חופש מהחופש


חזרנו כל המשפחה מאילת, עייפים ורצוצים. שבוע שלם ששעות השינה של הקטנים השתבשו לגמרי – הלכו לישון מאד מאוחר, שעת השינה שלהם בצהריים הפכה לשעת שינה אחר הצהריים והלילה הצעיר נכנס לשעותיו הקטנות – עד שהם נרדמו – שניהם באותה מיטה (ספה נפתחת – סמנטיקה). ההגעה למלון התחילה בנימה עוקצנית, כאשר ביקשו מאיתנו עוד 5,000 ש"ח תשלום עבור שקד ונדב (שני מבוגרים), אבל אנחנו שילמנו כבר 3,000 ש"ח לחברת הנסיעות… אז משהו פה לא הסתדר. בסופו של עניין, ואחרי ששעברנו שני נציגים ושיחה עם המוקד של חברת הנסיעות, הובטח לנו שאת 3,000 השקלים נקבל חזרה ואנחנו צריכים לשלם למלון על שני הילדים (הבוגרים) שלנו.

אחרי התחלה קצת צורמת, התמקמנו בחדרים (עם דלת מקשרת) וירדנו לארוחת צהריים של יום ראשון.
הודעתי כבר שבוע מראש שיש לי שני ילדים (פעוטים) עם אלרגיה מסכנת חיים לביצים (שכחתי את זוגתי והגדולה – שלא אוכלות בשר – אופס), ההודעה נשארה במחשב ואף אחד לא הודיע לשף ולחדר האוכל. יצא אלינו השף, שאני רוצה מפה להחמיא לו – הוא עשה מעל ומעבר לילדים ולאישתי – בישל להם מנות במיוחד, דאג שמשטח העבודה שלו יהיה כמה שהיותר סטרילי, עבר איתנו על כל הבופה ואמר מה אפשר ומה אי אפשר – ובככל, דאג לנו בצורה יוצאת מן הכלל. 10 מתוך 10 למטבח ולצוות המטבח (אם היה 11 – גם אותו הייתי נותן).

ליד הבריכה

ואם באוכל ובחדר האוכל עסקינן, לא היתה ארוחה אחת שהקטים לא ביקשו ללכת לשירותים – שניהם ובנפרד – אבא פיפי אבא קקי. זה סחט אותי. באמצע הביס התאום הראשון צריך לשירותים – אז לוקחים אותו, כשחוזרים עם הראשון, השני פתאום נזכר. חזרתי עם השני, הראשון פתאום צריך שוב. כל ארוחה זה קרה. לא היתה ארוחה אחת שהתחלתי וסיימתי בלי לבקר בחדר השירותים.


ואחרי שהחמאתי כך לשף ולצוות המטבח, אני רוצה לציין את השירותים הכלליים בלובי – את הריח של מטהר האוויר מריחים כבר בפתח גרם המדרגות (17 – ספרתי) וגם אור וגם מתן אמרו שיש כאן ריח לא נעים. בבוקר היה עוד סביר לגשת לשם, אולם ככל שנקפו השעות השירותים הכלליים היו פחות ופחות אטרקטיביים ואנחנו ניגשנו חזרה לשירותים בחדר. אז השירותים הכלליים מקבלים אצלי 5 מתוך 10 – יש גם שירותים נגישים (יש שלט שאומר "שירותים נגישים" ליד הקבלה) אותם לא בדקנו. ביום האחרון שלנו, גילינו שיש גם שירותים ליד הבריכה – אין שילוט מספק ומכוון.

בריכה – הבריכה קטנה בגודל, עם מציל ובר חופשי (ציינתי כבר שזה מלון "הכל כלול"?) והילדים שלי חושבים היום שמים זה "ברד" – הם שתו שם כמויות של ברד (אם אפשר לקרוא לזה "לשתות") ואכלו קרטיב קרח בארבעה צבעים. אני שתיתי בירה גולדסטאר מהחבית בכמות שלא היתה מביישת מבשלה קטנה, ובערב – כשירדנו ללובי, קינחתי גם בוודקה אבסולוט "נקייה". לירון והגדולה (עוד מעט 18, אז הרשינו לה) שתו קוקטייל טעים.

טיולים ברגל באילת – לכיוון האייס-מול – הליכה של מספר דקות ואנחנו שם. למקום היחיד שנסענו ברכב (היינו יכולים לקחת אוטובוס) היה המצפה התת ימי – כולם נהנו – הקטנים רצו רק לראות כרישים ואנחנו ירדנו לעומק המצפה וראינו דגים מסוגים שונים, איזה כיף. שאר הטיולים ברגל היו לטיילת (גם הליכה של מספר דקות) – אנחנו לא מפחדים ללכת ברגל – רק מדרגות גומרות לנו את האוויר מהריאות.

ואם כבר יורדים לאילת – לא נזמין ללירון טלפון חדש? (הקודם עושה קולות של גסיסה), אז היא התחדשה במכשיר סמסונג חדש. הזמנו באינטרנט באתר של KSP (יש הרבה סניפים בארץ), הגענו לחנות (מרחק הליכה מהמלון), לקחנו מספר ואחרי מספר דקות קראו לנו לדלפק. תיק תק וזוגתי עם מכשיר חדש ונוצץ.
באותה הזדמנות היא התחדשה בזוג אוזניות, מטען ושעון. אולי ככה היא תפיל את הטלפון פחות – יש לה הסטוריה של כיסוח טלפונים סלולרים בממוצע כל שנה וחצי.
שקד שלי התחדשה בעכבר חדש וורוד למחשב שלה.
ניתן לשלם בנקודות של אמריקן אקספרס – אז כל הנקודות שצברתי ולא השתמשתי בהן אפילו פעם אחת – ירדו בקנייה הזאת.
מעבר לכך, ללירון היו לא מעט "גיפט כארד" (Gift Cards), והיא ושקד יצאו לשופינג כשנדב ואני יצאנו לשחק בבבילון פארק באייס מול.

בערב השני חוויתי נפילת סוכר (להזכירכם, אני חזרתי לתזונה מאוזנת ונכונה ואני נמנע מסוכרים ופחמימות).
הרגשתי איך הכוחות עוזבים אותי ונאלצתי להתיישב על הכורסה בלובי כדי לא להתמוטט. מזל שלירון היתה שם וקלטה את המצב. היא הביאה לי כמה קינוחים מחדר האוכל, שהחזירו לי את כוחותיי.
ביום שלישי כבר נשברתי סופית, והחלטתי שאני יכול לטעום מקינוח פה ושם. לא עדיין הגבלתי את עצמי ולא השתוללתי עם האוכל. אכלתי בעיקר בשר ומעט פחמימות, אבל קינוח – שניים הרשיתי לעצמי "כדי למלא את התאווה של העיניים". ועם כל זה – עדיין הורדתי קילוגרם שלם ממשקלי.

ביום האחרון ביצענו צ'ק אאוט מהמלון, ניגשנו שוב לאייס מול, הסתובבנו כשעתיים והתחלנו להצפין הביתה. מה שלא לקחנו בחשבון זה שהיום יום חמישי וכל הפקקים של המרכז מתנכזים לאותה שעת אחר הצהריים… אם היינו חושבים, היינו יוצאים שעתיים קודם או שעתיים מאוחר יותר, כדי להימנע מהפקקים של המרכז.

בורח מעצמי


הכותרת מבהילה, אני מודה. אבל כל כך התרגשתי באמצע שנה שעברה, כשכתבתי את "הגעתי ליעד", שאני מסתכל על עצמי עכשיו בעיניים המומות… כבר הספקתי להחזיר לעצמי את כל אותם קילוגרמים אבודים, שהשלתי מעלי בעבודה קשה של אומץ ועמידה מול כל הפיתויים. הכרחתי את עצמי לאכול נכון ועשיתי גם את האתגר של ג'ניפר לופז – שהיה לא קל – אבל עשיתי אותו.
והנה עכשיו, אני כבר מסרב לעלות על המשקל בבוקר. אני יודע טוב מאד מה קרה לי ואני יכול להמציא ולהוציא תירוצים, נכונים יותר ונכונים פחות, מפה ועד להודעה חדשה. הנקודה הסופית היא שעליתי במשקל בצורה דרסטית ומהירה, ושנה של עבודה קשה ירדה לטמיון.

זה לא משנה אם שקלתי 150 ק"ג וירדתי ל 80 קילוגרמים או ששקלתי 100 ק"ג וירדתי ל 70. המספרים פה לא ממש משנים. משנה הדרך, המחשבה, הרצון… ובסופו של דבר – אי היכולת שלי לעמוד מנגד ולהגיד לא לאוכל. אני אוהב לאכול, ואני גם קצת אוהב מתוק – לנשנש בקטנה כזה, אבל בתקופה של 7 חודשים עליתי כמעט את כל מה שירדתי… זה שיא חדש שעוד לא הגעתי אליו. ואני יודע שאני עולה במשקל – אני רואה את זה על החולצות שאני לובש – איך הן הולכות וצרות עלי, עד שאני צריך להוציא מהבוידעם את החולצות הגדולות יותר (אלוהים יודע למה שמרתי אותן שם).

ותמיד יש את התירוצים והפיתויים – היה פסח – מה? לא נאכל איזו מצה עם שוקולד? והיה פורים – מה? לא נאכל אוזן המן כדי לסמל את החג? ואם אוכלים אחת – חייבים לאכול עוד אחת ואולי גם עוד כמה כדי "לסתום את החור בשן" כמו שאני אומר… וארוחות שישי – לא נטעם מכל המטעמים שהכינו? בטח שנטעם – וימי שישי, גם בתקופה ששמרתי, הרשיתי לעצמי לחרוג קצת ולהרגיש "בטן מלאה".

יצא לי השבוע, או שבוע שעבר, לאכול ארוחת "צוערב" אצל ההורים שלי, ושמתי לב שאמא שלי מגישה לי את אותה צלחת שהיא מגישה לאבא שלי (שעובד בעבודה פיזית כל היום), ואני מבקש תוספת. ומה זה תוספת ? עוד 4 פרוסות לחם – תגידו לי אתם – זה נראה לכם תקין? כי כשאני יושב ומנתח את ההתנהגות האכילתית שלי עכשיו, ברור שזה מה שיקרה! ברור שאם בימי שלישי – שאלה "ימי פיצה", אני יורד על מגש, אלה התוצאות שיגיעו! וברור שאם אני יושב בעבודה ליד המטבח, אני כל שניה קופץ לנשנש משהו קטן – וזאת התוצאה.

ואם קראתם את הפוסט מאתמול, אתם בטח יודעים שאני בדרך לאילת. ואם כבר באילת, לא נשתולל באיזו מסעדת בשרים טובה? אז זהו – שלא !!!

אני מחליט, ואתם עדי, שאני חוזר לעצמי. אני לא אהיה אותה אמא מספר הילדים המצויין "משפחת גדליהו", שבמשך שבוע הכריחה את כל בני הבית לעשות ספורט ולאכול בריא, כשבסופו של דבר היא נשברה ובאה לרדת על עוגת השוקולד עם קרם… רק שהיא גילתה שכולם כבר הקדימו אותה ואכלו "בשושו" והשאירו לה פרוסה אחת.

אני מחליט לחזור ולאכול יותר נכון. ספורט אני לא עושה, כואב לי פה, כואב לי שם. אבל לאכול יותר בריא ופחות ג'אנק – זה כן. בפעם הקודמת השלתי מעצמי את הקילוגרמים המיותרים רק בעזרת אכילה נכונה. והפעם אני אעשה את זה שוב. אין יותר התגנבויות למטבח ונשנושים של סוכרים או פחמימות.

לא יודע כמה זמן זה ייקח, לא יודע כמה אני אוכל להתמיד, אבל את ההחלטה הראשונית – המודעת והרציונלית יש לי. נכון שימי שלישי הם עדיין ימים של פחמימות – אבל לא חייבים לרדת על כל המגש – גם חצי מגש מספיק.
ואם יש עוגע במקרר כי לבת שלי היה יום הולדת 17, אז לא חייבים לאכול פרוסת עוגה נוספת.

אז נשימה עמוקה – והנה זה מתחיל. אני אטפס על ההר הגבוה הזה, שראשו מעל העננים, ואגיע אל היעד הנכסף – אל המשקל וההיקפים שהצבתי לעצמי כיעד!

עולם אחר TAYA


תקראו לי 'מפגר חברתי' או 'מוגבל קולינרי' אבל את מסעדת TAYA לא היכרתי (רחוב האופה 1 קדימה), ואחרי שהכרתי פתאום גיליתי שכולם מכירים את המסעדה ואף מהללים ומשבחים אותה… ואיפה אני הייתי כשכל זה קרה ???TAYA

להמשיך לקרוא

יפו, ככה בקצרה


יום רביעי, 10 בבוקר. ממש באמצע החיים, התאספנו לנו כ- 25 בלוגרים ועיתונאים ברח' יפת פינת לואי פסטר ביפו לסיור טעימה מהספר 'יפו' של אלינוער רבין.

???????????????????????????????

לצערנו הסופרת לא חשה בטוב ולכן ליווה את הטיול מנהל נמל יפו לשעבר, הידוע בכינויו 'צ'יפס'.

אלינוער רבין מוכרת בעיקר לאוהבי הבישול והאוכל. היא הוציאה עד היום כ- 50 ספרי בישול (?!), אבל הפעם היא החליטה לקחת את זכרונות ילדותה ולשלב אותם עם הנופים והמקומות של היום.
הספר מצטרף לספרים על ירושלים ונצרת. להמשיך לקרוא

אלוהים, מה זה צריך להביע!


קצת לפני הבר מצווה שלו, קרא סיימון ריץ' בתנ"ך ונבהל נורא. הוא החליט שמעכשיו הוא שומר מצוות.אלוהים, מה זה צריך להביע!
ההחלטה החזיקה בדיוק שלושה ימים, עד שאכל צלעות… מאז ועד היום הוא מחכה שאלוהים יעניש אותו…

*

אלוהים, מה זה צריך להביע! הוא ספר שכתוב בשנינה ובהומור על חברה בשם 'גנעדן בע"מ' שהוקמה ומנוהלת עדיין על ידי אחד, לא אחר מאשר… אלוהים בכבודו ובעצמו.

להמשיך לקרוא

שיוט במרצדס לוילה V


סתם יום של אמצע שבוע ואני בשיחת חולין עם חבר טוב – רוני אקרמן, שבדיוק קיבל מרצדס 180C Class לבדיקה עבור אתר הרכב 'אוקטן גבוה', בו הוא מפרסם.

מזמן לא נפגשנו אז קבענו לנו בשיא הספונטניות לנסוע יחד עוד באותו ערב לרמת הגולן, לישוב חד-נס ולבדוק מסעדה שרוני קרא עליה המלצה מצוינת, בשם 'וילה וי' שהיא מסעדת שף עם צימר צמוד, או בקיצור – מתחם נופש קולינרי, כמו שקורא לה השף גיא בן שמחון. להמשיך לקרוא

בודפשט בוויש (חלק ב')


אחרי שבפוסט הקודם סיפרתי על מאורעות הגעתי ההזויה לבודפשט (שאחוז המדברים בה שפות זרות ובכללן אנגלית, נמוך מאד), הגענו לשעה 4 וחצי אחר הצהריים ונזכרנו שגם אחרי אותו יום מעייף, נרשמנו לטיול על המים – שעה וחצי של הפלגה על הדנובה החשוכה ומבט 'קצת אחר' על הגבול שבין 'בודה' ל- 'פשט'.

האמת – היינו עייפים והספינה עם ריח הדלק לא.. אממ.. 'עשתה לנו את זה'… במיוחד שהיה קריר ואנשים לידנו גם עישנו… אבל נו שויין, זה שייך לחלק הפולני שבי…גשר

את יופייה של בודפשט בלילה קשה לעיר אחרת לקחת. כל הבניינים המרשימים ומפוארים מזווית אחרת, אותם מקומות שהיינו בהם היום וראינו אותם באור יום, נשטפים באלפי נורות המאירות באורות צהבהבים את המבנים והגשרים.

חזרנו למלון רגלית, כשאני חסר חוש כיוון לחלוטין (ועדיין מסטול מהלילה הקודם) צעדתי יחד עם זוגתי (כפרות עליה ועל חוש הכיוון שלה) חזרה למלון, כשבדרך אנחנו קונים שני בקבוקי מים ליום שלמחרת (שימו לב – מי שלא אוהב סודה – לקנות את הבקבוקים עם הכיתוב הוורוד).

לאחר שעה ארוכה של צעידה ברחובות הבירה ההונגרית, הגענו שוב ל- 'וואצי אוצה' (שדרות וואצי) ומשם הדרך למלון כבר היתה קצרה.
כמו שכתבתי, המלון (בודהא בר הוטל) פשוט מדהים. הפסיליטיז בחדר פשוט עושים חשק להשתמש בהם…. ונעבור לבוקר.

יום שבת בבוקר, אנחנו קמים לנו לארוחת בוקר מפנקת במלון (ידעתי שהייתי צריך לצלם), נפגשנו בשעה 10 מול מלון לה-מרידיאן (נקודת מפגש מרכזית בעיר, זו גם הנקודה היחידה שבה שלושת הרכבות התחתיות נפגשות – סימן היכר – הגלגל הענק) ויצאנו באוטובוס לכיוון כללי צפון.

בברושור שחילקו לנו כתבו 'לא לשכוח להביא דרכונים'… אבל מתברר שבין הונגריה לסלובקיה אין עמדת שומר בכלל. הגבול בין שתי המדינות הוא גשר מעל הדנובה… (?)
עמדנו וצפינו מהצד הסלובקי של הגבול לעבר הקתדרלה הגדולה ביותר במדינה (הונגריה) – זה נראה כמו כפר קטן או יותר נכון – סוג של טירה, עם כל המבנים מסביב והצריחים הגבוהים של הבזיליקהBasilica Esztergom.

Basilica Esztergom

Basilica Esztergom

מתברר שהעיירה המנומנמת של סלובקיה היא מראה ראי לכל העיירות הסלובקיות… המדינה הזאת לא מתבססת על תיירים…

חזרנו לעברו ההונגרי של הגבול ועמדנו אל מול המבנה הדתי העצום הזה. חלילן צועני שעמד שם בבגדים מסורתיים של המאה ה- 18 או ה- 19 חילל לנו 'הבה נגילה' (אנחנו כנראה לא הקבוצה הישראלית הראשונה שהוא פוגש) וצוענים באו אלינו וניסו למכור לנו מזכרות קטנות וגדולות…
נכנסנו פנימה והרגשה של "קטנות" נפלה עלינו. זוהי בדיוק ההרגשה שמתכנן הקתדרלה ביקש להעביר – עד כמה האדם קטן אל מול ה… אל?

סלפי עם הבזיליקה ברקע

סלפי עם הבזיליקה ברקע

ציורי קירות ותקרה מסביב ועוגב אדיר מימדים עם צינורות מתכת מבריקים שכן לו בקומה השניה.
יצאנו לטיול קצר בעיר הדת והיבטנו על הנקודה שבה היינו כמה דקות לפני כן.

זו היתה עיר הבירה הראשונה של הונגריה ומרכז דתי-רוחני מרכזי של העם ההונגרי, שהוא קתולי ברובו.

משם נסענו לאורך הדנובה, חצינו את הכפר 'וישינגראד' ועלינו למעלה אל תצפית מרהיבה על ברך הדנובה (שם הנהר עושה תפנית של 180 מעלות), סמוך למצודת וישינגראד המלכותית (היא שימשה בעבר כבית קיץ ו- "בקתת" ציד למלך ולבני לווייתו).

עוגב

עוגב בבזיליקה

עכשיו הגיע הדבר שחיכינו לו… האוכל…
נכנסנו למתחם של מסעדה וכמה בתי מלאכה בסגנון המאה ה- 'משהו וקצת' ושמנו פעמינו לעבר המסעדה (אכול ככל יכולתך…).
מה הדבר הראשון שאוכלים בהונגריה ? לא נכון ! קרמשניט… ואת זה כבר אכלנו אתמול… היום אוכלים גולאש… ולא רק גולאש, היו שם מספר מאכלים… איך לומר זאת… 'בטרדישן' (Tradition) – בשר ציד, נזידים (אני אהבתי את נזיד חזיר הבר), מרקים, פטריות וצמחים שונים כתוספת וכמובן גם קינוחים… הרי איך אפשר ללא הבלינצ'ס… 'אכלנו והותרנו כדבר ה' ' כמו שנאמר.

נזיד ועוף בשמנת

נזיד בשר ציד ועוף בשמנת

ואחרי שאכלנו ושבענו אפשר לעשות סיבוב ולראות את בתי המלאכה – את חרש הנשק והנפח, הכדר ועוד חנות מזכרות (כי חייבים)…

היום מתארך וזו בדיוק הנקודה להגיע אל כפר קטן בשם 'סיינט אנדרה' (St. Andre). זהו כפר אומנים ובו מוזיאון מרציפן מרשים עם בובות מרציפן בגודל אמיתי (מייקל ג'קסון, הנסיכה דיאנה) ולא רחוק משם גם אחד משלושת המוזיאונים של דברים קטנים באמת… תחשבו

הנסיכה דיאנה

הנסיכה דיאנה

על בקבוק הקוקה קולה הקטן ביותר… תחשבו יותר

בקבוק קוקה קולה הקטן בעולם

בקבוק קוקה קולה הקטן בעולם דרך מיקרוסקופ

קטן.. הוא אפילו יותר קטן מזה. את המוצגים ניתן לראות שם דרך מיקרוסקופ…
זה גם המקום לקנות פפריקה (הונגריה – זוכרים?!) – שימו לב איזו פפריקה אתם קונים – חריפה או מתוקה…
זהירות – תשתדלו לא לעבור את הבית האדום (אם תגיעו – תבינו) נכנסים שם לסימטאות ועלולים ללכת לאיבוד…

חרש נשק

חרש נשק – שריון

עד כאן הפוסט הזה, את המשך הימים, הפעילויות וההרפתקאות שעברו עלינו, בפוסט(ים) הבא(ים)…

הצייד / ג'ון לסקואה–ביקורת קריאה


*

את ג'ון לסקואה אני מכיר מספרים קודמים, שחלקם גם עברו תחת עיני הבוחנת ובוקרו כאן בבלוג, כמו הספר בכוונת זדון.

אם בספר הקודם אייב גליצקי היה "רק" בלש במחלק הרצח, הרי שכאן הוא עולה בדרה ונהיה מפקח של המחלק. בתור המפקח, הוא כבר לא יכול ללכת על 'תחושת בטן'. הוא צריך הוכחות ממשיות (נראה שיש כאלה ששוכחים מהיכן הם הגיעו), אבל אפשר להבין אותו.

בשביל זה יש אזרחים – במיוחד החוקר הפרטי המוכשר ויאט האנט, שמקבל הודעת טקסט (SMS) יום אחד שמטלטלת את עולמו "איך אמא שלך מתה?"…

*

הצייד ג'ון לסקואה

*

הוא מעולם לא התעניין בהוריו הביולוגים – הוא נמסר לאימוץ בגיל צעיר מאד על ידי ארגון אימוץ של הכנסייה ולא הסתכל אחורה.

מחקירה ראשונית עולה שאימו נרצחה. הוא מתחיל לחקור רצח שאירע לפני 20 שנה, ומסתייע בחברו, בלש ממחלק הרצח (תחת פיקודו של גליצקי) דבין ג'ול, שלא תמיד מקבל יד חופשית ממפקדו.

הרצח מתחיל להעלות לפני השטח מקרי מוות מוזרים נוספים, כמו התאבדות לכאורה של שוטר ובמקביל, גוויות נוספות נערמות.

*

בכל פעם שהאנט מרגיש שהוא עלה על קצה חוט, נוספת גופה והוא מקבל עוד מסרון שמכוון אותו למקום אחר.

*

העלילה משתרעת על פני ארצות הברית ואף חודרת למדינה השכנה – מקסיקו ולחשד של סכסוך בין כנופיות סוחרי הסמים שם.

*

המתח הנפשי משפיע על ויאט והוא מתמוטט במלון במקסיקו.

האם זה מה שימנע ממנו להמשיך ?

*

ג'ון לסקואה כותב בצורה שוטפת ואני פשוט נהנה לקרוא אותו.

העלילה זורמת, ואפילו אחד כמוני – שלא קורא מילה במילה, אלא מרפרף ומשלים את המשפטים בראש, הצלחתי לעקוב אחרי הפיתולים הסבוכים.

מומלץ לקריאה, במיוחד לאוהבי ג'ון לסקואה וג'ון גרישם (כן – אני מכניס את שניהם לאותה קטגוריה).

*

GREG–לא רק קפה


איזה כיף לי (אני חושב) – כחלק מקבוצת "LEADERS" קיבלתי שובר למנה מתוך התפריט הטבעוני של

קפה גרג.

שובר לתפריט טבעוני

 

מתוך אתר החברה :

קפה גרג נוסד בשנת 1994 בתור בר- קפה, ששם לעצמו מטרה אחת פשוטה – להפנים בתודעה של הקהל החיפאי מהו קפה איכותי. עם השנים, נוצר הרצון להפיץ את הבשורה בכל הארץ, וכך הפך בית הקפה הקטן לסיפור הצלחה ייחודי מאוד – רשת גרג מונה כיום כ-90 סניפים ברחבי הארץ ומציעה בכל סניף וסניף קפה מעולה הנטחן מהפולים האיכותיים ביותר בעולם, אווירה נעימה המשלבת תחושה ביתית עם שירות מקצועי, ותפריט עשיר מאוד שבמרכזו ארוחת בוקר מאוד מאוד מאוד טעימה. הרשת ממשיכה לגדול ולהתפתח כל הזמן –  סניפים רבים עתידים להיפתח בתקופה הקרובה במיקומים מרכזיים ברחבי הארץ.
מטרת הרשת היא להקנות ללקוח חווית בילוי ייחודית, שמציעה פיוז'ן מעניין בין קפה איכותי, עיצוב נעים ומזמין, תפריט עשיר ומגוון, ושיתופי פעולה מעניינים כגון החיבור של חלק מהסניפים עם רשת צומת ספרים.

יום שישי, חופש גדול (לילדים – לא להורים), אני עם נדב, שעת בוקר מאוחרת, הרעב מתחיל להציק ואני אומר לעצמי – למה שלא ננצל את השובר…

העמסתי את הילד על האוטו ושמתנו פעמינו לעבר קניון השרון, שם ידעתי שנמצא סניף של קפה גרג, בשובר רשום בפירוש – "השובר תקף בכל סניפי קפה גרג"… אז זהו – שלא בדיוק… הוא תקף בכל הסניפים שבהם מגישים את התפריט הטבעוני…

אז אחרי שנכנסנו לחניון, מצאנו מקום חניה, התיישבנו לנו (אחרי שמצאנו מקום – להזכירכם יום שישי 12 בצהריים בערך), התברר שבסניף הספציפי הזה לא מגישים תפריט לטבעונים חיוך עצוב

קמנו, כשנדב מתחיל לנדנד שהוא רעב, נכנסתי לאתר של קפה גרג, התקשרתי לסניף השני שנמצא בקניון עיר ימים בנתניה ואישרתי שאכן יש לנו סיבה להגיע לשם.

הגענו לסניף, הקניון מלא עד אפס מקום ואנחנו נרשמים בתור להמתין עד שיתפנה מקום ישיבה.

מאחר והיינו רק שניים (אני והקוטר), תוך פחות מ- 10 דקות התפנה לנו מקום (כשבדרך עוד זכינו לטעום אייס קפה שחולק לאלה שממתינים בתור) והתיישבנו לנו במקום הפנוי – על הכורסאות. נדב התלהב, לקח את הטלפון שלי (סמסונג גלקסי S4) והתחיל לצלם מסביב.. הייתי ממש צריך להתחנן ולאיים כדי שיחזיר לי אותו ואני אוכל גם לצלם קצת (התמונות שאתם רואים פה).

הגשתי למלצרית את הקופון, היא לא ממש ידעה מה זה, אז היא ניגשה לאחראי המשמרת שמיד חזר אלי עם התפריט הטבעוני ואמר לי לבחור את המנה שנראית לי ביותר.

אני חייב לציין, שלמרות הלחץ, העומס והדוחק, המלצריות שרתו את הלקוחות בחמימות ובמקצועיות. שאפו!

מאחר והייתי עם נדב (שבכה שהוא רוצה "מנת ילדים" – שניצל וצ'יפס), בחרתי מנה שנראה לי שגם הוא יאהב, במיוחד בחום שהיה בחוץ – "סלט קיץ" המורכב מ- חסות, מלפפון, גזר, כרוב סגול ועגבניות שרי עם פקאן מסוכר, פלחי פירות ותערובת נשנושים מתוקה. מתובל בוויניגרט נענע ומוגש בתוספת לחם וטחינה.

על פניו נשמע טוב.

תוך דקות ספורות הסלט כבר היה על השולחן יחד עם השתייה שהזמנו (צלחת ענקית).

נדב וקערת הסלט

נדב הסתכל על הקערה עם התקרובת המוזרה ולא ממש הבין איך להתחיל לאכול אותה…

אני, לעומת זאת, העמסתי מלוא הצלחת ואכלתי.

היה טעים ! (לי בכל אופן) האגוזים המסוכרים היו קצת יותר מדי והוסיפו "OVER" מתיקות לסלט, שנשברה עם הלחם הטרי והטחינה, שהוגשו בצד – אלה שבהתחלה לא הבנתי מה הם עושים שם.

טחינה

נדב "ברר" לעצמו את הפירות והירקות המועדפים עליו – הגזר, עגבניות השרי, התפוח והמלפפונים ואני, כמו שאמרתי קודם, פשוט אכלתי.

לבסוף לא נשאר הרבה בקערה (בעיקר בזכותי), כוסות המיץ התרוקנו להן ואנחנו נשענו לאחור והזמנו חשבון.

החשבון שהגיע היה על כל הסכום, אולם הבהרה קצרה למלצרית (אמרתי כבר שהן היו נחמדות ושרותיות?) וקיבלתי תוך שניות חשבון חדש ומתוקן.

השארתי להן טיפ יפה (מגיע להן) ויצאנו לנו להמשך "סידורים" בקניון הגדול והחדש.

פלורי'ס – מאכלים בניחוח של בית


אין כמו אוכל ביתי ! נכון, לפעמים בא לגוון ולאכול משהו מיוחד, אבל ביום-יום אוכל ביתי זה ה…

על זה חשבו גם פלורי ובני, זוג מיוחד, כשפתחו את המטבח האוניברסלי (עם הניחוח הרומני) לפני כשנתיים.

פלורי, עולה מרומניה, למדה עברית – תאמינו או לא – מספרי בישול (!) היא עבדה כ-אופר ובלי לדעת מילה אחת בעברית התחילה לבשל מספרי בישול בעברית… שאפו.

ובני, רומני מההורים וגם אוהב לבשל.

וביחד הם מכינים מטעמים… לא מהעולם הזה.

*

אז הוזמנתי לערב טעימות וקצת מוזיקה טובה (בלייב).

נגנים

מה היה לנו ?

מנות ראשונות (סלטים) –

  • סלט קינואה
  • סלט סלק
  • סלט כרוב (עם סויה ושומשום).

סלטים

מנות עיקריות –

  • עגבניות ממולאות בבורגול (לצמחונים שביננו)
  • עגבניות וקישואים ממולאים בבשר
  • רולדה עם בשר וצנוברים
  • מוסקה חצילים
  • צ'ילי קון קרנה – או בתרגום חופשי תבשיל של בשר ושעועית
  • אטריות מוקפצות
  • תפוחי אדמה (סירה) בתנור
  • שעועית בטריאקי (סוף הדרך)

עיקריות

ונעבור לקינוחים –

  • עוגת גזר (שממנה לא טעמתי – אני לא ממש אוהב קינמון… אבל היא קיבלה שבחים)
  • מלבי (אלוהי – סליחה על הביטוי) שאפשר היה לקבל אותו עם פיסטוקים או עם פירות יער (אני לקחתי משניהם).

קינוחים

*

בעיקרון, פלורי ובני עובדים על תפריט שבועי אבל גם בקשות מיוחדות יתקבלו בברכה (רצוי להתקשר יום – יומיים מראש).

ועכשיו כמובן שתשאלו "מה המחיר?" אז המחיר ממש לא בשמים.

מנה בשרית עולה בין 6 – 10 ₪, עוף לסוגיו 7 – 11 ₪, תוספות 3 – 6 ₪ ויש עוד פשטידות, סלטים, דגים וכריכים.

הכל במחירים שפויים. והטעם… מגע אישי ואוהב. פשוט טעים.

תפריט שבועי

*

אז באמת – איפה הקאצ' ?

אני אגיד לכם – כרגע הם מתמקדים באזור כפר יונה והסביבה הקרובה, כאשר התכנון הוא באמת לגדול ולגדול ו… השמים הם הגבול.

*

אה… כמעט שכחתי – הם גם עושים משלוחים (איך לא) ובאזור כפר יונה – זה גם בחינם (?)

*

ואם אתם שואלים אם היה טעים –

היה טעים ! אפילו מאד. כמו כל דבר, חלק היה טעים יותר וחלק היה טעים פחות, כמו בכל מקום שאוכלים בו.
היד הביתית מורגשת, בזה אין ספק. אז – מאכלים עם ניחוח של בית.

טעים, מינימום שמן והאנשים טובים.

אז שיהיה בתיאבון, ופעם הבאה שמוזמנים אליכם אורחים, משפחה, מסיבה או סתם לא בא לכם לבשל… תזכרו שיש את פלורי'ס באזור.