאצ'י–ביקורת קריאה


*

מה כבר אפשר להגיד על דייוויד באלאדאצ'י שלא נאמר כבר ? סופר מתח מעולה. כתיבה זורמת. סיפור שנקרא בנשימה אחת וכל זה נכון ואני גם בין המסכימים והמהללים.

אבל… ופה זה אבל גדול מאד –

הספר האחרון שקראתי (הנשכחים) עונה על כל מה שכתבתי אבל באותה נשימה מזכיר לי בצורה מעצבנת את ג'ק ריצ'ר של לי צ'יילד (טוב, בתקופה שהוא עוד היה חוקר בצבא) – איש גדל מימדים, בעל מוח חריף, בולט, קצין מוערך, מגיע ממשפחה עם הסטוריה צבאית ותמיד רואה את מה שאחרים לא מצליחים לראות.

מטריד. מאד מטריד אפילו. אם היו משנים את שם הדמות מג'ון פולר לג'ק ריצ'ר, הייתי יכול להיות בטוח שמדובר בסיפור הראשון מבחינה כרונולוגית של לי צ'יילד.

*

הנשכחים / דייוויד באלאדאצ'י

הנשכחים / דייוויד באלאדאצ'י

*

אחרי שקטלתי את הסופר, נעבור לסיפור עצמו, שאותו קראתי בשני ערבים בנשימה עצורה כשאני מנסה לנחש מה יהיה הצעד הבא.

אני מאד אוהב את הכתיבה של הסופר, שזה לא הספר הראשון שלו שאני קורא.

*

הסיפור מתחיל בסירת מהגרים בלתי חוקית שאחד מהם מצליח לקפוץ למים ולברוח.

במקביל, החוקר ג'ון פולר מגיע לבית החולים שבו אביו הגנרל (הסובל מדימנציה – שלא להגיד אלצהיימר) שוכב, ומקבל ממנו מכתב שנשלח מדודתו.

כאן מתחילים להתרחש שני סיפורים במקביל, בעיירת הנופש 'פרדייס' שבקליפורניה (לא הכפר שליד זכרון).
כשפולר מגיע לעיירה השלווה, הוא מגלה שדודתו נהרגה במה שנראה כתאונה מצערת. בדיקה מעמיקה שלו מעלה את החשד שמדובר, איך לא, ברצח.

לאט לאט מתחילות להיערם הגופות.

*

איך הכל קשור למיליונר עלום שעמד בפני פשיטת רגל לפני מספר שנים והיום יש לו את הבית הגדול ביותר באיזור (ויש לו חולשה אדירה לנשים) ?

מדוע אישתו של בנו החורג עוקבת אחריו ?

מה הקשר לענק שהצליח לברוח מחוטפי הפליטים ממדינות העולם השלישי ועוסק בגננות ?

איך טרוריסט בעל שם עולמי נכנס לתמונה ?

*

בסוף, ואני לא אקלקל למי שלא קרא, רק שיתוף פעולה ודמות "שהופכת את עורה" מצליחים לשפוך אור על האמת…

למי שלא קרא את לי צ'יילד – מומלץ בחום, ולמי שקרא – לעשות סוויץ' בראש ורק אז לקרוא.

*

הוצאת מודן.

תרגום : נורית לוינסון.

תנו לשד לישון–ג'ון ורדון / ביקורת קריאה


הספר השלישי של ג'ון ורדון בסדרה של הבלש המופלא דייב גרני.

קישור לספר הראשון 'חשוב על מספר'.

קישור לספר השני 'עצמי עיניים חזק'.

דייב גרני, כזכור, יצא לפנסיה ממשטרת ניו-יורק – בלש בעל שיעור סגירת התיקים הגבוה ביותר אי פעם…

OK, הבנו שמדובר כאן בשוטר-על.

תנו לשד לישון

*

בספר האחרון הוא נפצע קשה, אבל יצא מזה והתחיל לשקוע במרה שחורה – עד שחברה מהעבר מבקשת ממנו לשמור קצת על הבת שלה…

אם בספר השני ראינו קצת מהאנושיות של דייב, כשדרס בטעות עופר צעיר שקפץ לו לכביש, כאן הוא ממש "מאבד את זה" ומזיל דמעה יותר מפעם אחת. האם הוא סובל מתסמונת פוסט טראומטית ? אין ספק שמשהו אצלו בראיית החיים השתנה, למרות שהוא נאלץ לפענח פשע של רוצח סדרתי שפעל לפני עשר שנים (ואולי יותר ?).

מרגישים את העצבים הרופפים שלו, במיוחד כשהוא מצליח לעצבן כל בעל עמדה וכח שעומד בפניו – אם זה סוכן ה- FBI שהיה אמון על החקירה לפני עשר שנים ואם זאת הקרימינולוגית המבריקה שהמתח המיני ביניהם התחיל עוד בספר הראשון ואם זה חוקר הצתות של כיבוי האש.

*

הספר מרתק ונקרא בנשימה אחת. ג'ון ורדון בהחלט יודע "לדבר: עם הקורא. גם התרגום של הספר (עפרה אביגד) טוב, ולפי דעתי לא מאבד הרבה.

אבל… וזה אבל גדול –

זו כבר הפעם השלישית שבלש בגמלאות (ולא משנה עד כמה הוא מחונן) מצליח במקום שהמשטרה, הבולשת הפדראלית וצוות של פרופיילרים נכשלים.

מתחיל להראות קצת… אהמ.. לא אמיתי…. לעניות דעתי.

אני הייתי מגייס את האיש הזה לצוות סיעור מוחות מבריק ופותר אחוז גדול מהפשעים הנוראיים שקרו… מתחיל לאבד מהאמינות.

בסוף הספר השני גרני נפצע קשה וחצי שנה אחרי הוא חוזר לפעילות מבצעית מלאה, למרות שהוא מעיד על עצמו שהוא הפסיק עם תרגילי הכושר…

*

הוא חוגג יום הולדת 49 – מזל טוב, ובמקרה מגלה עוד רמז שמקרב לפענוח החקירה.

זהות הרוצח נשמרת, בסוד כמובן, עד לסוף הספר, אולם היא בהחלט אחת מהדמויות החשודות שאני דמיינתי לעצמי.

גם כאן הוא נחלץ בעור שיניו (והפעם המצב גרוע עוד יותר מהמצב בסוף הספר השני).

*

הרוצח הסדרתי "הרועה הטוב" קם לתחיה…

מניפיסט בן 20 עמודים מבסס את הנחת היסוד שמדובר בפנאט שמתנגד לאנשים עשירים…

צלף מיומן בנשק מיוחד… (נגלה ? נשר המדבר בקוטר 0.5) עם כישורי קליעה שיכולים להכניס את רוב אנשי שמירת החוק בכיס הקטן.

נשר המדבר

איש תקשורת שרוצה להרוויח כסף, גם אם זה על גב של ילדה (בת 21) שמחפשת את התזה שלה בתמימות.

איש משטרה שנאלץ לפרוש בבושת פנים לאחר מרדף רווי אלכוהול וסמים וכל מה שנשאר לו בחיים זה לחפש נקמה.

והטופ של הטופ – יש שלוש סיבות עיקריות לרצח – אהבה, כסף וקנאה.

האם יש סיבה רביעית ?

הכל מתערבב ביחד, אבל ג'ון ורדון מצליח לעשות סדר בכל הבלגאן בצורה המיוחדת שלו והכל מובן (חוץ מהזהות של הרוצח).

*

גם הרמז לספר הבא (בלי ספוילרים) מגיע ללא כל קשר לשום דבר רציני – דייב מוצא חץ תקוע באדמה.

אין שום קשר לכלום, אולי לזיכרון ילדות…

*

במובן מסויים מזכיר לי הספר איפה שהוא את "הצלף" של לי צ'יילד… אבל את זה מבינים רק אחרי קריאת 300 – 350 עמודים בערך.