פסנתר הזמן

כבר הרבה זמן שלא כתבתי בך, יומני היקר… לא… זה לא יומן מסוג כזה, אבל באמת שהרבה זמן כבר לא העליתי פוסט… כמעט חודשיים אם אני מסתכל בסטטיסטיקה של האתר… אז מה יותר נכון להעלות מאשר על ההופעה "פסנתר הזמן"

אגם הזאבים / ג'ון ורדון – ביקורת קריאה

…"חלמתי על עדת זאבים שמקיפה אותי, זאב אחד עולה על המיטה שלי ואני מרגיש את המשקל שלו עלי. יש לו שתי עיניים אדומות כדם והוא מסתכל עלי. פתאום הוא הופך לפגיון עם ראש של זאב. אני לא יכול יותר"…

קעקועים ועוד – 2016

קיבלתי מתנה ליום הולדת.
כחובב קעקועים וכאחד שמתהדר בלא פחות מתשעה (!) קעקועים על הגוף, קיבלתי כרטיס VIP לכנס הקעקועים הבין-לאומי השלישי, שנערך בגני התערוכה – בביתן 11.

הגעתי עם אחי הקטן (שמתחרה בי על כמות וגודל הקעקועים בגוף) ועם חבר טוב (שמקעקע בזמנו החופשי) והתחלנו להסתובב ברחבי הביתן. מהר מאד נעלמנו אחד לשני בינות למקעקעים, עושי הפירסינג, פריק שואו ומוכרי אקססוריז מטורפים ובירכנו את אלכסנדר גרהם בל, שהמציא לנו את הטלפון (וגם את סטיב ג'ובס).

COMPAS להקת הפלמקו הישראלית – KIMIKA

נכון, אני משוחד. נכון, אני מגיע עם משיכה לתחום. אז מה ? אסור לי להתלהב ממופע פלמנקו משובח ולכתוב על זה ?!

את להקת הפלמנקו הישראלית COMPAS יצא לי לראות לפני ארבע שנים במופע המשובח 'דון קישוט', אז הם אירחו את חוזה מורו הספרדי.
הפעם הם מעלים את המופע הספקטקולרי KIMIKA (כימיה) עם האומן האורח אדריאן סנטנה, שמעלה את הרמה של הלהקה בכמה דרגות.

הוא רקד ואני וזוגתי שתחיה היבטנו בו מהופנטים. השליטה שלו בקצב, ברגלים, בתנועות הגוף היתה פשוט לא מהעולם הזה. לא רצינו שהסולו שלו יסתיים…

אבל נחזור למופע – אין ספק שממופע למופע הרמה של הלהקה, בניהולה של מיכל נתן, הולכת ועולה. שני מריאצ'יס (נגני גיטרה) שיושבים באחורי הבמה יחד עם זמר וזמרת (שוקי שוויקי ומרים לוי) השרים בספרדית, בהחלט עושים משהו אחר "מסתם" עוד הופעה עם מוזיקת רקע.
זה נכון שלכל אחד יש את האינטרפנטציה שלו למופע מחול, במיוחד עם שם לא מחייב כמו "כימיה", אבל אני אספר לכם מה אני הבנתי מהמופע:
בכפר קטן בספרד – גבר ואשה (מיכל נתן ואדריאן סנטנה) רוקדים ביחד ולחוד על הבמה כזוג אוהבים שנפרד זה מזו. בינתיים בנות הכפר מפזזות להן עם החתיך התורן ברחבי הכפר. עצובה וגלמודה ממתינה מיכל נתן לאהובה שיחזור, כשרק המוזיקה והשירה מלווים אותה. החתיך התורן עובר מרקדנית לרקדנית (מבחורה לבחורה) ואז… חוזר לו אהוב ליבה של הרקדנית הראשית והם פוצחים במחול שטוף יצרים ואהבה. בכפר – חגיגה – פעם ראשונה שהיא מוכנה לפזז עם שאר הבנות ולחגוג את אירוסיה לאדריאן סנטנה. הוא מבחינתו יוצא להילחם בשדים (או אולי אלה שוורים?) ורוקד את ריקוד החתונה באהבה והתלהבות, שגורמים לקהל לצעוק לעברו "אולה" מדי פעם ולמחוא כפיים לפי הקצב המהיר של המוזיקה.
הוא גרם לקהל להרגיש כחלק מהמופע. מחיאות הכפיים נשמעו בכל חלקי הריקוד והקהל הביט בו בהתלהבות, עת הוא דפק ברגליו ונענע את גופו לצלילי המוזיקה.

בום! המופע הסתיים אחרי שעה וחצי של ריקודים מרהיבים ואנחנו נותרנו עם חסרי נשימה ועם ההרגשה שקיבלנו תמורה מלאה לכרטיס. זה מה שחשוב בעצם, לא ?!

כל כך הצטערתי ששקד שלי (בת 11 שלומדת פלמנקו כבר 5 שנים) לא ראתה את המופע…

להקת הפלמנקו הישראלי COMPAS במופע KIMIKA – מומלץ ובחום אפילו.

אהבה על אש גבוהה

הראשון שחיבר את המילים אני-אוהב-אותך היה גאון. כל המשוררים שבאו אחריו נאלצו לעבוד קשה. כך מתחיל רוני סומק את המסע המרתק אחר ביטויי האהבה העזים ביותר, המופרכים ביותר, הדביקים והמפתיעים: בשירה, במוזיקה ובשפת היום-יום.
משיר השירים ועד גלגל"צ. לצידו על הבמה – נסיך האהבה דניאל סולומון והזוג הצעיר ליאת אליהו וגל שלו, בשירי אהבה גדולים של משוררים עבריים ואחרים.

רוצי איילה – קומדיה על פי תהום

יום חמישי בערב, זורקים את הילדים אצל גיסי ושמים פעמינו למרכז סוזן דלל לצפות בהצגה – ולא סתם הצגה – קומדיה על החיים. עם כל הבלגאן שקורה כאן בארץ, רצינו קצת לנקות את הראש ואני חייב לציין, שהצליחו.

קטנים כגדולים

יום שבת האחרון, שקד ואני מכתתים רגלינו תל-אביבה לשכונת רמת אביב ג' הידועה לשמצה. מה בתפריט היום ? מקהלות מורן במופע ווקאלי מיוחד לילדים – על ילדים.

שקט אמיתי

כבר הרבה זמן שלא יצאנו לבלות – זוגתי ואני. תמיד יש משהו – פעם אין בייבי-סיטר ופעם משהו התבטל ופעם עייפים ובדרך כלל סתם אין כוח – אין כח להתלבש יפה, להתגנדר קצת, לדאוג לבייבי-סיטר, להשכיב את הילדים מוקדם, להיכנס לאוטו ולנסוע אחרי יום עבודה ולפני יום עבודה ופעם זה… נו – הבנתם, תמיד יש משהו והכי קל זה להגיד "אין לי כח" ולהישאר בבית להינמק מול הטלויזיה (במקרה הטוב) או פשוט להשכיב את הילדים ולהיכנס למיטה.
הפעם אמרנו – "יוצאים! לא משנה מה – יוצאים." אפילו שבדרך זוגתי עוד זרקה לי ככה, בין השורות, שאין לה בכלל סנטימנטים לשלומית אהרון והיא באה רק בשביל הבילוי המשותף איתי (לגבי זה נגיע בהמשך). אני מאד אוהב את שלומית אהרון – עוד מהתקופה שהייתי ילד והיא הופיעה עם 'הכל עובר חביבי' גם בתור ילד (בלי חוש מוזיקלי מפותח יותר מדי), היא הצליחה להתבלט – ולא רק בגלל שהיא היתה האישה היחידה בלהקה.

הפעם המופע היה לרגל צאת אלבומה השביעי – 'שקט אמיתי'. המופע נערך במוזיאון תל אביב באולם אסיא – אולם מאד אינטימי עם אקוסטיקה מצויינת.
זכינו לשמוע שירים בעיבודים חדשים, שירים חדשים מתוך האלבום ושירים ישנים
המופע נפתח בשיר 'אבא'

האומן האורח ששלומית הביאה היה, אוהד חיטמן – אושיית מוזיקה בעצמו (ולא סתם "האחיין של…") – הם שרו דואט וחיטמן הצעיר עבר לקלידים וליווה אותה ואז, הוא הזכיר לנו ששלומית דיבבה בעברה את בת הים הקטנה וביקש ממנה את אחד השירים… נחמד – כזה out of the blue…

המופע היה מרגש, איש התאורה עבד שעות נוספות והסאונד היה מצויין. יחד איתה על הבמה היו עוד 7 נגנים – קלידים, גיטרות, גיטרה בס, תופים, כלי הקשה, כלי נשיפה וצ'לנית. שלומית אהרון במיטבה – אני לא רואה את אמא שלי (שצעירה ממנה בשלוש שנים) עולה על במה עם האנרגיות האלה.
היכולת הווקלית שלה באה לידי ביטוי פעם אחר פעם, שיר אחרי שיר – כשהיא עולה באוקטבות ובעוצמה. פשוט – אין דברים כאלה.

אז הדיסק כבר אצלי באוטו, מתנגן לו ב- loop במערכת השמע ואני נהנה כל פעם מחדש.

הבטחתי לכם התייחסות לגבי ההערה בתחילת הפוסט – אז בסיום המופע הכתה זוגתי על חטא והוגיעה קבל עם ועדה שהיא נהנתה. יותר מזה לא יכולתי לבקש.

מרוב אהבה – שיר, סיפור וגעגוע

מופע מחווה לאמן, ליוצר, לשחקן, למחזאי, לזמר, למשורר, ל.. למה לא, בעצם ?!

יוסי בנאי – האיש וה.. כל.

בודפשט בוויש (חלק ב')

אחרי שבפוסט הקודם סיפרתי על מאורעות הגעתי ההזויה לבודפשט (שאחוז המדברים בה שפות זרות ובכללן אנגלית, נמוך מאד), הגענו לשעה 4 וחצי אחר הצהריים ונזכרנו שגם אחרי אותו יום מעייף, נרשמנו לטיול על המים – שעה וחצי של הפלגה על הדנובה החשוכה ומבט 'קצת אחר' על הגבול שבין 'בודה' ל- 'פשט'.

האמת – היינו עייפים והספינה עם ריח הדלק לא.. אממ.. 'עשתה לנו את זה'… במיוחד שהיה קריר ואנשים לידנו גם עישנו… אבל נו שויין, זה שייך לחלק הפולני שבי…

את יופייה של בודפשט בלילה קשה לעיר אחרת לקחת. כל הבניינים המרשימים ומפוארים מזווית אחרת, אותם מקומות שהיינו בהם היום וראינו אותם באור יום, נשטפים באלפי נורות המאירות באורות צהבהבים את המבנים והגשרים.

חזרנו למלון רגלית, כשאני חסר חוש כיוון לחלוטין (ועדיין מסטול מהלילה הקודם) צעדתי יחד עם זוגתי (כפרות עליה ועל חוש הכיוון שלה) חזרה למלון, כשבדרך אנחנו קונים שני בקבוקי מים ליום שלמחרת (שימו לב – מי שלא אוהב סודה – לקנות את הבקבוקים עם הכיתוב הוורוד).

לאחר שעה ארוכה של צעידה ברחובות הבירה ההונגרית, הגענו שוב ל- 'וואצי אוצה' (שדרות וואצי) ומשם הדרך למלון כבר היתה קצרה.
כמו שכתבתי, המלון (בודהא בר הוטל) פשוט מדהים. הפסיליטיז בחדר פשוט עושים חשק להשתמש בהם…. ונעבור לבוקר.

יום שבת בבוקר, אנחנו קמים לנו לארוחת בוקר מפנקת במלון (ידעתי שהייתי צריך לצלם), נפגשנו בשעה 10 מול מלון לה-מרידיאן (נקודת מפגש מרכזית בעיר, זו גם הנקודה היחידה שבה שלושת הרכבות התחתיות נפגשות – סימן היכר – הגלגל הענק) ויצאנו באוטובוס לכיוון כללי צפון.

בברושור שחילקו לנו כתבו 'לא לשכוח להביא דרכונים'… אבל מתברר שבין הונגריה לסלובקיה אין עמדת שומר בכלל. הגבול בין שתי המדינות הוא גשר מעל הדנובה… (?)
עמדנו וצפינו מהצד הסלובקי של הגבול לעבר הקתדרלה הגדולה ביותר במדינה (הונגריה) – זה נראה כמו כפר קטן או יותר נכון – סוג של טירה, עם כל המבנים מסביב והצריחים הגבוהים של הבזיליקה – Basilica Esztergom.

Basilica Esztergom

מתברר שהעיירה המנומנמת של סלובקיה היא מראה ראי לכל העיירות הסלובקיות… המדינה הזאת לא מתבססת על תיירים…

חזרנו לעברו ההונגרי של הגבול ועמדנו אל מול המבנה הדתי העצום הזה. חלילן צועני שעמד שם בבגדים מסורתיים של המאה ה- 18 או ה- 19 חילל לנו 'הבה נגילה' (אנחנו כנראה לא הקבוצה הישראלית הראשונה שהוא פוגש) וצוענים באו אלינו וניסו למכור לנו מזכרות קטנות וגדולות…
נכנסנו פנימה והרגשה של "קטנות" נפלה עלינו. זוהי בדיוק ההרגשה שמתכנן הקתדרלה ביקש להעביר – עד כמה האדם קטן אל מול ה… אל?

סלפי עם הבזיליקה ברקע

ציורי קירות ותקרה מסביב ועוגב אדיר מימדים עם צינורות מתכת מבריקים שכן לו בקומה השניה.
יצאנו לטיול קצר בעיר הדת והיבטנו על הנקודה שבה היינו כמה דקות לפני כן.

זו היתה עיר הבירה הראשונה של הונגריה ומרכז דתי-רוחני מרכזי של העם ההונגרי, שהוא קתולי ברובו.

משם נסענו לאורך הדנובה, חצינו את הכפר 'וישינגראד' ועלינו למעלה אל תצפית מרהיבה על ברך הדנובה (שם הנהר עושה תפנית של 180 מעלות), סמוך למצודת וישינגראד המלכותית (היא שימשה בעבר כבית קיץ ו- "בקתת" ציד למלך ולבני לווייתו).

עוגב בבזיליקה

עכשיו הגיע הדבר שחיכינו לו… האוכל…
נכנסנו למתחם של מסעדה וכמה בתי מלאכה בסגנון המאה ה- 'משהו וקצת' ושמנו פעמינו לעבר המסעדה (אכול ככל יכולתך…).
מה הדבר הראשון שאוכלים בהונגריה ? לא נכון ! קרמשניט… ואת זה כבר אכלנו אתמול… היום אוכלים גולאש… ולא רק גולאש, היו שם מספר מאכלים… איך לומר זאת… 'בטרדישן' (Tradition) – בשר ציד, נזידים (אני אהבתי את נזיד חזיר הבר), מרקים, פטריות וצמחים שונים כתוספת וכמובן גם קינוחים… הרי איך אפשר ללא הבלינצ'ס… 'אכלנו והותרנו כדבר ה' ' כמו שנאמר.

נזיד בשר ציד ועוף בשמנת

ואחרי שאכלנו ושבענו אפשר לעשות סיבוב ולראות את בתי המלאכה – את חרש הנשק והנפח, הכדר ועוד חנות מזכרות (כי חייבים)…

היום מתארך וזו בדיוק הנקודה להגיע אל כפר קטן בשם 'סיינט אנדרה' (St. Andre). זהו כפר אומנים ובו מוזיאון מרציפן מרשים עם בובות מרציפן בגודל אמיתי (מייקל ג'קסון, הנסיכה דיאנה) ולא רחוק משם גם אחד משלושת המוזיאונים של דברים קטנים באמת… תחשבו

הנסיכה דיאנה

על בקבוק הקוקה קולה הקטן ביותר… תחשבו יותר

בקבוק קוקה קולה הקטן בעולם דרך מיקרוסקופ

קטן.. הוא אפילו יותר קטן מזה. את המוצגים ניתן לראות שם דרך מיקרוסקופ…
זה גם המקום לקנות פפריקה (הונגריה – זוכרים?!) – שימו לב איזו פפריקה אתם קונים – חריפה או מתוקה…
זהירות – תשתדלו לא לעבור את הבית האדום (אם תגיעו – תבינו) נכנסים שם לסימטאות ועלולים ללכת לאיבוד…

חרש נשק – שריון

עד כאן הפוסט הזה, את המשך הימים, הפעילויות וההרפתקאות שעברו עלינו, בפוסט(ים) הבא(ים)…