איך אפשר ככה?


זה ממש בלתי אפשרי! אז הגעתי למשקל הרצוי, ואפילו הצלחתי לשמור עליו מספר חודשים. אבל העמדה שלי בעבודה נמצאת צמוד למטבח הראשי ולשירותים (כן – איכס, אני יודע), ואחרי כל פגישה מוציאים את כל הפחמימות האלה וממש אי אפשר לעמוד בפניהן – כל הכריכים הקטנים האלה (ואי אפשר לאכול רק אחד – חייבים שניים שלושה), עוגות השמרים, קרואסונים ממולאים ושאר דברי מאפה… ועוד לא דיברתי על הצהריים – פסטה, לזניה, אורז, תפוחי אדמה מוקרמים… אני נהיה רעב רק מלחשוב על האוכל.
אז אני מנסה להימנע, ואני מנסה לא לעבור ליד המטבח – אבל אני לא יושב קבוע בעמדה – אני גם צריך גם להגיע לעמדות אחרות ולספק פתרונות מחשוב שונים לעובדות ועובדים בחברה, וכל פעם אני עובר ליד המטבח ופשוט חייב לחטוף משהו לאכול – ואז ארוחת צהריים, ובבית אני שוב רעב – אז אוכלים מה שיש. אני נשברתי – אני מתקרב בצעדי ענק למשקל תלת ספרתי. אני ממש מרגיש לפעמים בולמי (:O).

הייתי אמור להכניס עכשיו איזו תמונה סקסית של המטבח עם כל הדברים הטובים שיש בו, אבל דווקא היום אין כלום. מזל. אז אני "טוחן" שקדים – שגם הם מפוצצים בשמן (ועלולים לגרום לסטלה קטנה אם אוכלים יותר מדי – בגלל שהם מכילים כמות מזערית של ציאניד – אבל לא השקדים המבוייתים, אלא שקדי הבר).

אני עדיין עולה כל בוקר על המשקל ועדיין מעדכן בשתי אפליקציות ורואה את הגרף עולה.
רואה אותו ובוכה על זה שאני לא מספיק חזק כדי לשמור על עצמי ועל משקל היעד שקבעתי לעצמי (ואפילו הצלחתי להגיע אליו בדם, יזע ודמעות).
אני זורק את כל ההישג שלי. אני – שהייתי כל החיים בכושר ובמשקל תקין, נאלץ להיאבק ברצון שלי לפחמימות. אפילו בדיקת הדם שביצעתי ממש לפני מספר ימים הראתה לי שאני אוכל פחות מדי חלבונים ויותר מדי פחמימות. ועם זאת, אני מגיע הביתה מיום עבודה וישר פותח את המקרר ואוכל שני בורקסים.

אז מה קורה עם ההבטחה שלי? נשארה בגדר מלים ריקות שתלויות על הפוסט וההר… לא רק שהוא גבוה ומחוץ להישג, הוא נהיה עוד יותר גבוע (או שאני יורד נמוך יותר) והפסגה פשוט מתרחקת ממני.

התחלתי לנסות ולעשות קצת תרגילים בבית, לפני המקלחת, אבל כולנו יודעים שזה צחוק מעבודה. אפילו אם יהיו לי שריר בטן, הם נבלעים מתחת לשכבת השומן שעוטפת אותי ורק מתעבה לה מיום ליום.

והשנקל שלי היום – אין לי בעצם אחד כזה. רציתי לכתוב משהו בסגנון של "תעשו מה שעושה לכם טוב", אבל על הטוב הרגעי הזה שאני מקבל באותה פחמימה ריקה, אני משלם אחר כך כשאני מביט במראה ועולה על המשקל.

בורח מעצמי


הכותרת מבהילה, אני מודה. אבל כל כך התרגשתי באמצע שנה שעברה, כשכתבתי את "הגעתי ליעד", שאני מסתכל על עצמי עכשיו בעיניים המומות… כבר הספקתי להחזיר לעצמי את כל אותם קילוגרמים אבודים, שהשלתי מעלי בעבודה קשה של אומץ ועמידה מול כל הפיתויים. הכרחתי את עצמי לאכול נכון ועשיתי גם את האתגר של ג'ניפר לופז – שהיה לא קל – אבל עשיתי אותו.
והנה עכשיו, אני כבר מסרב לעלות על המשקל בבוקר. אני יודע טוב מאד מה קרה לי ואני יכול להמציא ולהוציא תירוצים, נכונים יותר ונכונים פחות, מפה ועד להודעה חדשה. הנקודה הסופית היא שעליתי במשקל בצורה דרסטית ומהירה, ושנה של עבודה קשה ירדה לטמיון.

זה לא משנה אם שקלתי 150 ק"ג וירדתי ל 80 קילוגרמים או ששקלתי 100 ק"ג וירדתי ל 70. המספרים פה לא ממש משנים. משנה הדרך, המחשבה, הרצון… ובסופו של דבר – אי היכולת שלי לעמוד מנגד ולהגיד לא לאוכל. אני אוהב לאכול, ואני גם קצת אוהב מתוק – לנשנש בקטנה כזה, אבל בתקופה של 7 חודשים עליתי כמעט את כל מה שירדתי… זה שיא חדש שעוד לא הגעתי אליו. ואני יודע שאני עולה במשקל – אני רואה את זה על החולצות שאני לובש – איך הן הולכות וצרות עלי, עד שאני צריך להוציא מהבוידעם את החולצות הגדולות יותר (אלוהים יודע למה שמרתי אותן שם).

ותמיד יש את התירוצים והפיתויים – היה פסח – מה? לא נאכל איזו מצה עם שוקולד? והיה פורים – מה? לא נאכל אוזן המן כדי לסמל את החג? ואם אוכלים אחת – חייבים לאכול עוד אחת ואולי גם עוד כמה כדי "לסתום את החור בשן" כמו שאני אומר… וארוחות שישי – לא נטעם מכל המטעמים שהכינו? בטח שנטעם – וימי שישי, גם בתקופה ששמרתי, הרשיתי לעצמי לחרוג קצת ולהרגיש "בטן מלאה".

יצא לי השבוע, או שבוע שעבר, לאכול ארוחת "צוערב" אצל ההורים שלי, ושמתי לב שאמא שלי מגישה לי את אותה צלחת שהיא מגישה לאבא שלי (שעובד בעבודה פיזית כל היום), ואני מבקש תוספת. ומה זה תוספת ? עוד 4 פרוסות לחם – תגידו לי אתם – זה נראה לכם תקין? כי כשאני יושב ומנתח את ההתנהגות האכילתית שלי עכשיו, ברור שזה מה שיקרה! ברור שאם בימי שלישי – שאלה "ימי פיצה", אני יורד על מגש, אלה התוצאות שיגיעו! וברור שאם אני יושב בעבודה ליד המטבח, אני כל שניה קופץ לנשנש משהו קטן – וזאת התוצאה.

ואם קראתם את הפוסט מאתמול, אתם בטח יודעים שאני בדרך לאילת. ואם כבר באילת, לא נשתולל באיזו מסעדת בשרים טובה? אז זהו – שלא !!!

אני מחליט, ואתם עדי, שאני חוזר לעצמי. אני לא אהיה אותה אמא מספר הילדים המצויין "משפחת גדליהו", שבמשך שבוע הכריחה את כל בני הבית לעשות ספורט ולאכול בריא, כשבסופו של דבר היא נשברה ובאה לרדת על עוגת השוקולד עם קרם… רק שהיא גילתה שכולם כבר הקדימו אותה ואכלו "בשושו" והשאירו לה פרוסה אחת.

אני מחליט לחזור ולאכול יותר נכון. ספורט אני לא עושה, כואב לי פה, כואב לי שם. אבל לאכול יותר בריא ופחות ג'אנק – זה כן. בפעם הקודמת השלתי מעצמי את הקילוגרמים המיותרים רק בעזרת אכילה נכונה. והפעם אני אעשה את זה שוב. אין יותר התגנבויות למטבח ונשנושים של סוכרים או פחמימות.

לא יודע כמה זמן זה ייקח, לא יודע כמה אני אוכל להתמיד, אבל את ההחלטה הראשונית – המודעת והרציונלית יש לי. נכון שימי שלישי הם עדיין ימים של פחמימות – אבל לא חייבים לרדת על כל המגש – גם חצי מגש מספיק.
ואם יש עוגע במקרר כי לבת שלי היה יום הולדת 17, אז לא חייבים לאכול פרוסת עוגה נוספת.

אז נשימה עמוקה – והנה זה מתחיל. אני אטפס על ההר הגבוה הזה, שראשו מעל העננים, ואגיע אל היעד הנכסף – אל המשקל וההיקפים שהצבתי לעצמי כיעד!

על אפליה מגדרית או טיפול פנים ?


"הזמנה ליום פינוק בחברת הקוסמטיקה הבינלאומית desheli בראשון לציון" זאת היתה כותרת המייל שקיבלתי לפני זמן לא רב מאחת מנשות היח"צ שאני בקשר עימן. נשמע מגניב, עד שהמשכתי לקרוא את המייל :

"היי,

הנך מוזמנת לטיפול פנים מקצועי כולל אבחון ממוקד- מתנה , בחברת הקוסמטיקה הבינלאומית Desheli

לקראת יום המשפחה הנך מוזמנת להגיע עם אמא/אחות/חברה

בברכה…

הזמנה זוגית ליום פינוק!"

להמשיך לקרוא

שלום (בית) וביטחון (עצמי)


*

…"משנת אדלר נבנתה בהשראת הפילוסופיה של עמנואל קאנט מתוך הראייה שהסובייקטיבי הוא האובייקטיביות היחידה, כלומר שהמציאות שאליה נחשף האדם ואשר מלווה את חייו היא מה שהתקבל מנתוני החושים שלו, ניסיון החיים שלו ועבר דרך העיבוד של תפיסת העולם וצורת החשיבה שלו.

המציאות של האדם היא המציאות הרלוונטית היחידה, כשהאדם משתנה המציאות משתנה. המציאות יכולה להיות מעוצבת על ידי האופן בו אנו מגדירים אותה, האדם מפנים את משמעות המלים שהוא בחר כדי לתאר את המציאות וגוזר מכך השלכות נוספות.

העיקרון המרכזי במשנתו של אדלר הוא העיקרון של בחירה חופשית, האדם יכול לבחור את האופן בו יפרש את המציאות ועקב כך (היות שהסובייקטיבי הוא האובייקטיבי) הוא בורא את המציאות שהוא בחר.

בנקודה זו נבדלת תורתו של אלפרד אדלר באופן מהותי מתורותיהם של יונג ופרויד הממוקדים יותר בעבר ורואים את האדם כבעל פחות אפשרויות. הגישה הטיפולית של אדלר ממוקדת בפתיחת אפשרויות, לאפשר לאדם לברוא לו תפישת מציאות שיש בה יותר אפשרויות ומשרתת יותר את מטרותיו"… (מתוך ויקיפדיה)

יכול להיות שאני לא מסכים בכל מאת האחוזים עם מה שאלפרד אדלר אמר או כתב, אבל על פי תורה זו נבנה מודל שלם חינוך הורים וילדים – ועם הצלחה לא מתווכחים.

*

אז איפה אנחנו עומדים ?

אנאבלה שקד- קרדיט יח'צ 4

אנאבלה שקד- קרדיט יח'צ 4

 

הוזמנתי אתמול להרצאה של הגב' אנאבלה שקד ועברתי (יחד עם עוד 50 איש, שרובם עוסקים בחינוך והוראה) שטיפה על כך שאנחנו לא מגדלים את הילדים נכון…

זה לא שהיא באה ועשתה לנו נו נו נו… היא פשוט לקחה את החיים הממוצעים של כל אחד ואחת מאתנו – העמידה לנו מראה מול הפנים והראתה לנו איך המשפחה המודרנית חיה כיום – אמא ואבא עסוקים בקריירה (שוויון – לא ?), עייפים, ללא שמחת חיים ו- 2.4 ילדים בממוצע ששקועים מול המסכים (סלולרי, טאבלט, טלוויזיה) מסובבים אותם על האצבע הקטנה שלהם, מזלזלים בהם או בקיצור – מה שנקרא בעבר "סמכות הורית" נעלם כמעט לגמרי.

אנחנו, בתור הורים "מודרניים" רוצים להעניק לילדים שלנו דמוקרטיה, שוויון, חופש… אבל בניגוד אלינו, שאנחנו מבינים שדמוקרטיה ללא חוקים הופכת לאנרכיה, הילדים לוקחים את החופש (מה זה לוקחים ? תופסים חזק בשתי ידיים) ולגבי החוקים… רק אם זה נוח להם באותו רגע…המשפחה המודרנית

*

בום !!!

*

אני חושב שהנחתתי עליכם איזו שהיא פצצה ככה פתאום ובלי הכנה. אז בואו נעשה סדר בדברים :

אנאבלה שקד היא פסיכותרפיסטית, מדריכה מוסמכת בעלת תואר שני בתרפיה בהבעה ויצירה. היא מייסדת ומרצה בבית הספר לפסיכותרפיה במכון אדלר ומנהלת ומרצה בבית הספר להכשרת מאמנים במכון אדלר. אנאבלה היא מטפלת פרטנית, זוגית וקבוצתית בגישת הפסיכולוגיה האינדיבידואלית וסגן יו"ר ועדת ההשתלמויות באגודה הישראלית לפסיכותרפיה ממוקדת.

*
מכון אדלר

*

אז מה עושים ? (הרצאה על קצה המזלג)שלום (בית ובטחון (עצמי)

קודם כל צריך לשכוח מ- "סמכות הורית" ולעבור ל- "מנהיגות הורית".
כשההורה אומר משהו, הוא צריך לעמוד מאחורי המילה שלו (דבר שאני באופן אישי מבצע עם הילדים שלי מאז שהיו קטנים).
בקורסים ובהרצאות, מקבלים ההורים כלים כדי ללמוד ולהכיר את הילד ועל ידי כך ליצור השפעה ודיאלוג תוך מתן יחס, כבוד והקשבה.
הילדות היא ההכנה של הילדים לחיים האמיתיים. זו בעצם הטירונות שלהם. על ההורה לשאול את עצמו – 'האם מה שאני עושה מכין את הילד לחיים ?
צריך ללמד את הילד (וגם את ההורה) שיש יותר מאדם אחד בבית – Its not all about you…
יש להתאים את סדר היום של המשפחה לכלל המשפחה ולא רק לצרכים של הילד (גם להורים מגיע קצת).
יש לפתח בילד ביטחון עצמי! זו התכונה החשובה ביותר שיש לשאוף להקנות לילדים (לזכור – ביקורת מחסלת את הביטחון העצמי).
לתת לילדים להתמודד עם קשיים (מה שלא הורג – מחשל…)
ולשים לב גם לדברים החיוביים.

*

בגדול, סיכמתי כאן בחצי עמוד הרצאה של שעתיים שמומלצת לכל הורה (לפי דעתי).

אני לא יודע מה אתכם, אבל אני מתכוון לגרור את אשתי (בשערות אם צריך – אבל בלי אלימות) לכמה קורסים במכון אדלר ואולי, מי יודע – אולי גם להתחיל להנחות קבוצות…

המטרה שלי היא לקחת את הדברים שמתאימים לי וליישם (לנסות בכל אופן) אותם על הילדים. נכון שהילדים שלי כבר גדולים יחסית וזה יהיה קשה יותר, ככל שהם יותר קטנים ככה יותר קל לעצב את אופיים, אבל אני מאד מקווה שמימוש השיטה בבית תרגיע את האווירה ותסייע להפחית את רמת החיכוך השלילי שיש לי עם הילדים (אני השוטר הרע)…

אז אני מאחל לכולם בהצלה בגידול הילדים

*

יושב על הגדר–לא מה שנשמע


הוציא כבר בשנת 1982 את השיר המדהים הזה – ,

*

*

אבל אמיר מנדל לקח את זה צעד אחד ימינה ומצא דווקא בהודו את הגדרות שלו.

תערוכה נוספת היא של הצלם .

אחרי הסיקורים של רות צרפתי ושל סשה אוקון – הגיע תורו של הצלם אמיר מנדל.

*

הכל התחיל כשאמיר ובן זוגו החליטו שהם רוצים, מוכנים ובשלים לילד. בסבך הבירוקרטיה הישראלית זה היה ממש בלתי אפשרי לממש את הרצון העז שלהם.

אי לכך, בניגוד לאריק איינשטיין, שישב על הגדר, נסע אמיר להודו על מנת לפגוש אישה שהסכימה לתרום ביציות בתשלום כדי לעבר, בתשלום, אישה הודית אחרת וזו תביא לעולם ילד או ילדה שיהיו שלו.

היו אצלו לא מעט חששות לפני מסלול היסורים שהוא עתיד היה לעבור – ממשלות, רפואה, כלכלה וכמובן סטיגמה חברתית.

את המכשולים האלה ראה אמיר כחומה, או גדר שהיא סמלית ופיזית כאחד.

מאחורי החומה עמד המשפט הפשוט, שנראה לרובנו מאד בנאלי – "אני רוצה להיות אבא".

*

בהודו לא היה לאמיר הרבה מה לעשות – הוא ישב וחיכה לתוצאות העבודה של הרופאים. מצד שני, הוא הסתובב וחיפש סוג של תרפיה, מרגוע כדי לעבור את התקופה מורטת העצבים הזאת.

כך מצא את עצמו מנסה לראות מעבר לחסימות – דרך עדשת המצלמה ראה קירות פח האוטמים את הבניינים, שמאחוריהם גדרות צמחים מטופחות וצבעוניות המסתירות את הכניסות. הוא הרגיש ממש כאילו הסתכל במראה.

*

גדרות

*

אמיר הצליח לראות מעבר לחסימות, מעבר לגדרות… זוהי הודו של אמיר בעיני הצלם האומן שבו.

*

מריה קונג–Open Source / ביקורת קצת אחרת


מודה ומתוודה – מעולם לא הלכתי לראות "מופע מחול" או מה שנקרא "מחול מודרני".

הייתי במופע של להקת הפלמנקו הישראלית, הייתי בהופעה של Lord Of The Dance (מדהימים), הבת שלי רוקדת פלמנקו ובלט קלאסי…

אך טרם הספיקותי (ממרום 38 שנותיי) לחוות הופעת מחול.

leaders

ודאי הבנתם שכאשר הוזמנתי ע"י  למופע מחול מודרני של להקת , קפצתי על המציאה בשתי ידיים, צירפתי את זוגתי שתחייה ונסענו למרכז סוזן דלל בתל אביב.

*

לא ממש ידעתי מה עומד לקרות. התיישבנו באולם וחיכינו…

האורות עומעמו ומוזיקת בס רועמת התחילה… נערה צעירה הגיעה בהליכה לקדמת הבמה והביטה דרך הקהל – כאילו היא מביטה במראה…

*

מכאן החלו האורות, הצלילים והרקדנים לנוע על הבמה במהירויות משתנות, בהתאם לקצב המוזיקה, תוך שאני מנסה לעקוב אחרי מה שקורה שם…

שתי נשים, שני גברים בריקוד חיזור חושני, כאשר ברקע נמצאת ישות לבושה בברדס, שרוב הזמן ישב ברקע והביט במתרחש, אך כאשר "חש צורך לכך", נכנס באמצע והשתלט על הרוקדים כאילו היו בובות מריונטה.

מריה קונג Open Source

הריקוד, כמו שאמרתי, היה חושני מאד והתחיל בחיזור של גבר לאישה באהבה בוסרית ובתולית והגיע עד לאורגיה מטורפת וחסרת מעצורים של תאוות בשרים…

ואז…

טוב, לא נעשה לכם ספוילר על כל המופע לגמרי, נכון ?!

רק נגיד שהסוף טוב.

*

כשנכנסתי לא ידעתי למה לצפות וכשיצאתי רציתי ללכת לעוד הופעה.

*

אז קצת על מריה קונג –

הלהקה הוקמה בשנת 2008, כשחברים בה אומנים מתחלפים מכל העולם.

כל ההפקות של הלהקה הן מטריפות ו- "משוגעות".

*

הלהקה מופיעה ברחבי העולם וזוכה לביקורות מצויינות.

*

בעזרת ידע טכנולוגי, פותחו בלהקה כפפות אלחוטיות השולטות על אפקטים של תאורה וקול בביצוע חי ובזמן אמת על הבמה, דבר המאפשר ל- "מגשים המשאלות" (אותה ישות בברדס) למשוך בחוטי המשחק.

*

רביולי בטטה ברוטב רוזה עם עגבניות שרי


נתחיל עם וידוי קטן – בשבילי 'רוזה' היה מאז ומתמיד סוג של יין.

אז כשאשתי שתחיה הציעה לי להכין את הרביולי בטטה של 'חמים וטעים' עם רוטב רוזה – התמונה שהיתה לי בראש זה רוטב על בסיס יין.

אמרתי "בסדר" בחשש מה, עד שראיתי את רשימת המצרכים ובשקט בשקט "התחבאתי מתחת לספה ועשיתי קולות של שטיח…" – פאדיחה שלי – מודה.

אחרי שצחקתי על עצמי (ואתם מוזמנים להצטרף) – נעבור למנה העיקרית.

*

למי שקרא את הפוסט הקודם על הרביולי גבינה ברוטב שמנת וסלמון יודע שהחלטנו להכין את הסוג השני של הרביולי (בטטה) – ברוטב רוזה.

רביולי בטטה

למי שלא קרא, תקציר מהיר – קיבלתי שוברים לקניית שני סוגים של רביולי מהסדרה האיטלקית של 'חמים וטעים' – רביולי גבינה ורביולי בטטה.
אחרי שהכנו את שני הרטבים, החלטנו "פה אחד" שרוטב השמנת והסלמון מתאים יותר לרביולי גבינה ורוטב הרוזה ועגבניות שרי מתאים יותר לרביולי בטטה.

*

עגבניות שרי

*

רוטב 'רוזה' זהו שילוב של רוטב שמנת ורוטב עגבניות. בראש זה לא מסתדר כל כך אבל בפה – חבל על הזמן !

הרביולי בשרני ומלא במלית מצויינת, אם מכניסים אותו קפוא אז הוא לא נקרע.

הרביולי טעים בפני עצמו, אבל רצוי להוסיף לו רוטב כדי "להרטיב" אותו קצת ולהוסיף לו "צבע" לטעם.

*

את הרביולי מכניסים בעודו קפוא לתוך סיר עם מים רותחים ואחרי 8 דקות (או עד שהם צפים) מוציאים בכף מחוררת והם מוכנים לאכילה.

*

המצרכים :

שמן זית

בצל גדול קצוץ דק

סלסילת עגבניות שרי חצויות

4 עגבניות מיובשות קצוצות דק

350 גר' מחית עגבניות

מיכל קטן שמנת לבישול

סוכר

מלח

עלי טימין או בזיליקום

*

שלבי ההכנה

*

אופן ההכנה :

מחממים את שמן הזית ומוסיפים את הבצל ואת עגבניות השרי.

מאדים מספר דקות ומוסיפים את העגבניות המיובשות.

לאחר ערבוב קל שופכים את מחית העגבניות ואת השמנת לבישול.

מערבבים עד לקבלת גוון אחיד.

מוסיפים מעט סוכר להעמת החמיצות של העגבניות, מלח לפי הטעם ומפזרים מלמעלה עלי טימין או בזיליקום.

*

שופכים את הרוטב על הרביולי ואוכלים בהנאה (לא להשמיע קולות רמים מדי – זה לא מנומס)

שופכים את הרוטב על הרביולי ואוכלים בהנאה (לא להשמיע קולות רמים מדי – זה לא מנומס)

עבודה מהבית


רהיטים…

מה כבר יש לחדש ברהיטים ?

עוד ספה ? עוד שולחן ? עוד מדף ?

אז זהו – ש- 'רהיטי דורון', הרשת שמתמחה בחדרי ילדים, הולכת צעד אחד קדימה ומשיקה את 'רהיטי דורון – הום אופיס' (Home Office) – ליין המשרד הביתי.

לוגו הום אופיס

הוזמנתי להשקת קו המוצרים החדש הזה בחנות הגדולה (250 מ"ר) בסגולה שבפתח תקוה.

מה המחשבה שעומדת מאחורי בניית קו מוצרים שכזה ?

יותר ויותר אנשים עובדים מהבית וזקוקים לפינות עבודה בתוך הבית – אם אלה סטודנטים, שכירים, פרילנסרים וגם בני הגיל השלישי.

כיום פינות עבודה ביתיות הן אוסף של רהיטים שאינם מתאימים אחד לשני, ולבטח לא באופן ספציפי לצרכיו של הלקוח.

'רהיטי דורון – הום אופיס' באים לתת מענה ל- 95% מהצרכנים המחפשים פתרון כזה.

הם מציעים מבחר של שולחנות עבודה וישיבות, שידות וכוורות (תלויות ורצפתיות) המגיעים בארבעה צבעים עיקריים – שמנת, מולבן, ליבנה ופקאן, כאשר ישנה אפשרות לתת "כתמי צבע" – נגיעות של צבעים "שוברים" בתוך החלל.

כתמי צבע

הדגש ברהיטים אלה הוא על שני דברים עיקריים : איכות ומחיר.

האיכות הבלתי מתפשרת של מפעל 'רהיטי דורון' (50% מהלקוחות הם לקוחות חוזרים) ומחיר השווה לכל נפש.

הרהיטים עשויים מעץ סיבית בציפוי מלמין, כמו חדרי השינה האיכותיים של הרשת.

תצוגה

ל- 'רהיטי דורון' ניסיון משנת 1949 בייצור ושיווק רהיטים. בבעלות 'רהיטי דורון' מפעל מהמשוכללים בארץ הפועל בשיטות ייצור ייחודיות, בסדרות גדולות ויעילות וברמת גימור גבוהה. בנוסף מחזיקה 'רהיטי דורון' ברשת חנויות בפריסה ארצית לשיווק הרהיטים לילדים ונוער.

'רהיטי דורון' מעצבת ריהוט המותאם לצרכי הלקוח, באיכות וגימור מוקפדים עד לפרטים הקטנים ביותר. הכוללים בין השאר זמן אספקה מדויק כבר בעת ההזמנה ותעודת אחריות לרהיטים לשלוש שנים! לחברה תפיסה אירופאית בעיצוב ותפיסה אמריקאית בשירות. כל זה תוך התאמה מלאה לצרכן הישראלי ולמאפיינים הייחודים של דירות ובתים בישראל.

חדר מעוצב

ל- 'רהיטי דורון' לילדים ולנוער עשרה סניפים בפריסה ארצית:

עפולה- רחוב המלאכה 12, חיפה- שדרות ההסתדרות 20, (צומת הצ'ק פוסט), נתניה- שדרות גיבורי ישראל 5 (מתחם ביג פולג), רמת גן- רחוב ששת הימים 14, (מול קניון איילון), פ"ת- רחוב אלכסנדר ינאי 5, סגולה, ראשל"צ- רחוב משה לוי 11, בניין UMI צומת ביל"ו – קריית עקרון – רחוב המלך חסן השני מס' 1 (במתחם תחנת אלון), ירושלים –רחוב יד חרוצים פינת פועלי צדק, א.ת תלפיות, אשדוד – רחוב האורגים 4, פינת בעלי מלאכה, באר שבע- דרך חברון 4 (מתחם הורדוס)

לאתר החברה –   www.doron1949.co.il

קרנפים לא אוכלים פנקייק


מי יודע מה קרנפים אוהבים לאכול ?

לא… זאת בעצם לא השאלה הנכונה… האם קרנפים אוהבים לאכול פנקייק ?

זה יותר מתאים.

בעולם של היום, לנו, המבוגרים, אין ממש זמן להקשיב לילדים שלנו… כמה פעמים תפסתם את עצמכם אומרים לילד "תעזוב אותי עכשיו, אני עסוק!" או משהו כמו "אין לי כח עכשיו, נדבר על זה אחר כך" (ואחר כך יש כמובן עוד איזה תירוץ), או הכי נפוץ "אתה לא רואה שאני בטלפון…"

אז זה בדיוק מה שקרה לדייזי – גיבורת הספר "קרנפים לא אוכלים פנקייק", מאת אנה קמפ ושרה אוגילוי, בהוצאת כינרת.

ההורים של דייזי אף פעם לא הקשיבו לה. ממש אף פעם !

הם גם לא הקשיבו לה כשהיא אמרה להם שנכנס הביתה קרנף סגול וחיסל להם את הפנקייקים (?!)

בלית ברירה, התחברה דייזי עם הקרנף הסגול ומצאה איתו שפה משותפת…

כמובן שהם לא האמינו לה שיש קרנף בבית, ועוד סגול (?!), אז הם החליטו לקחת אותה לגן החיות כדי שהיא תראה בעצמה איך נראה קרנף.

בגן החיות הם גילו דבר מפתיע, ששינה את כל יחסם לילדה…

עכשיו – תחשבו עוד פעם לפני שאתם פוטרים את הילד במשהו כמו "לא עכשיו, אין לי זמן בשבילך…", כי יכול להיות שמסתובב לכם בבית קרנף ואתם אפילו לא ידעתם…

הלורקס


הלורקס – מאת דוקטור סוס.

סדרת ספרי 'דוקטור סוס' מלווה אותי עוד מהילדות עם אוסף הספרים של 'חתול תעלול'.

רק כשגדלתי הבנתי מה יש מאחורי הסיפורים ה- 'ילדותיים' האלה.

את 'הלורקס' (The LORAX) אני לא זוכר מהיכן קיבלנו, אבל אני בהחלט מנסה להעביר את המסר מאחורי המלים לשקד ונדב עם התרגום המצוין של לאה נאור.

הספר מספר על נווד בעל השם המוזר 'אז' שהגיע למקום מדהים עם דשא ירוק ועצים וחיות ואגם עם דגים ובשמיים עפות להן ציפורים מוזרות ושרות.

ממש גן עדן עלי אדמות.

'אז' מאד מתרגש – אלה העצים שבדיוק הוא חיפש… באבחת גרזן הוא כורת רק עץ אחד ומכין ממנו… משהו שכל אחד צריך…

ואז מופיע מולו יצור קטן שמכנה את עצמו בשם המוזר 'הלורקס'.

הלורקס מדבר בשמם של כל אלה שלא יכולים להביע התנגדות – העצים, החיות, הציפורים והדגים.

הוא מייצג את הטבע הדומם.

אבל לפולש זה לא מפריע – הוא יעשה מה שהוא רוצה !

הוא יבנה מפעל ויגדיל אותו עוד ועוד ועוד ואף אחד, במיוחד לא יצור קטן ועצבני, יגיד לו מה לעשות ! הוא הרי מכין משהו שכל אחד צריך… ובמיוחד – הוא. הוא מרוויח הרבה כסף ומעסיק המון עובדים.
יש לו צי כלי רכב שמשנע את התוצרת לכל העולם.

לאט לאט נעלמים העצים ואיתם החיות, האוויר מזדהם והציפורים נודדות והאגם הופך לביצה עכורה והדגים ששטו להם בהנאה נאלצים לצאת ולחפש להם מקום חדש ונקי יותר.

הלורקס מזהיר את 'אז' פעם אחרי פעם אבל 'אז' ממשיך בשלו ומגדיל את המפעל תוך התעלמות מוחלטת מהפגיעה בטבע.

עד שבסוף… גם הלורקס עוזב, ומשאיר אחריו אדמה פצועה ואוויר שחור.

"הלורקס שתק, הביט בי בעיניו

במבט נעצב, כל כך נעצב,

והניף את עצמו באחורי מכנסיו.

לעולם לא אשכח את העצבות על פניו

כשהניף את עצמו מכאן

דרך חור קטן בתוך העשן."

ברגע זה מבין 'אז' שכבר מאוחר מדי מכדי לתקן. ואולי לא …

 —

את כל הסיפור הזה שומע ילד אחד מפיו של 'אז', ואולי, רק אולי יש עוד סיכוי…

 —

את זה תצטרכו לברר לבד בשפה העשירה של דוקטור סוס ובחרוזים המצוינים של התרגום לעברית.

לאט לאט, עמוד אחרי עמוד, אני מסביר לילדים את המשמעויות הנסתרות שמאחורי המלים.

ספר מצוין עם מוסר השכל לכולנו.