מיומנה של סוכי: היום הראשון ללימודים

הי חברים שלי – שיצואים ובעלי חיים אחרים. הרבה זמן לא כתבתי, אני יודעת, אבל יש לי תירוצים טובים.

אז מה היה לנו ? החופש הגדול נגמר לו ואיתם, אני מקוה, הימים הארוכים של הפעילות האינטנסיבית. מה בסך הכל רוצה כלבת שיצו קטנה וחמודה כמוני? שיתנו לה לנמנם כמה שעות בלי הפרעה… זה הכל. בחופש הזה – טיולים, צימרים, לפגוש אנשים, כלבים ומקומות אחרים… ממש כאב ראש. עכשיו אני מקוה שאני אוכל שוב לנוח לי על הכרית שלי.

חיי כלב V – נרקוסוכי

היי – זאת אני – סוכי, השיצואית חסרת המנוחה שתמיד מסתבכת בכל מיני דברים משוגעים…
והיום – איך כמעט ומתתי ממנת יתר…

זו כבר תקופה שאני מחפשת לי אוכל על השולחן במטבח. אני קופצת על הכיסא, ומשם לשולחן. מדי פעם אני מוצאת שאריות של דברים טעימים שאמא ואבא ובעיקר האחים שלי – שכחו להוריד. לפעמים אני גם נחה לי קצת ברביצה חסרת מעש על השולחן – מחכה לקרני השמש שיבואו לחמם אותי.
כשאני שומעת את אמא מתקרבת – אני ישר קופצת למטה – היא ממש לא אוהבת שאני על השולחן… גם אבא קצת כועס, אבל הוא מוריד אותי בעדינות. שקד ונדב סתם עומדים וצוחקים – אני לא שמה לב אליהם, עד שאמא או אבא באים.

בתקופה האחרונה החליפו לנדב את הריטלין בתרופה חדשה ממשפחת האדרל, שקוראים לה ויואנס (vyvanse). זו תרופה ממשפחת האמפתאמינים – ממש סמים לכל דבר. כבר תקופה ארוכה שאני מתכננת על התרופה… לא בגלל התרופה – בגלל שהוא לוקח אותה בתוך מעדן.

יום אחד, זה היה יום רביעי, נדב לא סיים את כל המעדן – והרבה מהתרופה נשארה במעדן. אמא ואבא מאד מיהרו ויצא שהם שכחו את המעדן על השולחן… רק להזדמנות הזאת חיכיתי! חיכיתי שאבא ילך לעבודה ואמא תרד למטה לעבודה שלה, קפצתי על הכסא, משם אל השולחן ו… "התחרעתי" על המעדן. אוי, זה היה טעים – מעדן בטעם וניל. אני בכלל – מאד אוהבת את האוכל של המשפחה שלי – הוא יותר טעים משלי.

אבל אז התחלתי לראות כל מיני צבעים וצורות… ירדתי מהשולחן (בזהירות) ורבצתי לי בחדר של נדב. כל החדר הסתובב מולי ונהיה לי חם. התחלתי לשמוע רעשים וקולות ולא יכולתי לקום בכלל.
אמא עלתה ולא יכולתי לחכות לה ליד המדרגות – עד כדי כך הרגשתי רע. זאת היתה "סטלה" אמיתית. אמא מאד נבהלה וישר התקשרה לאבא ולד"ר שרון – הוטרינרית שלי.
אבא ישר עזב את העבודה והגיע הביתה. ד"ר שרון המליצה לנו לנסוע לבית החולים האזורי, שנמצא בבית ברל, ונקרא 'חוות דעת'. היא גם התקשרה לשם והודיעה שאנחנו בדרך עם מקרה דחוף.

נסענו לבית ברל ואבא עבר על כמה חוקי תנועה בדרך (בעיקר מהירות).
הגענו לחוות דעת ונכנסנו ישר למרפאת החירום. ד"ר זאב קיבל אותנו בחיוך, טוב – את אמא ואבא, אני הייתי מסטולה מדי בשביל לראות אותו בבירור – סתם גוש של חלוק לבן וזקן כהה על הפנים… בכל מקרה – הוא היה מאד נחמד וישר מדד לי דופק והודיע שיש לי הפרעות קצב. הוא גם מדד לי חום ואמר שיש לי 39 – שזה קצת גבוה בשביל כלב (אני כלבה – לא כלב – שיסתכל בין הרגליים).
בינתיים כמעט ונפלתי מהשולחן כי הוא היה חלק מאד.
אמא ואבא עזבו אותי שם – אבל זה לא עניין אותי בכלל – אני עוד הייתי עם הצבעים והצורות שהסתובבו סביבי… גם שחור התחיל להשתלט לי על שדה הראיה – וזה היה פחות נחמד.
ד"ר זאב גילח לי חלק מהרגל והחדיר לי עירוי נוזלים לוריד. לא היה לי כח להתנגד אפילו. הוא גם נתן לי תרופה שקוראים לה ואליום, שסידרה לי את קצב הלב והגרמה לי להיות יותר נינוחה. השחור כבר ממש השתלט לי על שדה הראיה ונכנסתי לתנומה. גם הרעידות בראש כבר הפסיק ואני הנחתי אותו על שולחן הטיפולים. הרגשתי הרבה יותר רגועה ושלווה.
פתאום דחפו לי לפה חתיכה של משהו שחור ולא טעים – נכון שאני אוכל כמעט הכל – אבל אני מאד בררנית במה אני לא אוכלת – יש להם מזל שלא היה לי כח להתנגד. מתברר שזו היתה חתיכת פחם – כדי לספוח את התרופה מהבטן וממחזור הדם שלי.

אמא ואבא התקשרו בערב אבל אני הייתי עייפה מדי בשביל לענות להם – אז ד"ר זאב אמר שעדיף שאני אשאר ללילה. אמא ואבא שלחו לי חיבוק ונשיקות ואני הלכתי לישון.

ביום שלמחרת הרגשתי כאילו דופקים לי בראש עם פטישים… ד"ר זאב נתן לי עוד מנה של נוזלים והתקשר לד"ר שרון לעדכן אותה.
בסביבות השעה 10 בבוקר כבר הייתי חיונית, אכלתי את האוכל הטעים שנתנו לי שם וגם היתה לי יציאה תקינה. רק חיכיתי שאמא ואבא יבואו לאסוף אותי ונחזור הביתה. רציתי להיות במקום מוכר ולנוח.
בצהריים אמא ואבא באו ואני נורא שמחתי לקראתם – קפצתי וליקקתי אותם בלי הפסקה, אבל הדרך מהמרפאה לאוטו היתה ארוכה לי וכבר לא היה לי כח לקפוץ על אמא באוטו, אז אבא עזר לי.

עכשיו אני בבית. אני נחה המון, מחזירה לעצמי את הכוחות כדי שאוכל לקפוץ שוב ולשמוח. הפנים שלי מלאים בפחם שנתנו לי וכבר קבעו לי תור אצל ורדית הספרית לטיפוח קומפלט.

בתמונה אני עדיין מנסה להתאושש על הסמיכה שלי וביד שמאל – החבישה מהעירוי.

לסיכום – זאת הייתה חווייה. חווייה שלילית אמנם, אבל סוג של חווייה. אני עדיין בבית בהתאוששות, אבא ושקד מוציאים אותי מדי פעם לסיבוב קצר בשכונה – כלום לא השתנה – עדיין אותם כלבים מעצבים שנובחים עלי כשאני עוברת ועדיין אותם מקומות לעשות בהם פיפי. הקקי שלי קצת נוזלי וצבוע בשחור בגלל הפחם – שיעבור כבר, הוא מלכלך לי את הפרווה…
ולכם, כלבלבים חמודים שלי, אני ממליצה לא לעשות סמים ולא לקחת טריפים למיניהם. זה לא בריא ויכול גם להרוג. מתברר שהתרופה שלקחתי כמעט והרגה אותי. תחשבו איך הייתם חיים בלי סוכי השיצואית…

דב רפואי

כולנו יודעים עד כמה האוכל שאנחנו צורכים אינו מספק את כל מה שהגוף צריך, לכן אנחנו עוזרים לו. איך ? תוספי תזונה…

חופשה אורבאנית

לקחת פסק זמן ולא לחשוב

לשבת מול הים ולא לדאוג

לתת לראש לנוח מהפיצוצים

לתת ללב לנוח מהלחצים

אני יודע שזה לא הזמן

בעצם גם אני עוד לא מוכן

אבל הנשמה רוצה קצת מנוחה

לתפוס אוויר בשביל לחזור לעבודה…

נראה לי שזה בדיוק השיר שהתנגן בראש של המנהלים של רשת "פתאל" כשהם חשבו על הקונספט של City Break ('חופשה אורבאנית' בתרגום סימולטני)…

על אפליה מגדרית או טיפול פנים ?

"הזמנה ליום פינוק בחברת הקוסמטיקה הבינלאומית desheli בראשון לציון" זאת היתה כותרת המייל שקיבלתי לפני זמן לא רב מאחת מנשות היח"צ שאני בקשר עימן. נשמע מגניב, עד שהמשכתי לקרוא את המייל :

"היי,

הנך מוזמנת לטיפול פנים מקצועי כולל אבחון ממוקד- מתנה , בחברת הקוסמטיקה הבינלאומית Desheli

…

לקראת יום המשפחה הנך מוזמנת להגיע עם אמא/אחות/חברה

בברכה…

הזמנה זוגית ליום פינוק!"

בודפשט בוויש (חלק א')

היום : חמישי.
השעה : שלוש וחצי לפנות בוקר.
המקום : אצלי במיטה.

טיפול נמרץ

זוכרים שכתבתי בפוסט הקודם על הצלקות שלי ?
אז באמת יצאתי עם המון מזל מהתאונה הזאת. אני ממש נחשב 'נס רפואי'… כן, אני יודע – אני מודה בתור התחלה לפראמדיק מועווייה כבהא ולנהג האמבולנס דרור ששון שנלחמו עלי, אחרי שכבר קיבלו אישור בקשר להכריז עלי כ…מת (!), אני מודה לרופא בבית החולים 'תל השומר' שהזעיק את פרופסור מרטינוביץ' ביום שישי באמצע הלילה לדחוף לי איזו זריקה נסיונית שעולה 5,000$ בערך (בסוף קיבלתי 3 כאלה)… אני מודה לד"ר דניאל סימון ז"ל, מנהל מחלקת הטראומה, שטיפל בי במסירות ולכל הצוות הרפואי. אני מודה לאשתי שישבה לידי כל יום כל היום וטיפלה בי ואני מודה לאגף התנועה במשטרת ישראל על העזרה והתמיכה ולמפקד שלי – דודו בוהדנה (עוד נחזור אליו).

משהו בלי כותרת… אולי התחלה חדשה

באמת שיותר מדי זמן לא כתבתי על משהו רציני. פוסטים של צרכנות זה נחמד… אבל לא מספק את יצר הכתיבה האמיתי שלי… זה שבא מבפנים, מהליבה של ה- 'בפנוכו'…

על מה לכתוב ? יש המון דברים שאפשר לכתוב עליהם – קודם כל אנחנו כבר שלושה שבועות במלחמה בעזה עם לא מעט הרוגים ועוד יותר מזה פצועים, יש את יום ההולדת התשיעי של שקד שמגיע ומתקרב במהירות (שיואו – היא גדלה מהר הילדונת) וצריך לקנות מתנות ולעשות מסיבה (אירוע – היום כבר לא עושים מסיבות, עושים אירועים – ורצוי גם שיהיו מושקעים בכמה אלפי שקלים טובים), יש את נדבי שהחליט להתחיל את גיל ההתבגרות שלו בגיל 5 וחצי ואפשר לספר גם על זה, יש את קובי, שאני כותב את סיפוריו באתר 2Bdaddy – שהתחיל מזיכרון קטן והמשיך דרך תחת הכותרת 'מיומנו של קובי'… בקיצור – לא ממש חסר על מה לכתוב.

אבל מה… כשהתותחים רועמים – המוזות שותקות… ולא ממש בא לי, לא מרגיש לי לכתוב על משהו…
כאילו הראש הלך למקום אחר ושני המקומות האלה, שמהם יוצאות המלים (הלב והראש) תפסו לעצמם איזה חופש גדול כזה והחליטו לעשות לי 'דווקא' (עם אצבע משולשת מול הפנים) ולא רוצים לתת לי לכתוב.
גם האצבעות, שריחפו על המקלדת והקלידו, כמעט לבד, מרגישות לי כבדות כאלה וכל מילה שאני מוציא מהן דורשת השקעה וכח.

אז על מה אני אכתוב ?

פמפרס אקסטרה דריי אקטיב ועוד כמה תארים…

*

השמות והתארים לא עושים ממש רושם על הורים שמחפשים חיתול טוב שישאיר את הבייבי שלהם יבש.

רגע… נתחיל מההתחלה.

הציעו לי להשתתף בבדיקה של חיתולים חד פעמיים של פמפרס. הילדים שלי כבר קצת גדולים מדי בשביל חיתולים, אבל אחותי חוגגת שנה לבנה והיא יכולה לתת לי אבחנה ניטרלית בעקבות נסיונות עם לא מעט חיתולים מחברות שונות.

פמפרס דריי אקטיב

*

לאחר ניסיון של שבוע וחצי, האבחנה חד משמעית – הפמפרס דריי אקטיב הוא החיתול היחיד שמשאיר את הקטנצ'יק יבש בלילה!

אין פה חירטוטים או צ'יקלופים. אין חיתול חד פעמי אחר, מרוב החברות, שמשאיר אותו יבש כל הלילה, פרט לפמפרס דריי אקטיב!

בין השאר החיתול עצמו רך, נוח לשימוש, גמיש, התינוק ממש 'הולך עם ומרגיש בלי' 🙂 ואחותי מאושרת.

 

אבל!! אליה וקוץ בה (אי אפשר שהכל יהיה רק טוב, נכון?) – המחיר מעט גבוה.

עכשיו ההורה צריך לעשות בחירה אם לקנות חבילה של פמפרס דריי אקטיב או לקנות חבילה ועוד קצת של חברה אחרת באותו מחיר.

זה נכון שקיבלתי את החיתולים לסקירה ומצפים ממני להיות מעט "משוחד", אבל למען האמת שלי וההגינות כלפי הקוראים, אני מרגיש מחויבות לכתוב הכל, גם את הטוב וגם את הפחות טוב.

*

זהו, פוסט קצר וממצה לתינוקות קטנים ויבשים. עם חיתול חדש ונעים.

רק עוד דבר אחד / ג'ונתן טרופר – ביקורת קריאה

*

אני רוצה שתעצמו את העיניים ותדמיינו את עצמכם כך :

תוסיפו לבטן עוד 10 קילו מיותרים, מאחוריכם תקופה של תיפוף בלהקת רוק עם להיט אחד, אתם גרושים כבר 8 שנים וגרים במלונית זולה עם עוד 3 חברים בערך באותו מצב כמו שלכם, יש לכם ילדה בת 18 בהריון ואתם עומדים למות…

לא דיכאון ? מה הייתם עושים ?

*

רק עוד דבר אחד ודי

*

אז אלה החיים של דרו סילבר בספר של ג'ונתן טרופר. זהו הספר הראשון שלו שאני קורא והייתי צריך לא מעט אורך רוח כדי "להיכנס" אליו.

הספר בנוי משני חלקים – בחלק הראשון מתוארים החיים של סיבר וחבריו במלונית הזולה, כשרוב ימיהם הם רובצים בחוסר מעש על יד הבריכה ובוהים בבנות הקולג' בביקיני שמגיעות לרחוץ שם.

אני מצאתי את החלק הזה קצת מייגע וכמו שאמרתי, לקח לי זמן להתרגל לצורת הכתיבה.

*

עכשיו מתחיל החלק השני (בעמוד 104) והדברים מתחילים יותר לזרום והספר מעלה שני הילוכים.

ממש בסוף החלק הראשון ביתו של סילבר – קייסי, מגיעה לבקר אותו, אחרי שהם כמעט ולא התראו בשמונה השנים האחרונות – אישה צעירה ויפה… ובהריון. אופס… היא מחפשת תשובות אצל 'סילבר', לא אצל 'אבא' – היא כמעט ולא קוראת לו כך, גם ככה הוא לא ממש היה שם בשבילה.

סילבר מנסה לעזור לה (ואולי לשקם את היחסים איתה) ורגע לפני שהם מממשים את את ההחלטה (בלי ספוילרים – אני אשתדל לגלות כמה שפחות), דרו סילבר מאבד את ההכרה ומובהל לבית החולים.

מי מטפל בו שם ? לא אחר מאשר זה שעומד להתחתן עם גרושתו… (מתחיל להזכיר איזה מערכון של הגששים – אבל לא). מתברר שיש לו דליפה מעורק ראשי ואם הוא לא יטופל הוא ימות !

תוך כמה זמן ? לא בטוח – זה יכול להיות עניין של דקות וזה יכול להיות עניין של שבועות – בכל מקרה הוא חייב לעבור את הניתוח.

עכשיו גם השם של הספר באנגלית יותר ברור -One Last Thing Before I Go.

*

תגללו עכשיו לתחילת הפוסט, תדמיינו את עצמכם במצבו ותחשבו מה הייתם מחליטים…

*

מכאן והלאה הסיפור מסתבך כשהוא מוצא את עצמו לבד אם גרושתו, הוא מתגושש עם בעלה לעתיד (הרופא המנתח – להזכיר), חבר שלו מהקבוצה במלונית חוטף סרטן, הבת שלו שוכבת עם החבר שלה (האקס שלה) שלא יודע שהיא בהריון בכלל, הוא עולה לבמה בבת מצווה שהוא לא הוזמן אליה בכלל… ומה לא. ממש סיפור מהסרטים.

אמרתי – בלי ספוילרים מיותרים.

*

אז כמו שאמרתי – החלק השני סחף אותי וקראתי את כל 200 העמודים שלו ממש בנשימה אחת. החלק הראשון… היה שווה להחזיק מעמד כדי לסיים את מאת העמודים שלו ולהגיע לחלק השני.

*