כאב בלתי נראה


אתמול פגשתי חבר שלי. בחור נחמד סך הכל, אבל עם בעיה אחת – הוא אוהב לסבול.
תגידו עכשיו "מה זאת אומרת אוהב לסבול? מה – הוא מזוכיסט?" אז סוג של…
איך הוא אמר לי אתמול – "טוב לי כשרע לי". אתמול כאב לו – כלומר ממש כאבים עזים בצוואר – כנראה נתפס לו שריר או משהו כזה. ועד שאישתו לא אמרה לו "קח כדור נגד כאבים", הוא לא חשב אפילו על האפשרות הזאת. הוא פשוט חי את הכאב. אז הוא סובל, וממשיך לסבול, ועד שלא מעירים לו שכבר רואים את הכאב שלו בעיניים ובתנועות הגוף, הוא "חי את הכאב" כלשונו.
הפסיכולוגית שלו אמרה לו שהכאב שלו הוא סוג של ריצוי – הוא מרצה את הכאב, כמו שהוא מרצה את הסובבים אותו.
הוא לא עושה את זה במודע, זה יוצא לו בטבעיות. אני מכיר אותו כמה שנים, ולא שמתי לב אצלו לריצוי הזה שהוא מדבר עליו. אנחנו חברים, משוחחים מדי פעם בטלפון ונפגשים אחת לאיזו תקופה לקפה קטן. גם על הכאב שלו הוא לא תמיד דיבר – אולי בגלל שהוא ידע שאני חי בתוך כאב – אם זה מהצוואר (שאריות מהתאונה שעברתי לפני כמעט 20 שנה) או אולי הכאבים העזים שאני חש "רק כשאני נושם" מאיזור בית החזה – תוצאה של אותה תאונה.

אבל הוא – הוא נראה לי תמיד חיוני ומלא חיים (ידעתי על הבעיות שיש לו בבית – אבל לא נכנסנו פנימה לתוכן). רק אתמול, כשהוא נראה לי שפוף, ושאלתי אותו למה – הוא נאות לספר לי. ופגישה של "קפה בקטנה" הפכה לשיחה אל תוך הלילה, אל הכאבים האלה – שלטענתו מחזיקים אותו בחיים – וגיליתי שהוא חותך את עצמו, כדי להרגיש חי. שאלתי אותו אם הוא מספר על זה למטפלת שלו – והוא אמר שכן. ומה היא עושה בנדון? שאלתי אותו – אומרת שקשה לה לשמוע את זה ושאני לא צריך לפגוע בעצמי כדי להרגיש בחיים – הוא הוסיף.
כואב לי לשמוע אותך מדבר ככה, אמרתי לו, בעודי לוגם מהקפה השחור המהביל – 7 סיבובים ימינה, שבעה סיבובים שמאלה ובלי סוכר.

הוא טוען שההלקאה העצמית הזאת מעוררת אותו. לא הצלחתי להבין. "גם הסביבה שלי לא מצליחה להבין", הוא ניסה לעודד אותי בצורה הזויה משהו.
אני לא מצליח להבין איך בחור כמוך, שיש לו הכל בחיים – משפחה תומכת, ילדים אוהבים, עבודה טובה… מה חסר לך? שאלתי אותו. על זה הוא לא ענה לי. הוא מחה דמעה סוררת ואמר לי שאני לא יכול להבין – כי החיים שלי טובים. אבל גם החיים שלך טובים, עניתי לו. "אמרתי לך שלא תבין" הוא ענה לי. אז תסביר לי – ביקשתי.
הוא אמר שזה לפגישה אחרת – באיזה יום הוא יספר לי בדיוק מה עובר עליו ומה מציק לו. "אני רוצה לדעת מתי" אמרתי לו, כשאני מפחד שהוא ישם קץ לחייו. "אל תדאג" הוא אומר לי, "מצאתי סיבה חדשה לחיות עכשיו" וכשאני מתעניין מהי אותה סיבה מסתורית שאני לא יודע עליה, הוא אומר "אני מאוהב באישתי. היה לנו יום נישואים לא מזמן וקניתי לה פרחים – משהו שלא עשיתי מזמן, אם בכלל". אני ממש שמח בשבילו, אבל הפחד עדיין נמצא שם ומקנן – "תעשה לי טובה, תגיד לי אם אתה מתכוון לעשות משהו דרסטי" אמרתי לו, כשאני מפקפק באמינות דבריו (בהחבא – שלא ידע שאני לא מאמין לו). הוא קם, אסף את כוסות הקפה הריקות והסתובב להיכנס חזרה הביתה. הבנתי את הרמז ואספתי את מפתחות מכוניתי.
לא היה צריך לומר אף מילה. הבנו אחד את השני גם ללא מלים. לפעמים.

עולם אחר TAYA


תקראו לי 'מפגר חברתי' או 'מוגבל קולינרי' אבל את מסעדת TAYA לא היכרתי (רחוב האופה 1 קדימה), ואחרי שהכרתי פתאום גיליתי שכולם מכירים את המסעדה ואף מהללים ומשבחים אותה… ואיפה אני הייתי כשכל זה קרה ???TAYA

להמשיך לקרוא

סופגניות ללא גלוטן


חודש החגים עוד לא הספיק להישכח (תשאלו את הצמיגים בבטן שלי), וכבר מגיע עלינו חג נס פך השמן עלינו לטובה. לכבוד חג הנרות, הלביבות, הסביבונים ובעיקר הסופגניות – הבאתי מתכון שרץ בקבוצת הצליאק בפייס לסופגניות ללא גלוטן. אני מתנצל שאני לא יכול לתת קרדיט לבעל/ת המתכון, אבל הוא יוצא "פצצות לגבות". להמשיך לקרוא

חיי כלב V – נרקוסוכי


היי – זאת אני – סוכי, השיצואית חסרת המנוחה שתמיד מסתבכת בכל מיני דברים משוגעים…
והיום – איך כמעט ומתתי ממנת יתר…

זו כבר תקופה שאני מחפשת לי אוכל על השולחן במטבח. אני קופצת על הכיסא, ומשם לשולחן. מדי פעם אני מוצאת שאריות של דברים טעימים שאמא ואבא ובעיקר האחים שלי – שכחו להוריד. לפעמים אני גם נחה לי קצת ברביצה חסרת מעש על השולחן – מחכה לקרני השמש שיבואו לחמם אותי.
כשאני שומעת את אמא מתקרבת – אני ישר קופצת למטה – היא ממש לא אוהבת שאני על השולחן… גם אבא קצת כועס, אבל הוא מוריד אותי בעדינות. שקד ונדב סתם עומדים וצוחקים – אני לא שמה לב אליהם, עד שאמא או אבא באים.

בתקופה האחרונה החליפו לנדב את הריטלין בתרופה חדשה ממשפחת האדרל, שקוראים לה ויואנס (vyvanse). זו תרופה ממשפחת האמפתאמינים – ממש סמים לכל דבר. כבר תקופה ארוכה שאני מתכננת על התרופה… לא בגלל התרופה – בגלל שהוא לוקח אותה בתוך מעדן.

יום אחד, זה היה יום רביעי, נדב לא סיים את כל המעדן – והרבה מהתרופה נשארה במעדן. אמא ואבא מאד מיהרו ויצא שהם שכחו את המעדן על השולחן… רק להזדמנות הזאת חיכיתי! חיכיתי שאבא ילך לעבודה ואמא תרד למטה לעבודה שלה, קפצתי על הכסא, משם אל השולחן ו… "התחרעתי" על המעדן. אוי, זה היה טעים – מעדן בטעם וניל. אני בכלל – מאד אוהבת את האוכל של המשפחה שלי – הוא יותר טעים משלי.

אבל אז התחלתי לראות כל מיני צבעים וצורות… ירדתי מהשולחן (בזהירות) ורבצתי לי בחדר של נדב. כל החדר הסתובב מולי ונהיה לי חם. התחלתי לשמוע רעשים וקולות ולא יכולתי לקום בכלל.
אמא עלתה ולא יכולתי לחכות לה ליד המדרגות – עד כדי כך הרגשתי רע. זאת היתה "סטלה" אמיתית. אמא מאד נבהלה וישר התקשרה לאבא ולד"ר שרון – הוטרינרית שלי.
אבא ישר עזב את העבודה והגיע הביתה. ד"ר שרון המליצה לנו לנסוע לבית החולים האזורי, שנמצא בבית ברל, ונקרא 'חוות דעת'. היא גם התקשרה לשם והודיעה שאנחנו בדרך עם מקרה דחוף.

נסענו לבית ברל ואבא עבר על כמה חוקי תנועה בדרך (בעיקר מהירות).
הגענו לחוות דעת ונכנסנו ישר למרפאת החירום. ד"ר זאב קיבל אותנו בחיוך, טוב – את אמא ואבא, אני הייתי מסטולה מדי בשביל לראות אותו בבירור – סתם גוש של חלוק לבן וזקן כהה על הפנים… בכל מקרה – הוא היה מאד נחמד וישר מדד לי דופק והודיע שיש לי הפרעות קצב. הוא גם מדד לי חום ואמר שיש לי 39 – שזה קצת גבוה בשביל כלב (אני כלבה – לא כלב – שיסתכל בין הרגליים).
בינתיים כמעט ונפלתי מהשולחן כי הוא היה חלק מאד.
אמא ואבא עזבו אותי שם – אבל זה לא עניין אותי בכלל – אני עוד הייתי עם הצבעים והצורות שהסתובבו סביבי… גם שחור התחיל להשתלט לי על שדה הראיה – וזה היה פחות נחמד.
ד"ר זאב גילח לי חלק מהרגל והחדיר לי עירוי נוזלים לוריד. לא היה לי כח להתנגד אפילו. הוא גם נתן לי תרופה שקוראים לה ואליום, שסידרה לי את קצב הלב והגרמה לי להיות יותר נינוחה. השחור כבר ממש השתלט לי על שדה הראיה ונכנסתי לתנומה. גם הרעידות בראש כבר הפסיק ואני הנחתי אותו על שולחן הטיפולים. הרגשתי הרבה יותר רגועה ושלווה.
פתאום דחפו לי לפה חתיכה של משהו שחור ולא טעים – נכון שאני אוכל כמעט הכל – אבל אני מאד בררנית במה אני לא אוכלת – יש להם מזל שלא היה לי כח להתנגד. מתברר שזו היתה חתיכת פחם – כדי לספוח את התרופה מהבטן וממחזור הדם שלי.

אמא ואבא התקשרו בערב אבל אני הייתי עייפה מדי בשביל לענות להם – אז ד"ר זאב אמר שעדיף שאני אשאר ללילה. אמא ואבא שלחו לי חיבוק ונשיקות ואני הלכתי לישון.

ביום שלמחרת הרגשתי כאילו דופקים לי בראש עם פטישים… ד"ר זאב נתן לי עוד מנה של נוזלים והתקשר לד"ר שרון לעדכן אותה.
בסביבות השעה 10 בבוקר כבר הייתי חיונית, אכלתי את האוכל הטעים שנתנו לי שם וגם היתה לי יציאה תקינה. רק חיכיתי שאמא ואבא יבואו לאסוף אותי ונחזור הביתה. רציתי להיות במקום מוכר ולנוח.
בצהריים אמא ואבא באו ואני נורא שמחתי לקראתם – קפצתי וליקקתי אותם בלי הפסקה, אבל הדרך מהמרפאה לאוטו היתה ארוכה לי וכבר לא היה לי כח לקפוץ על אמא באוטו, אז אבא עזר לי.

עכשיו אני בבית. אני נחה המון, מחזירה לעצמי את הכוחות כדי שאוכל לקפוץ שוב ולשמוח. הפנים שלי מלאים בפחם שנתנו לי וכבר קבעו לי תור אצל ורדית הספרית לטיפוח קומפלט.סוכי בהתאוששות

בתמונה אני עדיין מנסה להתאושש על הסמיכה שלי וביד שמאל – החבישה מהעירוי.

לסיכום – זאת הייתה חווייה. חווייה שלילית אמנם, אבל סוג של חווייה. אני עדיין בבית בהתאוששות, אבא ושקד מוציאים אותי מדי פעם לסיבוב קצר בשכונה – כלום לא השתנה – עדיין אותם כלבים מעצבים שנובחים עלי כשאני עוברת ועדיין אותם מקומות לעשות בהם פיפי. הקקי שלי קצת נוזלי וצבוע בשחור בגלל הפחם – שיעבור כבר, הוא מלכלך לי את הפרווה…
ולכם, כלבלבים חמודים שלי, אני ממליצה לא לעשות סמים ולא לקחת טריפים למיניהם. זה לא בריא ויכול גם להרוג. מתברר שהתרופה שלקחתי כמעט והרגה אותי. תחשבו איך הייתם חיים בלי סוכי השיצואית…

חכי לי ואחזור


 

את חכי לי ואחזור

את חכי לי ואחזור,
את חכי היטב.
את חכי לי גם בקדור
מסגריר הלב.
את חכי לעת כפורים,
את חכי בחום,
את חכי עת אחרים
ישתכחו עד תום.

את חכי, חכי, ולו
לא יבוא מכתב.
את חכי אם גם ילאו
המחכים לשוא.

את חכי לי ואחזור,
וארור הסח
בבטחה גמורה לאמור:
"מת הוא… ונשכח"…

מילים: קונסטנטין סימונוב
תרגום: אברהם שלונסקי

להמשיך לקרוא

נקיון אחר


יצא לכם לחשוב פעם על מה אנחנו ישנים בלילה ?

כל החכמולוגים יגידו שאנחנו ישנים על סדין… אבל מה יש מתחת לסדין ?

ושוב יקפצו החכמולוגים ויגידו שאנחנו ישנים על מגן מזרן…

טוב, בסדר… אז בשביל כל אלה שחושבים שהם יותר חכמים מהאפיפיור – אני אגלה את התשובה המסובכת – אנחנו ישנים על מזרן (הפתעה ?)

במשך הלילה הגוף שלנו מסיר מעצמו חתיכות של עור יבש (פיסות קטנות ובלתי מורגשות – כמעט), קשקשים מהשיער ומשאר המקומות השעירים בגוף ועוד… בנוסף unnamedמתמלא המזרן אבק (ולא משנה כמה אתם מנקים את הבית) והגענו לגולת הכותרת – קרדית אבק הבית… אחד הגורמים העיקריים לאלרגיות ולהתקפי אסתמה. אנחנו ישנים על נחילים של קרדיות חיות ומתות, הביצים שלהן והגללים שלהן.

איך נפטרים מכל הגועל הזה ?

אפשר להציע לחבוט על המזרן – אז חובטים וחובטים וכל האבק והג'יפה עולים למעלה… ויורדים חזרה למטה… שורה תחתונה – לא עשינו הרבה.

אפשר להציע לשפוך מים על המזרן – בעיה "קלה" – מים ואבק יוצרים בוץ… שוב לא פתרנו את הבעיה.

שואב אבק ? פה אנחנו כבר מתקרבים, אבל שואב רגיל ינקה עד לעומק של 5 ס"מ לתוך המזרן, או מקסימום 10, אם זה שואב טוב.

אז מה לכל הרוחות עושים ?

שמח ששאלתם. האמת היא שאני לא שאלתי את השאלה הזאת, עד שנתקלתי באדם, שהעלה בפני את הדילמה… אדם מתמחה בניקוי מזרנים עד לעומק של 40 (!) ס"מ כבר 7 שנים.

unnamed

אדם משתמש במה שנראה כמו שואב אבק רגיל, אבל בעצם זהו שואב חובט בעל עצמה גבוהה במיוחד.

קרדית אבק הבית לא נמצאת רק על המיטות שלנו – אנחנו נהנים מסרט טוב בטלויזיה, והקרדית חוגגת לה בתוך הספה ועל השטיח…

רוצים להיפטר ממנה ומשאר חלקיקי האבק והלכלוך ?

טלפון אחד קטן לאדם והוא יגיע מצויד בערכה שלו – 052-3604253 או דרך האתר שלו  nikuimizronim.ucoz.ru .

אדם משתמש בחומר היפואלרגני והכל בבית הלקוח. עבודה של חצי שעה ויש לכם מזרן נקי ובריא – לכם ולילדים.