כאב בלתי נראה


אתמול פגשתי חבר שלי. בחור נחמד סך הכל, אבל עם בעיה אחת – הוא אוהב לסבול.
תגידו עכשיו "מה זאת אומרת אוהב לסבול? מה – הוא מזוכיסט?" אז סוג של…
איך הוא אמר לי אתמול – "טוב לי כשרע לי". אתמול כאב לו – כלומר ממש כאבים עזים בצוואר – כנראה נתפס לו שריר או משהו כזה. ועד שאישתו לא אמרה לו "קח כדור נגד כאבים", הוא לא חשב אפילו על האפשרות הזאת. הוא פשוט חי את הכאב. אז הוא סובל, וממשיך לסבול, ועד שלא מעירים לו שכבר רואים את הכאב שלו בעיניים ובתנועות הגוף, הוא "חי את הכאב" כלשונו.
הפסיכולוגית שלו אמרה לו שהכאב שלו הוא סוג של ריצוי – הוא מרצה את הכאב, כמו שהוא מרצה את הסובבים אותו.
הוא לא עושה את זה במודע, זה יוצא לו בטבעיות. אני מכיר אותו כמה שנים, ולא שמתי לב אצלו לריצוי הזה שהוא מדבר עליו. אנחנו חברים, משוחחים מדי פעם בטלפון ונפגשים אחת לאיזו תקופה לקפה קטן. גם על הכאב שלו הוא לא תמיד דיבר – אולי בגלל שהוא ידע שאני חי בתוך כאב – אם זה מהצוואר (שאריות מהתאונה שעברתי לפני כמעט 20 שנה) או אולי הכאבים העזים שאני חש "רק כשאני נושם" מאיזור בית החזה – תוצאה של אותה תאונה.

אבל הוא – הוא נראה לי תמיד חיוני ומלא חיים (ידעתי על הבעיות שיש לו בבית – אבל לא נכנסנו פנימה לתוכן). רק אתמול, כשהוא נראה לי שפוף, ושאלתי אותו למה – הוא נאות לספר לי. ופגישה של "קפה בקטנה" הפכה לשיחה אל תוך הלילה, אל הכאבים האלה – שלטענתו מחזיקים אותו בחיים – וגיליתי שהוא חותך את עצמו, כדי להרגיש חי. שאלתי אותו אם הוא מספר על זה למטפלת שלו – והוא אמר שכן. ומה היא עושה בנדון? שאלתי אותו – אומרת שקשה לה לשמוע את זה ושאני לא צריך לפגוע בעצמי כדי להרגיש בחיים – הוא הוסיף.
כואב לי לשמוע אותך מדבר ככה, אמרתי לו, בעודי לוגם מהקפה השחור המהביל – 7 סיבובים ימינה, שבעה סיבובים שמאלה ובלי סוכר.

הוא טוען שההלקאה העצמית הזאת מעוררת אותו. לא הצלחתי להבין. "גם הסביבה שלי לא מצליחה להבין", הוא ניסה לעודד אותי בצורה הזויה משהו.
אני לא מצליח להבין איך בחור כמוך, שיש לו הכל בחיים – משפחה תומכת, ילדים אוהבים, עבודה טובה… מה חסר לך? שאלתי אותו. על זה הוא לא ענה לי. הוא מחה דמעה סוררת ואמר לי שאני לא יכול להבין – כי החיים שלי טובים. אבל גם החיים שלך טובים, עניתי לו. "אמרתי לך שלא תבין" הוא ענה לי. אז תסביר לי – ביקשתי.
הוא אמר שזה לפגישה אחרת – באיזה יום הוא יספר לי בדיוק מה עובר עליו ומה מציק לו. "אני רוצה לדעת מתי" אמרתי לו, כשאני מפחד שהוא ישם קץ לחייו. "אל תדאג" הוא אומר לי, "מצאתי סיבה חדשה לחיות עכשיו" וכשאני מתעניין מהי אותה סיבה מסתורית שאני לא יודע עליה, הוא אומר "אני מאוהב באישתי. היה לנו יום נישואים לא מזמן וקניתי לה פרחים – משהו שלא עשיתי מזמן, אם בכלל". אני ממש שמח בשבילו, אבל הפחד עדיין נמצא שם ומקנן – "תעשה לי טובה, תגיד לי אם אתה מתכוון לעשות משהו דרסטי" אמרתי לו, כשאני מפקפק באמינות דבריו (בהחבא – שלא ידע שאני לא מאמין לו). הוא קם, אסף את כוסות הקפה הריקות והסתובב להיכנס חזרה הביתה. הבנתי את הרמז ואספתי את מפתחות מכוניתי.
לא היה צריך לומר אף מילה. הבנו אחד את השני גם ללא מלים. לפעמים.

מיומנה של סוכי: עשו אותי באצבע ?


היי חברים וחברות שלי, שוב סוכי השיצואית שלכם חוזרת – ובגדול. והפעם – ההורים שלי נפגשות עם חברים ולקחו אותי לטיול על הר הכרמל, ממש מתחת לבית אורן – למקום שנקרא 'מערת אצבע'.

להמשיך לקרוא

זוהר רוצה לעוף / תרצה דביר


נתתי את הספר לבתי הגדולה (11), וזאת היתה התזוהר רוצה לעוףרשמותה:

"אבא של זוהר מת וזוהר לא יודעת איך. היא גילתה מדינה (חברה של אימה א.ב.) ומחברתה שאביה נהרג
במלחמה ושקראו לו דרור.
רוצים לדעת איך הוא מת? …
לי יש המון דברים טובים לספר על הספר הזה, כמו למשל: יש בו שמחה, עצב, כעס ועוד המון רגשות.
רוצים לדעת למה ?
קראו את הספר."

ונעבור לקטע האומנותי – קראתי את הספר והוא העלה בי רגשות – כמו ששקד כתבה.

זוהר מתמודדת עם אובדן אביה בגיל צעיר ועם אימה שמנסה לחזור לשגרת חיים נורמלית. חבר אחד זוהר כבר "הצליחה" להבריח מהבית. אין תחליף לאבא, גם אם הוא לא נמצא – מה פתאום שגבר אחר יישן במיטה עם אמא שלה ? רק לה מותר!

שקדי שלי ילדה קטנה עם המון רגשות והמון אמפתיה, ממש נכנסה לדמות ובקטעים מסוימים אף נקוו דמעות בעיניים הכחולות ירוקות השקדיות שלה. אני לא רוצה להרוס לכם את הספר, אבל הסוף הוא טוב (דבר ששימח את שקד מאד).

אז –
זוהר רוצה לעוף
מחברת: תרצה דביר
איורים: נורית צרפתי
הוצאה: גוונים
עמודים: 79
מחיר: 55 ₪

חכי לי ואחזור


 

את חכי לי ואחזור

את חכי לי ואחזור,
את חכי היטב.
את חכי לי גם בקדור
מסגריר הלב.
את חכי לעת כפורים,
את חכי בחום,
את חכי עת אחרים
ישתכחו עד תום.

את חכי, חכי, ולו
לא יבוא מכתב.
את חכי אם גם ילאו
המחכים לשוא.

את חכי לי ואחזור,
וארור הסח
בבטחה גמורה לאמור:
"מת הוא… ונשכח"…

מילים: קונסטנטין סימונוב
תרגום: אברהם שלונסקי

להמשיך לקרוא

הבניין בתחנה המרכזית


יצא לי להיות היום בדרום תל אביב, באזור שאנשים "נורמלים" ו- "נורמטיבים" מנסים להתרחק ממנו – אזור התחנה המרכזית החדשה, אבל בקטע הפחות נעים שלה… אזור הרחובות בית קציר, בית גוברין, הקונגרס – למי שמכיר. רחובות שבהם יש יותר עובדים זרים ומהגרים (חוקיים ולא חוקיים) מתושבים ישראליים. עברתי ליד הרחובות האלה וניסיתי שלא להתעכב שם מעל הרצוי, האווירה לא היתה לי ידידותית, עד שלפתע ראיתי בניין גבוה עם חלונות מטים לנפול וזוהמה וגרפיטי על הקירות. נעצרתי והסתכלתי שוב על הבניין והרמתי מבטי אל על – ככל שעליתי עם העיניים גבוה יותר, כך היו הקירות לבנים יותר והחלונות מתוחזקים ונקיים יותר. בקומות הגבוהות היו גם פרחים על אדני החלונות. להמשיך לקרוא

יפו, ככה בקצרה


יום רביעי, 10 בבוקר. ממש באמצע החיים, התאספנו לנו כ- 25 בלוגרים ועיתונאים ברח' יפת פינת לואי פסטר ביפו לסיור טעימה מהספר 'יפו' של אלינוער רבין.

???????????????????????????????

לצערנו הסופרת לא חשה בטוב ולכן ליווה את הטיול מנהל נמל יפו לשעבר, הידוע בכינויו 'צ'יפס'.

אלינוער רבין מוכרת בעיקר לאוהבי הבישול והאוכל. היא הוציאה עד היום כ- 50 ספרי בישול (?!), אבל הפעם היא החליטה לקחת את זכרונות ילדותה ולשלב אותם עם הנופים והמקומות של היום.
הספר מצטרף לספרים על ירושלים ונצרת. להמשיך לקרוא

על טהרת הבשר


ארבעה בלוגרים ומומחה בשרים נפגשים בביתו של קולינר חובב בשרים… זו יכולה להיות אחלה התחלה של בדיחה… אלא שזו לא בדיחה – באמת נפגשנו יחד וטעמנו ממעדני האיש והבשר גיתי זמיר

גיתי פורס את האנטריקוט

גיתי פורס את האנטריקוט

אז עם מה נתחיל ? הכל היה כל כך טעים, שקצרה היריעה מלהכיל את מצמוצי השפתיים ומציצת האצבעות אחרי כל מנה ומנה.

להמשיך לקרוא

מי אשם ?


 

אני הולך לשחוט פה כבשה קדושה. הפוסט הזה לא יהיה קל ואני בטוח שאני אקבל עליו קיתונות של קיטור. אבל אחרי מספר ימים שאני מתחבט עם עצמי, אחרי שבתאריך 25/6 קראתי את הפרסום של בן כספית על סיכום החקירה של גלעד שליט, באמת שהדבר הדיר שינה מעיני.

דוד בן גוריון נאם בכנס סגל פיקוד כללי, הקריה, ב- 2 ביולי 1963 ואמר, בין השאר – "שתדע כל אם עבריה שהפקידה גורל חיי בניה לידי המפקדים הראויים לכך…"

האם המפקדים באמת ראויים ? האם צה"ל, הצבא החזק במזרח התיכון, באמת ראוי ויכול לקחת על עצמו את גורל הנערים ?

האם כל מה שמשפיע על שיבוץ התפקיד הוא כושר גופני ופרופיל רפואי ? האם הערכה נפשית יכולה ליפול 'בין הכיסאות' ולשלוח ילד שלא מתאים, מבחינה נפשית, להיות לוחם, לשרת בחייל קרבי ? האם צה"ל פושט רגל ?

או שמא החייל עבר את המבדקים והצליח לשטות במערכת ? (דבר שלא נראה הגיוני במקרה זה).

להמשיך לקרוא