הכותרת מבהילה, אני מודה. אבל כל כך התרגשתי באמצע שנה שעברה, כשכתבתי את "הגעתי ליעד", שאני מסתכל על עצמי עכשיו בעיניים המומות… כבר הספקתי להחזיר לעצמי את כל אותם קילוגרמים אבודים, שהשלתי מעלי בעבודה קשה של אומץ ועמידה מול כל הפיתויים. הכרחתי את עצמי לאכול נכון ועשיתי גם את האתגר של ג'ניפר לופז – שהיה לא קל – אבל עשיתי אותו.
והנה עכשיו, אני כבר מסרב לעלות על המשקל בבוקר. אני יודע טוב מאד מה קרה לי ואני יכול להמציא ולהוציא תירוצים, נכונים יותר ונכונים פחות, מפה ועד להודעה חדשה. הנקודה הסופית היא שעליתי במשקל בצורה דרסטית ומהירה, ושנה של עבודה קשה ירדה לטמיון.
זה לא משנה אם שקלתי 150 ק"ג וירדתי ל 80 קילוגרמים או ששקלתי 100 ק"ג וירדתי ל 70. המספרים פה לא ממש משנים. משנה הדרך, המחשבה, הרצון… ובסופו של דבר – אי היכולת שלי לעמוד מנגד ולהגיד לא לאוכל. אני אוהב לאכול, ואני גם קצת אוהב מתוק – לנשנש בקטנה כזה, אבל בתקופה של 7 חודשים עליתי כמעט את כל מה שירדתי… זה שיא חדש שעוד לא הגעתי אליו. ואני יודע שאני עולה במשקל – אני רואה את זה על החולצות שאני לובש – איך הן הולכות וצרות עלי, עד שאני צריך להוציא מהבוידעם את החולצות הגדולות יותר (אלוהים יודע למה שמרתי אותן שם).
ותמיד יש את התירוצים והפיתויים – היה פסח – מה? לא נאכל איזו מצה עם שוקולד? והיה פורים – מה? לא נאכל אוזן המן כדי לסמל את החג? ואם אוכלים אחת – חייבים לאכול עוד אחת ואולי גם עוד כמה כדי "לסתום את החור בשן" כמו שאני אומר… וארוחות שישי – לא נטעם מכל המטעמים שהכינו? בטח שנטעם – וימי שישי, גם בתקופה ששמרתי, הרשיתי לעצמי לחרוג קצת ולהרגיש "בטן מלאה".
יצא לי השבוע, או שבוע שעבר, לאכול ארוחת "צוערב" אצל ההורים שלי, ושמתי לב שאמא שלי מגישה לי את אותה צלחת שהיא מגישה לאבא שלי (שעובד בעבודה פיזית כל היום), ואני מבקש תוספת. ומה זה תוספת ? עוד 4 פרוסות לחם – תגידו לי אתם – זה נראה לכם תקין? כי כשאני יושב ומנתח את ההתנהגות האכילתית שלי עכשיו, ברור שזה מה שיקרה! ברור שאם בימי שלישי – שאלה "ימי פיצה", אני יורד על מגש, אלה התוצאות שיגיעו! וברור שאם אני יושב בעבודה ליד המטבח, אני כל שניה קופץ לנשנש משהו קטן – וזאת התוצאה.
ואם קראתם את הפוסט מאתמול, אתם בטח יודעים שאני בדרך לאילת. ואם כבר באילת, לא נשתולל באיזו מסעדת בשרים טובה? אז זהו – שלא !!!
אני מחליט, ואתם עדי, שאני חוזר לעצמי. אני לא אהיה אותה אמא מספר הילדים המצויין "משפחת גדליהו", שבמשך שבוע הכריחה את כל בני הבית לעשות ספורט ולאכול בריא, כשבסופו של דבר היא נשברה ובאה לרדת על עוגת השוקולד עם קרם… רק שהיא גילתה שכולם כבר הקדימו אותה ואכלו "בשושו" והשאירו לה פרוסה אחת.
אני מחליט לחזור ולאכול יותר נכון. ספורט אני לא עושה, כואב לי פה, כואב לי שם. אבל לאכול יותר בריא ופחות ג'אנק – זה כן. בפעם הקודמת השלתי מעצמי את הקילוגרמים המיותרים רק בעזרת אכילה נכונה. והפעם אני אעשה את זה שוב. אין יותר התגנבויות למטבח ונשנושים של סוכרים או פחמימות.
לא יודע כמה זמן זה ייקח, לא יודע כמה אני אוכל להתמיד, אבל את ההחלטה הראשונית – המודעת והרציונלית יש לי. נכון שימי שלישי הם עדיין ימים של פחמימות – אבל לא חייבים לרדת על כל המגש – גם חצי מגש מספיק.
ואם יש עוגע במקרר כי לבת שלי היה יום הולדת 17, אז לא חייבים לאכול פרוסת עוגה נוספת.
אז נשימה עמוקה – והנה זה מתחיל. אני אטפס על ההר הגבוה הזה, שראשו מעל העננים, ואגיע אל היעד הנכסף – אל המשקל וההיקפים שהצבתי לעצמי כיעד!
Eyal's Blog 