טוב מראה עיניים / לינווד ברקלי


את לינווד ברקלי פגשתי בספרי הקודמים 'בלי לומר שלום', 'אל תפנה את מבטך' ו- 'ביום שאיבדתי אותה'. מאד אהבתי את הסגנון הקולח שלו והכתיבה הרציפה. גם התרגום עושה חסד עם הספר והסופר ומכניס אותנו ישר לאווירת המתח הרצוייה.
בדיוק במידה.טוב מראה עיניים לינווד ברקלי להמשיך לקרוא

חיי כלב V – נרקוסוכי


היי – זאת אני – סוכי, השיצואית חסרת המנוחה שתמיד מסתבכת בכל מיני דברים משוגעים…
והיום – איך כמעט ומתתי ממנת יתר…

זו כבר תקופה שאני מחפשת לי אוכל על השולחן במטבח. אני קופצת על הכיסא, ומשם לשולחן. מדי פעם אני מוצאת שאריות של דברים טעימים שאמא ואבא ובעיקר האחים שלי – שכחו להוריד. לפעמים אני גם נחה לי קצת ברביצה חסרת מעש על השולחן – מחכה לקרני השמש שיבואו לחמם אותי.
כשאני שומעת את אמא מתקרבת – אני ישר קופצת למטה – היא ממש לא אוהבת שאני על השולחן… גם אבא קצת כועס, אבל הוא מוריד אותי בעדינות. שקד ונדב סתם עומדים וצוחקים – אני לא שמה לב אליהם, עד שאמא או אבא באים.

בתקופה האחרונה החליפו לנדב את הריטלין בתרופה חדשה ממשפחת האדרל, שקוראים לה ויואנס (vyvanse). זו תרופה ממשפחת האמפתאמינים – ממש סמים לכל דבר. כבר תקופה ארוכה שאני מתכננת על התרופה… לא בגלל התרופה – בגלל שהוא לוקח אותה בתוך מעדן.

יום אחד, זה היה יום רביעי, נדב לא סיים את כל המעדן – והרבה מהתרופה נשארה במעדן. אמא ואבא מאד מיהרו ויצא שהם שכחו את המעדן על השולחן… רק להזדמנות הזאת חיכיתי! חיכיתי שאבא ילך לעבודה ואמא תרד למטה לעבודה שלה, קפצתי על הכסא, משם אל השולחן ו… "התחרעתי" על המעדן. אוי, זה היה טעים – מעדן בטעם וניל. אני בכלל – מאד אוהבת את האוכל של המשפחה שלי – הוא יותר טעים משלי.

אבל אז התחלתי לראות כל מיני צבעים וצורות… ירדתי מהשולחן (בזהירות) ורבצתי לי בחדר של נדב. כל החדר הסתובב מולי ונהיה לי חם. התחלתי לשמוע רעשים וקולות ולא יכולתי לקום בכלל.
אמא עלתה ולא יכולתי לחכות לה ליד המדרגות – עד כדי כך הרגשתי רע. זאת היתה "סטלה" אמיתית. אמא מאד נבהלה וישר התקשרה לאבא ולד"ר שרון – הוטרינרית שלי.
אבא ישר עזב את העבודה והגיע הביתה. ד"ר שרון המליצה לנו לנסוע לבית החולים האזורי, שנמצא בבית ברל, ונקרא 'חוות דעת'. היא גם התקשרה לשם והודיעה שאנחנו בדרך עם מקרה דחוף.

נסענו לבית ברל ואבא עבר על כמה חוקי תנועה בדרך (בעיקר מהירות).
הגענו לחוות דעת ונכנסנו ישר למרפאת החירום. ד"ר זאב קיבל אותנו בחיוך, טוב – את אמא ואבא, אני הייתי מסטולה מדי בשביל לראות אותו בבירור – סתם גוש של חלוק לבן וזקן כהה על הפנים… בכל מקרה – הוא היה מאד נחמד וישר מדד לי דופק והודיע שיש לי הפרעות קצב. הוא גם מדד לי חום ואמר שיש לי 39 – שזה קצת גבוה בשביל כלב (אני כלבה – לא כלב – שיסתכל בין הרגליים).
בינתיים כמעט ונפלתי מהשולחן כי הוא היה חלק מאד.
אמא ואבא עזבו אותי שם – אבל זה לא עניין אותי בכלל – אני עוד הייתי עם הצבעים והצורות שהסתובבו סביבי… גם שחור התחיל להשתלט לי על שדה הראיה – וזה היה פחות נחמד.
ד"ר זאב גילח לי חלק מהרגל והחדיר לי עירוי נוזלים לוריד. לא היה לי כח להתנגד אפילו. הוא גם נתן לי תרופה שקוראים לה ואליום, שסידרה לי את קצב הלב והגרמה לי להיות יותר נינוחה. השחור כבר ממש השתלט לי על שדה הראיה ונכנסתי לתנומה. גם הרעידות בראש כבר הפסיק ואני הנחתי אותו על שולחן הטיפולים. הרגשתי הרבה יותר רגועה ושלווה.
פתאום דחפו לי לפה חתיכה של משהו שחור ולא טעים – נכון שאני אוכל כמעט הכל – אבל אני מאד בררנית במה אני לא אוכלת – יש להם מזל שלא היה לי כח להתנגד. מתברר שזו היתה חתיכת פחם – כדי לספוח את התרופה מהבטן וממחזור הדם שלי.

אמא ואבא התקשרו בערב אבל אני הייתי עייפה מדי בשביל לענות להם – אז ד"ר זאב אמר שעדיף שאני אשאר ללילה. אמא ואבא שלחו לי חיבוק ונשיקות ואני הלכתי לישון.

ביום שלמחרת הרגשתי כאילו דופקים לי בראש עם פטישים… ד"ר זאב נתן לי עוד מנה של נוזלים והתקשר לד"ר שרון לעדכן אותה.
בסביבות השעה 10 בבוקר כבר הייתי חיונית, אכלתי את האוכל הטעים שנתנו לי שם וגם היתה לי יציאה תקינה. רק חיכיתי שאמא ואבא יבואו לאסוף אותי ונחזור הביתה. רציתי להיות במקום מוכר ולנוח.
בצהריים אמא ואבא באו ואני נורא שמחתי לקראתם – קפצתי וליקקתי אותם בלי הפסקה, אבל הדרך מהמרפאה לאוטו היתה ארוכה לי וכבר לא היה לי כח לקפוץ על אמא באוטו, אז אבא עזר לי.

עכשיו אני בבית. אני נחה המון, מחזירה לעצמי את הכוחות כדי שאוכל לקפוץ שוב ולשמוח. הפנים שלי מלאים בפחם שנתנו לי וכבר קבעו לי תור אצל ורדית הספרית לטיפוח קומפלט.סוכי בהתאוששות

בתמונה אני עדיין מנסה להתאושש על הסמיכה שלי וביד שמאל – החבישה מהעירוי.

לסיכום – זאת הייתה חווייה. חווייה שלילית אמנם, אבל סוג של חווייה. אני עדיין בבית בהתאוששות, אבא ושקד מוציאים אותי מדי פעם לסיבוב קצר בשכונה – כלום לא השתנה – עדיין אותם כלבים מעצבים שנובחים עלי כשאני עוברת ועדיין אותם מקומות לעשות בהם פיפי. הקקי שלי קצת נוזלי וצבוע בשחור בגלל הפחם – שיעבור כבר, הוא מלכלך לי את הפרווה…
ולכם, כלבלבים חמודים שלי, אני ממליצה לא לעשות סמים ולא לקחת טריפים למיניהם. זה לא בריא ויכול גם להרוג. מתברר שהתרופה שלקחתי כמעט והרגה אותי. תחשבו איך הייתם חיים בלי סוכי השיצואית…

דר' דניאל סימון ז"ל (2014 – 1953)


היא עמדה בפתח בית החולים חושבת לעצמה מה לעשות ולאיזה כיוון ללכת. לידה עמד מפקד היחידה ובידה הסל-קל עם התינוקת בת השלושה חודשים.

הגבר בעל סבר הפנים הרציני נכנס דקה אחריהם וכשראה את המבטים על פניהם שאל לאן הם צריכים. "לחדרי הניתוח" ענתה לו. הוא הסביר להם את הדרך בתוך מבוך בית החולים והמשיך לדרכו.

ד"ר דניאל סימון ז"ל

ד"ר דניאל סימון ז"ל

היא הגיעה לחדרי הניתוח והתיישבה על כסאות הפלסטיק אל מול דלתות הזכוכית שנפתחו ונסגרו כאשר אנשי צוות רפואי נכנסו ויצאו. השעות עברו והיא לא הרגישה איך הזמן עובר והבוקר עוד מעט כבר מגיע.

לפתע ראתה אותו יוצא, זה היה אותו אחד שסייע להם למצוא את המקום. הוא התיישב על ידה ושאל אותה לשמה- "לירון" היא ענתה לו. "נעים מאד, אני דר' סימון" באה התשובה. "את אישתו של איל ?" היא הנהנה בחיוב, עדיין לא מעכלת את מה שעובר עליה, עליהם…

"אני אסביר לך את זה הכי פשוט שאני יכול" הוא התחיל לומר ופניו הרציניים הביעו עדינות והזדהות עם מצבה. "תדמייני לך יער גדול ואפל, עם שביל מפותל שעובר בתוכו… אנחנו עכשיו מנסים לתת לאיל את הכרטיס ליער הזה". תיאורו המופשט המם אותה. "אם נהוג לומר בחדשות שמצבו של אדם הוא 'קריטי ויציב', מצבו של בעלך הוא קריטי ולא יציב" הוא המשיך, "עכשיו צריך לראות מה יהיה ב- 24 השעות הקרובות".

עם משפחתו של איל הוא דיבר בצורה נעימה, בגובה העיניים, ללא יוהרה, באמפתיה. הוא מעולם לא השלה אותם. הוא אמר להם בדיוק מה מצבו, ללא סיפורים מיותרים ובלי לייפות את האמת.

במהלך השבועיים הבאים הגיע דר' סימון לעתים קרובות לראות מה שלומו של איל, שנפצע בתאונת אופנוע ושכב מורדם ומונשם בחדר הטיפול הנמרץ בבית החולים.

מדי פעם העירו אותו כדי לוודא שהוא לא נכנס לתרדמת. דניאל סימון היה שם כדי לנטר. בכל פעם ששקלו לבצע פרוצדורה כירורגית, השתפר מצבו של איל באורח פלא.

כעבור שבועיים התעורר איל מההרדמה ונותק ממכונת ההנשמה. שבוע לאחר מכן עזב את מחלקת הטיפול הנמרץ ומספר שבועות לאחר מכן עזב גם את בית החולים.

במשך מספר שנים ביקר איל את דר' סימון למעקב ותמיד התקבל בסבר פנים יפות, תוך שהוא שומע, מקשיב ומנסה לסייע ככל שניתן.

גם כאשר הגיע אליו איל כעבור מספר שנים, זכר אותו דר' סימון. אותו ואת פציעתו.

*     *

*

בתאריך 30 בינואר 2014 נפטר האיש הגדול הזה, לאחר מלחמה במחלת הסרטן.

כעת, אנו מציינים שנה למותו, וגם אם לא אצליח להגיע פיזית לאזכרה, תמיד הוא ישאר בליבנו ובזיכרון משפחתי.

זהו אדם שלו אני חב את חיי.

תקווה חדשה להורים שבדרך ?


הפוסט הזה עומד להיראות כמו פוסט פרסומי… ואולי איפה שהוא יש בזה משהו…

אבל בתור אחד שעובר יחד עם זוגתו טיפולי הפרייה (IVF + PGD), אני מאמין שהמיזם הזה חשוב ויכול לסייע רבות, לי אולי כבר לא, אבל לאלה שרוצים להיות הורים שמנסים להיות הורים, שכל מה שהם מבקשים זה ילד… אולי זאת תהיה התשובה הפשוטה ביותר בשבילם – ללא ניתוחים, ללא הרדמה ועם אחוזי הצלחה גבוהים פי… 50 אפילו…

אז מה זה אותו מיזם מסתורי שאני רוצה להכיר לכם ? הסכיתו וקראו להמשיך לקרוא

טיפול נמרץ


זוכרים שכתבתי בפוסט הקודם על הצלקות שלי ?
אז באמת יצאתי עם המון מזל מהתאונה הזאת. אני ממש נחשב 'נס רפואי'… כן, אני יודע – אני מודה בתור התחלה לפראמדיק מועווייה כבהא ולנהג האמבולנס דרור ששון שנלחמו עלי, אחרי שכבר קיבלו אישור בקשר להכריז עלי כ…מת (!), אני מודה לרופא בבית החולים 'תל השומר' שהזעיק את פרופסור מרטינוביץ' ביום שישי באמצע הלילה לדחוף לי איזו זריקה נסיונית שעולה 5,000$ בערך (בסוף קיבלתי 3 כאלה)… אני מודה לד"ר דניאל סימון ז"ל, מנהל מחלקת הטראומה, שטיפל בי במסירות ולכל הצוות הרפואי. אני מודה לאשתי שישבה לידי כל יום כל היום וטיפלה בי ואני מודה לאגף התנועה במשטרת ישראל על העזרה והתמיכה ולמפקד שלי – דודו בוהדנה (עוד נחזור אליו).

להמשיך לקרוא

רק עוד דבר אחד / ג'ונתן טרופר – ביקורת קריאה


*

אני רוצה שתעצמו את העיניים ותדמיינו את עצמכם כך :

תוסיפו לבטן עוד 10 קילו מיותרים, מאחוריכם תקופה של תיפוף בלהקת רוק עם להיט אחד, אתם גרושים כבר 8 שנים וגרים במלונית זולה עם עוד 3 חברים בערך באותו מצב כמו שלכם, יש לכם ילדה בת 18 בהריון ואתם עומדים למות…

לא דיכאון ? מה הייתם עושים ?

*

רק עוד דבר אחד ודי

רק עוד דבר אחד ודי

*

אז אלה החיים של דרו סילבר בספר של ג'ונתן טרופר. זהו הספר הראשון שלו שאני קורא והייתי צריך לא מעט אורך רוח כדי "להיכנס" אליו.

הספר בנוי משני חלקים – בחלק הראשון מתוארים החיים של סיבר וחבריו במלונית הזולה, כשרוב ימיהם הם רובצים בחוסר מעש על יד הבריכה ובוהים בבנות הקולג' בביקיני שמגיעות לרחוץ שם.

אני מצאתי את החלק הזה קצת מייגע וכמו שאמרתי, לקח לי זמן להתרגל לצורת הכתיבה.

*

עכשיו מתחיל החלק השני (בעמוד 104) והדברים מתחילים יותר לזרום והספר מעלה שני הילוכים.

ממש בסוף החלק הראשון ביתו של סילבר – קייסי, מגיעה לבקר אותו, אחרי שהם כמעט ולא התראו בשמונה השנים האחרונות – אישה צעירה ויפה… ובהריון. אופס… היא מחפשת תשובות אצל 'סילבר', לא אצל 'אבא' – היא כמעט ולא קוראת לו כך, גם ככה הוא לא ממש היה שם בשבילה.

סילבר מנסה לעזור לה (ואולי לשקם את היחסים איתה) ורגע לפני שהם מממשים את את ההחלטה (בלי ספוילרים – אני אשתדל לגלות כמה שפחות), דרו סילבר מאבד את ההכרה ומובהל לבית החולים.

מי מטפל בו שם ? לא אחר מאשר זה שעומד להתחתן עם גרושתו… (מתחיל להזכיר איזה מערכון של הגששים – אבל לא). מתברר שיש לו דליפה מעורק ראשי ואם הוא לא יטופל הוא ימות !

תוך כמה זמן ? לא בטוח – זה יכול להיות עניין של דקות וזה יכול להיות עניין של שבועות – בכל מקרה הוא חייב לעבור את הניתוח.

עכשיו גם השם של הספר באנגלית יותר ברור -One Last Thing Before I Go.

*

תגללו עכשיו לתחילת הפוסט, תדמיינו את עצמכם במצבו ותחשבו מה הייתם מחליטים…

*

מכאן והלאה הסיפור מסתבך כשהוא מוצא את עצמו לבד אם גרושתו, הוא מתגושש עם בעלה לעתיד (הרופא המנתח – להזכיר), חבר שלו מהקבוצה במלונית חוטף סרטן, הבת שלו שוכבת עם החבר שלה (האקס שלה) שלא יודע שהיא בהריון בכלל, הוא עולה לבמה בבת מצווה שהוא לא הוזמן אליה בכלל… ומה לא. ממש סיפור מהסרטים.

אמרתי – בלי ספוילרים מיותרים.

*

אז כמו שאמרתי – החלק השני סחף אותי וקראתי את כל 200 העמודים שלו ממש בנשימה אחת. החלק הראשון… היה שווה להחזיק מעמד כדי לסיים את מאת העמודים שלו ולהגיע לחלק השני.

*

להסיר את המסיכה


כולנו הולכים עם מסיכות.

זה סוג של הגנה… ממה ? מהסביבה, מאנשים ובעצם מכל דבר שיכול או עלול לפגוע בנו בצורה זו או אחרת.

לפני 3 שנים בערך עברתי שינוי בחיים שלי. זה לא היה שינוי – אני חושב שאפשר לקרוא לזה טלטול … כל החיים שלי התהפכו ואני נזרקתי למשהו כמו ריק כזה. הלכתי לאיבוד. פשוטו כמשמעו. אני חושב שאילמלא זוגתי שתחיה, לא הייתי מצליח למצוא את הדרך חזרה. בוודאי שלא לבד.

כמובן שהילדים הרגישו, איזו שאלה. אפילו היום, שלוש שנים אחרי אני חושב שאני עדיין מרגיש ריקושטים ממה שהיה אז.

אבל בסיומו של התהליך אני הסרתי חלק מאד גדול מהמסיכות שכיסו אותי.

אלה מסיכות שהתחילו כבר כשהייתי בן 6 (יש דברים שלא שוכחים).

מאחר ואני חובב קעקועים, ובמיוחד כאלה שמסמלים נקודות ציון בחיים שלי, בין אם נקודות הציון אמיתיות או לא, החלטתי להוסיף אחד נוסף.

לקח לי זמן עד שהחלטתי מה אני באמת רוצה, ובסופו של התהליך מצאתי ! אני אעשה קעקוע של… תיכף תראו (ספוילר).

ישבתי וחשבתי איך הכי כדאי לעשות את זה והגיתי לי סקיצה ראשונית.

*

סקיצה ראשונית

*

מאחר ואני לא צייר מדופלם, הסקיצה לא ממש היתה מובנת.

טלפון אחד לדודי (), שאותו אני מכיר עוד מלימודי התיכון, הסבר קצר מה זה אמור להיות וכבר קיבלתי 2 דוגמאות.

*

הצעות ראשוניות

*

בחרתי לי את המסיכה שיותר מצאה חן בעיני (הימנית). והגעתי לסטודיו.

בסטודיו הסברתי לדודי מה הכוונה האמיתית שעומדת מאחורי הקעקוע הספציפי, מה מסתתר מאחורי המסיכה, והוא הבין וישב להכין את עבודת האומנות.

כשהתוצאה מצאה חן בעיני – הוא ממש הבין למה אני מתכוון, נשכבתי לי בתנוחת סירנה (בת-ים) והפקרתי את ירכי הימנית לטיפולו המסור.

*

לכל מי שרוצה לדעת – זה ממש, אבל ממש לא כאב!

סיימנו את החלק הראשון של המסכה אחרי שעתיים של עבודה – אני אומר סיימנו כאילו לי היה איזה חלק בעשייה – אני בסך הכל שכבתי שם ונמנמתי.

זאת היתה התוצאה של החלק הראשון :

שלב א'

*

המתנתי שבועיים – שלושה שהקעקוע יחלים ולי יתפנה זמן (וגם לו – כמובן) ובאתי להשלים את העבודה.

דודי שבר את הגב וגם עשינו לנו הפסקה קטנה באמצע..

*

אמצע התהליך

*

אבל אחרי עוד 4 שעות של עבודה מטורפת הגיעה התוצאה הסופית.

*

מסיכה קולאז

*

אז למי שלא הבין עד עכשיו – מדובר בפנים של בן אדם (הפנים שלי שמיוצגות בקעקוע ע"י אישה) שהמסכה (בקעקוע זאת מסכה פיזית) פשוט נוזלת לו/לה. פחות "הגנות", פחות בריחה, פחות הסתתרות מאחורי מסכה, פחות להציג את עצמי כמישהו שאני לא…

*

כן ! זה עלה לי ! ואני לא מדבר על כסף. זה עלה לי בחברים, שעכשיו קשה לי לדבר איתם כי הם הכירו אותי במשך שנים כ- X ועכשיו אני פתאום מישהו אחר. זה עלה לי בבריאות כי אני צריך לחשוב לפני שאני אומר משהו – האם "המסכה" אומרת אותו, או שמא איל אומר אותו.

זה קשה ! זה תהליך שגבה ממני הרבה, זה תהליך שאני התחלתי אותו לפני 3 שנים ואני עדיין עובר אותו.

אישתי עוזרת לי – והרבה. כשהיא מרגישה שהמסכה מתחילה לחזור היא "מאפסת" אותי ומחזירה אותי למסלול.

*

אבל אני חושב שבשורה התחתונה אני יותר שלם עם עצמי, וזה מה שחשוב. מי שלא רוצה אותי כמו שאני, נטול מסכות – יכול לקחת את הרגליים וללכת. אני לא קופה על אף אחד להיות חבר שלי. אבל מי שנשאר – שיקבל אותי כמו שאני – איל חדש! איל יותר אמיתי.

*