בורח מעצמי


הכותרת מבהילה, אני מודה. אבל כל כך התרגשתי באמצע שנה שעברה, כשכתבתי את "הגעתי ליעד", שאני מסתכל על עצמי עכשיו בעיניים המומות… כבר הספקתי להחזיר לעצמי את כל אותם קילוגרמים אבודים, שהשלתי מעלי בעבודה קשה של אומץ ועמידה מול כל הפיתויים. הכרחתי את עצמי לאכול נכון ועשיתי גם את האתגר של ג'ניפר לופז – שהיה לא קל – אבל עשיתי אותו.
והנה עכשיו, אני כבר מסרב לעלות על המשקל בבוקר. אני יודע טוב מאד מה קרה לי ואני יכול להמציא ולהוציא תירוצים, נכונים יותר ונכונים פחות, מפה ועד להודעה חדשה. הנקודה הסופית היא שעליתי במשקל בצורה דרסטית ומהירה, ושנה של עבודה קשה ירדה לטמיון.

זה לא משנה אם שקלתי 150 ק"ג וירדתי ל 80 קילוגרמים או ששקלתי 100 ק"ג וירדתי ל 70. המספרים פה לא ממש משנים. משנה הדרך, המחשבה, הרצון… ובסופו של דבר – אי היכולת שלי לעמוד מנגד ולהגיד לא לאוכל. אני אוהב לאכול, ואני גם קצת אוהב מתוק – לנשנש בקטנה כזה, אבל בתקופה של 7 חודשים עליתי כמעט את כל מה שירדתי… זה שיא חדש שעוד לא הגעתי אליו. ואני יודע שאני עולה במשקל – אני רואה את זה על החולצות שאני לובש – איך הן הולכות וצרות עלי, עד שאני צריך להוציא מהבוידעם את החולצות הגדולות יותר (אלוהים יודע למה שמרתי אותן שם).

ותמיד יש את התירוצים והפיתויים – היה פסח – מה? לא נאכל איזו מצה עם שוקולד? והיה פורים – מה? לא נאכל אוזן המן כדי לסמל את החג? ואם אוכלים אחת – חייבים לאכול עוד אחת ואולי גם עוד כמה כדי "לסתום את החור בשן" כמו שאני אומר… וארוחות שישי – לא נטעם מכל המטעמים שהכינו? בטח שנטעם – וימי שישי, גם בתקופה ששמרתי, הרשיתי לעצמי לחרוג קצת ולהרגיש "בטן מלאה".

יצא לי השבוע, או שבוע שעבר, לאכול ארוחת "צוערב" אצל ההורים שלי, ושמתי לב שאמא שלי מגישה לי את אותה צלחת שהיא מגישה לאבא שלי (שעובד בעבודה פיזית כל היום), ואני מבקש תוספת. ומה זה תוספת ? עוד 4 פרוסות לחם – תגידו לי אתם – זה נראה לכם תקין? כי כשאני יושב ומנתח את ההתנהגות האכילתית שלי עכשיו, ברור שזה מה שיקרה! ברור שאם בימי שלישי – שאלה "ימי פיצה", אני יורד על מגש, אלה התוצאות שיגיעו! וברור שאם אני יושב בעבודה ליד המטבח, אני כל שניה קופץ לנשנש משהו קטן – וזאת התוצאה.

ואם קראתם את הפוסט מאתמול, אתם בטח יודעים שאני בדרך לאילת. ואם כבר באילת, לא נשתולל באיזו מסעדת בשרים טובה? אז זהו – שלא !!!

אני מחליט, ואתם עדי, שאני חוזר לעצמי. אני לא אהיה אותה אמא מספר הילדים המצויין "משפחת גדליהו", שבמשך שבוע הכריחה את כל בני הבית לעשות ספורט ולאכול בריא, כשבסופו של דבר היא נשברה ובאה לרדת על עוגת השוקולד עם קרם… רק שהיא גילתה שכולם כבר הקדימו אותה ואכלו "בשושו" והשאירו לה פרוסה אחת.

אני מחליט לחזור ולאכול יותר נכון. ספורט אני לא עושה, כואב לי פה, כואב לי שם. אבל לאכול יותר בריא ופחות ג'אנק – זה כן. בפעם הקודמת השלתי מעצמי את הקילוגרמים המיותרים רק בעזרת אכילה נכונה. והפעם אני אעשה את זה שוב. אין יותר התגנבויות למטבח ונשנושים של סוכרים או פחמימות.

לא יודע כמה זמן זה ייקח, לא יודע כמה אני אוכל להתמיד, אבל את ההחלטה הראשונית – המודעת והרציונלית יש לי. נכון שימי שלישי הם עדיין ימים של פחמימות – אבל לא חייבים לרדת על כל המגש – גם חצי מגש מספיק.
ואם יש עוגע במקרר כי לבת שלי היה יום הולדת 17, אז לא חייבים לאכול פרוסת עוגה נוספת.

אז נשימה עמוקה – והנה זה מתחיל. אני אטפס על ההר הגבוה הזה, שראשו מעל העננים, ואגיע אל היעד הנכסף – אל המשקל וההיקפים שהצבתי לעצמי כיעד!

חופשה אורבאנית


לקחת פסק זמן ולא לחשובלאונרדו פלאזה נתניה

לשבת מול הים ולא לדאוג

לתת לראש לנוח מהפיצוצים

לתת ללב לנוח מהלחצים

אני יודע שזה לא הזמן

בעצם גם אני עוד לא מוכן

אבל הנשמה רוצה קצת מנוחה

לתפוס אוויר בשביל לחזור לעבודה…

נראה לי שזה בדיוק השיר שהתנגן בראש של המנהלים של רשת "פתאל" כשהם חשבו על הקונספט של City Break ('חופשה אורבאנית' בתרגום סימולטני)… להמשיך לקרוא

בודפשט בוויש (חלק ב')


אחרי שבפוסט הקודם סיפרתי על מאורעות הגעתי ההזויה לבודפשט (שאחוז המדברים בה שפות זרות ובכללן אנגלית, נמוך מאד), הגענו לשעה 4 וחצי אחר הצהריים ונזכרנו שגם אחרי אותו יום מעייף, נרשמנו לטיול על המים – שעה וחצי של הפלגה על הדנובה החשוכה ומבט 'קצת אחר' על הגבול שבין 'בודה' ל- 'פשט'.

האמת – היינו עייפים והספינה עם ריח הדלק לא.. אממ.. 'עשתה לנו את זה'… במיוחד שהיה קריר ואנשים לידנו גם עישנו… אבל נו שויין, זה שייך לחלק הפולני שבי…גשר

את יופייה של בודפשט בלילה קשה לעיר אחרת לקחת. כל הבניינים המרשימים ומפוארים מזווית אחרת, אותם מקומות שהיינו בהם היום וראינו אותם באור יום, נשטפים באלפי נורות המאירות באורות צהבהבים את המבנים והגשרים.

חזרנו למלון רגלית, כשאני חסר חוש כיוון לחלוטין (ועדיין מסטול מהלילה הקודם) צעדתי יחד עם זוגתי (כפרות עליה ועל חוש הכיוון שלה) חזרה למלון, כשבדרך אנחנו קונים שני בקבוקי מים ליום שלמחרת (שימו לב – מי שלא אוהב סודה – לקנות את הבקבוקים עם הכיתוב הוורוד).

לאחר שעה ארוכה של צעידה ברחובות הבירה ההונגרית, הגענו שוב ל- 'וואצי אוצה' (שדרות וואצי) ומשם הדרך למלון כבר היתה קצרה.
כמו שכתבתי, המלון (בודהא בר הוטל) פשוט מדהים. הפסיליטיז בחדר פשוט עושים חשק להשתמש בהם…. ונעבור לבוקר.

יום שבת בבוקר, אנחנו קמים לנו לארוחת בוקר מפנקת במלון (ידעתי שהייתי צריך לצלם), נפגשנו בשעה 10 מול מלון לה-מרידיאן (נקודת מפגש מרכזית בעיר, זו גם הנקודה היחידה שבה שלושת הרכבות התחתיות נפגשות – סימן היכר – הגלגל הענק) ויצאנו באוטובוס לכיוון כללי צפון.

בברושור שחילקו לנו כתבו 'לא לשכוח להביא דרכונים'… אבל מתברר שבין הונגריה לסלובקיה אין עמדת שומר בכלל. הגבול בין שתי המדינות הוא גשר מעל הדנובה… (?)
עמדנו וצפינו מהצד הסלובקי של הגבול לעבר הקתדרלה הגדולה ביותר במדינה (הונגריה) – זה נראה כמו כפר קטן או יותר נכון – סוג של טירה, עם כל המבנים מסביב והצריחים הגבוהים של הבזיליקהBasilica Esztergom.

Basilica Esztergom

Basilica Esztergom

מתברר שהעיירה המנומנמת של סלובקיה היא מראה ראי לכל העיירות הסלובקיות… המדינה הזאת לא מתבססת על תיירים…

חזרנו לעברו ההונגרי של הגבול ועמדנו אל מול המבנה הדתי העצום הזה. חלילן צועני שעמד שם בבגדים מסורתיים של המאה ה- 18 או ה- 19 חילל לנו 'הבה נגילה' (אנחנו כנראה לא הקבוצה הישראלית הראשונה שהוא פוגש) וצוענים באו אלינו וניסו למכור לנו מזכרות קטנות וגדולות…
נכנסנו פנימה והרגשה של "קטנות" נפלה עלינו. זוהי בדיוק ההרגשה שמתכנן הקתדרלה ביקש להעביר – עד כמה האדם קטן אל מול ה… אל?

סלפי עם הבזיליקה ברקע

סלפי עם הבזיליקה ברקע

ציורי קירות ותקרה מסביב ועוגב אדיר מימדים עם צינורות מתכת מבריקים שכן לו בקומה השניה.
יצאנו לטיול קצר בעיר הדת והיבטנו על הנקודה שבה היינו כמה דקות לפני כן.

זו היתה עיר הבירה הראשונה של הונגריה ומרכז דתי-רוחני מרכזי של העם ההונגרי, שהוא קתולי ברובו.

משם נסענו לאורך הדנובה, חצינו את הכפר 'וישינגראד' ועלינו למעלה אל תצפית מרהיבה על ברך הדנובה (שם הנהר עושה תפנית של 180 מעלות), סמוך למצודת וישינגראד המלכותית (היא שימשה בעבר כבית קיץ ו- "בקתת" ציד למלך ולבני לווייתו).

עוגב

עוגב בבזיליקה

עכשיו הגיע הדבר שחיכינו לו… האוכל…
נכנסנו למתחם של מסעדה וכמה בתי מלאכה בסגנון המאה ה- 'משהו וקצת' ושמנו פעמינו לעבר המסעדה (אכול ככל יכולתך…).
מה הדבר הראשון שאוכלים בהונגריה ? לא נכון ! קרמשניט… ואת זה כבר אכלנו אתמול… היום אוכלים גולאש… ולא רק גולאש, היו שם מספר מאכלים… איך לומר זאת… 'בטרדישן' (Tradition) – בשר ציד, נזידים (אני אהבתי את נזיד חזיר הבר), מרקים, פטריות וצמחים שונים כתוספת וכמובן גם קינוחים… הרי איך אפשר ללא הבלינצ'ס… 'אכלנו והותרנו כדבר ה' ' כמו שנאמר.

נזיד ועוף בשמנת

נזיד בשר ציד ועוף בשמנת

ואחרי שאכלנו ושבענו אפשר לעשות סיבוב ולראות את בתי המלאכה – את חרש הנשק והנפח, הכדר ועוד חנות מזכרות (כי חייבים)…

היום מתארך וזו בדיוק הנקודה להגיע אל כפר קטן בשם 'סיינט אנדרה' (St. Andre). זהו כפר אומנים ובו מוזיאון מרציפן מרשים עם בובות מרציפן בגודל אמיתי (מייקל ג'קסון, הנסיכה דיאנה) ולא רחוק משם גם אחד משלושת המוזיאונים של דברים קטנים באמת… תחשבו

הנסיכה דיאנה

הנסיכה דיאנה

על בקבוק הקוקה קולה הקטן ביותר… תחשבו יותר

בקבוק קוקה קולה הקטן בעולם

בקבוק קוקה קולה הקטן בעולם דרך מיקרוסקופ

קטן.. הוא אפילו יותר קטן מזה. את המוצגים ניתן לראות שם דרך מיקרוסקופ…
זה גם המקום לקנות פפריקה (הונגריה – זוכרים?!) – שימו לב איזו פפריקה אתם קונים – חריפה או מתוקה…
זהירות – תשתדלו לא לעבור את הבית האדום (אם תגיעו – תבינו) נכנסים שם לסימטאות ועלולים ללכת לאיבוד…

חרש נשק

חרש נשק – שריון

עד כאן הפוסט הזה, את המשך הימים, הפעילויות וההרפתקאות שעברו עלינו, בפוסט(ים) הבא(ים)…