הנשכחים / דייוויד באלאדאצ'י–ביקורת קריאה

*

מה כבר אפשר להגיד על דייוויד באלאדאצ'י שלא נאמר כבר ? סופר מתח מעולה. כתיבה זורמת. סיפור שנקרא בנשימה אחת וכל זה נכון ואני גם בין המסכימים והמהללים.

אבל… ופה זה אבל גדול מאד –

הספר האחרון שקראתי (הנשכחים) עונה על כל מה שכתבתי אבל באותה נשימה מזכיר לי בצורה מעצבנת את ג'ק ריצ'ר של לי צ'יילד (טוב, בתקופה שהוא עוד היה חוקר בצבא) – איש גדל מימדים, בעל מוח חריף, בולט, קצין מוערך, מגיע ממשפחה עם הסטוריה צבאית ותמיד רואה את מה שאחרים לא מצליחים לראות.

מטריד. מאד מטריד אפילו. אם היו משנים את שם הדמות מג'ון פולר לג'ק ריצ'ר, הייתי יכול להיות בטוח שמדובר בסיפור הראשון מבחינה כרונולוגית של לי צ'יילד.

*

הנשכחים / דייוויד באלאדאצ'י

*

אחרי שקטלתי את הסופר, נעבור לסיפור עצמו, שאותו קראתי בשני ערבים בנשימה עצורה כשאני מנסה לנחש מה יהיה הצעד הבא.

אני מאד אוהב את הכתיבה של הסופר, שזה לא הספר הראשון שלו שאני קורא.

*

הסיפור מתחיל בסירת מהגרים בלתי חוקית שאחד מהם מצליח לקפוץ למים ולברוח.

במקביל, החוקר ג'ון פולר מגיע לבית החולים שבו אביו הגנרל (הסובל מדימנציה – שלא להגיד אלצהיימר) שוכב, ומקבל ממנו מכתב שנשלח מדודתו.

כאן מתחילים להתרחש שני סיפורים במקביל, בעיירת הנופש 'פרדייס' שבקליפורניה (לא הכפר שליד זכרון).
כשפולר מגיע לעיירה השלווה, הוא מגלה שדודתו נהרגה במה שנראה כתאונה מצערת. בדיקה מעמיקה שלו מעלה את החשד שמדובר, איך לא, ברצח.

לאט לאט מתחילות להיערם הגופות.

*

איך הכל קשור למיליונר עלום שעמד בפני פשיטת רגל לפני מספר שנים והיום יש לו את הבית הגדול ביותר באיזור (ויש לו חולשה אדירה לנשים) ?

מדוע אישתו של בנו החורג עוקבת אחריו ?

מה הקשר לענק שהצליח לברוח מחוטפי הפליטים ממדינות העולם השלישי ועוסק בגננות ?

איך טרוריסט בעל שם עולמי נכנס לתמונה ?

*

בסוף, ואני לא אקלקל למי שלא קרא, רק שיתוף פעולה ודמות "שהופכת את עורה" מצליחים לשפוך אור על האמת…

למי שלא קרא את לי צ'יילד – מומלץ בחום, ולמי שקרא – לעשות סוויץ' בראש ורק אז לקרוא.

*

הוצאת מודן.

תרגום : נורית לוינסון.

ג'ק ריצ'ר–ביקורת ס…

אני אוהב לקרוא. לא שיש לי תמיד את הזמן לזה, אבל זאת בהחלט אהבה.

אחת הסדרות היותר אהובות עלי, היא של הסופר לי צ'יילד, על הגיבור שלו – ג'ק ריצ'ר.

ג'ק ריצ'ר הוא סוג של "גיבור אלמוני". לאחר שחרורו מהצבא בדרגת רב-סרן, מסתובב ריצ'ר כנווד ברחבי ארצות הברית כשכל ציודו האישי הוא מברשת שיניים מתקפלת.

*

נכון שבשני הספרים הראשונים (כרונולוגית) הוא ירש בית ורכב, אבל הוא העביר אותם לבתו של המוריש והחליט לנדוד.

*

ג'ק ריצ'ר – 195 ס"מ, 100 ק"ג, בלונדיני עם עיניים כחולות… זה התיאור שאנחנו מקבלים בכל הספרים של לי צ'יילד. לא יותר מזה – את השאר הקוראים משלימים לבד.

עד היום נכתבו כבר למעלה מ- 17 ספרים בסדרה ורובם תורגמו לעברית.

כששמעתי שעומד לצאת סרט – תבינו מה רבה היתה שמחתי, בראש אפילו ליהקתי את דולף לונדגרן לתפקיד (1.97מ')… אבל מישהו החליט משהו אחר וליהק לסרט את… טום קרוז, שלא ידוע בגובהו המיוחד (הבן אדם בקושי 1.70מ').

*

הספרים בסדרה כתובים בצורה כזאת, שרוב העלילה מתרחשת בראשו של הגיבור – מה זאת אומרת ? ג'ק ריצ'ר ניחן (בנוסף לגודלו ולכוחו) גם במוח אנליטי ובזיכרון פנומנלי. הוא מנתח ומסיק מסקנות במהירות הבזק.

זאת היתה הבעיה העיקרית בצילום ספר כזה – וראו את זה הכי טוב בסצנה שהוא יוצא מהפאב מול 5 בריונים – בספר הוא מתאר מה צריך לעשות במצב כזה – להוריד קודם את המנהיג, אחר כך עוד אחד או שניים שחושבים שהם גיבורים והשניים האחרים כבר יברחו.

בסרט הוא פשוט אומר להם את זה (קטע מצחיק לדעתי).

*

באיחור אופנתי ראיתי את הסרט.

האמת – התאכזבתי. הסרט מבוסס על הספר "הצלף" של לי צ'יילד, אבל לראות את טום קרוז (חטוב ככל שיהיה) מנסה להסתכל על כולם מלמעלה, כשהוא הכי נמוך על הסט לא מגביר את האמינות של הדמות.

כשהשריף שואל את הפקידה מי לדעתה יכול להרוג במכה אחת, היא עונה לו "הבחור מחדר 5". כשהוא שואל למה, היא מסבירה לו "אתה תראה" כשהיא מתכוונת כמובן לגדלו של ריצ'ר… טום קרוז לא ממש עונה על הקטגוריה הזאת.

שכחתי לציין שג'ק ריצ'ר (בספר) קיבל את לב הארגמן, 2 לבבות כסף ועוד אי אילו עיטורי עוז וגבורה. הוא מומחה בקרב מגע וזכה באליפות הצבא בקליעה ברובה ובאקדח.

*

אז ההמלצה שלי היא להשאיר את הספרות הזאת לקוראים, ולנסות לעשות סרטים קצת יותר אמינים, במיוחד מבחינת הדמויות.

סיור בעוספיה

סיור באזור העתיק, של כל מקום, יש בו משהו קסום – כאילו חוזרים עשרות (אם לא מאות) שנים אחורה בזמן. אילולא המכוניות והשילוט העכשוויים, היה אפשר לחשוב שאנחנו נמצאים 400 שנה לפני, בעת שהוקם אחד משני הכפרים הדרוזים הדרומיים ביותר בעולם, והשני בגודלו בארץ – עוספיה.

המקור של השם עוספיה מגיע משני מקומות – הראשון הוא מן המילה הערבית "עסף" שפירושו מזג אויר סוער וכנראה מתאר את מזג האוויר בחורף במקום.

הפירוש השני הוא שבמקום היה כפר מקראי – לא נערכו מעולם חפירות ארכיאולוגיות מקיפות במקום, אולם נמצאו שרידים של פסיפס ובית כנסת ועליו המילה "חסיפה", וכנראה הכפר הוקם על יסודות הישוב היהודי המקראי.

על מי היו הדרוזים, מאין באו ואיך הגיעו לכרמל, אניח לכם לקרוא באתר (או בכל מקום אחר שתבחרו).

אני רוצה לתאר את החוויה הנפלאה שהעביר לנו המדריך האיל עזאם בעברית רהוטה. אחרי שהחנינו את כלי הרכב במגרש החניה, הליכה קצרה הובילה אותנו לשער כניסה ישן מוביל לאזור הישן של הכפר.ע p>

הבתים הדרוזים הישנים, דגלי ישראל על הקירות ואף מגן דוד קבוע מעל הכניסה של אחד הבתים.

הובלנו קודם כל ל- "חילווה" (זה לא מהמילה "מתוק", אלא מהמילה "חלל") – בית התפילה הדרוזי.

צולם ע"י סתיו אדם

כאן לא תמצאו פאר והדר – בית התפילה נראה כאחד הבתים, אפילו סוג של ארון קודש אין בו. המתפללים מגיעים, יושבים בישיבה מזרחית, כל אחד והספר שלו. מן הסתם לא יכולנו להיכנס – רק למתפללים מותר להיכנס פנימה.

המשכנו ברחוב הפסטורלי והגענו לנוף המשקיף על מפרץ חיפה ועל נחל יגור.

שמענו סקירה היסטורית קצרה על מעורבות הדרוזים בסכסוך היהודי – ערבי ובמאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (יותר נכון – חוסר המעורבות שלהם – הם ניסו לשמור על ניטרליות).

בסופו של דבר נרקמה ברית בין היהודים לדרוזים ושמונה מהם אף התגייסו לשורות ה- 'הגנה' (שניים נפלו לקראת סוף הלחימה והם קבורים בבית העלמין הצבאי עם סמל ה- 'הגנה').

שמענו על השבת השחורה ועל הסיוע שהדרוזים נתנו לאבא חושי ולקבוצת יהודים שנמלטו מהבריטים.

משם הלכנו לבית משפחת סולימן – בית אירוח רחב ידיים עם נוף עוצר נשימה של מפרץ חיפה (כשר). המשכנו בשיחה על הדת הדרוזית ועל החיים בכפר המעורב (דרוזים, נוצרים, מוסלמים ויהודים) ואל שולחנות האוכל הגיעו בזה אחר זה מטעמים דרוזים אוטנטיים … טוב – עכשיו אני אתן לתמונות לעורר בכם את מיצי הקיבה…

 

וכמובן שאי אפשר בלי קינוח מסורתי…

**

בזמן האוכל הנעים את זמננו נגן עוד מוכשר

יש ללחוץ על התמונה למעבר לסרטון
צולם ע"י סתיו אדם

*

את הדרך חזרה החלטנו לשנות, ובמקום לנסוע בדרך "המסורתית" – נסענו דרך בית אורן.

ההר השחור, מתחיל להחזיר לעצמו חיים ולאט לאט רואים ניצנים של ירוק פה ושם.

דרך יפה, מפותלת ומסוכנת – בעיקר בלילה.

צולם ע"י סתיו אדם

גילוי נאות : היית אורח של חברת 'עמים וטעמים', הנותנת חווייה קולינרית, אותנטית ותרבותית.

04-8390125

סילביה / רם אורן – ביקורת קריאה

האמת היא שאני לא מחסידי רם אורן.

מודה ומתוודה שאם נופל לידי ספר שלו אני מעדיף שלא לקרוא אותו, או אם כבר אני קורא – זה אך ורק בשביל להעביר את הזמן.

הגיע לידי הספר 'סילביה – חייה ומותה של סוכנת מוסד', שנכתב ע"י רם אורן בהשתתפות מוטי כפיר, שהיה מפקד בית הספר למבצעים של ה 'מוסד'.

הספר מתאר את חייה של סילביה רפאל – צעירה חצי יהודייה (אביה יהודי ואימה מעולם לא התגיירה), ילידת 1937, שעלתה מתוך ציונות לארץ בשנת 63' והתגייסה לשורות ה 'מוסד' בגיל 27.

הספר מתאר במקביל את חייה שלה ואת אויבה המר (ואויבה של מדינת ישראל) עלי חסן סלאמה, המכונה 'הנסיך האדום', שהיה בכיר בארגון ה- 'פת"ח' וממקימי 'ספטמבר השחור', ואבי אירוע החטיפה והרצח של הספורטאים באולימפיאדת מינכן.

בספר מתוארים חייהם של סילביה ושל עלי, כשהם מתחמקים ורודפים אחד מן השניה.

*

סילביה קיבלה זהות שאולה של צלמת עיתונות אנטי-ציונית קנדית בשם פטרישיה רוקסברג וביצעה עשרות פעולות ברחבי אירופה ובמדינות ערב.

בעקבות רצח 11 הספורטאים במינכן, נפתח מבצע 'זעם האל' ובו, באישור ראש הממשלה דאז גולדה מאיר, נרדפו וחוסלו אחד אחרי השני מבצעי ומתכנני הפיגוע, חברי 'ספטמבר השחור'.

שיאו של המרדף (ושל הספר) הוא ב- 21 ביולי 1973 בעיירה לילהאמר בנורבגיה, שם נרצח, עקב טעות בזיהוי, אזרח נורבגי ממוצא מרוקני בשם אחמד בושיקי. משטרת נורבגיה עצרה את חברי החוליה והם נידונו לעונשי מאסר כבדים.

*

סילביה נפטרה בשנת 2005, בגיל 67 מלוקמיה בדרום אפריקה, שם גרה עם בעלה הנורבגי. היא קבורה בבית העלמין של קיבוץ רמת הכובש ועל מצבתה חרוט "אהבתי את ארצי בכל מאודי ובבוא יומי אל עפרה תשיבוני…" ולידו סמל ה- 'מוסד'.

*

הסיפור מעניין. מרתק אפילו. אבל לצערי, במקרה זה הסופר עושה לו עוול. הספר יצא בשנת 2010 אבל נדמה כאילו הוא נכתב בשנות ה- 70'. הכתיבה לא סוחפת ולפעמים אף משעממת.

אין ספק שנעשתה כאן עבודה מאומצת של איסוף נתונים גם על ה- 'מוסד', גם על סילביה רפאל וגם על אירגוני הטרור- ה- 'פת"ח' ו- 'ספטמבר השחור' ועל אנשיהם ובעיקר על הבכירים שבהם.

*

הספר מומלץ למי שמעוניין לקרוא ספר הסטוריה מעורב בסיפור אישי נוגע ללב של אחת הלוחמות המנוסות של ארגון הביון של מדינת ישראל.

אולם לחובבי רם אורן הספר יהווה, לטעמי, אכזבה.

דון קישוט – להקת הפלמנקו הישראלית

כן ! גם לנו יש להקת פלמנקו. ולא סתם – היא גם חוגגת 15 להיווסדה, ועושה את זה בגדול.

עם שני 'שחקני חיזוק' – חוזה מורו הבין-לאומי והוגו דוד אלוורז הנפלא הם מעלים את המופע 'דון קישוט'.

את הסיפור על 'דון קישוט איש למאנשה' כולם מכירים – האיש החולמני שנלחם בטחנות הרוח כי חשב שהן ענקים מסוכנים הבאים לחטוף את דולצינאה שלו – כפרייה שהוא התאהב בה (והיא לא ממש שמה עליו)…

המופע הוא בן 10 סצינות ומלווה בקטעים מתוך יצירות של ויולדי, טרטיני ודבוז'ק, ובין לבין גם מוסיקה ספרדית המכניסה את הצופים לאווירה.

דון קישוט (חוזה מורו – שהוא גם הכוריאוגרף) מתחיל כאיש פשוט – הבא לנקות אחרי שיעור פלמנקו בסטודיו. הוא דואג שאיש לא יראה אותו, אולם הוא "נתפס בקלקלתו (בריקודו)" על ידי המורה לפלמנקו (מיכל נתן – שהיא גם המנהלת האומנותית של הלקה). ואז מתחילות ההזיות, כאשר הוא מדמיין את עצמו כגיבור, ומגייס לשם כך איש פשוט – סנשו פנסה (הוגו דוד אלוורז) שיהיה נושא כליו.

במשך כל המופע נקרע דון קישוט בין המציאות לבין הדילוזיות שלו, עד לסוף ה… מחזה…טוב אני לא אגלה לכם את הסוף, נכון ?!

מה שאני כן יכול להגיד זה שהמופע הזכיר לי מאד את "Lord of the dance" שראיתי לפני כמה שנים, מבחינת עבודת רגליים.

אני ישבתי כשעה וחצי ונהניתי מכל רגע – כשאני חווה יחד עם הגיבור את התהפוכות שעוברות עליו, כאשר בסצינה אחת רואים את המציאות ואת נסיונותיו של סנשו פנשה המסכן לשכנע את דון קישוט לפקוח את עיניו ולראות את המציאות ובסצינה שלאחר מכן רואים את דון קישוט עמוק בתוך ההזיה כשהוא הגיבור המציל את העם או כובש את ליבה של דולצינאה (מיכל נתן) היפה שלו.

כל אחד יכול להזדהות עם אחת הדמויות – לא סתם הספר 'דון קישוט' שנכתב ע"י 'מיגל דה סרוואנטס' הספרדי ופורסם בין השנים 1605 – 1615, תורגם למספר השפות הגדול ביותר בעולם, ועד היום נחשב בעיני רבים לרומן המודרני הטוב בעולם.

*

מאחר ולא רציתי להגיע לבד, באתי יחד אישתי שתחיה (אשר בעברה מספר שנים לא מבוטל של נסיון בריקוד), ואף היא נהנתה מן ההופעה.

גילוי נאות – למופע אני הוזמנתי לבד ולזוגתי הזמנתי כרטיס במחיר מלא.

המופע יעלה בשבוע וחצי הקרובים ברחבי הארץ ומומלץ לצפייה לכל גיל.

נהיגה תחת השפעה – חלק ראשון

 אתמול, ממש במקרה, נתקלתי בהודעה בפייסבוק, באחת הקבוצות שאליהן אני שייך, שהודיעה על הרצאה של עו"ד אלה שוורצמן בנושא 'נהיגה תחת השפעה'.

אצלי זה ישר התקשר לאלכוהול, ומאחר שההרצאה תוכננה לשעה 7 בערב, אמרתי לעצמי "אני אלך להרצאה, אשרוף שעה, ואמשיך משם לישיבת מועצה (כפר יונה) בשעה 8".

להפתעתי ישבתי מרותק באולם המלא בכ- 300 בני נוער (כיתות יא' יב' מהתיכון המקומי), הורים, מורים וחברי 'סיירת הורים'. במשך שלוש שעות עמדה אלה שוורצמן והיפנטה אותנו בהרצאה מרתקת על נהיגה, תרבות השתייה בקרב בני נוער, לחץ חברתי, מעט על סמים ובכלל – נגעה בנקודות הכואבות של עולם הנהיגה בכלל ומדינת ישראל בפרט – הגורמים לתאונות דרכים…

עוד לפני שההרצאה התחילה, בזמן שישבנו וחיכינו שהאולם יתמלא, כבר קיבלנו "טעימה" ממה שהולך לקרות – סרטונים (אמיתיים) שצולמו ברחבי אירופה בשנת 2008 המנציחים תאונות דרכים מכל הסוגים, כשברקע מתנגנת לה המוזיקה של We are the champions  …

בהמשך ראינו מצגת של מכוניות לאחר תאונות (לא מראה מלבב).

המפגש התחיל בסיפור חיים של אב שנהרג בתאונת דרכים מפגיעת רכב שהיה נהוג בידי אדם שתוי והמשיך בנער שיכור שנכנס לצומת באור אדום והואשם בהריגה של 6 אנשים – אחיו התאום ועוד 5 אנשים שהיו ברכב אחר. הנער, דרך אגב, קיבל 16 שנים בכלא (כאשר העונש על הריגה של אדם אחד יכול להגיע עד 20 שנה) – תאונה שהתרחשה במרץ 2007.

אלה פונה אל בני הנוער ומבקשת מהם לדמיין שהם שתו ונהגו, גרמו לתאונה – ועכשיו על ההורים שלהם…

במהלך ההרצאה נחשפים הצופים להשפעת האלכוהול על הגוף ולטבלאות בסיסיות של משקל גוף לעומת צריכת אלכוהול, חוקים שנחקקו על כמויות האלכוהול המותרות בדם ובאוויר נשוף ובכל רגע נתון מרחפת עננה של עוד מישהו שנהרג בגלל אלכוהול – בין זה הוא ששתה ובין זה הוא שנפגע כתוצאה ממישהו ששתה אלכוהול.

ההרצאה מלווה בקטעי עיתונות ובסיפורים אמיתיים על נהיגה ושכרות והיא מכוונת אל בני הנוער (גילאי 16-18) שמתחילים להוציא רשיונות ולנהוג. אלה יודעת (וגם אנחנו, אפילו אם אנחנו מעלימים עין) שהם שותים. היא לא מבקשת מהם להפסיק לשתות (הם יצחקו עליה), אלא רק לנהוג בזהירות – בכל הנוגע לשתיה, לסמים ולחומרים נוספים שעליהם היא מדברת בחלק השני של ההרצאה.

*

ילדים במדינת ישראל מתחילים לשתות אלכוהול היום בכיתה ו' (?!)… ילד בגיל 11 צורך אלכוהול…

נכון, לא כולם, אבל לחץ חברתי עושה את שלו ואת ההמשך… קוראים בעיתון…

*

אלה, בעלת תואר במשפטים ותואר שני במנהל עסקים, התחילה בפרוייקט ההרצאות שלה לפני 6 שנים. היא מאמינה שאפשר לשנות עדיין את בני הנוער !

*

רק נתון יבש אחד לקראת סיוםן החלק הראשון – ישראל נמצאת במקום החמישי והלא מכובד מבחינת תאונות דרכים, מקום 2 בעולם מבחינת פגיעה בהולכי רגל ובמקום המאד לא מכובד והראשון (?!) בפגיעה בילדים…

*

בשנתיים האחרונות חוקקו חוקים על מנת להילחם בנגע האלכוהול, ובינהם חוק המתיר לשוטר להחרים, להשמיד (לשפוך) ולהיפטר ממשקאות אלכוהוליים הנמצאים ברכב או במקום ציבורי.

רק כדי לסבר את האוזן, במחצית הראשונה של שנת 2012 נשפכו כ- 20,000 בקבוקי אלכוהול !

עד כאן החלק הראשון של ההרצאה…

*

בסוף החלק השני אלה מחלקת כרטיסים שבהם גם מופיע מספר הטלפון הפרטי שלה (מסיבות מובנות הוא לא מופיע כאן…)

לדבריה בני נוער במצוקה מתקשרים אליה בכל שעות היממה (היא לא עונה לחסויים בלילה) ומבקשים סיוע.

*

• קישור לאתר של אלה שוורצמן : www.ella-law.com
  *
• קישור לאתר של הרשות למלחמה בסמים ואלכוהול : http://www.antidrugs.org.il/
  *
• קישור לאתר הרשות למלחמה בתאונות הדרכים : http://www.rsa.gov.il/Pages/default.aspx
  *
• קישור לצילומי תאונה קשים לצפייה : http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=8I54mlK0kVw

מה קורה לנו ?

כחברה, כמדינה, כאנשים – מה קורה לנו ?

לאחרונה שמעתי נאום של יאיר לפיד בקמפוס החרדי של מכללת קריית אונו – "אתם ניצחתם" הוא אמר להם. "אתם ניצחתם, אבל עכשיו זה אומר שאתם צריכים לקחת אחריות על המדינה ועל שאר הקבוצות שנמצאות בה"…

ואני חושב לעצמי – אין לי שום דבר נגד הדת (כל דת שהיא) או נגד הדתיים. הבעיה שלי (ואני חושב שגם של שאר העולם) היא הפונדמנטליסטים שמנצלים ניצול ציני של הדת ומנסים לשנות את שאר התושבים סביבם (ולא משנה באיזה חלק של העולם אנחנו נמצאים) כדי שיאמינו בדת שלהם (במקרה הטוב) או פשוט לחסל את כל מי שלא מאמין (במקרה הפחות טוב). ואני מדבר על המוסלמים הקיצונים בכל רחבי העולם, ואני מדבר על הנוצרים – החל ממסעות הצלב ועד ל- KKK  של היום. ואני מדבר גם על קבוצה של חרדים פנאטים שמשתמשים בדמוקרטיה ולאט לאט משתלטים על מדינת ישראל, שמורכבת מקבוצות של אנשים שמאמינים בדבר זה או אחר, בעצמה זו או אחרת, ופשוט מנסים לכפות את דעתם ואת חוקיהם על קבוצות אחרות, שמנסות לחיות את חייהן.

אני תושב כפר יונה.

הגעתי עם משפחתי (אישה ושני ילדים) לכפר, במטרה לחיות חיים חילוניים, קניתי בית בשכונה חילונית והרגשתי שהצביון הכללי של הכפר הוא חילוני.

והנה, זמנים משונים הגיעו עלינו – פתאום מתברר לי שהמועצה – "נבחרי הציבור" מקצים שטחים ציבוריים (שבמקור היו שטחים להרחבת בית ספר תיכון) לטובת הקמת קריה חרדית, הכוללת מגורים, ישיבה, בית כנסת… אין לי בעיה עם בתי כנסת בישוב אבל כשבכל רחוב (גם באמצע שכונות חילוניות) מוקם קרוואן ועליו שלט מאיר עיניים "בית כנסת", והקרוואן נמצא על קרקע ציבורית שבמקור מיועדת אולי לגן ילדים, לתחנת מד"א, נקודת משטרה, מגרש משחקים או כל דבר אחר שהוא לטובת רוב הציבור… משהו מסריח לי פה.

בכפר יונה מתגוררות כ- 18 – 20 משפחות חרדיות. הן חיות בהרמוניה עם שאר תושבי הכפר ובאמת עם מינימום חיכוכים.

בסוף הרחוב שבו אני גר הוקם לפני כ- 8 שנים בית ספר חרדי. בבית הספר לומדים כ- 250 תלמידים, פחות מחצי מהם תושבי הכפר. השאר מגיעים באוטובוסים מחוץ לכפר.

בית הספר שייך לעמותה פרטית ובנוי (כמו שאמרתי קודם) על קרקע ציבורית. הוא מחובר לתשתית של מים וחשמל, וכמובן שהעמותה אינה משלמת ארנונה, מים או חשמל… נשאלת שאלה מהותית : למה רוב התושבים הכפר, שהינם שומרי חוק ומשלמים את מיסיהם בזמן, צריכים לממן עמותה פרטית שהשתלטה על קרקע ציבורית ?

אני חבר בקבוצה המתנגדת לכל נושא "ההתחרדות" של הכפר – ובתמורה אני נושא בתואר המפוקפק של "שמאלני גזען", לפי דבריו של ראש המועצה בטלויזיה. האמת – לא הבנתי מה הקשר… זה משנה אם אני שמאל או ימין ? ושאלה יותר חשובה – האם החרדים הם גזע ?

השתלטות כזאת קורית בהרבה מקומות בארץ – בבית שמש, ביבנאל ובעוד ערים.

זה מתחיל בקטן – בית כנסת אחד… ועוד אחד… ואיזה כולל קטן "רק כדי ללמד תורה" ואז מוקם בית ספר "לרווחת התושבים החרדים שלא יכולים ללמוד במקום אחר" ולאט לאט רחובות מתחילים להיסגר בשבת "כדי לא לפגוע ברגשותיהם של התושבים שגרים שם"… אבל אני, את ואתה גרים שם !!! ואנחנו כן רוצים לנסוע בשבת לים או לטיול בגליל.

חייבים לעצור את זה !

אני עושה כמיטב יכולתי, יחד עם אנשים טובים – שלא שונאים את הדת, כפי שמנסים לצייר אותם, אלא פשוט רוצים להמשיך ולחיות את אורח החיים שלהם בשקט.

ENIGMA – אניגמה – מיכאל בר-זוהר

האניגמה (מיוונית: αἴνιγμα – תעלומה, חידה) היא משפחה של מכונות להצפנה ולפענוח של מסרים טקסטואליים, ששימשו את הכוחות הגרמנים והאיטלקים במלחמת העולם השנייה. בזכות התקשורת המוצפנת שאפשרה האניגמה, הצליח הקריגסמרינה (הצי הגרמני), ובמיוחד צי הצוללות, להטיל מצור אפקטיבי על בריטניה, מצור שמנע הובלת מזון ואמצעי לחימה לאי הבריטי. (וויקיפדיה)

צרפת, אביב 1944. שני גברים נועזים, מתוחכמים, ערמומיים, עושים דרכם לפריז הכבושה. האחד הוא "הברון" דה בלוואר – הרפתקן יפה תואר, גנב חמקמק ונוכל מקסים. משימתו – לגנוב מהגרמנים מכשיר 'אניגמה' – מכונת צופן שהיא הנכס השמור ביותר של גרמניה הנאצית. אם ישיגו בנות הברית מכונת 'אניגמה' יוכלו לפענח את התשדורות הכמוסות של הגרמנים ולהבטיח את ניצחון הפלישה לחופי צרפת.

אולם מול הברון מגיח אויב מסוכן וקר רוח – קולונל רודולף פון בק, הכוכב הצעיר של שירותי הביון הגרמני. מברק חשאי מסוכן גרמני בלונדון מזעיק את פון בק: "הברון בדרך לפריז לגנוב את 'האניגמה' ". פון בק נחפז לצרת, כדי לסכל את המבצע. כך מתפתח  משחק לחיים ולמוות בין שני יריבים נחושים ומקוריים. פון בק רודף אחרי הברון בעזרת הצבא, הגסטאפו והמשטרה החשאית הצרפתית. ואילו בלוואר נעזר בעולם התחתון של פריז אותו הוא מכיר היטב – פושעים, זונות, בעלי בארים מפוקפקים, זייפנים ורמאים.

לתוך הדו-קרב הזה נקלעת מישל לוין, יהודייה יפהפייה שחיה בפריז בזהות בדויה – והופכת למכשיר בידי שני היריבים, המשתמשים בה בציניות במאבקם.

הספר מרתק ומותח החל מהעמוד הראשון, כתוב בשפה ברורה ללא התחכמויות מיותרות ופלפולי לשון.

לא הצלחתי להוריד את הספר מהידיים לאורך כל הקריאה.  קראתי אותו בנשימה עצורה, כשאני נכנס לתוך המבוך הפתלתל של השקרים והמזימות ומרדף החתול והעכבר של הקולונל הגרמני והברון החמקמק. מי היא אותה חפרפרת בביון הבריטי שגורמת לגרמנים לנשוף בעורפו של דה בלוואר לאורך כל הדרך ? מה היא משימתו האמיתית של הברון ולאן נעלם חצי טון של זהב צרפתי גנוב ?

פרופסור מיכאל בר-זוהר, חבר הכנסת העשירית והשתים-עשרה, הוא מחברם עטור הפרסים של 35 ספרי מתח ותעודה. על ספרי התעודה שלו נמנים "בן-גוריון", "כעוף החול, הביוגרפיה של שמעון פרס", "הממונה" ו"הרכבות יצאו ריקות". הרומנים של בר-זוהר ובהם "בגידה", "אחים" ו"מרגל בחורף" הופיעו ב- 18 שפות. ספרו האחרון הוא "באשמת רצח".

התלבטות

אנחנו במצב ביש.

לא צריך להיות פרשן או בעל תואר בשביל לדעת שהמצב של מדינת ישראל והעם היהודי כרגע נמצא "בקנטים" כמו שאומרים.

המצב בעזה, הדו-שיח עם הפלסטינאים, ההסברה (?) הישראלית, הישראלי הממוצע בחו"ל… כל אלה רק גורמים לנו להיראות פחות ופחות טוב בעיני העולם.

ונוספה לנו צרה ובא עלינו המשט התורכי (ברובו) ונפלו שם 9 הרוגים ועוד כמה וכמה פצועים (אני לא שופט אם הגיע להם או לא הגיע להם), והעולם – נגדינו!

ולא סתם – אלא באחדות כזאת. ואנחנו באמת מנסים להיות בסדר עם כולם. אבל זה אף פעם לא מצליח לנו… אנחנו מנסים להיות בסדר עם הפלסטינאים ונותנים להם ונותנים להם והם יורקים לנו בפנים ומראים לעולם כמה אנחנו חארות כלפיהם וכמה הם מסכנים (ללא שום דיעה פוליטית).

אנחנו מנסים להיות בסדר מול התורכים, ובא איזה סגן שר (אהם אהם) ומשפיל את השגריר התורכי. לא מספיק – אנחנו גם הורגים להם כמה אזרחים על איזו ספינה שלהם בלב ים (אפילו לא במים הטריטוריאלים של ישראל…).

מה לעשות ?

לא יקום איזה משרד יחסי ציבור נורמלי וייקח על עצמו ליחצ"ן את ישראל כמו שצריך מול העולם ?!

איזה איש פרסום לא יכול לבוא ולהגיד "אני מוציא את ישראל טוב !" ?

מה ? כולם מפחדים מכשלון ?!

ועוד בא סגן שר הבטחון ומודיע מעל גלי האתר ש- "מלחמה בקרוב זה תרחיש שמאד יכול להיות…" מה ? מלחמה ? לא גמרנו עם השטויות האלה ?

הרי מלחמה כוללת עכשיו תחריב את כל המזרח התיכון ! יופעל פה נשק להשמדה המונית. מליונים ימותו. יותר מזה יישארו ללא קורת גג.

והעולם ? ישתוק ? יתמוך בצד אחד ? מה העולם יעשה ? האו"ם שמום ?

היה לי דיון עם אישתי לפני כמה ימים בדיוק על הנושא הזה – האם להישאר ולהתגייס למילואים או לתפוס את המטוס הראשון לחו"ל ולעוף מפה לכל הרוחות…

היצר הגולנצ'יקי שבי אומר לי לתרום והתנדב למילואים (למרות שאני נכה צה"ל).

מצד שני יש לי אישה ושני ילדים לחשוב עליהם…

התלבטות…

לתרום למדינה שתכל'ס צוחקת עלי, רומסת אותי, גובה ממני מיסים על כל צעד ושעל, מתערבת לי בחיים הפרטיים. כל בעל הון פה הוא גביר מושחת. כל איש שלטון (כמעט) נחשד באיזו פרשיית שוחד או אונס או השד יודע מה…

אבל זאת המדינה שלי…

בשבילה נפצעתי ובשבילה חברים שלי נהרגו…

פה בניתי בית. פה הקמתי משפחה. מה ? לעזוב את כל זה ?

אני עדיין בהתלבטות. כנראה שברגע האמת כשיתחילו ליפול פה טילים אני אגיע להחלטה.

עד אז אני אמשיך להתלבט על בעד ונגד…