כאב בלתי נראה


אתמול פגשתי חבר שלי. בחור נחמד סך הכל, אבל עם בעיה אחת – הוא אוהב לסבול.
תגידו עכשיו "מה זאת אומרת אוהב לסבול? מה – הוא מזוכיסט?" אז סוג של…
איך הוא אמר לי אתמול – "טוב לי כשרע לי". אתמול כאב לו – כלומר ממש כאבים עזים בצוואר – כנראה נתפס לו שריר או משהו כזה. ועד שאישתו לא אמרה לו "קח כדור נגד כאבים", הוא לא חשב אפילו על האפשרות הזאת. הוא פשוט חי את הכאב. אז הוא סובל, וממשיך לסבול, ועד שלא מעירים לו שכבר רואים את הכאב שלו בעיניים ובתנועות הגוף, הוא "חי את הכאב" כלשונו.
הפסיכולוגית שלו אמרה לו שהכאב שלו הוא סוג של ריצוי – הוא מרצה את הכאב, כמו שהוא מרצה את הסובבים אותו.
הוא לא עושה את זה במודע, זה יוצא לו בטבעיות. אני מכיר אותו כמה שנים, ולא שמתי לב אצלו לריצוי הזה שהוא מדבר עליו. אנחנו חברים, משוחחים מדי פעם בטלפון ונפגשים אחת לאיזו תקופה לקפה קטן. גם על הכאב שלו הוא לא תמיד דיבר – אולי בגלל שהוא ידע שאני חי בתוך כאב – אם זה מהצוואר (שאריות מהתאונה שעברתי לפני כמעט 20 שנה) או אולי הכאבים העזים שאני חש "רק כשאני נושם" מאיזור בית החזה – תוצאה של אותה תאונה.

אבל הוא – הוא נראה לי תמיד חיוני ומלא חיים (ידעתי על הבעיות שיש לו בבית – אבל לא נכנסנו פנימה לתוכן). רק אתמול, כשהוא נראה לי שפוף, ושאלתי אותו למה – הוא נאות לספר לי. ופגישה של "קפה בקטנה" הפכה לשיחה אל תוך הלילה, אל הכאבים האלה – שלטענתו מחזיקים אותו בחיים – וגיליתי שהוא חותך את עצמו, כדי להרגיש חי. שאלתי אותו אם הוא מספר על זה למטפלת שלו – והוא אמר שכן. ומה היא עושה בנדון? שאלתי אותו – אומרת שקשה לה לשמוע את זה ושאני לא צריך לפגוע בעצמי כדי להרגיש בחיים – הוא הוסיף.
כואב לי לשמוע אותך מדבר ככה, אמרתי לו, בעודי לוגם מהקפה השחור המהביל – 7 סיבובים ימינה, שבעה סיבובים שמאלה ובלי סוכר.

הוא טוען שההלקאה העצמית הזאת מעוררת אותו. לא הצלחתי להבין. "גם הסביבה שלי לא מצליחה להבין", הוא ניסה לעודד אותי בצורה הזויה משהו.
אני לא מצליח להבין איך בחור כמוך, שיש לו הכל בחיים – משפחה תומכת, ילדים אוהבים, עבודה טובה… מה חסר לך? שאלתי אותו. על זה הוא לא ענה לי. הוא מחה דמעה סוררת ואמר לי שאני לא יכול להבין – כי החיים שלי טובים. אבל גם החיים שלך טובים, עניתי לו. "אמרתי לך שלא תבין" הוא ענה לי. אז תסביר לי – ביקשתי.
הוא אמר שזה לפגישה אחרת – באיזה יום הוא יספר לי בדיוק מה עובר עליו ומה מציק לו. "אני רוצה לדעת מתי" אמרתי לו, כשאני מפחד שהוא ישם קץ לחייו. "אל תדאג" הוא אומר לי, "מצאתי סיבה חדשה לחיות עכשיו" וכשאני מתעניין מהי אותה סיבה מסתורית שאני לא יודע עליה, הוא אומר "אני מאוהב באישתי. היה לנו יום נישואים לא מזמן וקניתי לה פרחים – משהו שלא עשיתי מזמן, אם בכלל". אני ממש שמח בשבילו, אבל הפחד עדיין נמצא שם ומקנן – "תעשה לי טובה, תגיד לי אם אתה מתכוון לעשות משהו דרסטי" אמרתי לו, כשאני מפקפק באמינות דבריו (בהחבא – שלא ידע שאני לא מאמין לו). הוא קם, אסף את כוסות הקפה הריקות והסתובב להיכנס חזרה הביתה. הבנתי את הרמז ואספתי את מפתחות מכוניתי.
לא היה צריך לומר אף מילה. הבנו אחד את השני גם ללא מלים. לפעמים.

הגעתי ליעד


הגעתי למשקל היעד שקבעתי לעצמי. האמת – כיף לראות אותו על המשקל.
אבל עכשיו מתחילה המלחמה האמיתית – לשמור על המשקל הזה… איך עושים את זה בעצם ? אם אני אמשיך לאכול מה שאכלתי עד היום, בתוך "המשטר הדיאטטי" שכפיתי על עצמי – אני אמשיך לרדת, וזאת לא המטרה. מצד שני, אם אני אחזור לאכול כמו שאכלתי לפני כן… אני אתחיל שוב לעלות במשקל ואפילו אעבור את המשקל שממנו התחלתי… בעיה.

כרגע אני מתמקד בלא לעלות שוב ולשמור על אותה רמת שובע שהיתה לי במשך כל התקופה הארוכה הזאת. הבוקר עליתי על המשקל וראיתי שאני קילו וחצי מעל היעד, מה שאומר שקצת הגזמתי אתמול עם האוכל. כזה אני – קיצוני, בכל מה שאני עושה, לטוב ולרע. או שאין דבר כזה קיצוני טוב ?

לכל אורך התקופה קיננה בי המחשבה שמא אני הופך לאנורקטי – שהריצה אחר המשקל האידיאלי תוביל אותי לרצות לרדת עוד ועוד. אני שמח שזה לא קרה, שאני שמח על המשקל שלי כמו שהוא – אותו משקל שהיה לי לפני… 16 שנה, 4 ילדים, פעילות גופנית ואכול כפי יכולתך…

חשבתי הרבה והתלבטתי עם עצמי, ואני עדיין בהתלבטות הזאת, אם להניח כאן תמונה שלי בלי חולצה – אני – שגם לבריכה הולך עם חולצה – שלא יראו את הכרס, שלא יראו את הקעקועים, את השיערות בבטן ובחזה… אז הכרס ירדה, נשארו הקעקועים והשיערות, שהם שזורים אחד בשני – הרי אני לא יכול להסיר את השיערות בלייזר בגלל שיש לי קעקועים ובגלל שגילחתי את הבטן והחזה מספר לא מבוטל של פעמים, גדל לי שם יער פרא… אני חושב שהבנתם את הרעיון הכללי… אני אפסיק עם תיאורי הזוועה ואסכם בכך שאני לא אוהב את איך שאני נראה. מזל שזוגתי אוהבת אותי כמו שאני – קוף.
גם אין לי תמונה של "לפני", כך שאני גם לא יכול לעשות השוואה ויזואלית של מצב הבטן שלי שהיתה לפני מספר חודשים (אני כבר לא זוכר מתי התחלתי את השינוי התזונתי הזה.

אבל הגעתי ליעד!!!

עכשיו החוכמה היא להמשיך הלאה, ולקראת ארוחת שישי המתקרבת היום, להקפיד ולהמשיך לאכול בריא ואף יותר חשוב מזה – להקפיד לאכול נכון.

אז תמונה שלי shitless לא תקבלו כאן, עד כמה שאתם בטח רוצים 🙂 תאלצו לקבל את המילה שלי…

אז עד הפעם הבאה – שבה אני אביא לכם איזו סקירה על מוצר או על מקום, מתכון או מסעדה או אפילו סתם טיול בארץ או בעולם חלק ראשון או חלק שני – נשתמע לנו חברים.

הפתיחה הגדולה


מחר זה קורה

תושבי נתניה ועמק חפר כבר לא יצטרכו לכתת רגליהם ורכביהם לגלילות או לראשון לציון כדי ליהנות מסרט ברמה גבוהה באחת מערי הסרטים של ישראל. האחים אדרי (לאון ומשה), יחד עם השותפים פדרמן-רוגובין, בנו סינמה סיטי כאן אצלנו בעיר – סינמה סיטי נתניה והפתיחה מחר (יום חמישי 01/12/2016).

כי אי אפשר בלי ג'סיקה

כי אי אפשר בלי ג'סיקה

להמשיך לקרוא

טוב מראה עיניים / לינווד ברקלי


את לינווד ברקלי פגשתי בספרי הקודמים 'בלי לומר שלום', 'אל תפנה את מבטך' ו- 'ביום שאיבדתי אותה'. מאד אהבתי את הסגנון הקולח שלו והכתיבה הרציפה. גם התרגום עושה חסד עם הספר והסופר ומכניס אותנו ישר לאווירת המתח הרצוייה.
בדיוק במידה.טוב מראה עיניים לינווד ברקלי להמשיך לקרוא

גליתא


כשחיפשתי מה לעשות בירושלים, מצאתי את חוצות היוצר – שם נהנינו מהופעה של מוקי – עם שירים חדשים וישנים – ואולי זה המקום לבקש ממנו סליחה בשם הקהל, שעזב את המושבים לפני שההופעה הסתיימה…
אבל זה היה ביום חמישי ולנו נשאר יום שישי שלם בירושלים רבתי לחפש כיצד להעסיק את הפרחחים הקטנים (לא ממש פרחחים וגם לא ממש קטנים). יום שישי על הבוקר נסענו למוזיאון המדע – אבל זה כבר לפוסט אחר (יגיע בהקדם, אני מבטיח) ומשם נסענו לנו לקיבוץ צובה ליד מבשרת (לא שאני יודע איפה מבשרת נמצאת – חוץ מזה שהיא בירושלים… ולעבור שם סדנת שוקולד… להמשיך לקרוא

הפתעה מתגלגלת


ספר חדש מאת דליה נירנלפד- "הפתעה מתגלגלת"הפתעה מתגלגלת

דליה נירפלד עבדה שנים רבות במערכת החינוך, וראתה את הדור הולך ומתחבר למסכים (דור ה- Z). היא חיפשה דרך לעניין אותו בדברים יותר מוחשיים ומצאה את ההפתעה – הכי פשוט – כדור צמר.
אז עכשיו תשאלו אולי "מה הקשר בין כדור צמר והפתעה? או אולי "איך כדור צמר יוציא את דור ה- Z מהמסך?" אחלה שאלות, אבל בשביל לקבל תשובה אמיתית- תצטרכו לקרוא את הספר…פונפון

בגדול (בלי ספוילרים), אני יכול לגלות שמסופר על מפלצת שמתגלגלת בבית ובחצר… וזהו בעצם…
עוד אני יכול לספר שעם הספר מגיעה ערכת יצירה שהוציאה את הילדים שלי מהמסכים שלהם (מחשב, טאבלט וטלפון נייד) וגרמה להם ליצור…
את היצירות אפשר לראות בתמונה פה משמאל.

עכשיו אני אגלה לכם סוד – כשהייתי קטן אמא שלי הכינה לי פונפון – משני קרטונים עגולים, עם חור באמצע, וכמה צבעים של חוטי צמר. מאז רציתי להכין פונפון – אבל תמיד היה משהו שעצר אותי באמצע… עכשיו זו היתה הזדמנות פז בשבילי להגשים את החלום הישן הזה וליצור לעצמי פון-פון אמיתי משל עצמי.

שקד ונדב כל כך התלהבו והחליטו שגם הם רוצים להכין – והם ישבו וגלגלו את הצמר שאמא קנתה להם והכינו לעצמם פון-פונים יפים לעצמם.
עכשיו צריך לקנות צמר בעוד צבעים…

 

אהבה על אש גבוהה


הראשון שחיבר את המילים אני-אוהב-אותך היה גאון. כל המשוררים שבאו אחריו נאלצו לעבוד קשה. כך מתחיל רוני סומק את המסע המרתק אחר ביטויי האהבה העזים ביותר, המופרכים ביותר, הדביקים והמפתיעים: בשירה, במוזיקה ובשפת היום-יום.
משיר השירים ועד גלגל"צ. לצידו על הבמה – נסיך האהבה דניאל סולומון והזוג הצעיר ליאת אליהו וגל שלו, בשירי אהבה גדולים של משוררים עבריים ואחרים.

להמשיך לקרוא